הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-6 ביוני, 2004 5 תגובות

בספר "הפוליטיאה" מתאר אפלטון במשל המערה מצב שהוא "משל לחינוך ולחוסר חינוך". משל זה מתאר קבוצת אנשים הכבולים במערה מאז ינקותם. כל שהם רואים הם צללים. זוהי מציאות חייהם והם מכירים בה כאמת. משל זה יש בו מידה רבה של אנלוגיה למצבה של מערכת החינוך בישראל. כאותם אסירים במערה, כך אף אנחנו המורים שבויים בקונספציה כאילו מטרתה של מערכת החינוך התיכונית בישראל היא להוציא מספר רב ככל האפשר של מחזיקי תעודת בגרות. כל בית ספר, כל רשות עירונית, שמחים לבשר בשלטי חוצות ענקיים, עד כמה היתה הצלחה ביישובם. נתון זה הופך לעתים קרובות מדי לשם נרדף לבית הספר. על פיו הם נמדדים בקרב אוכלוסיות יעד המתכוונות ללמוד בבתי הספר. טענתי היא, שבדרך להגשמת מטרה זו אנו שומטים את כל היקר לנו בתכלית החינוך. אנו אף נכנעים למציאות חרושת החינוך ומתעלים את תלמידנו למצב בו תעודת הבגרות הופכת לשם נרדף ללימוד, הוראה וערכים. אולם לא ברור כלל מה התעודה מעידה על בעליה כבוגר.

לפני שבועות מספר הגיש כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל, הידוע יותר בשם ועדת דברת, דו"ח ביניים על עבודתו. ממשלת ישראל אישרה את המלצותיו של כוח זה.


במאמר זה אני מבקש להרהר אך ורק על היבט אחד בעבודת הוועדה שלא זוכה לתשומת לב ראויה, והוא הממד האיכותי בחינוך. חוסר הדיון בו וכתוצאה מכך בדמותו של התלמיד במערכת החינוך מביא, לעניות דעתי, לסתירה מהותית בין יעדי הוועדה בתחום ההישגים הלימודיים בכלל, ומבחני הבגרות בפרט – והדרישה להעמדת בוגר ערכי בסיום לימודיו התיכוניים. כתוצאה מסתירה זו, אף מתערערת הנחת היסוד של כוח המשימה ביחס לעיצוב הערכים של המתחנך במוסדות החינוך.


הנחת היסוד של הוועדה כרבות לפניה, ועוד יותר אלה שיבואו אחריה, היא, שדמות התלמיד והבוגר האידיאלים צריכים להיגזר מתוצאות לימודיו. מכאן, שכל דיון בוועדת דברת הוא אך ורק בדרכים להגיע אל התוצאות הכמותיות הטובות ביותר. כל שהיא אומרת על מהותו של הבוגר הישראלי הוא, "מי שמיצה את מלוא יכולתו כבן אדם החי חיים של איכות, משמעות ומחויבות". (עמוד 12 בדו"ח).


איש מאנשי הוועדה לא חלק על המטרות שהציבה מערכת החינוך בפני לומדיה. יתרה מזאת, בקריאה משווה בין חוק חינוך ממלכתי תשי"ג 1953 ותיקון לחוק תש"ס 2000, עם הצהרת ועדת דברת על דמותו של הבוגר הישראלי, עולים ניסוחים מאוד דומים. חברי הוועדה אימצו באופן מלא את נוסח התיקון לחוק מ-2000, בו נכתב שהתלמיד הישראלי צריך לכבד את הוריו ומשפחתו, מורשתו, זהותו התרבותית ולשונו. המתחנך צריך לכבד את מורשת ישראל, ערכי הדמוקרטיה ועוד. אף שהוועדה מתארת בסקירתה כשלים מהותיים בתחום הארגון והפדגוגיה במערכת החינוך, אין היא מעלה בדעתה שיתכן שחלק מהכשלים נובע מהפער העצום בין הצבת המטרות ויכולת יישומן בכתה.


יש בראייה זו אנכרוניזם מחשבתי. ועדת דברת נכנסה לאותה סטגנציה שהיא נחלת מערכת החינוך בכל שנותיה. בלשכת שרי החינוך תמיד דיברו בסיסמאות כדי לממש צרכים פוליטים ואידיאולוגים. אולם כשסיסמאות אלה נתלו בחדרי החינוך עמוסי לומדים, הם רק הבליטו את חוסר היכולת של הקניית מטרות אידיאליות אלה. זאת משום הכיתות הצפופות, חוסר זמן לדיון מעמיק על ערכים, וגם משום המייצ"ב שבפתח ובחינות הבגרות המתקיימות עוד מעט והדרישה האולטימטיבית לציונים גבוהים.


תשאלו כל מורה מתי לאחרונה הוא דן שני שיעורים רצופים בערך החירות או השוויון במקום ללמד פרק בהיסטוריה, תנ"ך או ביולוגיה. תשאלו ותגלו את התשובה העגומה: "כן, פעם בשיעור חברה, בין הסדרת לוח מבחנים ופתרון בעיית משמעת". זהו המצב האמיתי כיום בבתי הספר התיכוניים. מצב שבו אין זמן לכלום, כי צריך להספיק חומר לבחינה שממילא ישתכח לאחר סיומה. אך "כלום" זה גורם לעתים יותר מדי קרובות לחוסר סובלנות בין המחנך למתחנכיו, לאווירה חסרת שוויון כלפי התלמידים ובעיקר באי מתן דוגמה אישית של המחנך והמורה לתלמידיו.


מצב נואש זה ימשיך גם לאחר שהמלצות הוועדה יצאו לפועל. זאת משום שכוח המשימה המליץ על עשרה עיקרים. כולם, ללא יוצא מן הכלל, מטפלים בחינוך מהזווית הכמותית ולא האיכותית. אף בבואה לקבוע סולם ערכים, מסתפקת הוועדה באמירה כללית על מחויבות ליושר ואמינות, התחשבות בזולת ומחויבות לעשייה חברתית (המלצה 1.6, עמוד 55). אותה סיסמה שחוקה שדור המורים הנוכחי צובע בצבעים של ציניות, סיסמה המופיעה בפני התלמידים ככותרת של צביעות התלויה על קיר חינוך חלול. אפשר לעבור סעיף אחר סעיף, המלצה אחר המלצה, ולהיווכח שהעבודה העצומה שהושקעה על ידי אנשי הוועדה, מותירה, בסופו של יום, את המורה והתלמיד הישראלי בתוך המערה.


טענתי היא, שהמצב של להיות במערה הוא מנת חלקו של רובנו. להיות במערה אינו בהכרח מצב ממשי, אלא בעיקר הכרתי. מערכת החינוך בישראל, בשל הבנייה פוליטית, הציבה שתי מטרות סותרות זו לזו, ולצערי, ועדת דברת אימצה לחלוטין קו זה. בדיקה לוגית מגלה שככל שיש דגש על ערכים כמותיים, למשל הישגים לימודים, כך יש הזנחה של ערכים איכותיים. לדוגמה, כיבוד ערכי הדמוקרטיה. הסיבה לסתירה זו נובעת בין היתר מכך שעמידה בערכים כמותיים מוגבלת בזמן. לעומת זאת ערכים איכותיים, לא רק שאינם יכולים לחיות בסד הזמן, אלא נהפוך הוא, הקניית ערכים אלה היא תוצאה של "בזבוז זמן", משמע תהליך התפלספות מייגע.


אופן הלימוד הכמותי הוא תהליך ליניארי במהותו. נדבך על נדבך עד לידיעה של מטרות הלמידה. לעומת זאת, תהליך התחנכות הוא תהליך דיאלקטי. שבו אין עלייה מתמדת בערכים. הדיאלקטיקה לעתים עלולה להביא לרגרסיה בהפנמת ערכים איכותיים. רק בבחינת התהליך בטווח ממושך, אפשר להסיק אם הערכים הפכו לחלק מהשקפת עולמו והתנהגותו של המתחנך. סתירה נוספת נובעת מכך שהישגים גבוהים בבחינת בגרות דורשים התמקדות והתמקצעות. לעומת זאת, הקניית אופק של השכלה רחבה מצריך חוסר התמקדות בשל היווצרותו של לימוד רב תחומי. אלמנט נוסף היוצר סתירה הוא שאלת התיקצוב. הסתירה בין השניים הכרחית (עמוד 87). מתן דגש על הערך הכמותי, כמו הגדלת זכאי תעודות הבגרות, תוביל בהכרח לחזרה למצב הקיים כיום, בו מטרה זו מקדשת את כל האמצעים. יתכן שיותר בוגרי מערכת החינוך יתקבלו למוסדות להשכלה גבוהה כפי שהוועדה מבקשת (עמוד 95), אך לא ברור כלל איזו "תעודת בגרות" ערכית הם יביאו איתם.


אסיריו של אפלטון במערה מצויים במצב עגום, כמו התלמידים במערכת החינוך הישראלית. אותם אסירים אינם יודעים כלל שקיים עולם אחר. המציאות אותה הם מכירים מבחינתם היא סוג של הכרה מכוננת מציאות של צללים. התבוננות על עולם הצללים אותו הם רואים מול עיניהם, שעה אחר שעה, לא מביאה אותם לידי ערעור ולו הקל ביותר על האפשרות לקיומו של עולם אחר. יתכן אף שמנקודת מבטם, זהו עולם מושלם. כך יתכן שהוא מצבם של תלמידנו. באותה מידה אף אנו המורים אסורים באותם אזיקים שמערכת החינוך הציבה לפנינו. וכמו התלמידים, כך אף המורים מנסים בסך הכל לשפר תנוחה, לפעול מתוך המערכת מבלי לשנותה. כשמתרגלים המצב אפילו נתפס כנוח. באנלוגיה זו אפשר לומר שהישיבה בעולם הצללים מתעלת את עבודת המורה ולימודי התלמיד ליעד מכוון מטרה אחת, והוא, השגת תעודת בגרות.


מצב זה הפך את בית הספר למוסד משעמם שהקשר בינו לבין חינוך לערכים הוא מקרי בלבד. כוח המשימה הלאומי בהצבת יעדיו יגביר מצב זה. תכנות התלמידים לקראת בחינות הבגרות ידגיש עוד יותר את תחושת הטכנוקרטיה בין המתחנך למוריו, והניכור בין הידע לתלמיד. בתי הספר התיכונים יהיו מה שנאמר עליהם מזמן – "בתי חרושת לציונים".


אפשר וצריך לערוך שינוי מהותי בחינוך. אולם הישועה לא תבוא מוועדת דברת. נהפוך הוא, היא מנציחה את כל הכשלים הקיימים כיום במערכת החינוך. הארכת יום לימודים, או ניהול ביזורי, אינם אלא ניתוחים אסתטיים של מערכת הנדרשת לניתוח מוח.


השינוי חייב לבוא מלמטה, מן המורים והתלמידים, ולא מהפוליטיקאים, אנשי עסקים, מומחי אקדמיה ועוד. השינוי חייב להיות לא בהדגשת מצוינות לימודית, אלא בהצטיינות אישית. יש להפוך את הפרמידה כך שהדגש יהיה על ערכים איכותיים. מתוכם יש ליצור תוכנית לימודים חדשה, קוהרנטית, התואמת את הערכים אותם המחנכים מבקשים להקנות. לדוגמה, לא ניתן לחנך ליושר באם חושפים את התלמיד לנרטיב חד צדדי בשיעורי ההיסטוריה, או ללמד מקור דתי אחד ללא השוואה מקיפה לדתות אחרות. אף שיטת הלימוד חייבת להשתנות באלף השלישי. אי אפשר לחנך לביקורת מחשבתית דרך שיעורים פרונטלים המתבססים על מעבר חד סיטרי של מידע. יש ליצור מרחב לימודי המכונן יצירתיות לימודית. אפשר להתחיל מאימוץ שיטת הלימוד בחברותא, הנהוג בישיבות התיכוניות. יש ללמד באופן ויזואלי יותר, דרך מאגרי מידע אינטר-אקטיבים כדי לפתח סקרנות בדור שגדל במציאות דיגיטלית עכשווית.


שינוי כזה מחייב ביטול של מסגרות המבניות בבתי הספר כמו שכבת גיל, כתה, מקצוע. במקומם יש לפתח מושגים כתחום דעת, מתחנך ומדריך. זהו המהפך בחינוך.


רק תלמיד בעל תכונות אנושיות טרומיות יהיה גם תלמיד סקרן ויתכן שאף בעל הישגים. כך אף המוסדות להשכלה גבוהה ילמדו סטודנטים איכותיים, בעלי חשיבה יצירתית, שמקדמים את המערכת ולא רק נטמעים בתוכה דור אחר דור.


בסיום משל המערה אומר אפלטון ששחרור האסירים יכול להיעשות רק על ידי אדם שיוצא כנגד המציאות המקובלת. זהו הפילוסוף שהצליח להשתחרר מכבליו ומרגיש מחויבות לשחרר את רעיו. כך אף למערכת החינוך נדרש אותו פילוסוף מטאפורי שיטלטל אותה ויביא לשחרור המורים והתלמידים מן המציאות הנוכחית של מערכת החינוך.

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. עליזה ש הגיב:

    חבל באין סיכוי שדבריו הנכונים של הכותב לא יתורגמו לביצוע.

  2. אני הגיב:

    איזה מאמר נהדר!
    אני מסכימה עם כל מילה, והלוואי שבבוא היום יכירו בהלך המחשבה הזה גם גדולי הקפיטליסטים המודרניים, אנשי האינטרסים הקרים!

  3. קורא הגיב:

    אני מאד מסכים. הדברים בעיניי נכונים בעיקר לגבי ביה"ס התיכון והאוניברסיטה. יש מעין חלוקה בלתי מוצהרת בין החינוך, (על אף שלאיש לא ממש ברור חינוך למה), עד כיתה ט; ולעומת זאת הלימוד ("הרציני") מכיתה י’.
    מערכת הרדיפה אחר הציון (וברשימה לא מכובדת זו, לא ייפקד מקומו של המבחן הפסיכומטרי) מובילים ליעד של סינון ודירוג האוכלוסייה ביכולת לרכוש השכלה, מעמד חברתי ומעמד כלכלי(שבמידה רבה נגזרים ממנה). הרציונל הוא רציונל מדיר במכוון, והוא מכוון את מי הוא מדיר. הייתי מציע לבטל את הקשר הגורדי בין חינוך והשכלה לתחרות בין אישית, או במלים פשוטות לבטל את הציון. אפשר לתת פידבק מקדם ולומר בו גם ביקורת מבלי שיהיה לו מספר.
    כיתות הלימוד באוניברסיטאות יימלאו באנשים שלא מויינו וסוננו ואובחנו ומוספרו. מפחיד?
    הכיתה תנהל דיון שמטרתו למידה, ולא לימוד (או שינון) שמטרתו ציון. המורה ילמד איך לומדים ולא רק את מה שלומדים.
    זו בעיניי הדרך היחידה ללמוד ערכים (מתוך הנחה שעל ערכים אפשר וצריך להתווכח).
    אולי זו הזדמנות טובה לקרוא לכוחות פוליטיים רדיקליים לפעול לביטול הציון, ויפה שעה אחת קודם.

  4. נלי כהן הגיב:

    הנני מזדהה עם דבריך ומזמינה אותך להכנס לאתר האינטרנט הקהילתי של ראשל"צ –
    — קישור —
    בו מופיעה תוכנית שהצעתי-

  5. איציק גזיאל הגיב:

    דברים כלבבי ,מוסיף הייתי שללא התייחסות למצב החברתי ולתהליכים הגלובליים המעצבים את חברתנו ,נמצא את עצמנו חסרים .
    לא ניתן להתייחס למחלה המופיעה באורגניזים אך ורק באיבר בו היא מופיעה .
    רק אם ניתבונן באורגניזים השלם על כל היבטיו יתאפשר לנו לרפאות את המחלה
    לכולם ברור שאנו חלק מחברה הדוברת בסיסמאות וקלישאות .שיעדיה הם יצרנות וצרכנות
    אנו ניבחנים ובוחנים את עצמנו עפי פרמטרים של תל"ג
    יתרה מכך קצב החיים נע למיקצבים מהירים יותר ויותר
    יועצי תדמית וקופירייטרים הם מעצבי מדיניות
    כתוצאה מכך ההתנהלות מתקיימת ברמה הטקטית ולא ברמה האסטרטגית
    תיקצר היריעה אך לסיכום אומר ששינוי ממדרגה ראשונה הווה אומר שינויי בתפיסה הכלכלית חברתית תאפשר שינויי באיברים השונים כולל באיבר הסופר חשוב החינוך

הגיבו לאני

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים