הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-28 במאי, 2004 5 תגובות

אני כותבת שורות אלה כשברקע הדיווחים בטלוויזיה על הרג מפגינים ועל הרס בתים ברפיח… מלים כה רבות נכתבו בעיתונים בשבוע שחלף, אחרי הרג החיילים, ההפגנה הגדולה בתל אביב והרס הבתים ברפיח… בן היתר כתב השבוע זאב שטרנהל על הרס הבתים ההמוני כי "יבוא יום וכולנו, כולל שופטי בג"ץ, נתבייש במה שנעשה היום בשמנו" ("הארץ" 18.05.04). אבל אני מתביישת כבר היום. אני מתביישת מאז שנפקחו עייני והבנתי את אשר מתחולל סביבי.

יצחק לאור סיים את מאמרו היפה על סרטו של ג’וליאנו מר "הילדים של ארנה" באבחנה מעניינת בין רגש האשמה ורגש הבושה. "ואני?", הוא כתב "מלכתחילה התכוונתי לצפות בהקרנה של הסרט הזה בג’נין. לא נסעתי. מה שמגדיר אותי כישראלי הוא רגש הבושה מול הפלסטינים. לא אשמה, בושה" ("הארץ" 07.05.04). מלותיו נותרו עמי במחשבותיי ואני מנסה למקמן במרחב ובמקום בו אני נמצאת עכשיו.


אני נמצאת בבלגרד, עובדת על מחקר לעבודת הדוקטורט שלי על סרבני מלחמה סרביים שסרבו להשלים עם המלחמות שהתחוללו כאן בשמם בשנות התשעים. השיח הדומיננטי של השנים הללו הציג את המלחמות הללו כמלחמות אין ברירה, כמלחמות שנועדו להגן על הסרבים באשר הם.


ימי המצור על סרייבו שנעשה בידי הכוחות הסרביים בבוסניה הם ימים שמרבית האנשים כאן בסרביה היו מעדיפים להדיר מזיכרונם, כמו גם ימי המלחמות בקרואטיה ובקוסובו. אולם אלו הם ימים קריטיים להווצרותו של הזיכרון שישאר לדורות הבאים, שיגע בשאלות הסבוכות של האחריות למה שארע שם בווקובר, דוברובניק, סרייבו, סרברניצה ופרישטינה. מעטים הם הקולות כיום בסרביה המנסים לכפות על השיח הציבורי את שאלת האחריות. יותר מאשר הם מבקשים לנהל דיון ביחס למה שהתרחש מחוץ לגבולותיה של סרביה גופה, הם מבקשים להחזיר את הדיון לגבי עתידה של סרביה, של חברה שעדיין לא משוכנעת בצורך להעמיד לדין פושעי מלחמה החשודים בביצוע טיהורים אתניים והרג המוני.


יותר מכל, רוצה הדור הצעיר בסרביה לשכוח ולחיות חיים נורמליים. אלה המבקשים לזכור ולהזכיר נתפסים יותר מכל כמכשול לנורמליות. להיות נורמלי כאן משמע להיות חלק מאירופה; משמע לשבת בבית הקפה ולדבר על מה שאינו באמת קורה כאן, ברחובות העיר שבה נרצח ראש ממשלה שביקש לשנות דבר מה מהותי בהיתנהלותה של סרביה; משמע לא לרצות לדעת או לשמוע מלה על פשעי המלחמה שעדיין מאיימים על תחושת הנורמליות; משמע להדיר מן השיח הציבורי את אלו המנסים להזכיר ולמקמם כחבורה שולית המוזנת בעיקר משנאה עצמית – במקרה הטוב, או מאהבה יתרה למוסלמים הבוסנים או לאלבנים – במקרה הפחות טוב.


הקולות הללו, השוברים את מעטה ההכחשה הדק הזה, הם גם הקולות שהתנגדו למלחמות בימים שפויים הרבה פחות, בימים של היפר אינפלציה ותמונות של מאות אלפי פליטים מחוסרי בית – קולות אלטרנטיביים שאינם מפחדים לגעת בשאלת רגשי האשמה או הבושה, בשאלת האחריות…


כמעט כל הנשים והגברים אותן/ם ראיינתי, בשלב זה או אחר של הראיון, ציינו את הפעם הראשונה בה ביקרו בסרייבו של אחרי המלחמה. אני תוהה אם מה שהגדיר אותן/ם אז (וגם כיום) היה רגש הבושה או האשמה.


כך, בשיחה עם פרופסורית באוניברסיטה שהפכה לפעילה בהפגנות נגד המלחמות ונגד שלטונו של מילושוביץ’ (לפני ואחרי שסולקה ממשרתה בפקולטה בשל התבטאויותיה הפוליטיות) היא אומרת: "לא ידעתי מה באמת ארע שם… בשנת 1996 נסעתי לבוסניה, שום דבר סביבי לא היה שלם, אפשר היה לראות את המלחמה מכל עבר… לא תארתי לעצמי עד כמה נורא זה היה. חשבתי לעצמי אז", היא אומרת "אם נארגן הסעות, אוטובוסים שיסיעו אנשים מסרביה לראות מה ארע שם, לבטח דברים כאן בסרביה ישתנו… הרי אפילו עכשיו כמעט עשר שנים אחרי, אנשים עדיין מכחישים את מה שארע שם… אנחנו לא מסוגלים להשלים עם מה שארע ועם כך שזה נעשה בשמנו".


בחדרו של פרופ’ אחר, שאיבד גם הוא את משרתו באוניברסיטה בשנת 1998, תלוי פוסטר של סרייבו הנצורה. "בבלגרד של שנת 2004 קשה ליצור או לחשוב באופן יצירתי… יש שתי אופציות מסביבי", הוא אומר "לאומנים קיצוניים או צעירים במצב מוחלט של אסקפיזם". והוא ממשיך: "הציעו לי עבודה באוניברסיטה בסרייבו, אבל אני לא יכול לקחת אותה. בסרייבו תחושות האשם שלי כבדות מנשוא…"


עו"ד שפגשתי, באגודה לזכויות האזרח בבלגרד, סיפר לי על הביקור הראשון שלו בסרייבו בשנת 2000. "כשעברתי דרך הגבעות המקיפות את העיר, הבנתי לראשונה מה בעצם קרה שם, את האופן בו הסרבים צרו על העיר. באותו הרגע הרגשתי רגשי אשם… במהלך המלחמה לא ראיתי את עצמי אשם, הייתי נגד המלחמה, הפגנתי נגד המלחמה בבלגרד אבל הביקור בסרייבו היה רגע קשה, נקודת ציון לשינוי… אחרי כל מה שעשינו הבנתי שלא עשינו מספיק כדי לעצור את מה שקרה שם – בשמי, בשמינו".


בשבוע שחלף הפגינו מאות ישראלים וישראליות במחסום כיסופים. אולי הישראלים, כמו גם הסרבים, צריכים לעלות על אוטובוסים בהסעות מאורגנות ולנסוע לרפיח לראות מה נעשה שם בשמם – בשמינו.

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. אם ככה הגיב:

    מה מעכב את העולם מלהעמיד לדין את ישראל? את פושעיה ואת חסרי הבושה בה? מה הופך את העולם שבו השופטים הם הילדים של אלו שהחריבו את העולם ויצרו סדרים חדשים לפני כמה עשרות שנים?

    למה שנסכים להישפט אצלם? אני חושב שצריך שהרשות הפלסטינית לאחר שתקים מדינה צריכה לשפוט את הישראלים הפושעים כמו שישראל שופטת את הפלסטינים הפושעים.

    ואולי בעצם פשוט צריך לשכוח הכל ולשחרר את כולם ולהתחיל מהתחלה. כאילו לא היתה פה מלחמה.

    המדורה הזו כבר מזמן כבתה. כמה אנשים מנסים לשפוך פה קצת נפט ולהבעיר אותה שוב ושוב. אבל אש המלחמה תמה. ולצערם של רבים מסתבר.

  2. שי הגיב:

    בשבוע שעבר הייתי בעזה וברפיח, בשכונת ברזיל. המקום נראה כמו אחרי רעידת אדמה. ביוב זורם ברחוב, ילדים יחפים מתרוצצים בין ההריסות, אוהלים מאולתרים משמשים לשינה במקום בתים שנהרסו. סיפורים על דחפורים שהורסים בתים בעוד הדיירים נמצאים בפנים.

    אני מחפש את המילים לתאר את התחושות ולא מוצא. ברפיח אפשר לראות היום את תוצאותיו של הרשע האנושי.
    רשע.

  3. מפגינה סדרתית הגיב:

    לצערנו אין נותנים לנו להגיע לרפיח. אפילו חברי כנסת בקושי יכולים להיכנס לרצועת עזה. ועוד: גם בגדה המערבית עושה הצבא כל שביכולתו למנוע כניסת ישראלים (שאינם מתנחלים) ומפגש בין ישראלים לפלסטינים. לך תתווכח עם אלוהים ונציגו עלי אדמות – לובש מדים המציג לך צו שטח צבאי סגור.

  4. רוזה לוקסמבורג הגיב:

    אז נתבייש…אני מתביישת כבר עכשיו, ומה זה עוזר לנו? מילים נכונות רושמת אורלי פרידמן, בדבר הדין וחשבון שעוד צפוי לנו עקב ההרס שמדינת ישראל משליטה בשטחים הכבושים.אמנם לדעתי, פעולות קשות הן לגיטימיות כתגובה לפיגועים פחדניים,אבל ללא ספק ישנו קו אדום זןעק שעברנו. אני אינני שמאלנית בדעותי- ההיפך הוא הנכון,אולם אינני מבינה כיצד הגופים והאנשים המנהיגים פעולות אלו לא תופסים כיצד הם מצטיירים בעיניי הפלסטינים, העולם – ובעיני אזרחי המדינה? הרי אם זה נשמע כמו ברווז, הולך כמו ברווז ונראה כמו ברווז אז כנראה שזה ברווז! קרי, אין דרך לנסות ולהסביר, לייפות או להצדיק זאת יותר- מדובר במעשים שלא צריך לעשות אותם, ושמכתימים את רצונם הטוב ביותר של תושבי מדינת ישראל לסיים עם הסכסוך.
    אך נכון, אני הבנתי זאת, חברי הבינו זאת- ולכולנו קשה לעיתים להרדם בלילה.השאלה הנשאלת כעת היא, כיצד ניגרום לאלו- שיושבים למעלה מחליטים את ההחלטות ומטילים את הפצצות- להבין את זה גם?

  5. תגובה לרוזה הגיב:

    אני מסכים איתך באופן כללי, אך יש נקודה אחת שהיא מחשבה שלא סיימת, לדעתי.

    כל הנעשה בשטח כבוש הינו באחריות בלעדית(!) של הצבא הכובש, שהוא הכוח, השלטון ו"החוק", וזה כולל את פעולות ההתנגדות לו, גם ה"לגיטימיות" וגם ה"לא לגיטימיות"

    אמין

הגיבו לשי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים