הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 במאי, 2004 31 תגובות

משימתו העליונה של השמאל הישראלי בימינו היא לזרז את התערבותו של העולם בסכסוך. כלומר, השמאלני חייב לוותר על הזירה הפנימית ולהפוך לאויב העם.


מדינת ישראל נכנסת אל שנתה ה-57 כשחבל כרוך על צווארה; בידה האחת היא מותחת את החבל, ובידה השנייה מכוונת אקדח אל רקתה, לוודא הריגה. כאשר פרק הכיבוש בתולדותיה תופס שני שלישים מגילה, מותר כבר להגדיר את ישראל כמדינת כיבוש, שבעברה נטועה אפיזודה חולפת וקצרה של אי-כיבוש, 19 שנים תמימות שחלפו לבלי שוב. השאלה מי יאריך ימים יותר, ישראל או אזרחיה הנוכחיים, נראית רלבנטית יותר מתמיד.

מאז ומעולם סבר השמאל הישראלי שמצוי בידיו הפתרון הצודק לסכסוך על הארץ. מאז ומתמיד היה גם משוכנע, שבבוא העת יבינו רוב הישראלים ויפנימו את הכורח בחלוקה צודקת של הארץ. בקצרה, מאז ומתמיד הניח השמאל שישראל תיסוג מרצונה מהשטחים שכבשה ב-67′, ותפנה את כל ההתנחלויות בגדה וברצועה.


הנחות אלה קרסו בזו אחר זו. נכון להיום, אין תקווה ותוחלת לשמאל הישראלי מצידו של הגוף המדומיין הזה שמכונה לפעמים "מחנה השלום". מי שיכול להציל את ישראל מעצמה הוא רק גורם חיצוני, שיאכוף עליה באופן חד-צדדי את החוק הבינלאומי הנהוג בעולם התרבותי. על כן, ראוי לו לשמאל הישראלי שיפנה את מירב מאמציו החוצה ולא פנימה; שידווח על הנעשה בשטחים לארגונים בינלאומיים, שיתבע לבנאם את הסכסוך, שיפעל במפורש כנגד הרוב הדומם במדינתו שלו. דברים אלה נשמעים כעידוד לבגידה, ולא כן; מדובר בהערכת מצב רציונלית שנשענת על הדבקות במטרות הקלאסיות של השמאל – ניסיון אחרון להביא לסיום הסכסוך בדרכי שלום ולהקמת מדינה פלסטינית ריבונית על כל שטחי הגדה והרצועה.


ההנחה המרכזית של השמאל הפרגמטי, אשר התנפצה לרסיסים במהלך שלוש השנים האחרונות, היא זאת: באיזשהו שלב יכיר הציבור הישראלי בכך שעלות הכיבוש אינה מצדיקה את תועלתו. כמות ההרוגים, אימת הטרור, הידרדרות המשק והשירותים הציבוריים, בידודה של ישראל – כל אלה יחצו איזשהו סף של נסבלות, שמעבר לו יתייצב הציבור על רגליו האחוריות ויאמר: לא עוד. כך היה עם שלטון מפא"י המושחת, כך היה בלבנון, וכך יהיה גורלו של הכיבוש.


אלא ש"הנחת הסף" היא אשליה בלבד, המשקפת יותר מכל את כשלונו האופייני של השמאל להבין את פסיכולוגיית ההמונים. לא ניתן להצמיד תג ל"מחיר הנסבל", ואין כל דרך לחזות אותו מראש. יותר מכך, במצבים היסטוריים לאו דווקא נדירים – אין כל סף עליון למחיר הנסבל של מציאות משברית מתמשכת. היכולת לנקוב במחיר כזה, ואף לעמוד על כך שאין כל הצדקה לחרוג ממנו, מסתמכת על היכולת לדמיין אלטרנטיבה שפויה, נסבלת יותר. אך מרגע שנשללת יכולתו של אדם לדמיין חיים טובים יותר, אין לצפות ממנו שיעצור את הידרדרות חייו הנוכחיים. זהו, ללא ספק, נצחונו הפסיכולוגי העמוק של הימין הישראלי, שהושג בגיבויה המוחלט של הצמרת הצבאית והפוליטית: הם הצליחו לשכנע את רוב הציבור הישראלי שהכיבוש והטרור, המיתון והקריסה החברתית, הם מחיר בלתי נמנע של המפעל הציוני בימינו; תוצאה הכרחית וטראגית של עצם מציאותנו כאן, בלב עולם מוסלמי עויין. אין מחיר נסבל יותר, נמוך יותר, ולכן אין טעם להיאבק בכיבוש או בהתנחלויות. קו ישר מוליך מנצחונו התודעתי של הימין אל האימפוטנציה של השמאל.


אנשים רגילים, אנשים שהמאבק הפוליטי אינו בדמם, יבלעו עוד ועוד, ויבליגו. הם יפנו את מבטם כשייתקלו במראה לא נעים (חייל יורה אל תוך המון לא חמוש), יסגרו את הרדיו כשישמעו ידיעה מדכאת (קיצוץ נוסף בקצבאות הביטוח הלאומי), ואט אט יסתגרו בדלת אמותיהם. הם לא יירדו מן הארץ, כי אין להם ארץ אחרת. הם לא ייצאו להפגין נגד ריסוס שדות הבדואים, נגד ציד האדם המתבצע בעובדים הזרים או נגד הרעבת כפרים פלסטיניים שלמים. אנשים רגילים, אנשים שדווקא מגדירים עצמם ליברלים, פשוט ימשיכו לחיות את חייהם, וישתדלו להתרחק ממקומות סואנים המועדים לפיגוע. לעתים (נדירות יותר ויותר) ירגיעו את עצמם באמירה ש"זה יעבור, זאת תקופה קשה"; אבל אם חפצי-חיים הם, לרוב פשוט יימנעו מלחשוב על כך, וינמיכו את מבטם. אנשים רגילים, שהם הרוב, פשוט רוצים לחיות בשקט. וכאשר אין שקט כבר הרבה מאוד זמן, הם פשוט הולכים ומתחרשים. ככה זה.


על כן טועה השמאל הישראלי כאשר הוא משליך את יהבו על התפכחות עתידית, משוערת, של כלל הציבור, מן ההרפתקה הקולוניאלית של הכיבוש. הוא טועה כשהוא תולה את תקוותו ביום שבו יתנער הציבור השפוי, הליברלי, מן המתנחלים והזיותיהם המשיחיות. היום הזה לא יגיע מעצמו.


חשוב להבין שהדיבורים על התנתקות מעזה אינם נוגעים בלב העניין. אין דין פינוי של 7,500 איש מלב אזור פלסטיני צפוף, תוך השארת נוכחות צבאית בגבול מצרים, כדין פינוי יותר מרבע מיליון איש ממה שנתפס כ"נחלת אבות". ה"וויתור" על עזה, אם אי פעם יתממש, עלול לחזק את אחיזתנו ביהודה ושומרון יותר מלהחלישה; בבחינת "נתנו להם כבר את עזה, מה עוד הם רוצים?". לב העניין הוא הגדה המערבית ומזרח ירושלים: הישראלי הממוצע, יש להודות, אינו מאמין באמת שהחזרת שטחים אלה תסלול את הדרך לשלום. ולכן תועבת הכיבוש היא כורח בל-יגונה.


בכל יום שחולף לומדים הישראלים להסכין עם זוועות קצת, ממש קצת, יותר חמורות מאילו שידע ביום הקודם. התהליך הוא הדרגתי, בלתי נתפס למי שמצוי בתוכו. רק מבקרים מחו"ל, שראו את ישראל לפני עשור או יותר, ופוגשים בה שנית כיום, מזדעזעים באמת מממדי הקריסה המוסרית שפוקדת את בני הארץ הזאת. מי מאיתנו היה מאמין לפני עשר שנים שנמחה שכונות שלמות מעל הקרקע כדי "ללכוד מבוקשים"? מי מאמין כיום שעוד נבצע טרנספר מתוכנן בתושבי כפרים שנעוצים בלב מפת ההתפשטות של ההתנחלויות בגדה? מי יכול כיום לערוב שלא יקרה כדבר הזה לעולם?


הפאשיזציה של המדינה, על זרועות הביטחון והמעקב שלה, היא תהליך חמקמק והדרגתי. האחרונים לדעת, כרגיל, הם האחרונים ב"בנק המטרות" של המדינה. מה שפעם היה מותר לעשות רק למחבלים חמושים, היום מותר לעשות לכל פלסטיני; מה שפעם היה מותר לעשות רק לערבי ישראלי, היום מותר לעשות לכל פעיל שמאל. זו דינמיקה מוכרת, כמעט הכרחית, באבולוציה של משטרים אפלים. הישראלים נוהגים להדוף השוואות כאלה בזחיחות, כאילו בורכו בחיסון מולד מפני גורל דומה. חלקם נתלים בסממנים שטחיים – תרבות הצריכה, המתירנות המינית, ריבוי המפלגות – על מנת "להוכיח" שישראל איננה צועדת בנתיב הפאשיזציה. אין טעות גדולה מזו. אם יש מאפיין קבוע של הפאשיזם – להבדיל מן הקומוניזם המהפכני – הרי זו גמישותו המופלאה ויכולתו להיטמע במבנים כלכליים וחברתיים קיימים. כך היה בגרמניה, איטליה, ספרד, יוון וכדומה. האוניברסיטאות לא נסגרות, בתי המשפט ממשיכים לפעול, אנשים ממשיכים לאכול גלידה ולצאת לחופשות. אבל החזות הדמוקרטית של החיים במדינה כזאת דומה לציפוי האדום והמבריק של תפוח שתוכו רקוב לגמרי. כל מה שצריך לעשות כדי להיווכח בכך הוא לנסות לדבר בקול שונה מן הקול הרשמי.


במציאות הישראלית, בנוסף לדינמיקה הפסיכולוגית שמנציחה את הכיבוש, פועלים גורמים כלכליים וחברתיים רבי עוצמה. גם הם, למרבה הצער, נעלמים מעיניו של השמאל, ועל כן גם הם תורמים לאשליה שהציבור הישראלי מסוגל להתנער מהשטחים בכוחות עצמו. במשך קרוב לארבעה עשורים פעלו המתנחלים במלוא המרץ לאינטגרציה כלכלית וחברתית של מפעל ההתנחלויות עם החברה הישראלית שבתחומי הקו הירוק. בהבינם טוב מיריביהם משמאל כי "ההוויה קובעת את ההכרה", דאגו ליצור מציאות שהפכה את הקו הירוק לסמל עקר מתוכן.


ראשית, כמובן, נהנים המתנחלים מן החוק הישראלי האזרחי, בשטח שבו שכניהם הפלסטינים נתונים למרותו של החוק הצבאי. במשך שנים ארוכות הם הקימו מפעלים, מוסדות חינוך, תשתיות תחבורה ותעשייה, שמשולבות לבלי הפרד ברקמת הכלכלה הישראלית. התוצאה של התהליך היסודי הזה היא שכבר אין כל אפשרות "לקטוע" את האיבר הזה, שרק לפני עשרים שנה עוד נתפס כשתל זר בגופה של ישראל. הנתונים היבשים ידועים לכל, אך נדמה שהישראלים טרם הפנימו את הסתירה המובנית בין נכונותם להיפרד מהשטחים לבין הדרגה המבהילה של התלות ההדדית בין שני עברי הקו הירוק. הם נאחזים ברעיונות אנכרוניסטיים, בעוד שהמציאות דוהרת קדימה.


נניח שאתה קבלן. יש סבירות גבוהה שבעשור האחרון בנית בשטחים; אחרי הכל, קצב גידול הבנייה בהתנחלויות תמיד עלה על הקצב שלו בתחומי הקו הירוק, כולל בתקופת אוסלו. אם לא בנית בשטחים, סביר להניח שאחד מקבלני המשנה שלך סיפק חומרים או עבודה למישהו אחר שבונה בשטחים. כך או כך, אתה או את תורמים בעקיפין למפעל ההתנחלות. נניח שאתה יצרן שימורים, או מגבות, או תמרוקים; אין ספק שיש לך לקוחות בהתנחלויות. אולי אתה סתם סטודנט או סטודנטית הלומדים במכללת אריאל, או מאבטח בחברה שמאבטחת את הקמת גדר ההפרדה. יש אינספור דרכים, ישירות או עקלקלות, שבהן את או אתה קשורים למפעל ההתנחלות. אתה מממן אותו, והוא מממן אותך. אם לא אתה, אז בני ביתך או ידידיך. תמיד זה אתה, ואני, וההתנחלות הבאה. בישראל של 2004, אין בית אחד – גם לא של הקיצונים במחרימי תוצרת ההתנחלויות – הנקי מזיקה כלשהי להתנחלויות.


הנקודה הקריטית, הטראגית, היא שרוב האנשים הללו, מן הסתם, יביעו נכונות ל"פשרה טריטוריאלית"; חלקם אולי אפילו טוענים שצריך לפנות את כל ההתנחלויות. הם ירצו לך בלהט על הנזק העצום שחולל הכיבוש לישראל, בעודם מכרסמים ביסקוויטים שיוצרו בהתנחלויות. הם יצביעו מרצ אבל ימשיכו ללכת למילואים ולאבטח מאחזים. צביעות או תמימות, זו המציאות: הימין אולי לא התנחל בלבבות של כלל הציבור, אבל התנחל בכיס, בפה ובעיניים של כולנו. הכיבוש הוא המובן-מאליו הגדול של חיינו; לא מתנערים ממנו ממש כשם שלא מתנערים ממזג האוויר.


במצב כזה, פסו הסיכויים להניע מהלך פנימי של מחאה שמאלית, שתתרחב לכדי תביעה עממית גורפת לסגת מן השטחים. המשימה העליונה של שרידי השמאל היום היא להתבונן פקוחי-עיניים באמת הזאת, ולהוציא את המסקנות. והמסקנות הן פשוטות: רק התערבות חיצונית תציל אותנו מעצמנו. זה אולי לא נעים לשמוע, וזו אכן פגיעה מביכה בדימוי העצמי של הציונות הקלאסית: ריבונית, עצמאית, אחראית לגורלה. אבל דומה שעל הפרק ניצבים עניינים דחופים יותר מסנטימנטים לאומיים.


מדינת ישראל של ימינו היא בריון משתולל, הפוגע בסביבתו ובעצמו, ואינו מסוגל לרסן את עצמו. בהיעדר אופוזיציה פנימית, יכול הבריון לפעול בחסות החוק, ולהאמין בלב תמים שהכל כשורה איתו. זהו עיוורון נרכש, חיוני לשלוות הנפש הבריונית; מישהו אחר צריך לנער אותו. ממש כמו במקרים אחרים של בריונות, ראשית יש לדווח על כל מעשיו לרשויות; להכניסו למעצר בתנאי בידוד, עד שילמד דרך ארץ בסיסית; ורק אז להתחיל בתהליך שיקום ארוך וסבלני, שבסופו אולי יתקבל שוב בחברת בני אדם. מי שצופה מן הצד ומטפח אשליות שהבריון יהפוך עורו, מרצונו החופשי, ויהיה לעלם נעים הליכות – נושא באחריות לחורבן הממשמש ובא. זוהי, אם כן, משימתו של הפטריוט השמאלני בימינו: להיות ואנונו. לדווח לעולם, לדרוש סנקציות, לדרוש נוכחות בינלאומית. אין ספק שיובל אל עמוד הקלון: יטיחו בו שהוא בוגד, תוקע פגיון בגב האומה, משחק לידי האנטישמים. יהי כך. מוטב שינצל את ימי החסד האחרונים ויעשה זאת עכשיו, בטרם מעשים כאלה ישלחו אותו לכלא או יזכו אותו בכדור בראש.

תגובות
נושאים: מאמרים

31 תגובות

  1. אלישע הגיב:

    יחיעם שורק אייך? מצפה לתגובתך מזה ארבעה ימים.
    בציפייה, אלישע.

  2. הפתרון פשוט מאוד הגיב:

    ביום שאירופה תודיע כי היא מסרבת לרכוש תוצרת ישראלית, ותהיה נכונה לעשות זאת. ישראל תפנה את השטחים תוך עשר דקות.

  3. גלילי הגיב:

    ישראל מדינה דמוקראטית . עובדה ניתן להביע דעה להפלת המשטר על ידי כח חיצוני. מדוע לא לשכנע את רוב העם בדעותיכם . הרי מיעוט מבוטל רוצה לכפות את דעתו על הרוב באמצעות כוחות שיטור זרים. ומה יהיה אם כוחות השיטור יתחילו להלחם נגד הטרור , תבקשו להחליף אותם באחרים ?

  4. יורם בר-חיים הגיב:

    19 שנים תמימות ?
    אתה מתכוון לנכבה, לפעולות התגמול, לממשל הצבאי ולמעברות ? כנראה שלא השנים האלו היו תמימות אלא כמה אנשי שמאל שעדיין חושבים שהבריונות והגזענות הממוסדות בישראל התחילו ב-67.

  5. גיא אברהמי הגיב:

    ישנן שתי בעיות בהתערבות בינ"ל:
    1.הן יכפו האצה של בניית כלכלה "חופשית", ומסגרת זו ימשיך המשק הישראלי לנצל את העובדים הפלסטינים, ולא יוכל לבוא שקט לאיזור.
    2. ניסיון העבר מוכיח כי כוחות בינ"ל לא יכולים למנוע פעולות אגרסיביות ופשעי מלחמה.

  6. המשפט הנכון הגיב:

    {מדינת ישראל} פלסטין של ימינו היא בריון משתולל, הפוגע בסביבתו ובעצמו, ואינו מסוגל לרסן את עצמו. בהיעדר אופוזיציה פנימית, יכול הבריון לפעול בחסות החוק, ולהאמין בלב תמים שהכל כשורה איתו. זהו עיוורון נרכש, חיוני לשלוות הנפש הבריונית; מישהו אחר צריך לנער אותו. ממש כמו במקרים אחרים של בריונות, ראשית יש לדווח על כל מעשיו לרשויות; להכניסו למעצר בתנאי בידוד, עד שילמד דרך ארץ בסיסית; ורק אז להתחיל בתהליך שיקום ארוך וסבלני, שבסופו אולי יתקבל שוב בחברת בני אדם.

  7. יניב נחום הגיב:

    לפעמים אני נדהם עד כמה אנשים שמאמינים בצדקת דרכם מוכנים לעשות כדי להשיג את מטרתם. ואם לחץ בינלאומי פירושו הפצצות מטוסים את ת"א (כמו בסרביה) ? ואם לחץ בינלאומי פירושו התדרדרות המצב הכלכלי כך ששכבות רבות יגיעו לפת לחם ? הרי כשבאים למתנחלים בטענות באים ואומרים להם שהמשיחיות שלהם מצדיקה מעשים שפוגעים בטובת החברה בה הם חיים, הכל לטובת האמונה. מה ההבדל בינך לבינם ?
    דבר נוסף, בדמוקרטיה יש דבר שנקרא דעת הרב. זכותך להשמיע את דעתך ולנסות לשכנע (דוגמה, האתר הזה), אבל מה לעשות, שהצד השני שכנע הרבה יותר אנשים. ניסית לשאול פעם למה ?
    ונקודה נוספת, רב העם היהודי סובל מפאראנוית רדיפה (מוצדקת או לא, על זה קשה לי לענות) ודווקא לחץ חיצוני יגרום ליותר אנשים לחשוב שבאמת כולם נגדנו ולהגיב ביותר אלימות …

  8. ע. נבו הגיב:

    ההנחה כי סיום הכיבוש על העם הפלשתיני יפתור
    את כל צרותינו מוטעה ומשולל כל יסוד
    האם הכותב מודע לכל שאיפותיו של העם הפלשתיני
    האם די לו במדינה בשטחי יהודה ושומרון וחבל
    עזה? אם כן , מדוע לעזאזל הם אינם מניחים את נשקם ויושבים לנהל מו"מ רציני לסיום הסיכסוך
    מדוע פנו לאלימות כשהוצע להם 97% מהשטח עם נכונות להתפשר גם בירושלים? , מדוע הם מתעקשים על זכות השיבה דבר שיוביל לשינוי המאזן הדמוגרפי וחיסולה של ישראל כמדינה יהודית? ומה עם ההפרה הבוטה של הסכמי אוסלו
    לנטוש את דרך האלימות ולקיים מו"מ עד לפיתרון. האם הם מעוניינים בפיתרון?. מדוע הם לא משקמים את הפליטים בכספי התמיכה ובמקום זה הם משקיעים בכלי נשק למאבק בישראל מבט היסטורי על הסיכסוך הישראלי פלשתיני מלמד כי המאבק איננו על כיבוש ,שטחים אלא ניסיון לערער את זכותינו ההיסטורית לקיים מדינה יהודית בא"י.יואיל נא הכותב וילמד את האידיאולוגיה הפלשתינית , את החינוך להסתה ולרצח , ואת חוסר הנכונות ההיסטורית לכל פשרה ופרגמטיזם ואחר כך ישפוט את מדינת ישראל לחומרה.

  9. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    עידן שלום

    ברכות על רשימתך-מאמרך. נגעת בנקודה רגישה אך מה-זה-נכונה, שעשויה למנף את הפיתרון לבעיה העימות ישראלי-פלשתינאי בנוסח שלנו (הצודק, אלה מה?) של השמאל. מבקרי הצעתך, המסתייגים כמובן, אינם מעוניינים, non what’s so ever, בפיתרון כלשהו של הסכסוך, כמו גם פוליטיקאים רבים ובוודאי ש"גיבורי" צבא למן הגנרל ועד החפ"ש. הסכסוך מעניק להם את האופציה, האישית והמעין-קולקטיבית להוסיף עוד ועוד זרדים למדורת השבט, לאתנוצנטריות, לצידקת הדרך.

    יישר-כוח עידן

  10. יגאל הגיב:

    ברצוני לשאול את מחבר המאמר על איזה כוחות בינלאומים הוא מדבר שיבואו לשמור על השקט או הפרדת הכוחות באיזורנו??

    אמריקה- לאור מה שקורה בעירק לא תודה.
    הצרפתים – לאור הטבח באלגיר נפסלים על הסף.
    גרמניה- מסיבות ברורות לא בא בחשבון.
    ספרד- ברחה מעירק, אין שום סיבה שלא תברח מפה כאשר המצב יתחמם.
    האו"ם – לא מנע את רצח העם ברואנדה, ובסודן.

    אז מי שוויץ ?? בלגיה ??

    התשובה האמיתית שמעבר לראיה החד צדדית שלך , אין אף אחד אשר רוצה באמת להגיע לכאן כחוצץ.
    מדינת ישראל אשמה לפחות ב 50% במצב, אך אתה שוכח לחלוטין שיש גם שותף למצב.
    חוסר ההכרה של כל השמאל שגם הצד השני אשם הוא מרכיב עירקי לחוסר היכולת של המדינה להתאחד ולעמוד כאיש אחד מול הפלסטינאים.
    אצלם משום מה אין את הבעיה הזו…

  11. ישראל פוטרמן הגיב:

    מה שמחבר המאמר מתאר זו הדילמה והסתירה הפנימית בה מצוי השמאל הציוני (המכונה במאמר סתם "שמאל") השמאל הציוני מנסה לשכנע (קודם כל את עצמו) שהסכסוך מקורו בכיבוש של 1967 ולכן הוא בעייה של שטחים. זאת הטעייה שהציבור הרחב לא קונה ובצדק. מקור הסכסוך הוא באופי הציוני של המדינה שאינה יכולה להתקיים כמדינה יהודית "ודמוקרטית" (כלומר כמדינה ציונית), אלא על חשבון זכויותיהם הבסיסיות ביותר של הפלסטינים (שבצדק לא יוותרו עליהם), כגון זכות השיבה וזכות לחיות כאזרחים שווים ללא איום מתמיד מטעמים דמוגרפים וגזעניים שפרושו המשך הכיבוש והדיכוי, בצורה זו או אחרת, בכל תחום משני צידי הקו הירוק). אותו ציבור "לא רציונלי" מבין שחיים במדינה ציונית פרושם חיים על החדב ולכן בראש סולם העדיפויות של המדינה עוצמה צבאית ללא גבולות (כולל נשק להשמדה המונית החורג אפילו מתחומי האזור כולו). כל זה אפשרי משום שהציונות היא "סיפור הצלחה" עד היום (הצלחה שתוביל אותנו לתהום בסופו של דבר). הציונות הצליחה לייבא מיליוני יהודים (ותומכים פוטנציאליים אחרים) ולהעלות את רמת החיים של רובם באופן כללי. זה נעשה קודם כל על חשבון הפלסטינים, אדמתם, רכושם וניצול כוח עבודתם, בתמיכת הבורגנות היהודית, ובעיקר בתמיכת מעצמה עולמית שאת מטרותיה שרתה בנאמנות. כל עוד הצלחה זו תתמיד, תמשך גם התמיכה "הלא רציונלית" של הרוב, עלין מדבר עידן, בימין הציוני (המייצג למעשה את הציונות "הרציונלית" היחידה האפשרית והשמאל הציוני יגרר אחריו תמיד בצמתים המרכזיים). התערבות בינלאומית היא עוד מקסם שווא אחרי "אוסלו". ללא הסכמת ארה"ב התערבות בינלאומית אינה אפשרית. וכאשר תגיע ארה"ב למסקנה שמחיר התמיכה הבלתי מסוייגת בישראל יקר מדי עבורה ואינה משרתת את האינטרסים שלה באזור, ממילא לא תהיה תקומה לכיבוש (ולציונות).

  12. תודה על המחמאה, יגאל הגיב:

    אני כאיש שמאל שמח ומאושר אם אני באמת מונע מ"המדינה" להתאחד נגד הפלסטינים. תהי זו תרומתנו הצנועה למאבק בכיבוש ובאפרטהייד.

  13. עופר נ. ךע. נבו- מספיק עם השקר !! הגיב:

    ברק לא הציע להם 97% ולא בטיח, אלא מדינת מובלעות על 80% מהגדה (כאמור, עם זרועות ארוכות לתוך הגדה של סיפוח האדמות הטובות )

  14. אלישע הגיב:

    יחיעם שורק ידידי שלום,
    הנה אנו ניצבים שוב משני צידי המתרס. בחרתי להגיב דווקא לדבריך, בשל העובדה שבמקצועך אתה היסטוריון, והעובדות ידועות לך יותר משהן ידועות לכותב המאמר ולחלק מן המגיבים.
    להלן העובדות: כוח בינלאומי חצץ בין ישראל לשכנותיה לפני מלחמות, תוך כדי המלחמות, יבין המלחמות. מהפתיח אנו למדים שעצם נוכחותו של כוח בינלאומי אינה מונעת מעשי אלימות ובודאי שאינה ערובה לשקט כלשהו, אם צד אחד (או שני הצדדים) מעוניינים בהמשך הסיכסוך.
    2. דוגמה אחת מיני רבות: במום מלחמת ששת הימים הוצבו תחנות התרעה מאויישות על ידי אנשי או"ם לאורך התעלה מקנטרה בצפון ועד לעיר סואץ בדרום. הדבר הזה לא מנע מפגזים מצריים לעבור ממערב למזרח, וכמו כן לא מנע בפגזים ישראליים לעבור ממזרח למערב. כמו כן לא נמנעו עשרות פשיטות (שלנו ושלהם) מלהתבצע זה בשיטחו של זה. יתרה מזו: הנוכחות גם לא מנעה את פריצתה של מלחמת אוקטובר 73.
    3.להזכיר לך ולכותבים באתר: בחודש מאי 67 ניפנף שליט מצרים דאז, גמאל עבדול נאצר את כוחות האו"ם שהיו מוצבים במעבר ארז ובשארם-א-שייך ללא מאמץ מיוחד. לא זכור לי שמישהו בקהילה הבינלאומית עשה משהו בנדון.
    4.הספיק מעשה טרור אחד (בלבנון, במטה המרינס) כדי לסלק מן האזור את האמריקאים והצרפתים. הם היו כוח בינלאומי , הלא כן?
    5.לשיטתך ישראל היא הצד התוקפן. מה ימנע ממנה לפלוש לשטחי הפלסטינים בכל עת שתימצא לנכון? הרי גם בשנות ה70 פלש צה"ל עשרות פעמים לשטח לבנון. (זוכר את יוני"פיל?)
    6.לפעמים נדמה שחלק מאיתנו לא למד דבר מן ההיסטוריה.

  15. אירופה לא מעונינת בשלום… הגיב:

    הרצון האירופאי הוא לא שלום, אלא לשמירה על המצב הקיים שבו רוב המשאבים מתרכזים בידים מערביות ואפשר לעשות עסקים מצוינים עם דיקטטורות נחשלות יותר או פחות. הסיבה היחידה שאנחנו עדין חיים היא בגלל שיש לנו כוח. אני יודע שהערבים לא היו מהססים לשחוט את כולנו ב-48 וב-67 וב-73 וגם ב-2004 אם רק הדבר היה עולה בידם. אני גם יודע שהעזרה היחידה שהיינו מקבלים מאירופה זה קונצרט רוק שבו הם היו שומעים אחלה מוזיקה, מעשנים גראס איכותי לאללה, מרגישים הכי מוסרים ונאמנים לשמירה על זכויות האדם ביקום ואז רצים לעשות עסקים, מהר, לפני שהאמריקאים ישיגו אותם. תשאלו את הטיבטים את הצאצנים את תושבי מזרח טימור, זאיר, רואנדה, הכורדים. כל אלה נמכרו בעשור האחרון – לא לפני מאה שנה.

  16. אורן אנטין הגיב:

    תגובתו של יגאל ש"מדינת ישראל אשמה לפחות ב 50% במצב, אך אתה שוכח לחלוטין שיש גם שותף למצב. חוסר ההכרה של כל השמאל שגם הצד השני אשם הוא מרכיב עירקי לחוסר היכולת של המדינה להתאחד ולעמוד כאיש אחד מול הפלסטינאים.
    אצלם משום מה אין את הבעיה הזו…"

    היא דוגמה מאלפת להבדל בין שני סוגי יהודים: זה שקודם כל מסתכל על האחר, החוצה, אל העולם, מאשים אותו, ומעמיד את עצמו כקורבן נצחי, והיהודי הצדיק שקודם כל מביט בעצמו, מסתכל פנימה ודורש מעצמו את המקסימום לפני שבא ומתגולל על האחר. לצערי סוג זה של יהודים הוא מיעוט בדורנו. באחת השיחות המוצלחות הבודדות שהיו לי עם יהודי דתי באמת, הוא הסביר לי ששמע את הרבי הליטאי המפורסם שלו אומר (לא בציבור) שהעובדה שיש יהודים כמו אורי אבנרי ויוסי שריד, שדואגים ורגישים כל כך לסבלו של האחר, היא עוד הוכחה לגדלות הרוח היהודית.
    יגאל מודה בעצמו בכך ש 50% מהאשמה עלינו, ובכך הוא שונה ממרבית חבריו בימין שבעינהם אנחנו תמיד טהורי נשק וזכי מבט, אך עדיין קורא "להתאחד ולעמוד כאיש אחד מול הפלסטינאים" דבר אותו אנו עושים ב"הצלחה מרובה" כבר המון זמן.

    ולגופו של המאמר המצויין של עידן לנדו, התערבות בינלאומית יכולה בהחלט להיות מפנה חיובי בהתדרדרות הכרונית של מדינת ישראל, אך יש בגישתו גם משהו דטרמיניסטי ולא פתוח לסיכוי שרוב שפוי יחסית של אנשים יבחר מנהיג סביר שיצליח ליצב ולשפר את המצב. ביטול אפשרות זאת היא בעיני פסימיות מוחלטת ומוקצנת, במיוחד לאור העובדה שישנה תמיכה בסיסית גדולה בציבור למדינה פלשתינאית בגבולות 67, דבר שהיה נחלת מעטים עד לא מזמן.
    דעות הרוב משתנות בקלות, ועדיף לו, לבריון המשתולל, שיצליח לרסן את עצמו לפני שירסנוהו אחרים, וגם בינאום הסכסוך אינו ערובה לפתרון מוצלח.

  17. אורי בן-דב הגיב:

    הרעיון שעומד מאחורי המאמר הזה הוא איום. ממש נורא.
    איך תדבר על פאשיזם כשהתמה הבסיסית של המאמר שלך היא אכזבתך המוחלטת מהדמוקרטיה? אתה מציע פתרון למצב נוראי בדרכים איומות ובכך אתה הופך, בהחלט, לא רק לאויב העם שלך, אלא לאוייב של החופש האנושי. אירוני משהו.
    אולי פשוט נארגן ‘איש חזק’ שיעשה את כל מה שאתה מפנטז עליו? מין בן-גוריון אולטימטיווי שכזה, בלי כנסת ובלי בתי משפט? אולי הפיכה צבאית של חונטת קיבוצניקים?
    מה שאתה אומר זה שלא ייתכן שהאנשים מסביבך יצליחו להבין כמה שאתה צודק והם טועים, ולכן יש צורך בגוף חיצוני שישנה עובדות בשטח מבלי לשאול. אתה מטיל יהבך עך איזה ‘עולם’ כאילו מדינות העולם האחרות הן שוחרות צדק ואחווה ולא גופים בורגניים המונעים ע"י אינטרסיים כלכליים, שלא שמים קצוץ על אף פלסטיני.
    והגרוע מכל – אתה מתאר את הבעיה כשאתה אתה הבעיה. אתה מדבר על חוסר היכולת של השמאל לשכנע את העם – כאילו השמאל ניסה אי פעם לשכנע את העם, ולא הסתפק במאמרים באתרי אינטרנט או בפליירים אזוטריים. כאילו לא חדלנו מזמן לצאת לעם הזה ולדבר איתו. אם אתה צודק, שכנע מספיק בוחרים שאתה צודק. הכרזות הגיס החמישי שלך לא רק שלא מקדימות את היום בו ייגמר הכיבוש – הן (כפי שההיסטוריה מוכיחה לנו) רק מרחיקות את אותו היום.

  18. חנוך גיסר הגיב:

    דברים כדורבנות!

    קוראים לזה במשפט אחד – הסדר כפוי מבורך!

    או. קיי. – הסדר כפוי מבורך על שני הצדדים!

    כשיתחיל העולם להתייחס לישראל כאל מדינה מצורעת (בנוסח דרום אפריקה של פעם) – אז נראה את כל גיבורי הלאומנות מתקפלים.

    ואם יהיה צורך לכפות את ההסדר הזה (על שני הצדדים) באמצעים שאינם אך ורק מדיניים – יהי כך!
    כן – אני מתכוון אפילו להצנחת כוחות נאטו ולהפרדה בכוח!

  19. פחזנית הגיב:

    לעידן לנדו,

    החלק התיאורי של הרשימה מדוייק ורהוט (חרף ארכנותו) אך הפתרון המוצע איננו ישים. כמו רבים מהמגיבים, גם אני לא מוצאת על הפלנטה שלנו מועמד מתאים לשמש כוח בינ"ל. אני סבורה שפתרון זמין הוא התנגדות פאסיבית כמו זו של סרבני השירות הצבאי בשטחים.
    הסרבנים לא מצליחים להמריא, חרף ריצה ממושכת על המסלול, בשל התנגדותו המפתיעה של …השמאל הציוני השמרן. לפני שאנחנו מזמינים זרים לאיזור, הבה נסיר את העכבות האנכרוניסטיות, ונקרא לסרבנות מצפון. כאשר זה יקרה, יעדיפו לוחמים רבים להקדים כלא לפשע, ובלבד שנסיר מהם את מה שעדיין נחשב לכתם. לו היו לנו היום 5,000 סרבנים (במקום 800) — אמות הסיפים היו נעות.
    ועוד מילה. סרבנות שירות בשטחים איננה הסרבנות היחידה האפשרית. נסרב לשת"פ עם הבריון המשתולל בכל דרך לרבות אי-תשלום מיסים, החרמת הבחירות, שיבוש הכלכלה באמצעות שביתות הזדהות, וכיו"ב.
    מחירה היחיד של ההתנגדות הפאסיבית, אם נסיר את הסטיגמה, יהיה בילוי קצר בכלא. לכל הדיעות מחיר סביר בהשוואה למה שאנו משלמים כיום.

  20. דן הגיב:

    בס"ד
    עידו הנכבד
    "הנחת הסף" היא אשליה בלבד, המשקפת יותר מכל את כשלונו האופייני של השמאל להבין את פסיכולוגיית ההמונים…
    אין ביטוי נכון מזה לתיאור השקפותיו של השמאל הישראלי מאז רצח יצחק רבין, השקפה שכאילו "שבת אחים גם יחד" עם המתנחלים תפתור את נסיון הרצח הבא של ראש ממשלה שיסכים לוויתורים למען השלום…

  21. left and majority הגיב:

    coinciding with the tradition and hystory of left wing movements this article is probably a solution to this:
    http://www.tau.ac.il/jcss/survey04.pdf

    why im not surprised

  22. אייל הגיב:

    לפחזנית,
    גם הפתרון שלך לא נראה לי ישים. יש כנראה מספר מוגבל של אנשים שמוכנים לשלם מחיר אישי של ישיבה בכלא. הרוב יעדיפו לשתוק, כפי שמתואר במאמר של עידן.
    מעבר לכך, לצבא יהיו תמיד מספיק חיילים שיהיו מוכנים לשמש בשר תותחים. מה לעשות, המודעות הפוליטית של בני 18 איננה כל כך מפותחת (שלא לדבר על המתנחלים, שבאופן עקבי תופסים עמדות מפתח בצבא ועל העולים הרוסים שרואים בשרות הצבאי דרך מהירה להשתלבות בחברה הישראלית).
    אני מסכים עם המגיב שמעלי, שהפתרון טמון בחרם של אירופה (ועוד מדינות) על ישראל. נראה לי שזה גם מה שיקרה בסופו של דבר. עם משטר האפרטהייד בשטחים, אנו הולכים בצורה די ברורה במסלול של דרום אפריקה.

  23. אגדי הגיב:

    אולי השינוי אפילו לא יתחיל מאירופה. הנה טורקיה רוצה להחזיר את השגריר. אולי גם הודו תצנן קצת את הקשרים. מחר זו יכולה להיות ספרד. נראה את ישראל ללא עסקות הנשק של המיליארדים עם טורקיה והודו. הלחץ הזה יכול להזיז משהו.

  24. פחזנית הגיב:

    אייל,

    חרם נוסח דרום אפריקה יכול לעזור, ואולי צריך לקוות לו, אבל עידן לנדו מציע לפנות לעולם ולהזמין חרם, וזה בעייתי. למי נפנה? האם יש אומה או משטר שהיית מעדיף?
    ביקורתך על תנועת הסירוב נכונה, אך בכל זאת נדמה לי שמוקדם להספידה. אני עדיין מאמינה באפקט המטלטל של סרבנות המונית, שיש לה יתרון נוסף: האפקט המכונן שיהיה לה על החברה הנון-מיליטריסטית שלאחר הכיבוש. תיקון שיבוא מתוכנו, יהווה נכס-צאן-ברזל לדורות הבאים.

  25. גל כץ הגיב:

    העמדה המובעת במאמר היא אנטי דמוקרטית, ולאור זאת אין להתפלא על הפראנויות של הכותב (שהרי גם אם יש בעיות – ויש רבות – בדמוקרטיה הישראלית,היא עדיין מגרש פתוח לשכנוע ולהשפעה של רוב רובם של האזרחים).
    יותר מזה, אם הימין הצליח לשכנע את הציבור בארץ בנחיצותו של הכיבוש, זה רק בגלל שהשמאל נכשל בטיפוח תיזה נגדית. זה מאבק, שאנו (השמאל) אמנם מפסידים בו לעת עתה, אבל חובה עלינו להשיב מלחמה, לעצב שיח חדש, שחומק מהמלכודות התדמתיות המסורתיות של השמאל (שיש בהן הרבה מן האמת – לאור הפרופיל האשכנזי-בוגרני-חילוני הבלעדי שכולנו ראינו באותם מוצאי שבת בכיכר).
    זהו בדיוק הזמן למקד מאמץ פנימה, שהרי הנסיבות הכלכליות (הכיבוש כואב לכלכלה, עידו, לא עוזר לה), הדמוגרפיות (כפי שמשתקפות בשיח של הימין) והבינ"ל דוחפות את שרון וחבר מרעיו לפנות שטחים. במובן הזה הנימוקים הפרגמטיים של השמאל הציוני ניצחו. אבל כעת עלינו להיאבק שגם הפירוש של ההתפתחויות האלה יהיה "שמאלי" – לא עוד "קיצור קווים" ו"הדיפת תכניות מדיניות" (כמו בשיח של שרון), אלא "הסרת כיבוש", "הושטת יד לשלום", "התחברות מחודשת להומאניזם ולצדק חברתי" (כמאמר עמיר פרץ בהפגנה, בנאום שהתגובות הציניות כלפיו המחישו את הדרך הארוכה שעל השמאל יש לעשות כדי לנצח במאבק שאני מדבר עליו). כך זו תהיה רק ההתחלה בדרך לסיום אמיתי של הכיבוש.
    אנחנו חייבים להיענות לאתגר החדש הזה. כמובן שזה לא סותר התראה בשער (ומחוצה לו) על עוולות ופשעי מלחמה כמו גם מעשים מצפוניים של יחידים, אבל המגרש הרחב והפתוח של הדמוקרטיה הישראלית ממתין לשיח חדש, לחיבור חדש עם קהלים אחרים, לאלטרנטיבה לקלישאות ההווה (ששייכות לימין ולשמאל גם יחד).

  26. איציק ארביט הגיב:

    ה"שמאל" הישראלי משלם היום את המחיר על שלמעשה הגדיר את עצמו כל השנים
    ביחס לבעיות החוץ בלבד, כלומר הבעיה הישראלית – פלסטינית. שמאל, וכך זה בכל מקום
    בעולם (פרט לישראל משום מה) מגדיר את עצמו בראש ובראשונה בהתייחסות לנושאים
    חברתיים וכלכליים ועמדתו כלפי נושאים בינלאומיים נגזרת מהתייחסות זו.
    זאת הסיבה שהשמאל הישראלי מעולם לא הצליח למצוא דרך ללב ההמונים.
    השמאל המסורתי הקומוניסטי נאבק למעשה את המאבק (הלא בלתי צודק) של ערביי ישראל
    לשיוויון אבל בכך הוא התעלם מהצורך של בערך מחצית מהאוכלוסיה היהודית בשיוויון
    בתוך האוכלוסיה היהודית עצמה. לכן הוא התפרש בקרב ה"דפוקים" היהודים בארץ כנושא את
    דגל המאבק הערבי בלבד ובכך הצליח לעורר בהם ניכור חזק כלפיו.
    השמאל היהודי נשאר אליטיסטי ומתייחס בטעות טרגית לבעיית הפערים והמזרחיות כאל בעיות משניות לבעיות השלום-פלסטינאים-שטחים.
    הקריאה להתערבות חיצונית איננה רצינית מהטעמים שכבר הוזכרו כאן.
    עד שהשמאל בארץ-השמאל היהודי ישראלי- לא יהיה שמאל אמיתי שמתייחס לכל ההיבטים שקובעים
    את חיינו כאן, ולא רק להיבט המדיני, הוא יישאר אימפוטנטי בכל הקשור ליכולתו להביא לשינויים דרך השפעה על דעת הקהל.

  27. יעקב הגיב:

    כל הכבוד עידן. יישר כוח בעיקר על הניתוח של התדרדרות המצב בישראל לכיוון של פאשיזציה.

  28. מור הגיב:

    לכל המקווים להצלחת לחץ ואמברגו על ישראל שלום.
    זוכרים את האמברגו שהטילה צרפת על משלוחי נשק לישראל לאחר מלחמת ששת הימים? \
    יש לי חדשות עבורכם :האמברגו לא רק שלא עזר, אלא עודד את צמיחתה של מעשיית נשק ישראלית בקנה מידה שלא נודע כמותו עד אז. אלביט, אלרון, רפא"ל, אלישרא, התעשייה הצבאית והתעשיה האוירית קיבלו חיזוק דווקא בשל האמברגו,והחלו בסדרת פיתוחים מרשימה שהניבה ארסנל שלם של מערכות נשק,תחמושת,חימוש מדוייק,טילים,מזל"לטים,אמצעי ראיית ליילה,ומה לא. יתכן מאד וניסיון נוסף להטלת אמברגו מסוג כלשהו על ישראל יניב תוצאה דומה,לתפארת מדינת ישראל.

  29. נמרוד ברנע הגיב:

    ראשית כל יש לברך אותך הן על האומץ הציבורי לפרסם את המאמר הנ"ל והן על כישרון הכתיבה שלך.
    שנית,
    לצערי לא דנת בפרטים הפרקטים של הצעתך שבלעדיהם הדיון בה הופך להיות מסורבל (כפי שניתן לראות בשרשור התגובות למעלה).
    לפני שהשמאל השפוי מתחיל לפעול במרץ ולהפנות את כל כוחו לקריאה להתערבות בינלאומית עליו לגבש חזון אלטרנטיבי ודרך פעולה סדורה.
    האם אנחנו קוראים להצנחת כוחות צבאיים שיסלקו בכוח הנשק את צה"ל מהשטחים או שמא אנו רוצים שהעולם כולו יפסיק למכור לנו נשק ואם תוך שנה הדבר לא יביא לשינוי כלשהו דאז שיפסיק לרכוש מאיתנו סחורה כלשהו? האם אנו קוראים לניתוק הקשרים הדיפלומטים בבת אחת או למו"מ בין ישראל לאומות העולם הנאורות לפני הניתוק הסופי? וכיצד יפעל השמאל השפוי בתוך כל התהליך הזה? האם יקים ארגון גולים בלונדון או אמסטרדם או שמא יקים קואליציה בישראל עצמה וינסה לגייס לשורותיו כמה שיותר אזרחים ישראלים כדי להעצים את קריאתו?

    לסיכום,
    לפני שאנחנו הולכים קדימה עם הצעתך שכל יום שעובר הופכת אותה להכרחית מהרגיל אנחנו צריכים לרדת לפרטים שאולי נראים קטנים, אבל הם בעצם משנים את כל התמונה.

  30. אלישע הגיב:

    עבור יחיעם שורק
    עדיין מצפה לתגובתך על דברי מה25 לחודש מאי. ראבאק, כמעט התייבשתי. תן איזה אות חיים. מקווה שהכל אצלך בסדר.
    שלך, אלישע

  31. עמית עסיס הגיב:

    שלום.
    הטקסט נוגע ללב. בתור מי שהוא מתנחל במוצאו נוגעים ללבי הרהורי הזהות של השמאל, בצד גילויי השנאה, כאילו כל גירוש של אנשים הוא מטרה נעלה בפני עצמה ואם רק נגרש מתנחלים הכל יהיה טוב יותר.
    ולעיקרו של עניין. לעניין הפניה לסמכות בינלאומית. אני מבין את היאוש. "איך זה שאנחנו מדברים עשרות שנים ואף אחד לא מבין?" אבל חלק מקיומם של חיים פוליטיים קשורה בקיומם של אנשים אחרים (‘האחר’ לא חייב להיות פלשתיני, הוא תמיד אחר ממה שחשבת) בשונות שלהם, וביכולת לשוחח אתם. כפי שכבר העירו קודמים, גם הסמכות הבינלאומית אינה מורכבת מהררי צדק אלא מאנשים קונקרטיים בעלי אינטרסים, הרוכבים על מרכבת השקרים הפלשתינית.
    אני קורא בדבריך איזה יאוש מהיכולת לדבר, אבל השמאל חלק גדול מהשיח התקשורתי הישראלי. אולי אם הציבור לא מציית לו זה הזמן לדבר עם הציבור ולא עליו. זה נראה כאילו שכרון הכח השיחני עובד במסלול של תאוצה, כאשר השיח הישראלי לא מספק מספיק כח יש פניה לשיח חזק יותר: שיח אקדמי-תקשורתי-אמנותי-חברה-אזרחית בינלאומי.
    זה נכון. השיח הבינלאומי הוא חזק יותר. הוא יכול להפעיל את כוחו. הוא כבר עושה זאת בהצלחה מסוימת. אבל האם זו סיבה להפסיק לדבר עם ישראלים? האם כבר אין סיבה להבנה אנושית? בדרך זו, השמאל מכניס את עצמו לשוליות שאינה נובעת מהעדר כח אלא מעודף כח.
    הגישה של מיתוס החטא הקדמון של ההתנחלויות או הכיבוש איננה מכבדת את המציאות ואת בני האדם הפועלים בה משום שהם אינם נענים לאוטופיה.
    חבל.

הגיבו לד"ר יחיעם שורק

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים