הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-31 במאי, 2004 4 תגובות

לפני כחצי שנה כתבתי מאמר תחת הכותרת: "מהרס הרווחה להרס האינטגרציה". עתה, משקראתי בקפידה את דו"ח דברת המלא ואת הראיון עם שלמה דברת ב"הארץ" (21.5.04), הבנתי במה צדקתי ובמה טעיתי. צדקתי בנושא האינטגרציה. לא רק שהמלה אינה נזכרת כלל, אלא שקיימים בדו"ח שורה של עיקרים מרכזיים, שלא משאירים ממנה שריד ופליט. טעיתי באשר למגמת פניו של הדו"ח. כפי שזה קיים כבר שנים רבות, ראיתי באויביי האינטגרציה בחינוך את אלה המטפטפים אליה את ההפרטה. אולם זו אינה כלל מגמת פניו של דו"ח זה. נהפוך הוא: לא רק שהוא חוזר ומצהיר על דבקותו בחינוך הציבורי, כי אם מנסה לחסום התפתחויות פרטניות שונות שכבר קיימות.

אומר בגלוי. בעייתי אינה דברת. טעותי היתה בהערכת מגמת פניהם של אלה שמינו אותו, ואלה המאמצים אותו אל ליבם: לבנת, נתניהו ושרון. מדוע הם אלה שבחרו בו?!


כאן בדיוק זקוקה ראייתי לתיקון חשוב. בעיניהם של אלה שמינו את דברת, ניצב החינוך במקום שונה מאלה של הנמלים, חברות התעופה, הבנקים ודומיהם. לא עולה כלל בדעתם להוציאו ממלתעותיהם. החינוך קרוב הרבה יותר לצה"ל, מאשר למערכת הבריאות; וכפי שלא תעלה כלל על הדעת הפרטתו של צה"ל, כך גם החינוך. זוהי הסיבה המאפשרת לי לדבר על מידות שונות של שלילה וחיוב בדו"ח דברת, מבלי למנות את הפרופורציות ביניהם.


האינטגרציה


את דו"ח דברת מדריכה הקריאה הבאה: "הלימוד והמורים מאפשרים לחשוף ולהוציא אל הפועל את יכולותיו וכישוריו של כל אדם, הן בלימודיו והן בגיבוש אישיותו וערכיו של האדם המבוגר" (עמוד 21 בדו"ח).


השקפה זו, הדנה ביכולות ובכישורים קיימים (גנטית?) שונה מן היסוד מזו הרואה את בני-האדם כשווים ביסודם (גם ללא השוואות גורפות), אשר המשפחה והחברה, בדרכי חינוך פורמלי ובלתי פורמלי, מעצבת את אישיותם. מראייה כמו זו של דברת את האדם וחינוכו, אתה מגיע מיד אל המנטרה הדמוקרטית: "לכל אדם כפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו".


מכאן גם מובנת מאוד שלילתו של דו"ח דברת את הכתה ההטרוגנית ככתה שאינה מתאימה להוראה, למרות העובדה שמחנכים מצוינים רבים, הקדישו חשיבה יצירתית ועמל רב לקידומה.


מכאן גם נובעת העובדה כי במרכזה של מערכת החינוך יהיו קיימים לפי דברת, שלוש רמות של השכלה וחינוך: בסיסית, בינונית ומצוינת. הבסיסית מחייבת את כולם; אל הבינונית יגיעו אלה היכולים יותר; ומעליהם יהיו המצוינים (שלפי דו"ח שושני יעשו בגרות בגיל 16 ויגיעו לצה"ל כאשר התואר הראשון בכיסם).


קל מאוד להבין שכאשר אתה מחלק 1.7 מיליון תלמידים בין שלוש רמות כאלה, אתה יוצר בהכרח שלושה "מעמדות" פדגוגיים, שהם על פי רוב (ורק על פי רוב), מעמדות חברתיים. בתנאים כאלה, כאשר סיסמתו המרכזית של דו"ח דברת היא "כל ילד יכול יותר" (ואין ספק כי הוא אמנם יכול), אתה מקבע פערים ולא מבטל אותם, וגם צמצומם אם יהיה, לא יהיה משמעותי. כאשר "כל ילד יכול יותר", הרמת הסולם כולו אינה מקטינה בהכרח את הפערים בין השלבים שבו.


כמובן שקיומן של רמות כאלה בתוך כל מוסד חינוכי, בפרופורציות שונות, יוצרת בהכרח שלושה סוגים של מוסדות: אלה שהם בסיסיים בעיקרם, בינוניים או מצוינים. לכך נגררת בהכרח גם התחרות, אשר זוכה לעידוד מרחיק לכת בדו"ח דברת. מחוץ למערכת החינוך מוקם גוף חדש, "אובייקטיבי", הבוחן ומעריך ללא הרף את המערכת כולה; כל גן ובית-ספר, כל כתה ומורה. גוף זה מחויב בשקיפות ציבורית מלאה. שקיפות זו, אם אמנם תמומש, תיצור תחרות רבת עוצמה בין בתי הספר ובתוך בתי הספר. אם נצרף לכך את ביטולם של אזורי הרישום, ואת האפשרות "הדמוקרטית" הניתנת להורים ולתלמידים לבחור, בחירה מוגבלת אמנם, בין בתי הספר השונים, ברור מאוד אילו "סטנדרטים" בית סיפריים יהיו עדיפים על אלו תלמידים. לא קשה גם להסיק מכך אלו מורים יעדיפו אלו בתי ספר (להם בודאי אין אזורי רישום…).


לכל מי שיטען את הטיעונים הנ"ל יענה דו"ח דברת בטיעון חשוב שכנגד, על העדפת החלשים בתיקצוב. דו"ח דברת מאמץ את הצעת שושני, שהחלה כבר להתממש במשרד החינוך, לתקצב מוסדות חינוך לפי תלמידים, ולא לפי כיתות, מסלולים או פרויקטים יחודיים, כאשר התיקצוב לתלמידים ייקבע בהתאם למיקומם הסוציאו-אקונומי (קרי: מעמדי).


עצם קביעתו של תיקצוב החינוך לפי מצבם הכלכלי של ההורים, פוגע באוניברסליות של החינוך ובתפקידה של המדינה לספק חינוך טוב לכלל התלמידים (האם יבואו ההורים לבתי הספר עם תלושי משכורת, תלושי אבטלה או תלושי תמחוי?…). מעולם לא שמעתי שבתי חולים מתוקצבים בהתאם למצבם הכלכלי של החולים, ולא בהתאם למחלות המטופלות בהן. מנקודת מוצא זו, אוניברסלית, אפשר וגם ראוי לתת העדפה מתקנת לכיסי מצוקה, מעמדיים ולאומיים, אשר מיקומם ידוע היטב, ולפרויקטים חשובים אשר מיעוטם קיימים גם עתה באזורים אלה.


בנוסף לבעיה העקרונית שבתיקצוב לפי התלמיד ומיקומו, מתברר כבר עתה כי נפתח בכך פתח רחב להקמתן של כיתות צפופות תלמידים, כאשר כיתות קטנות, ונכונות פי כמה – תיפגענה. ועוד. אילו עשירונים יזכו בתוספת? האם רק ה"בסיסיים"? או גם ה"בינוניים"?


דו"ח דברת מנחית מכת מוות על האינטגרציה המהווה עד עתה דגל עיקרי של שויון בחינוך, אשר עם היותה פגומה, תמיד ולא ממומשת כראוי, הקימה את בתי הספר המקיפים ואת הכיתות ההטרוגניות; היא נאבקה יותר ויותר לסגירתם של בתי הספר המקצועיים, והאמינה תמיד כי הכללתה של כל אוכלוסיית התלמידים בבתי ספר משותפים עשויה לפעול לצמצום פערים (במידה שהדבר אפשרי בחברה מקוטבת כשלנו), ועשויה לשפר, צעד צעד, את מערכת החינוך.


המשבר


מהם הגורמים למשבר העמוק בו נתונה המערכת? מה גרם למיקומנו הנמוך כל-כך בין המדינות המפותחות באוריינות, מתמטיקה ומדעים? מדוע הפער המעמדי בין ילדי המשפחות העשירות וילדי המשפחות העניות הוא הגדול ביותר בין המדינות שנבחנו?


בנוסף לסיבות הכלל-עולמיות, כגון גידול רב-ממדים במספרם של התלמידים, ההתפתחות המואצת של המדעים והתקצוב הרב שמערכת החינוך זקוקה לו, אין שום סיבה שבעולם המתירה לנו לנתק את החינוך הישראלי ממצבה המתדרדר של החברה. במאמרו של איליה ליבוביץ "המשבר בחינוך כתהליך קוסמי" ("הארץ", 19.5.04), הוא מבקר את דו"ח דברת על שהוא מנתק את החינוך הישראלי מכל מה שסביבו: כיבוש, עוני, לאומנות גזענית, טלוויזיה מגרשת השכלה וחינוך, בוז לפרופסורים, צידוק לאלימות, ואינו מצביע מיהם האחראים למצב שנוצר ומדוע הם אחראים לו.


המורים


אין זאת אומרת כי דו"ח דברת אינו מכיר באחראים. אחראים ישנם, והם המורים והמנהלים, מה שתמיד נכון בהכרח. בתחום זה מצביע דברת על מכשולים, נכונים בחלקם ומופרזים בחלקם האחר, מציע כמה פתרונות, שגם הם מתחלקים כנ"ל.


אשר למורים, מאשר דברת את מעמדם החברתי הירוד; את העובדה שכמחצית מהלומדים חינוך אינם מגיעים כלל למערכת; ואילו המחצית מאלו המגיעים אליה, מסתלקים ממנה לאחר שנים מעטות. הוא מכיר בשכרם הירוד בהשוואה לשכרם של השווים להם בהשכלתם (לדוגמה: ממוצע השכר בביטחון הוא כ-14,500 שקל לחודש והמורים מקבלים כ-7,500 שקל), והוא מציין במידה מוגזמת מאוד את שעות ההוראה המעטות, את החופשות הארוכות, את ההיעדרויות והאיחורים. לעומתם אין הוא מציין כמעט לחלוטין את השחיקה הקשה של המקצוע; את השעות הרבות שמורה ראוי מקדיש לעבודתו מחוץ להוראה הפרונטלית (מורים שאינם ראויים אינם חסרים, כשם שאין הם חסרים במקצועות אחרים) ואת העובדה הפשוטה שמשכורות כאלה ומעמד חברתי נמוך משפיעים על טיב עבודתו של המורה.


דווקא כאן, מאמץ דברת הצעות חשובות ומרחיקות לכת שעיקרן נלקח מתוכניתו של ארגון המורים העל-יסודיים "עוז לתמורה". תוכנית זו נוסתה בחמישה בתי ספר וזכתה להצלחה רבה; 150 בתי ספר התייצבו בתור לאימוצה והיא נתמכה על-ידי אנשי ציבור מכל שכבות האוכלוסייה, יהודים וערבים.


עיקרה של התוכנית כפי שאומצה על ידי ועדת דברת הוא זה: כל מורה יעבוד 40 שעות שבועיות בחמישה ימי עבודה (המעדיפים עבודה חלקית יוכלו לעשות זאת רק בימי עבודה מלאים שמספרם יקטן).


המורה ילמד פרונטלית בין 23 ל-28 שעות שבועיות (יותר מדי), ואת שאר השעות יקדיש בבית הספר להוראה פרטנית לתלמידים מתקשים, ישיבות פדגוגיות, הכנת שעורים, פגישות עם הורים, הכנת אירועים תרבותיים וכדומה. (הסתדרות המורים מציעה 36 שעות שבועיות וכוללת בשעות אלה את לימודי התואר השני של המורים).


יחול צמצום בחופשותיהם של המורים (שתי חופשות גדולות וחופשות חגים קטנות).


תעלה באורח משמעותי משכורתם של המורים שתושווה לאקדמאים השווים להם בהשכלתם בתחומים אחרים של השירות הציבורי. (כל עובדי ההוראה יחויבו בתואר ראשון, רישיון הוראה ושנת ניסיון מונחית).


שינוי כזה בתנאי עבודתם של המורים יתאפשר מכיוון שבתי הספר והגנים ישנו את סדרי עבודתם, 40 שעות שבועיות בחמישה ימים (בדו"ח נקבע כי שעות מרובות אלה יהיו חובה לכל תלמידי בית הספר היסודי, ואילו לילדי הגנים ולתלמידי החינוך העל יסודי הם בגדר רשות).


בתי ספר כאלה ומורים העובדים כך, מנחיתים מכה אנושה על אחד מתחלואיה הקשים ביותר של מערכת החינוך: תעשיית השעורים הפרטיים (בחמשת הערים בהן מומשה התוכנית "עוז לתמורה" הוכו השעורים הפרטיים מכה ניצחת).


המנהלים


אמר כבר בנימין נתניהו: "טיב החינוך כטיב המנהלים". דו"ח דברת מקבל אמירה זו ללא הסתייגות ומעלה את מעמדו של המנהל בהתאם. המנהל, המקבל אוטונומיה פדגוגית, ארגונית ותקציבית, מנהל את בית סיפרו (שלו?..) בדומה למי שמנהל עסק פרטי באמת (בדומה ולא בזהה).


האוטונומיה הפדגוגית – זוהי הנכונה ביותר בין האוטונומיות. נראה שבצד כ- 50% של לימודי "הליבה" שתחייב את כל בתי הספר, רשאי יהיה המנהל (האם בשיתוף עם צוות המורים?) לקבוע תכנים, דרכי הוראה וספרי לימוד לפי הבנתו (ההורים, היכן הם? והתלמידים בעל יסודיים מה איתם?).


האוטונומיה הארגונית – זו כבר קשה בהרבה. המנהל רשאי לקבל מורים לפי הבנתו ולפטר אותם לפי הבנתו. כמו כן הוא רשאי לקבל מספר מורים, מצומצם עדיין, בחוזי עבודה אישיים. ועוד, חשוב לא פחות. שכרם של המורים נקבע במידה רבה על דעתו, לטוב ולרע. מה שאינו תלוי בו הם רק ההשכלה והוותק שחלקו יקטן (יתחשבו רק בוותק של 10-15 שנים). לעומת זאת תפקידים יחולקו על ידו, תנאי עבודה חריגים ייקבעו על ידו, וציוני שבח נותני שכר ייקבעו לפיו. לא קשה להעריך לאיזה מין חדר מורים צועדת ועדת דברת: תחרות הזוללת סולידריות ו"ליקוקים" למציאת חן (הסתדרות המורים מחייבת תגמולי שכר לצוותים ושוללת אותם לבודדים).


אוטונומיה תקציבית – רשות החינוך האזורית, מוסד חדש שיוקם במקום המחוזות של משרד החינוך ובו ישולבו בצורות שונות הרשויות המקומיות, תעביר למנהל סכום כסף שנתי, והוא יהיה רשאי לעשות בו בהתאם להבנתו במסגרת מספר כללים מחייבים (תוכנית לימודים בסיסית ושכרם הבסיסי של המורים). בית הספר הוא "משק כספי סגור" והמנהל רשאי לגייס כספים ממוסדות שישתמשו במתקניו; מהורים בעלי אמצעים; מחברות כלכליות הרוצות להפיץ את מרכולתם בין התלמידים, בין ההורים, בקהילה ועוד שכאלה.


האם לא ברור מאליו אלו יהיו בתי הספר שכוחם רב להם בכל אלה ומי ידדה מאחור?


לבסוף, כמעט מתבקש: משכורתו של מנהל בית הספר תנותק לחלוטין מזו של "חבריו" המורים. המנהל, שתמיד היה "ראשון בין שווים", וכזו היתה גם משכורתו, יהפוך ל"בעל-הבית" על קניין שאינו שלו, מוסד חינוכי שהוא קניינה של המדינה.


כסף


לפני שדנים בכסף ראוי מאוד להזכיר דבר שהוא בהחלט מהחיובים החשובים של דו"ח דברת: התחלת הלימודים בגיל 3 שמשמעותו 3-4 חובה. זהו שינוי משמעותי, שהכנסת חוקקה כבר לפני שנים, ושטורפד על ידי האוצר באמצעותו של חוק ההסדרים. אם ימומש חוק זה, המודגש בדין על-ידי דברת כמקדם את נקודת הזינוק של האוכלוסיות החלשות, הוא יעלה כמיליארד שקל לשנה.


מנין יילקח הכסף לכל אלה? דברת מדגיש שוב ושוב שאין בכל השינויים שברפורמה משום הגדלתו של תקציב החינוך הקיים (ממנו קוצצו ב-11 קיצוצים כשלושה מיליארד שקל בשנים האחרונות), פרט לרפורמה לגילאי 3-4.


הכסף אמור להגיע בעיקרו מהמקורות הבאים: מביטולה של חטיבת הביניים הנפרדת, שאין שום רע בביטולה (ביטול שכבר מומש במקומות רבים) אם כי הקמתה היתה בשעתו תחת דגל האינטגרציה.


ביטולם של המחוזות במשרד החינוך שבמקומם יוקמו מוסדות חינוך אזוריים.


פיטוריהם של כ-15,000 מורים וגננות (רכלבסקי מהאוצר מדבר על 20,000 ).


לא לשווא אמר דברת שלפני שקיבל על עצמו את התפקיד, בדק את נכונותו של המשרד לעמוד מול ארגוני המורים; ולא לשווא אמר לארגוני המורים כי עליהם מוטלת האחריות לבחור בדרך "בן-גוריונית".


אין ספק כי יש במערכת מורים שחוקים, שראוי לסייע בידם לצאת לגמלאות בכבוד; יש מורים ומורות שאינם ראויים לתפקידם וראוי להביא לפיטוריהם, אולם, איך ומאין צמח המספר המדהים הזה? מיהו זה שספר ומצא כי אלה הם המורים שאינם ראויים ושאין כל דרך לשפר את עבודתם בהשתלמות ובהנחיה ראויים? האם מצבם של המורים אמור להביא לפיטוריהם או שפיטוריהם ימומשו לצורכי מימונה של הרפורמה ללא הגדלתו של תקציב החינוך?


לכן גם מוכן שר האוצר להקדיש כבר עתה "לשלב המעבר" כסף לפיטוריהם של המורים "בכבוד".


מה לעשות?


נראה לי שמכיוון שהרפורמה של דברת מכילה בתוכה מספר הצעות חיוביות (בחלקן הגדול הצעות של ארגוני המורים ושל חברי כנסת), אין זה נכון להעלות את התביעה לביטולה, ואין גם כוחות שיממשו מאבק כזה. נכון יותר להיאבק בתוכה לשינויה.



  • נכון להעלות מחדש את הוויכוח על האינטגרציה, במה הצליחה ובמה נכשלה ומדוע?
  • נכון לצאת למאבק נגד חלוקת אוכלוסיית התלמידים לשלוש רמות.
  • נכון להעלות לדיון את האוניברסליות של החינוך לעומת השקפות אחרות.
  • נכון להעלות לדיון את מעמדם של המנהלים ואת ניתוקם מהמורים שבהנהלתם.
  • נכון לנהל מאבק נגד החבלה בסולידריות בחדרי המורים.
  • נכון לקבוע תקציב מתאים למימוש החלקים החיוביים של הרפורמה.
  • נכון לנהל מאבק נגד פיטוריהם של אלפי מורים ללא כל צורך.
  • ונכון להתחיל בדיון על מהותה של "הליבה" – ליבת התוכנית הערכית של החינוך הישראלי.

תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. אורי ס. הגיב:

    "אין ספק כי יש במערכת מורים שחוקים, שראוי לסייע בידם לצאת לגמלאות בכבוד; יש מורים ומורות שאינם ראויים לתפקידם וראוי להביא לפיטוריהם"
    מי הוא מה?
    אם אפשר לפטר מורים ללא הסכמת ארגון המורים – ניתן לפטר את כל המורים ולפרק את הארגון

  2. איציק מורה הגיב:

    כל הכבוד, דני. לקחת לי את המילים מהמקלדת. מזדהה עם כל מילה.ועדת דברת אינה אומרת מילה וחצי מילה, על ערכו של הידע הכללי, ההשכלה, וידע העולם, שכל אדם חייב לרכוש כדי לעצב את עולמו בצורה נכונה יותר , ההתייחסות לתחרות ולהישגים כחזות הכל, נובע מחוסר היכולת של מערכת החינוך, לדבר או לעסוק בערכים. בענין הזה, ישראל בכלל ומערכת החינוך שלה נמצאים בשפל חסר תקדים, המוביל להתפוררות חברתית.במדינה כשלנו, שבראש סדר העדיפויות שלה מצוי הכיבוש, לא יכול לקום שום סדר יום חינוכי. מהבחינה הזאת ועדת דברת, ששום מורה או איש שטח היה חבר בה, יכולה רק להנציח את הבערות. יש מדינות בעולם שראו בבערות איום אסטרטגי על עצם קיומן והכריזו על מבצעים רחבי היקף, לביעור הבערות. כך צריך לעשות בעת הזאת בישראל- מבצע לביעור הבערות. אני ואתה יודעים טוב מאד את מי משרתת הבערות, שהפכה לדגל אצל רוב רובם של ילדי ישראל.
    מבחני הבגרות שהם מולך שמקריבים לו קורבנות אדם, רק הורסים כל חלקה טובה של חינוך ערכי!

  3. נעם ליפשיץ הגיב:

    לא במקרה נקרא איש עסקים לבצע רפורמה במערכת החינוך. מעמדו של מקצוע ההוראה כה נחות בהשוואה למעמדם של אנשי העסקים בעיני החברה היום, שבמידה רבה אפשר לעשות אנלוגיה היסטורית קטנה: דומה המפגש בין איש העסקים לבין עובדי מערכת החינוך למפגשו של האדם הלבן עם אותם בני אנוש פרימיטיביים בקולוניות, וזכור שירו המפורסם של רודיארד קיפלינג – משא האדם הלבן. בבסיסו של המפגש עומדת הנחה של פערי כישורים עצומים. מה שיכול איש עסקים סטנדרטי לעשות לא יכול מורה לעשות. על כן מוטלת האחריות על איש העסקים להשפיע מטובו על אותם מסכנים. אלה מצידם טוב יעשו אם יודו על כי שפר מזלם ונאות אחד הגאונים להתפנות מענייניו החשובים כדי לעזור להם. אין אני מכוון דברים אלו לאהרון דוברת. הוא ודאי יודע היום יותר על עבודת המורה מכפי שידע לפני כן. דברי מכוונים למי שמינה את דוברת לתפקידו מלכתחילה, ולמי שרואה עצמו אחראי ליישום הדו"ח. אלו אנשים היכולים לטעון שפיטורי המורים שנעשו עד כה מוצדקים כי יש במערכת כך וכך מורים שחוקים. עם ישראל (שגם הוא ציבור שטוב אם יאמרו לו מה ראוי לו לחשוב ולעשות כי אין הוא כשיר לכך בעצמו) צריך להודות למשרד האוצר ולמשרד החינוך על שהצילו אותו מפגיעתם של כמה עשרות אלפי "מורים שחוקים". סוגיה מעניינת: מה הם הקריטריונים לאיתור מורים שחוקים? מי קבע אותם? היש קשר בינם (אם קיימים) לבין בחירת הכתובות למכתבי הפיטורים?
    ועוד שאלה: מהם הקריטריונים הנכונים למדידת איכות הוראה והצלחה בהוראה? האם בכלל ניתן לקבוע קריטריונים אוניברסליים שכאלה? כאשר תגמול המורה תלוי במדד זה השאלה הופכת לקריטית.
    וקימת גם בעיה טכנית קטנה באשר לפינת העבודה שאמור כל מורה לקבל בבית הספר, כמו באוניברסיטה או כמו לחברי הכנסת (אגב כנסת, בשנים האחרונות נעשתה עבודת בניה גדולה סביב לכנסת, תוספת מתחייבת מהגדלה ניכרת במספר חברי הכנסת…). מי שביקר בבתי הספר ודאי שם לב לכך שאי אפשר היום להושיב על כיסאות את כל המורים הנוכחים בבית הספר באותה שעה. פינת עבודה לכל מורה כל יום כל היום?
    ואלו רק מספר בעיות שצצות רק מחוסר הכרות עם סביבת העבודה.

  4. מ.ק הגיב:

    שלום רב!
    אולי אתה יכול לסייע לי הכיצד אוכל להשיג את דו"ח דברת המלא? האם ישנו אתר באינטרנט בו הדו"ח מופץ?
    בתודה

הגיבו לנעם ליפשיץ

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים