הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-17 במאי, 2004 10 תגובות

הקרבות בשכונת זייתון ובציר פילדלפי ייכנסו להיסטוריה הפלסטינית כאחד הקרבות המכוננים במאבק נגד הכיבוש ובעד העצמאות הפלסטינית. מכונן – במובן שזה היה קרב שכוון נגד חיילים ובוצע על ידי גרילה מאורגנת, ולא נגד אזרחים. היה זה הצבא הישראלי שלא חס על אזרחים בקרב הזה – כמו גם בעבר. נכון, עדיין איננו יודעים איך יסתיימו קרבות אלה, אבל התוצאה הכללית נראית יותר ברורה מאי פעם בעבר; כוחות הכיבוש ייאלצו לסגת. בזייתון ובציר פילדפי הצליחה תנועת ההתנגדות הפלסטינית, אולי בפעם הראשונה, לפתח מלחמת גרילה מן הסוג הקלאסי. מצד אחד צבא אדיר על כל ציודו הכבד: טנקים, נגמ"שים, משוריינים, מטוסים, וחיל ים. וכל אלה לשירותם של חיילים וקצינים מאומנים היטב, "הצבא הרביעי החזק בעולם", אם להאמין למומחים הצבאיים. ומולו ניצבים מי שמכונים אצלנו "חמושים" (במקרה הטוב הם מתוארים כטרוריסטים, מחבלים, מפגעים – לפי המסורת של כל הצבאות הקולוניאליים).

לאמיתו של דבר, אלה צעירים שמרביתם באו מדלת העם. רובם איבדו קרובי משפחה ב"פעולות" של חיילי צה"ל. רבים מחבריהם והם עצמם "בילו" תקופות ארוכות בבתי סוהר; רובם הכירו את מרתפי השב"כ מבפנים; הם מובטלים כי אין מקורות פרנסה בשטחי הכיבוש; הם ראו כיצד הורסים את בתי הוריהם או בתיהם הם; חוו את הריסת הבתים בהם גרו הם ובני משפחתם – לפעמים במשך דורות; רובם היו עדים להשפלת הוריהם במחסומים, שם הם גם ראו נשים כורעות ללדת שעוצרים בעדן מלהגיע לבתי החולים. אלה צעירים שראו איך עקרו כרמי זיתים בני מאות שנים והפכו אותם לקרקע חרוכה. אלה אנשים שנמנע מהם להגיע לביקור אצל בני משפחה וידידים. הם עקבו אחרי הקמת חומת הסגר הסוגרת אותם בגטו ומונעת מהם להגיע אל שדותיהם שעל כך פרנסתם.


לעומת זאת, הם רואים כיצד נבנים בתים עם גגות אדומים על אדמת העם הפלסטיני שהופקעה מהם. יישובים בהם בריכות שחייה וכבישי גישה מיוחדים. ומעל הכול הם חווים מפגש עם אדוני הארץ החדשים: המתנחלים. מפגש של השפלה, של אלימות, של התאכזרות והתנשאות. מנהיגיהם נרצחים בידי ישראל (יאסין ורנטיסי), יושבים בבתי הסוהר (מרואן ברגותי), וחיים שמעליהם מרחפת סכנת גירוש או אף רצח (יאסר ערפאת).


ואלה גם צעירים שליבם יוצא למדינה משלהם, לעצמאות ולחופש. למדינה בה יוכלו לגבש את זהותם הלאומית, לטפח את תרבותם הלאומית, את שאיפותיהם לחברה מתוקנת, לבנות סוף סוף משק לאומי ולא להיות תלויים בשוק העבודה הישראלי. וכמובן, הם רוצים ריבונות פלסטינית, לחיות תחת דגלם וסמליהם הלאומיים, שנפשם יוצאת אליהם (הם טרם הכירו את צידם האפל של הסממנים הלאומיים).


אלה אם כן, האנשים העומדים נגד צבא הכיבוש בנחישות ובאומץ. ניסיון חייהם מוליד את התנגדותם הנחושה לכיבוש, ואת יכולת הלוחמה ההרואית שלהם. הכתבים דווחו מן השטח "שמאות נערים רצים אל מול הכדורים של צה"ל". כמובן שאין אצלנו לצפות אפילו לשמץ של רוחב לב, של הבנה למניעיהם. יותר קל להוקיע אותם כרוצחים, תת אדם וכו’. הרבה יותר קל לשסות בהם את הציבור דרך התקשורת הנרצעת.


המאבק הפלסטיני המתנהל כיום נגד הכיבוש בהחלט משול (אם כל ההבדלים הטמונים בכל השוואה) למאבקים אנטי קולוניאליסטים אחרים – כמו בווייטנאם ובאלג’יריה. גם שם נקטו המעצמות הקולוניאליסטיות בכל האמצעים לדיכוי האוכלוסייה המקומית ולוחמיה. מעשי האכזריות של הצבא הצרפתי והאמריקאי נגד האוכלוסייה המקומית נודעו לשמצה בכל העולם. ההתעללות של הצבא האמריקאי נגד העצירים בעיראק רק מוסיפה עוד פרק, בזוי במיוחד, להיסטוריה של האימפריאליזם.


עם כל ההבדלים בין המאבקים שהיו שם לבין המציאות כאן – יש קווי דמיון. גם כאן, כמו שם בשעתו, מתגבשת גרילה פלסטינית. גם משקיפים ישראליים ("הארץ": 12.5.04) מאשרים זאת: "קשה היה שלא להתרשם כי החמושים הם למעשה גרילה עירונית מאורגנת ומתואמת". דומה גם המאבק הרואי של מעטים מול רבים, כלומר מאבק נגד כוח עדיף בהרבה, מאבק שתוצאתו כאילו נחרצה מראש – ובכל זאת הכובש לא יכול לנכבש.


אך יש לזכור: גם למאבק הרואי נצמדים לעתים סיגים הפוגמים במאבק צודק. אין כמעט אפשרות אחרת, כאשר במאבקים מעורבים המוני אדם שאינם מאורגנים על בסיס משמעת צבאית, וכאשר הם מונעים בשנאה עמוקה ואף ברצון נקמה על 37 שנות כיבוש. הריגת אזרחים בידי מתאבדים אינה חלק אינטגרלי של מאבק לשחרור, ויש על כך ביקורת לא מעטה גם בציבור ובהנהגה הפלסטינית.


גם הצגת חלקי גופות בטלוויזיה אינה לתפארת המאבק הפלסטיני.


אלא שהביקורת הישראלית היא צדקנית וצבועה. לא רק משום שבישראל קראו מקרים דומים, כפי שהזכיר ירון לונדון ב"ynet" – כאשר בבית שאן ב-74′ בעקבות פיגוע, שרפו את גופות המסתננים ורקדו סביבן. מה שלא מפריע לירון לונדון לערוך השוואה ולהסיק שאצלנו זה בכלל אחרת כי המעשה גונה ע"י הממשלה. גם לא חשוב בהקשר זה שדני רובינשטיין דיווח שבעזה מציגים במקרים רבים גופות של מבוקשים מתחת למכוניות אחרי שנפגעו ע"י מטוסי צה"ל. אגב, גם אנחנו מחזיקים גופות פלסטינים לצורך מו"מ.


אבל לא בכך העניין, הביקורת היא צבועה משום שבייסודן של כל המעשיים המגעילים האלה, הם אינם שקולים כהוא זה לסבל של האוכלוסייה הערבית ב-37 שנות כיבוש אכזרי. אלא שהתעמולה הישראלית נאחזה בפרשת הגופות כעוגן הצלה אחרי הכישלון בזייתון ופילדלפי. היא מצאה כאן מכרה זהב להשמצת הפלסטינים והמוסלמים כדי להסית את תשומת הלב מן המכה שהפלסטינים הנחיתו על צה"ל. בתקשורת ממש התחרו במציאת כינויים: קניבלים, ברברים, פראי אדם, חסרי צלם אנוש וכדומה תארים גזעניים. אתה רק שואל את עצמך מה היה צורך בפרשיה העלובה של הגופות, כדי להתיר את שטף הגזענות הזה. הרי הצלחנו בגזענות זו גם בלעדיה. ומנהיגינו שימשו לנו דוגמא: הרמטכ"ל לשעבר רפול דימה את הפלסטינים לג’וקים בבקבוק; בגין, בעל ההדר הז’בוטינסקאי, תיאר אותם כחיות דו-רגליות; והרב עובדיה ידע שאלוהים מצטער שבכלל ברא אותם; גם אהוד ברק (מ"השמאל") מצא שהערבים הם חסרי המסורת היודו-נוצרית ולכן אינם יודעים להבחין בין טוב לרע. בעיניו הקמנו כאן וילה בלב הג’ונגל. כך נראים ערבים בראש הקולוניאלי הקודח. כאשר אלה מחנכינו – מה כי נלין על אנשי התקשורת?


הכניסה לעזה מלכתחילה נועדה "לצרוב את התודעה" של הפלסטינים בכישלונם ותבוסתם, ושלא יעלוזו וישמחו אם נצא משם. למרבה האירוניה, התהפכו התפקידים. נראה שלאור ההצלחה של ההתנגדות הפלסטינית, דווקא התודעה הישראלית החלה להיצרב. הולך וגובר קולם של אלה ששתקו כל כך הרבה זמן או דיברו בלשון זהירה ושקטה שקשה היה לשמוע אותה כבר. תחת "שטחים תמורת שלום" ו"שתי מדינות לשני העמים", בא הדיבור המעורפל ומתחמק על הצורך בהידברות ללא ציון על מה. והנה עכשיו הקול הקורא ליציאה מעזה צובר תאוצה. ושומו שמים! עוזי בנזימן כתב ב"הארץ" ש"עמוק בליבם יודעים ראש הממשלה וחלק משריו והדרג המקצועי במערכת הביטחון שהגיעה העת לדון בסכסוך במונחים מפוכחים הלקוחים בין השאר מהמאבק הפלסטיני העיקש בכיבוש". אכן, למרבה הצער, אין עם משתחרר מכבלי המדכא בלי אותו מאבק עיקש. למרבה הצער יש שאינם מבינים זאת וקוראים לעמם לנטוש ההתנגדות זו.


יש להניח שההתקוממות הפלסטינית תימשך ואף תתגבר, כי השלטון הישראלי פשוט לא משאיר להם ברירה אחרת. השאלה (והתקווה) היא שלמאבק הפלסטיני לעצמאות יהיה מענה מן הצד הישראלי. האם ההתעוררות בציבור הישראלי תעבור מן הקריאה "לצאת מעזה" לקריאה ליציאה מכל השטחים? האם התביעה "להידבר" תכלול גם את ראש הרשות הפלסטינית הנבחר? והעיקר: האם ההידברות תכלול – בכנות וביושר – את זכויות העם הפלסטיני? נקווה.

תגובות
נושאים: מאמרים

10 תגובות

  1. אלי43 הגיב:

    במאמר, ובחיינו, יש רק צד אחד צודק(הפלשטינאים) וצד אחד לא צודק (אנחנו).
    ומאחר ואנו אומרים כי הם הצודקים ואחלו אנו לא – מדוע שלא ינצלו זאת לטובתם?
    האמת?את מי זה מעניין, אם אנו ויתרנו על הצדק כלפינו…
    אם אנו לא מציינים כיצד הגיעו לעזה, פילדלפי ועוד -אין לנו להאשים רק את עצמנו.
    אסור אמנם להגיד בהיסטוריה "אילו", אך מה לעשות ולולא הנצחון הרומי עלינו- לא היו ערבים בארץ, ואילו היה אז סי.אן.אן ואינטרנט – היו רואים שהכובש האמיתי הוא הערבי…
    במאמר עושים השוואה למאבק נגד "הקולוניאליזם".
    מעניין, היכן ראינו "קולוניאליזם" של עם שיש לו רק מדינה אחת?
    ומצד שני, הערבים, אינם קולוניאליים, אך אצבעות ידיכם לא תספקנה לספור את המדינות שהערבים כבשו אחר מות מוחמד…
    אך כשמדברים על "כיבוש" הס מלהזכיר את כיבושי הערבים (גם בסודן היום…)
    מדובר גם על "הכיבוש האכזרי" שלנו ב37 השנים האחרונות.
    לא חקרתי, אך האם הכיבוש הערבי היה "נאור"?
    הרי לאחר הכיבוש הרומי עוד נשארו לא מעט יהודים בארץ! האם הם גלו מרצונם או עקבהכיבוש "הנאור" של הערבים?
    מה קרה לתושבי הארצות שנכבשו על ידי הערבים?
    נכון, לא הייתה אז טלויזיה, והיום – היא ישנה, אך בסודן אינה יכולה להראות את עוללות הערבים… ועל כך אין פוצה פה ומצפצף.
    לגבי הדברות- איני מאמין כי יש סיכוי להדברות במצב של חולשה. חולשה שלנו.
    אף קבוצת כדורגל לא תוכל לנצח אם באמצע המשחק חלק מהשחקנים יחליטו כי אינם מתקיפים, וכי הצד השני צודק.
    אך זה מה שקורה בציבוריות אצלנו, וכתוצאה אנו נידונים להפסד אחר הפסד.
    והצד השני ? אחרי "לצאת מעזה" ימצא מקום אחר שממנו ירצה שנצא..
    אני מקווה שלא יצליחו בכך, ואם כן – "הגדה השמאלית" לא תהיה בעברית, ואולי אפילו במקום אחר (איזה? הרי אתם נגד "כיבוש", ולכן לא תוכלו להיות באמריקה, אוסטרליה, אפריקה.
    באירופה? אחרי מלחה:ע השניה???)

  2. אני הגיב:

    אלי, אלו דברים כדורבנות. אפשר לפנות עוד ועוד אחורה בהיסטוריה על מנת למצוא את "הצודק", האחד מבין שני העמים לו יש לגיטימציה להצטייר כ"כובש".
    האם אני יכולה להיות בטוחה,שאם בעתיד נצא מהשטחים באופן מוחלט והשליטה עליהם תימסר לרשות הפלסטינית (בתקווה שהיא אכן תהייה מעוניינת להשליט שם סדר וגם תוכל) לא ידרשו מהישראלים לסגת לגבולות 49′?
    ודבר אחרון, נכון שהפלשתינאים נמצאים במצוקה קשה מאד (גם בגללנו אך במידה רבה גם באשמתם) אך האם יציאה מהשטחים תבטיח שקט, או שמא יטפחו בעזה את קיני הטרור כפי שכבר קרה בעבר?

  3. עדו הגיב:

    סנונית אחת אינה מבשרת את האביב ושני ארועים אינם נצחון. הלחץ לצאת מעזה החל עוד לפני שני הארועים וימשך אחריהם, אבל קרב מכונן? רק בדמיון של הפלשתינאים. בעצם מה זה חשוב אם חבורת שוטים תחשוב שהריגה מקרית של שנים עשר חילים היא נצחון גדול. העקר הוא שבסוף יצאו מעזה ויורידו את ההתנחלויות משם.

  4. אני הגיב:

    לעדו
    זה דווקא מאד חשוב מה "חבורת השוטים" תחשוב על אופן יציאתנו מעזה. חלק גדול מהסכסוך מושתת על פסיכולוגיה.
    אם היציאה מעזה תהייה כחלק מהסכם שלום לפיו ישראל תקבל הבטחות והקרבה פלשתינאית בתמורה, יהיה סיכוי לקצת שקט באיזור. אם לעומת זאת, נצא בכל מחיר ובכל מצב משום שמבחינה מוסרית אין לנו שום זכות להיות שם (דבר שאני מסכימה עמו לגמרי) – הפלשתינאים יתרגמו את הנסיגה כך, שהיא נובעת מהצלחת המאבק המזוין של הארגונים החמושים, ולכן ארגונים אלו יצברו עוד כוח וישליטו את מרותם על הציבור הפלסטיני.
    מכיוון שארגונים אלו הם קיצוניים ביותר, יצמח שם אי סדר, ואכן עזה תשמש קן גדול של כיאוס ותחמושת המסוכנת לקיומנו.

  5. עזרא הגיב:

    פותח המחבר את המאמר הוקיעו את הצביעות הישראלית בהתיחסה להתעללות בגופות ומיד מביא את סיפור ההתעללות בגופות בבית שאן 74. מעניין שמחבר המאמר כמו יתר האשכנזים הציונים רואה מעשי ברבריות ישראלים רק כאשר הם מתבצעים על ידי מזרחיים – ערבים יהודים. מעניין מדוע הוא שכח להזכיר תקיעת ראשי לוחמי חיזבאללה -חיזבלונים על בזנטים, איסוף אזניים מגופות על ידי לוחמי סירות(לא סירת גולני) הפקרת גופות פלשתיניים לרקבון מתמשך של שבועות! על ידי חיל הרפואה בשמש ועוד המון המון מקרים שמתפרסמים בתקשורת הישראלית הרשמית בימינו ולא אי שם ב-74 בעירת ברברים.

  6. מור הגיב:

    הערות מספר לגבי לוחמת גרילה:\
    לסוג כזה של לחימה יש מספר שלבים עוקבים. השלב האחרון הוא הבםת האויב בשטחו שלו.וכך זה מתנהל\
    1. הקמת בסיס יציאה ןביסוסו\
    2. מן הבסיס הטריטוריאלי הזה מופעלים לוחמי הגרילה כנגד מטרות בשטח האויב: מארבים, מיקוש, פגיעה במוסדות שלטון, פגיעה במחנות צבא וכדומה.\
    3. תפישת שטחים בטריטוריה של האויב והחזקה בהם.
    4.מיטוט שרידי התנגדותו של האויב, והשתלטות על כל השטח.\
    ב30 השנה האחרונות הצליחו הפלסטינים לקיים רק את השלבים 1 ן2. ברגע שניסו לעבור לשלבים הבאים, נכשלו. כך היה בניסיונם לבסס קיני התנגדות בגדה המערבית בסוף שנות ה60, כך היה בניסיונם להשתלט על ירדן, וכך גם אירע כשניסו להשתלט על לבנון

  7. מיכה רחמן הגיב:

    אין ויכוח על אכזריות הכיבוש הישראלי, כמו שאין גם ויכוח על כך שהתקשורת הישראלית (במיוחד בשעות בהן נחוצה "אחדדות לאומית")נרתמת ללתעמולה המתבטאת בהכללות הגזעניות "הם חיות אדם וגו’". הבעיה העיקרית היא חוסר היכולת של הלאומנים משני הצדדים לראות ולהבין את הצד השני. הלאומנים שלנו לעולם לא יראו את המידה שבה אנחנו הופכים לחיות-אדם, ומבצעים פשעי מלחמה. והלאומנים שלהם ימשיכו לבצע פעולות טרור נגד אוכלוסיה אזרחית גם כשהן נוגדות את האינטרס של העם הפלשיתיני. אנחנו, השמאל, חייבים לראות וגם להוקיע את הצד הזה של הלאומנות הפלשתינית. בימים אלו של פשעי מלחמה שלנו בעזה זה לא הזמןלדבר על כך, אבל מתישהו צריך.

  8. למיכה הגיב:

    למיכה. אני כמוך מאמין בשוויון, ויש לנו נטייה בשמאל לגזור כל דבר מתוך שוויון כערך בסיסי. אבל – המצב פה לא שווה. אי אפשר לגזור גזרה שווה בין כובש לנכבש. בין מעצמה צבאית ליישות טרום מדינתית. אתה לא יכול לצפות לשוויון מאדם שמגף מונח על צווארו והוא אוטוטו נחנק למוות. ובטח שלא ינהג כמו אותו בעל מגף העומד ממעל. זה בערך המצב פה. זו גם הסיבה שאין בכלל מקום כרגע לדבר על האכזריות של הפלסטינים. היא אכזרית ונואשת כמו שכל אחד אחר היה נוהג כשהוא היה נואש ועומד למות.

  9. לעזרא הגיב:

    אין כאן ענין לאשכנזים וספרדים. אנא תפרט ותסביר, (והבא מקור).

  10. חמי הגיב:

    במאמרך הבאת את הטענה על ההתעללות במסתננים בבית שאן והשואת אותה להתעללות בגופות החיילים. השואתך היא אחד מהדברים הכי מגוחחים ששמעתי מימי. כשאתה משווה את ההתעללות בגופות המסתננים בבית שאן אתה צריך להשוות אותה להתעללות בגופתו של ברוך גולדשטיין לאחר הטבח במערה. ההתעללות בגופה לאחר שנוטרל הייתה מעשה נבזה ופסול לכל הדעות אך באותו זמן מתקבל על הדעת ומובן מניין הגיע הרצון הזה. לא שמעתי אדם שפוי במדינתינו שקרא למצוא את המתעללים האלו וגמול להם על פשעיהם וטוב שכך. אותו דבר בבית שאן נעשה מעשה נתעב ולא מוסרי אך מובן אם נודה על האמת.
    לעומת זאת למה שנעשה ל2 החיילים ברמאלה לדוגמא בלינץ’ המפוסם מראה לנו שמדובר בחיות אדם פראיים. מדובר בשני מילואימניקים שכל חטאם היה טעות בניווט הם לא פגעו באף אדם או ברכוש הם בסך הכל טעו. אין פה שום מקום להבנה למה שנעשה להם כתגובה.
    יותר מזה למרבה צערי כמסתכלים על הפשע הזה, הטענה שאומרת שרוב הערבים רוצים בשלום עם ישראל ורק הקיצוניים מובילים את שפיכות הדמים למורת רוחם של הרוב השקט, נראית אבסורדית ולא הגיונית ולא קשורה למציאות. המוני אדם ולא קומץ של קיצוניים הם שביצאו את הלינץ, גם ברמאלה וגם בשכונת זייתון

הגיבו ללעזרא

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים