הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-11 ביוני, 2004 19 תגובות

ב-15 במאי השנה ציינו בני העם הפלסטיני בכל מחוזותיהם את יום השנה ה-56 לנכבה, שבה גורשו מארצם בין 700 ל-800 אלף פלסטינים. 56 שנים לטרנספר.


כשבועיים-שלושה לפני הנכבה התפרסמה בעיתונות ידיעה על סקר שנערך בקרב בני נוער וצעירים ערבים פלסטינים אזרחי המדינה. אחד הממצאים המדאיגים (אם כי לא מפתיעים) היה שאחד מכל ארבעה צעירים ערבים שוקל להגר לחו"ל. המניעים ברורים למדי ורבים מלהזכירם. זה ממצא מדאיג, מכיוון שהוא מצביע על הצלחה לא מבוטלת של אותה מדיניות שאנו קוראים לה "הטרנספר השקט": הצטברות של תסכול, ניכור, זעם וחוסר אונים נוכח המדיניות הגזענית של ממשלות ישראל לדורותיהן: גזל האדמות, האפליה העמוקה והממוסדת, תהליך שלילת הלגיטימציה של האזרחות מהאזרחים הערבים, והסיכול העקבי של יכולתם להשפיע על המוסדות הפוליטיים והשלטוניים במדינה. התופעה הזאת קיימת כבר הרבה שנים, ולא צריך להיות סטטיסטיקאי כדי להבין ש-40 חודשים של מלחמה נגד העם הפלסטיני שאהוד ברק התחיל בה – ופרס, שרון, מופז ויעלון המשיכו בה, רק הגבירו את ממדיה.

באותה תקופה, התקשורת העברית היתה גדושה בידיעות מנופחות עם כותרות כמו: "חוליית כפר כנא", שבה כיכבו שורה של אזרחים ערביים. אחד מהם, מוחמד ח’טיב, בן 20 מכפר כנא, שקליע של מג"ב שם קץ לחייו ב-18 באפריל, זכה אף לתואר "המחבל", והכל אגב כשצו איסור פרסום מוטל על הפרשה כולה. פרשת רציחתו של ח’טיב המחישה את האווירה האבסורדית שבה הקורבן והפושע מתחלפים באופן כה בוטה.


הבחירה במאבק מזוין אינה המצאה של התקשורת העברית. היא אכן קיימת בממדים מסוימים. גם זה ממצא מדאיג, אך לא מפתיע. התופעה הזאת, למרות ממדיה המזעריים, היתה קיימת גם לפני מלחמת ברק-שרון נגד העם הפלסטיני. והיא מדאיגה מכיוון שהיא הצד השני של מטבע הטרנספר. הפעם לא טרנספר פיסי ישיר או שקט, אלא טרנספר פוליטי רועם. התופעה הזאת נובעת מאותו פאזל של גזל אדמות, אפליה, שלילת הלגיטימציה וטרפוד היכולת להשפיע.


ב-40 החודשים האחרונים קיבל הטרנספר הפוליטי ביטוי במישורים רבים: באוקטובר השחור, כש-13 מפגינים נורו למוות בידי כוחות "הביטחון"; ברציחתם של 16 צעירים ערבים מאז (29 אזרחים בסך הכל); בהסתה השיטתית המתמשכת נגד הציבור הערבי ונבחריו; בניסיון להצר את השוליים הדמוקרטיים באמצעות פסילת המפלגות הערביות; במעצרים פוליטיים נגד מנהיג התנועה האיסלאמית השייח’ רא’אד סלאח ומזכיר תנועת אבנאא אל-בלד מוחמד כנאענה; בשורה של נורמות משפטיות וחוקתיות גזעניות (הבולטות הן פסילת רשימות לכנסת וחוק [שלילת] האזרחות); בניסיון לסגור את עיתון "סוות אל-חק ואל-חורייה" ולרדוף עיתונים אחרים; ובהעלאת אחוז החסימה לבחירות לכנסת. נורמות אלה הולכות יד ביד עם אווירת הפאשיזם הפוליטי והציבורי בישראל, שמתבטא גם בחיסול זכויות העובדים והשכבות המוחלשות והריסת תשתית מדינת הרווחה.


הטרנספר הישיר אירע לא רק בעת מלחמה. הוא גם היה חלק מהסכם קמפ דיוויד הידוע לשמצה, שנחתם בין ממשלת בגין לבין שלטונו של סאדאת במצרים: אלפי תושבים בדווים הועברו מהנגב לסיני ולירדן. בשנות השמונים בוצע גם טרנספר של תושבי הכפר ערב אל-מפג’ר, שעל חורבות כפרם נבנתה תחנת הכוח חדרה.


הטרנספר הפוליטי אינו תחליף לטרנספר הישיר או השקט. הוא תוצר של התפתחות מסוימת ביחסי הכוחות של המשוואה הפוליטית. מצד אחד, האזרחים הערבים בישראל כבר אינם שארית של עם, אלא ציבור שגיבש זהות קולקטיבית רב-ממדית, הנשענת על הנחת היסוד כי אזרחותו נובעת מעצם שייכותו לחלקת ארץ זו, בזכות ולא בחסד. זהו ציבור שדוחה בכל כוחו את האידיאולוגיה והמדיניות של הממסד, אך דבק באזרחות כביטוי לזכויותיו במולדתו. לציבור הזה, שהרים יחד עם הכוחות המתקדמים בציבור היהודי את דגל המאבק למען מימוש זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, ברור לגמרי כי הוא יישאר מבחינה פיסית ואזרחית בתוך תחומי מדינת ישראל, וימשיך להיאבק עם שותפיו היהודיים למען שוויון לאומי ואזרחי מלא, ולמען דמוקרטיה, קידמה וצדק חברתי-כלכלי.


יום האדמה בשנת 1976סימן תפנית היסטורית במאבק הציבור הערבי לשוויון לאומי ואזרחי, כאשר לראשונה התקיימה שביתה במחאה על מדיניות גזל האדמות ופרויקט ייהוד הגליל. מחאה זו שברה את מסכת הפחד שאפיינה את הממשל הצבאי, ובעקבותיה התגבשה הזהותו הייחודית של הציבור הערבי – לא רק כחלק מן העם הפלסטיני אלא גם כחלק מהאזרחים בישראל. ציבור זה תובע שוויון לאומי ואזרחי מלא מהמדינה.


מהבנה עמוקה למיקומו המיוחד במשוואה הפוליטית, נגזר חלקו של הציבור הערבי במאבק לסיום הכיבוש: בכלים הפוליטיים העומדים לרשותו במסגרת אזרחותו, פרלמנטריים אך בעיקר ציבוריים. המנהיג והמשורר הקומוניסטי המנוח תוופיק זיאד, אמר פעם שביום אחד יכולים ההמונים להביא להישגים שארבעים שנה פרלמנטריות אינן יכולות. יום האדמה הוא הדוגמה הקלאסית לקביעה זו.


ההתנקשות בחיי ראש הממשלה יצחק רבין היתה ללא ספק נקודת מפנה בתהליך המדיני, אבל היא לא נבעה ממנו בלבד: רבין לא היה הראשון ש"מסר לאויב חלקים מארץ ישראל", אך היה האישיות הישראלית היחידה שעשתה זאת תוך הסתמכות על המשקל הפוליטי של הציבור הערבי. מה שגרם לרצח רבין לא היה הסכמי אוסלו, אלא בעיקר שיטת הגוש החוסם. זו היתה גם התקופה שבה החל עידן של השלמה עם אזרחותו של הציבור הערבי. הימין הבין שעליו להגיב בעידן נגדי, וקשה למצוא נקודה מדויקת יותר לתחילת עידן הטרנספר הפוליטי. ממשלת נתניהו הדגישה אותו כשחוקקה חוק המנטרל את המשקל הפוליטי של הציבור הערבי במשאל העם בעניין נסיגה מהגולן הכבוש, ואהוד ברק הנציח אותו כשהפנה עורף (ואחר כך גם אש חיה) לאותו ציבור, שמשקלו האלקטורלי הוביל אותו לראשות הממשלה. מכאן ההמשך ידוע.


הניטרול המוחלט של כל אמצעי השפעה פוליטי באמצעות הכלים האזרחיים, היא שגורמת לתופעה של אימוץ כלים לא אזרחיים, כגון שותפות בפעילות מזוינת. לכן, גם אם יש עלייה כלשהי באחוז הבוחרים באופציה הלא אזרחית, היא אינה אלא תגובה ספונטנית לתהליך הצרת השוליים הדמוקרטיים שאליהם נדחקת האופציה האזרחית.


במצבים מקבילים בעולם, הדברים נראים אחרת. הציבור הערבי בישראל דבק באופציה האסטרטגית האזרחית (הפרלמנטרית והציבורית), ומעטים מאוד בחרו באופציה הלא אזרחית (המאבק המזוין). אצל הקתולים בצפון אירלנד והבסקים בספרד האופציה הלא-אזרחית דומיננטית הרבה יותר. הטענה שיש שינוי רדיקלי בדפוסי ההתנהגות הפוליטית של האזרחים הערביים מפריכה את עצמה בעצמה.


עם זאת, יש לציין שורה של עמדות בלתי אחראיות וקצרות רואי של גורמים שונים בציבור הערבי. הקריאה להחרמה פסיבית של הבחירות לראשות הממשלה בשנת 2001 סללה את הדרך לאחוז ההצבעה הנמוך ביותר אי פעם ולהקטנת הייצוג הפרלמנטרי של הציבור הערבי. בכנסת ה-16 מכהנים שמונה חברי כנסת מטעם שלושת הכוחות המרכזיים – חד"ש, רע"מ ובל"ד, לעומת עשרה ח"כים בכנסת ה-15 ותשעה בכנסת ה-14. למשל העמדה שקוראת להפוך את ועדת המעקב העליונה לזירה האלטרנטיבית, בעמדה זו נוקטות בל"ד (מפלגתו של ח"כ ד"ר עזמי בשארה) והתנועה האיסלאמית (הפלג של שיח רא’אד סלאח), היו אף קולות שקראו לנציגות של הציבור הערבי בליגה הערבית בה שולטים המשטרים הערביים שרובם ככולם מקבלים תכתיבים מארה"ב. לעומתם מובילה חד"ש קו לפיו המוסדות הייצוגיים של הציבור הערבי יהיו מישען פוליטי וארגוני, ואילו הזירה הפוליטית העיקרית בה על הציבור הערבי לפעול הן במישור המאבק לסיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית והן במישור המאבק לשוויון לאומי ואזרחי מלא – היא הזירה הפוליטית הישראלית.


הוויכוח הזה מתקיים בתקופה בה עצם אזרחותו של הציבור הערבי עומדת בסימן שאלה, ובזמן שהימין לא בוחל בשום אמצעי לנטרל את המשקל הפוליטי והאלקטוראלי של הציבור הערבי. לדעתי, כל השיח של ההסתגרות הדתית או הלאומית, משלה את הציבור הערבי והיא אינה יכול לתת מענה לסוגיות השלום, השוויון והדמוקרטיה.


במבחן התוצאה, עמדות אלה משחקות לידיו של הממסד ושל הטרנספר הפוליטי, ופוגעות במידה לא מבוטלת בנכונותו של הציבור הערבי להיאבק בתוך הזירה הפוליטית הישראלית. במקרה זה, הקשר בין העמדות המסתגרות לבין העמדה נגד בריתות ושותפויות פוליטיות עם הכוחות המתקדמים היהודיים – אינו מקרי בכלל.


האחריות העיקרית לא נופלת על בעלי עמדות אלה, כיוון שהאינטואיציה המודעת תמיד תפנה את האצבע בראש ובראשונה – ובצדק בלתי מסויג – אל עבר הממסד השלטוני וזרועותיו. אבל כן ניתן וצריך להטיל ספקות במידת כשירותן של עמדות אלה להתמודד עם האתגרים הקשים שהציבור הערבי מתמודד עימם.


הנחת היסוד לפיה קיים קשר דיאלקטי בין השייכות הלאומית לזכות לאזרחות, שהצליחה להוביל את אותם 150-200 אלף פלסטינים ששרדו את הנכבה לשלב יום האדמה, ושגיבשה את הציבור הערבי ככוח שלום ודמוקרטיה עקבי – היא היחידה שיכולה לספק את התשובות האמיתיות.


השאלות המרכזיות בהקשר זה הן כיצד להתמודד עם תהליך הדה-לגיטימציה של הממד האזרחי, וכיצד להביא למצב שבו התסכול, הניכור והזעם הופכים למנוף במאבק לשלום ולשוויון ולא לנימוק לוויתור על האזרחות: בין אם באמצעות הגירה ובין אם באמצעות ויתור ובחירה לברוח אל האופציה הלא-אזרחית.

תגובות
נושאים: מאמרים

19 תגובות

  1. מכחיש שואה הגיב:

    עוד מכחיש שואה אחד כאן באתר: "היו גרושים פה ושם" ושמונה מאות אלף פלסטינים סתם כך התאדו באויר. "בסופו של דבר רוב הערבים פשוט קמו וברחו במהלך הקרבות". חד וחלק. לפי דעתו של המגיב היה עליהם פשוט להמתין עד ש"מעשי הטבח פה ושם" יגיעו אליהם. ומה שם יקרא למי שברח ולא הורשה לחזור? האם לא גורש? ישכילנו המגיב נתן.
    אגב היהודים שברחו מישוביהם, תמהני אם בקשו לחזור לממלכת עבר הירדן או מצרים. ישכילנו המגיב נתן, ישכילנו.

  2. ירון הגיב:

    לא שאני מעונין לסתור את הדברים, ואת נושא הקיפוח שאכן קיים, אבל מה לגבי הסקר שקובע שאחד מכל שלושה בני נוער ישראלים מעונין לגור בחו"ל, סקר שפורסם לפני שבועות מספר בעיתונות? ולפני כמה חודשים נעשה סקר נוסף שקבע שאחד מכל חמישה ישראלים היה עוזב את הארץ במידה והיה לו לאן? לפחות לפי הנתונים הללו, הישראלים ממוצא ערבי הם חלק בלתי נפרד מהציבור במדינה.

  3. חגי הגיב:

    אז מה אתה רוצה לומר בעצם??

    האם אתה רוצה שמדינת ישראל תהיה מדינה דו-לאומית? אני חושב שלא, אחרת היית אומר את זה.

    אתה רוצה שמדינת ישראל לא תתקיים? אני חושב שלא, אחרת היית אומר את זה.

    אתה רוצה שערביי ישראל ישתלבו וישולבו באופן מלא החיים האזרחיים במדינה? אני חושב לא שאחרת היית אומר את זה.

    אז מה אתה רוצה?
    כל המאמר מלא טענות, אבל מה אתה רוצה?
    לא טוב לך המדינת ישראל? יש דגם של מדינה ערבית (לא מערבית) שייתה רוצה להידמות לה?

    מה אתה רוצה?

    קודם תחליט אחרי זה תבוא להיתלונן!

    יום טוב

    • יואב הגיב:

      לדעתי הרוב במגזר היו רוצים להשתלב בחברה הישראלית ,אך לצערי הרב המדינה שלנו דוחקת אותם לפינה וזה גורם להם להיות קיצונים

      • רון ליואב הגיב:

        אתה צודק הכל תלוי במדניות הממשלות הקודמות והנוכחית במדינה פשוט העם נגרר המדניות העגומה הזאת חבל..

  4. נתן. הגיב:

    ערביי ישראל מציינים 56 ל"טרנספר" למרות שלא היה "טרנספר".
    ולפני שהמגיבים שולחים אותי לסיפריהם של ה"רבנים" הגדולים בני מוריס(שבינתיים הפך לפשיסט) וברוך קימרלינג – אני מודיע בהכנעה שכבר קראתי את כל סיפריהם וגם את ספרו של הציוני (רחמנה ליצלן) יואב גלבר – "על תקומה ונכבה".
    מצאתי שהיו גרושים פה ושם שהמפורסם בהם הוא גרוש לוד-רמלה, שמעתי שהיו גם מעשי טבח מעטים ,היו מיקרים שהבורחים לא הורשו לחזור- אבל בסופו של דבר רוב הערבים פשוט קמו וברחו במהלך הקרבות.
    דרך אגב היו גם יהודים שברחו מישוביהם כמו למשל תושבי כפר-דרום ליד עזה, תושבי קלי"ה במדבר יהודה ,תושבי הרובע היהודי בירושליים,
    ותושבי עטרות שליד ירושליים.

  5. נתן. הגיב:

    לכבוד "מכחיש שואה".
    *******************
    1. היהודים בהחלט רצו לחזור למקומות מהם ברחו,והם אמנם עשו זאת מיד לאחר מלחמת ששת הימים.

    2.גם בסיפרות הפלשתינאית הענפה שנכתבה על 48 כמעט ולא מוצאים זכר ל"טרנספר" של ההיסטוריונים הפוסט-ציונים.

    3.מי שברח ולא הורשה לחזור הוא פליט,ובצדק לא נתנו לו לחזור.
    אולי לא ידוע לך ,אבל ב48 פתחו הערבים במילחמה במטרה לחסל את הישוב היהודי.העובדה שלא נתנו להם לחזור לאחר בריחתם היא הגיונית בהחלט, ורק מי שסובל מנטיות התאבדותיות היה נותן להם לחזור.

    4.הערבים שלא ברחו לא סבלו פה מ"מעשי טבח",אלה להיפך מצבם טוב לאין שיעור ממצבם של אלו שברחו-ולכן ניסינוך להציג את הבריחה כמעשה חכם והגיוני היא לעג לרש.

    5.ולסיכום,תמיד כדאי להזכיר מה עשו הצכים לגרמנים בחבל הסודטים לאחר מלחמת העולם השנייה-זרקו את כולם לגרמניה ,ואיש לא חושב שיש כאן משהו לא מוסרי.

  6. חגי הגיב:

    נניח לרגע שלא היו מתבצעים גרושים של ערבים והיו נותנים לכל מי שברח לחזור – נניח.

    האם לא היו יותר בעיות ביננו לבין הערבים?
    הרי הם לא מקבלים את עצם נוכחותינו כאן בכלל.
    ונניח שהיינו מתגברים גם על זה.
    האם היית קמה מדינה דו-לאומית בא"י? כלומר מדינה ערבית בשטחים הערביים (עפ"י תוכנית החלוקה) ומדינה דו-לאומית בשטח היהודי?
    כלומר זה סותר את החלטת האו"ם, והרי הערבים כל הזמן רוצים שנמלא את החלטות האו"ם.
    יש פה סתירה לוגית, ורק מישהו שהוא נגד המדינה יכול לא להבין אותה1

    תפסיקו להתעלם מהעובדות!

  7. אלי הגיב:

    למה שקרה ב – 1948 היו 2 צדדים. הערבים ברחו, או הוברחו.
    ובאותו מספר גם באו לארץ יהודים מארצות המזרח.
    אך על זה לא הוזכר במאמר.
    למעשה, היו כאן חילופי אוכלוסיה. רק אנו בטפשותנו (כן… כן… בטפשותנו!) לא עמדנו על כך שהיו כאן חילופי אוכלוסיה.
    ובאיזו זכות הכותב בא לארץ? האם "זכות" שנלקחה בכח, עקב תבוסתנו על ידי הרומאים, היא "בסדר" אך כאשר הערבים מפסידים "זה לא בסדר"?
    אילו זה היה קורה לעם אחר, אף אחד לא היה מרחם עליהם.
    ואם מדובר על "צדק" – לכו ותראו את מהלכי הצדק כפי שנעשו על ידי הערבים לאחר מות מוחמד… והיום – בסןדאן.
    צדק צדק תרדוף – בתנאי שהוא על חשבוננו, ולא לרעת הערבים.

  8. גלילי הגיב:

    הדיון על מה שהיה לפני 56 שנה לא מועיל כלום. ארעו בהיסטוריה החדשה טרנספרים גדולים כמו טרנספר של מיליון מכל צד בין יון לטורקיה טרנספר הגרמנים מארצות מזרח אירופה.
    הגיעה העת לשים קו על העבר כשם שעשו עמים אחרים ולא לשמר מיליונים כפליטים . כשם שיהודי העולם התגיסו ועזרו בבנית מדינה לתפארת יכולים אחיהם הערבים להתגייס ולפתור את הבעיה. במקום זאת הם עושים את כל המאמצים כדי להנציח אותה .

  9. גליה הגיב:

    שימו לב לאן נשאב הדיון הזה (כמו דיונים קודמים). כותב המאמר דן באופציות הפעולה שעומדות לפני אזרחים פלשתיניים בישראל, ובעוד נושאים בעייתים של חייהם כאן ועכשיו ומיד רגש האשמה הקולקטיבי מדרדר את הדיון להאשמות של "מי התחיל ראשון". כנראה שאזרחי הארץ הפלשתינים יאלצו לחכות עם השיוויון והצדק שמגיעים להם כאזרחים עד שעם ישראל יסיים את הטיפול על ספת הפסיכולוג.

  10. דן תמיר הגיב:

    רג’א,

    מאמרך נוקב.
    האם תוכל לחדד את השאלות שבסופו?

  11. shiban yousef הגיב:

    Why not Transver Mr Galili ( or keep him ) in the STAHIM, without funding him and without army that we fund
    i think transver lametnahalim is not a very bad idia, it will keep the peace in israel and eventualy also in palastin 🙂

  12. יורם בר-חיים לרג’א זעאתרה הגיב:

    הייתי מעדיף לנהל את הויכוח אתך במקום אחר מאשר האתר הזה, אילולא טרחת לציין "עמדות לא אחראיות" כאיזה איזון פופוליטסטי מקודש עם הדיכוי הפוליטי הציוני. בראש העמדות האלו ציינת כמובן את העמדה של החרמת הבחירות לכנסת, שהועלתה על-ידי אבנאא אלבלד, התנועה העממית להחרמת הבחירות ובמידה מסוימת התנועה האסלאמית. מה הופך עמדה זו ללא אחראית ? תשובתך היא שעמדה זו מקטינה את ההיצוג בכנסת… אבל זהו טיעון מעגלי שהרי הויכוח על החרמת הבחירות הינו ויכוח על הצורך בייצוג בכנסת הציונית… מהו ההישג הגדול של הייצוג בכנסת (לאור הדברים הנכונים שציטטת מפי תאופיק זיאד) ? ההישג הגדול הוא השתייכות ל"גוש החוסם" של מפלגת העבודה. הבאת זאת בעצמך כהתפתחות הפוליטית היחידה שעירערה את הסדר הפוליטי כמו שרוצים הגזענים לראותו. כלומר, לשיטתך, ההישג הגדול ביותר של הייצוג בכנסת הוא היכולת לתמוך במדיניות העבודה ללא תמורה וללא אפשרות להציב אלטרנטיבה. איזה מין הישג זה ? האם ערעור על ההישג הזה הוא עמדה לא אחראית או שאולי קדושת ההיצוג בכנסת היא עמדה לא אחראית לאור הישגים שכאלו…
    כל זה עוד מבלי להיכנס לזה שההשתתפות בבחירות היא הכרה בטרנספר, משום שהיא את האלקטורט של "אזרחי ישראל" ללא הפליטים כאלקטורט לגיטימי. במילים אחירות, אם אתה מסכים לרעיון שאתה מיעוט אתה מסכים גם לטרנספר שהפך והופך אותך למיעוט…

  13. יונתן ליבנה ליורם הגיב:

    זה כמובן יותר ויכוח על הטקטיקה הפוליטית העדיפה ולא ויכוח אידיאולוגי. כמו רג’א הייתי רוצה לראות נוכחות שמאלית חזקה יותר בכנסת (פחות מעניינת אותי שפת האם של הנציגים עצמם), גם במחיר מראית העין התבוסתנית שאתה מדבר עליה. למפלגות השמאל יש הישגים בחקיקה, בעבודה בוועדות, בנאומים מעל בימת הכנסת, ובפעילות הפוליטית הרחבה (בג"צים, נסיעות לחו"ל, הופעה בתקשורת…) שלא תהיה אפשרית בלי מימון מפלגות. אני מסכים שזו פעילות בעלת משמעות קטנה מידי בצל האירועים הגדולים, אבל האם יש לוותר גם עליה ולחכות שהמחאה וההימנעות יולידו מעצמם שינוי ערכים במדינה? בנוסף, מפלגות השמאל משחקות לעתים תפקיד בקואליציות אד הוכ סביב נושאים הרי גורל כזכויות הילד והאישה, תאונות דרכים, בריאות, חינוך ורווחה. עם כל הכבוד לפעילות השמאלית של אנשים כמוני וכמוך אין כמו הסכמה פרלמנטרית (גם אם זמנית) בין מפדל לחד"ש כדי לשבור דיכוטומיות וותיקות (שחרם "ערבי" על הבחירות אולי אף מחזק). אבל קשה לי להתווכח בלהט על איזו טקטיקה פוליטית עדיפה כי הכלים האלה בלתי צפויים בכל מקרה. די לי בכך שהחזון משותף.

  14. ישראל פוטרמן הגיב:

    זאת ועוד (לתגובתו של בר חיים)
    היבחרות לכנסת מותנית בהכרת המועמד/ים בישראל כ"מדינת העם היהודי". הכרה זו שומטת את הבסיס מכל טיעוניו (נגד הקיפוח) של רג’א זעאתרא. אין "מדינה יהודית ודמוקרטית" ללא טרנספר מתמיד (אלים, שקט או רועש) של ערבים – "האיום הדמוגרפי". השתתפותם של המפלגות הערביות בגוש החוסם, היא אפיזודה חולפת. במציאות הפוליטית המתרקמת של ההסדר הכפוי הישראלי אמריקאי (זו ההגדרה הנכונה של "ההינתקות החד צדדית"), הגוש החוסם הוא של הליכוד, עבודה, שינוי. למפלגות הערביות נותר רק תפקיד אחד, לשמש עלה תאנה ל"דמוקרטיה" היהודית (ולהשתתף בהצבעות מביכות כמו בעד, נגד או הימנעות בנושאים כמו "ההינתקות החד צדדית" שאיך שאתה "נופל" עליהם אתה יוצא מגוחך).
    כלי המאבק לשוויון זכויות ודמוקרטיה הוא ע"י יצירת מסגרות דמוקרטיים לערבים ויהודים המתנגדים לאפרטהייד ולא השתתפות במוסדות שלה.

  15. יורם בר-חיים ליונתן הגיב:

    גם אני, כמוך, מעדיף לא לפרוס כרגע את מלוא היריעה של הויכוח על החרמת הבחירות, עוד נספיק לנהל אותו לפני הבחירות… נכנסתי לזה רק משום שרג’א (שאותו אני מכיר ומכבד) בחר לדחוף את עניין ה"עמדות הלא אחראיות" לתוך מאמר חשוב על הטרנספר הפיסי והפוליטי. הוא כאילו "איזן" ואמר "ישראל לא בסדר כי היא עושה טרנספר אבל גם מחרימי הבחירות הם לא בסדר" כאילו שיש בכלל נקודת השוואה בין השנים.

  16. "משהו לא מוסרי" הגיב:

    בתגובתו "מכחיש השואה" של נתן, סעיף 5 מעניין במיוחד. אני מקווה שהפלסטינים גם אם ינצחו במאבקם הצודק לא יעשו ליהודים בישראל "מה שעשו הצכים לגרמנים בחבל הסודטים לאחר מלחמת העולם השנייה", אפילו אם "איש לא יחשוב שיש כאן משהו לא מוסרי", ולמרות… ההצדקה שנותן לכך המגיב הנכבד.
    אדוני, האנלוגיה הנכונה לעינייננו היא שיבה של כמיליון וחצי פולנים למקום מושבם לאחר שגורשו ע"י הגרמנים במלחמה.
    סעיף זה מבאר את החשיבה העקומה של המגיב, כמו סעיף ה"איום" בהשמדה של כחמשת אלפים נושאי נשק חלוד פלסטינים בלתי מאורגנים, על שש מאות אלף יהודים שלרשותם לפחות שלושים וחמש אלף חיילים מאורגנים ומצויידים בהרבה.
    אבל מה לא עושים כדי לכסות בדמות הקרבן היהודי מהגטו על דמות הקלגס הציוני המקים עכשיו גיטאות לפלסטינים בשטחים.

  17. רון ליואב הגיב:

    יהיה בסדר חברים זה לא יעזור כל הדיבורים הללו בספו של דבר ערבים ויהודים יחיו כאן עוד המון שנים ואין אחרת

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים