הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-31 במאי, 2004 11 תגובות

רחם אינו תחליף למצפון. מסירת עמדות כוח לנשים, כשלעצמה, לא תשנה את פני החברה.


אפילו האנשים ששיערנו שהם אטומים לבושה, כמו שר ההגנה דונלד רמספלד, מודים שתמונות ההתעללות בכלא אבו גרייב בעיראק הפכו את קיבתם. כפמיניסטית, גרמו לי התמונות משהו נוסף: הן שברו את ליבי. לא היו לי אשליות באשר למשימתה של ארצות הברית בעיראק – תהיה אשר תהיה – אבל מתברר שהיו לי כמה אשליות לגבי נשים.

מתוך שבעה חיילים אמריקאים שהואשמו בהתעללות המחליאה באבו גרייב, שלוש הן נשים: סמלת מגאן אמבול, טוראית לינדי אינגלנד וסמלת סברינה הרמן.


הרמן היא זו שראינו מחייכת חיוך זדוני קטן, ומחווה באגודל זקור בעומדה מאחורי ערמת גברים עירקים עירומים, ששק על ראשיהם – כאילו רוצה לומר: "היי, אמא, הנה אני באבו גרייב!" אינגלנד היא זו שראינו מובילה ברצועה גבר עירקי עירום. אילו רצינו להכין סרט תעמולה ל"אל קעידה", לא היינו יכולים לביים תמונה מוצלחת יותר לשלהוב פונדמנטליסטים איסלמיים שונאי נשים בכל העולם.


כאן, בצילומים אלה מאבו גרייב, נמצא כל מה שבעיני פונדמנטליסטים איסלמיים מאפיין את התרבות המערבית, מסודר יפה בתמונה אחת מתועבת – יהירות האימפריאליזם, שחיתות מינית… ושוויון בין המינים.


אולי לא הייתי צריכה להיות כה המומה. אנו יודעים שאנשים טובים יכולים לעשות מעשים איומים בנסיבות המתאימות. זה מה שגילה הפסיכולוג סטנלי מילגרם בניסוי המפורסם שלו משנות השישים. רוב הסיכויים הם שאמבול, אינגלנד והרמן אינן בני אדם רעים מבטן ומלידה. הן נשים ממעמד העובדים שרצו השכלה וידעו שהשירות בצבא הוא מקפצה בכיוון זה. לאחר שהצטרפו הן רצו להשתלב.


למעשה, עלינו להכיר בכך, עם כל הצניעות, שסוג הפמיניזם המבוסס על הנחת העליונות המוסרית של הנשים אינו רק נאיבי; הוא גם צורה של פמיניזם עצל ועושה הנחות לעצמו. עושה הנחות לעצמו כיוון שהוא מניח שנצחון לאשה – קידום, תואר אקדמי, הזכות לשרת לצד גברים בצבא – הוא מטבעו נצחון להומניות. ועצל כיוון שהוא מניח שיש לנו רק מאבק אחד – המאבק לשוויון בין המינים – כשלמעשה עלינו להיאבק בחזיתות רבות אחרות.


המאבקים לשלום ולצדק חברתי ונגד היהירות האימפריאליסטית והגזענית, אינם יכולים להיות מקופלים, צר לי לומר, בתוך המאבק לשוויון בין המינים. מה שאנו צריכים הוא סוג חדש של פמיניזם קשוח וחסר אשליות. נשים אינן משנות מוסדות רק על ידי היטמעות בהם, אלא על ידי החלטה מודעת להילחם לשינוי. אנו זקוקים לפמיניזם שילמד את האשה לומר לא – לא רק למחזר האנס או לחבר הלוחץ מדי, אלא, בעת הצורך, להירארכיה הצבאית או התאגידית שבה היא מוצאת את עצמה.


בקיצור, אנו זקוקים לסוג הפמיניזם המכוון לא רק להיטמע בתוך המוסדות שגברים יצרו במשך הדורות, אלא להסתנן ולערער אותם. ואם לצטט אימרה פמיניסטית ישנה ורחוקה מנאיביות: "אם את חושבת ששוויון הוא המטרה, הסטנדרטים שלך נמוכים מדי". זה לא מספיק להיות שוות לגברים, כשגברים מתנהגים כמו חיות. זה לא מספיק להיטמע. עלינו ליצור עולם ששווה להיטמע בתוכו.

תגובות
נושאים: מאמרים

11 תגובות

  1. איציק הגיב:

    להנחה של עליונות מוסרית/ הומאנית של נשים אין ביסוס לא מדעי ולא היסטורי. נשים שהגיעו לעמדות כח לא הראו עודף מוסריות.

    היא כותבת "אנו יודעים שאנשים טובים יכולים לעשות מעשים איומים בנסיבות המתאימות" אז לנשים צריך לסלוח? זה לא אנטי פמיניסטי?

    בכותרת היא כותבת "מסירת עמדות כוח לנשים, כשלעצמה, לא תשנה את פני החברה" וזה נכון, כלומר נשים לא יותר טובות (או רעות) רק יותר חלשות. הפמיניזם יכול לשפר את מעמד האישה במישורים שונים. אפשר להילחם גם למען דברים אחרים אבל זה לא קשור לפמיניזם.

  2. דיאנה דניאל שרים הגיב:

    המאמר מעורר שוב את שאלת פוליטיקת הזהויות ומכריע בראש וראשונה לטובת פוליטיקת המצפון. אני בהחלט מזדהה וחשה שפוליטיקת הזהות לעיתים זנחה את הבסיס הערכי-מוסרי ואת בסיס זכויות האדם והזכויות החברתיות. אך יש גם יש פמיניסטיות עם מצפון. יש צורך להבליט את דבריהן.

  3. שירה הגיב:

    מאמר מעולה. תודה לגדה השמאלית שמצאה לנכון לחשוף בפני אותן.

  4. כתב חדשות הגיב:

    למיטב זכרוני גם נשים לקחו חלק באותה יהירות האיפריאליסטית: מקונדליסה רייס ועד לאותה קצינה סאדיסטית מפרשת ההתעללות של החיילים האמריקאים בעיראק…

  5. יורם בר-חיים הגיב:

    מאמר מעולה והרשו לי להוסיף נדבך קטן.
    את המשפט הנהדר "רחם אינו תחליף למצפון" צריך להעביר כמו לתנועות כמו ארבע אמהות, האם החמישית ושאר ממשיכות דרכן. תנועות אלו מוותרות על הזכות להעמיד אג’נדה פמיניסטית המתנגדת לכיבוש ומלחמה ככאלו ובמקום זה מעמידות אגנדה של "אמהות של חיילים" כלומר עושות רדוקציה של עצמן לרחם גדול ומהלך שרודף עם סוודר אחרי הילדים ולא מעסיק את עצמו בשאלת צדקתן של מלחמות וכיבושים. בזה הן מקבלות ומנציחות את תפקידן ה"נשי" המסורתי ומוותרות על הזכות לנהל ויכוח מהותי ועקרוני עם הפוליטיקאים והגנרלים הגברים. ומה שעוד יותר גרוע הוא שאג’נדה כזו מוציאה אותן לרחוב רק כשנהרגים חיילים "שלנו", כלומר מבחינת הנכבש הדרך ניחידה לגרום להן לצאת לרחוב היא להרוג את בניהן.

  6. אסנת אלון הגיב:

    מאמר חשוב מאוד. פמיניזם גם עבורי איננו ביולוגי. הוא בשבילי החלטה לא לקיים יחסי כוח עם כל זולת. לא להישאב ליחסי שולט נשלט, מנצל מנוצל וכו. ההנחה שכדי שיהיה לי משהו (כסף, כוח, שטח,יוקרה ועוד) עלי לשלול זאת ממישהו אחר נראית תמוהה בעיני. ואחת הוא אם גבר או אשה מתקיימים כך.

  7. מתנהג כמו חיה הגיב:

    "כשגברים מתנהגים כמו חיות" את כותבת? מתי ראית חיות מתנהגות כך? רק בני אדם מסוגלים לאכזריות כזו. אם הית כותבת "כשגברים מתנהגים כמו ערבים" אז הגדה השמאלית היתה מחזירה לך את המאמר לתיקון, נכון? אבל שפה ספישיסיסטית (מפלה נגד בעלי חיים לא אנושיים) היא מותרת. רק שוביניזם וגזענות אסורות (בצדק, כמובן).

    להחזיר לכותבת את המאמר לתיקון!

  8. גליה אביאני הגיב:

    במקום "פמיניזם" "מזרחיות חדשה"ועוד אין סוף זהויות הנאבקות על מקומן בעולם, הגיע הזמן לחזור ולדבוק בכמה אמיתות הטובות לכל המדוכאים באשר הם. אמיתות שעוד לא נס ליחן כמו :צדק, שוויון,חירות וסולידריות חברתית למען קידום ערכים אלו.
    כל קבוצה מקופחת "מגלה" מחדש את האמיתות הללו ומנכסת אותן לעצמה. כאשר היא מגיעה לעמדות הכוח היא מגלה להפתעתה שהיא נוהגת לא אחרת מאשר המדכא שלה.
    אם הכותרת של המאבק תהיה ערכית ולא תרבותית יתכן והדגל בשמו יוצאים למאבק (חירות, צדק,שיויון) ישרוד גם את הדרך הארוכה משולי המפה הפוליטית למרכזה ולא יבלע בבליל התיוגים.

  9. גליה צודק הגיב:

    אני מסכימה עם גליה. פוליטיקת הזהות פועלת רק לפירוד וסקטוריזציה של המאבק במקום לראות את המשותף בינינו, כבני אדם.

  10. ליאת רוזנברג הגיב:

    המאמר חשוב אך הוא לא מחדש הרבה, כמדומני הוא נוגע בדיוק בהבדל בין הפמיניזם הליברלי לפמינזם הרדיקלי – המערער על ההבניות החברתיות הקיימות ולא ממהר להטמע בתוכן.

  11. נרי בר-און הגיב:

    הנחות הפמיניזם בסכנה.

    אני כאדם חי במציאות המשותפת עם נשים מעוניין ב"ליצור עולם ששווה להיטמע בתוכו". לדעתי יש מקום לשלב כוחות, אולם זה לא משתמע מהדברים הכתובים.

    הנה מספר הערות:

    1) לצערי התרשמתי שהכותבת טוענת כי "גבר" לא יכול להיות יוזם פעיל בשינוי כזה כי גבר הוא שותף במה שגברים עושים כבר מאות שנים".
    מהמאמר אני מסיק כי הפמניזם שאליו מכוונת הכותבת לא שיוויוני כלפי גברים ולכן לא יכול להיות חלק מ"עולם ששווה" לגבר "להיטמע בתוכו.". אני כאדם רואה בזה "יהירות אימפריאליסטית והגזענית" דבר שעומד בסתירה עם הגדרת המאבק במישור האנושי של הכותבת.

    2) אולי הטקסט הזה לא נכתב עבורי ואני חסר את היכולת לרדת לדקויות (כמו מיספר חברים שהגיבו).

    3) ברור שנשים וגברים אינם "שווים", ישנם הבדלים פיזיולוגיים ברורים. המאבק אינו לשיוויון בין גברים ונשים אלה שיוויון באפשרויות המימוש העצמי של האדם (הגבר האשה הבין-מיני). המאבק הנוכחי חשף צימצום אפשרויות של נשים מול גברים במשך שנים שבא לידי ביטוי באירגון הכח בחברה. המובן הזה דעתי היא שהמאבק הפמניסטי לא נמצא בסכנה, יש עוד הרבה עבודה.

    4) הכותבת למדה משהו מגברים – שימוש בפורנוגרפיה מילולית כדי לקדם רעיונות (בלי קשר לאיכות הרעיונות). בעצם אם עבורנו הגברים זה עובד אז למה לא?

    יום טוב.

הגיבו לגליה אביאני

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים