הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-11 ביוני, 2004 11 תגובות

מנהיג שינוי טומי לפיד הביע דאגה מנוכחותו של יו"ר ההסתדרות עמיר פרץ בסיעת העבודה בכנסת. לפיד סבור, בצדק מבחינתו, שפרץ יפגע בקולקטיביות הרעיונית השוררת במרכז הלאומני. דווקא האיש המרכזי במלאכת העשייה של בניית מפלגה חדשה ומרכזית בישראל, שתשקף את האינטרסים של הבורגנות הלבנה, האשכנזית, מטיל ספק בפומבי בכשירותה של מפלגת העבודה להשתתף בהקמת החזית החדשה.

פרץ אינו סוציאליסט גדול, והוא היה שותף נלהב של חיים רמון במחיקת כל הסמלים האדומים של ההסתדרות, כולל "האינטרנציונל" וחגיגות האחד במאי. אבל הוא, למצער, סוציאל-דמוקרט מתון, אולי אפילו ימני לפי ההגדרות האירופיות המקובלות, וגם מייצג אינטרסים של שכירים ושל שכבות לא עשירות, שמעוניינות בחלוקה יותר צודקת של העוגה הלאומית. במציאות של הגמוניה תאצ’ריסטית קיצונית בחברה ובפוליטיקה הישראלית, גם ורדרד כמו פרץ נחשב לקומוניסט מסוכן, כמעט מאואיסט. הבורגנים ניצחו במלחמת המעמדות, מחקו את כל הישגי הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית, שחקו את מוסדות הרווחה, ואיימו גם על הביטוח הלאומי, בעיקר באמצעותו של מאיר שטרית, הסייען שלהם מעיירות הפיתוח. עתה הם מבקשים לא רק לממש את ניצחונם, אלא גם למנוע כל ניסיון של התאוששות מצד המנושלים.


פרץ בקואליציה לאומית יהיה רק טיפה קטנה בים של ניאו-ליברלים תאווי בצע וזוללי עניים, אבל גם הטיפה הזאת היא לצנינים בעיניו של לפיד. עוזרו לשעבר של רוברט מקסוול, המיליארדר שעשק את קופת הפנסיה של עובדיו ותיעל חלק מהכספים הגנובים לישראל ולמזרח אירופה, מבקש למנוע לגיטימציה מנציג עובדים, מעצם היותו נציג עובדים.


מרתק ללמוד שלפיד אינו חושש כלל מנוכחותו של שמעון פרס במערך החדש שהוא מנסה להקים. גם פרס היה עמית קרוב של מקסוול, ואין חילוקי דעות אמיתיים בינו לבין מנהיג שינוי. אני כבר לא מדבר על חיים רמון, שהפך לשותף בכיר בשותפות הנרקמת והולכת. רמון כתב השבוע מאמר נלהב ב"ידיעות אחרונות" על אריאל שרון, והציג את תוכניתו המפוקפקת כהישג גדול למדינה ולעם. לרגע הוא הזכיר לי את אורי דן, וכמעט שזכרתי לו את חסד נעוריו וטלפנתי כדי להיות בטוח שהוא עצמו כתב את המאמר החנפני הזה. אבל אחר כך שמעתי אותו ברדיו ובטלוויזיה, ואז הבנתי שהציר הפוליטי שכולל את אהוד אולמרט, טומי לפיד וחיים רמון הפך לעובדה מוגמרת. נכון שמדובר בשלושה עסקנים השייכים לשלוש מסגרות פוליטיות נפרדות, אבל מבחינה רעיונית נמחק סופית ההבדל ביניהם. הסימביוזה האידיאולוגית הזאת חייבת להתבטא בסופו של דבר גם בפוליטיקה הממשית, היום-יומית, ודברים מרתקים ודרמטיים צפויים לנו עוד בקדנציה הזאת של הכנסת.


ההתארגנות הסמויה החדשה מושפעת גם מהיריבות האישית המרה שבין אולמרט לבין בנימין נתניהו. בכל הנוגע למדיניות הכלכלית-חברתית, נתניהו ולפיד הם הקרובים ביותר מבחינה רעיונית. ללפיד קשה מאוד לוותר על נתניהו כשר אוצר וגם כבן ברית בממשלה למלחמה במדינת הרווחה, למאבק לצמצום השירותים ולהורדת המסים. מכאן נובע גם המאמץ של לפיד לגשר בין ביבי נתניהו לבין ראש הממשלה בנושא ההתנתקות. המכנה המשותף המעמדי היה חשוב ללפיד לא פחות מאשר העמדה המדינית, אבל מנהיג שינוי סבור, שאין טעם בשום מדיניות כלכלית רכושנית-קיצונית בלי קשר הדוק עם ארצות הברית. לפיד חושש, שהנושא המדיני עלול לקרב בין נתניהו ואנשיו לבין המתנחלים וידידיהם עד כדי כך, שגם היתרונות העצומים של המעמדות המבוססים בחברה יוזנחו לצורך גיוס תמיכה בכנסת לנצים הפוליטיים.


אולמרט, לעומת זאת, בחר כבר מזמן בבן-גוריוניזם כדגל הממלכתי שלו, ואימץ את הנחת היסוד הקלאסית של "הזקן": אין מדיניות חוץ וביטחון בלי תמיכה מובטחת של מעצמת על אחת לפחות. בעבר ציינתי בטור הזה את דבריו הנרגשים של אולמרט על קברו של בן-גוריון בשדה בוקר. הם לא היו מקריים: אולמרט החליט שבשנת 2004 רק מפא"י מחודשת יכולה להציל את המדינה ולתמרן בין האילוצים המדיניים והביטחוניים. כך עומד דווקא יליד נחלת ז’בוטינסקי בבנימינה להקים עם חבריו את מפא"י החדשה, שהייתי קורא לה גם מפא"י מינוס. הארגון הפוליטי החדש, תהיה צורתו אשר תהיה, יזנח את הסוציאל-דמוקרטיה הישנה ואת מבניה הארגוניים שהתפרקו מזמן, לטובת האנוכיות המעמדית של החוגים השליטים לא רק בפוליטיקה, אלא גם ובעיקר בכלכלה, בתרבות ובחברה.


למרבה האירוניה, יתמודדו היורשים החדשים של בן-גוריון נגד הקורבנות הישנים של שנות ה-50: הערבים, המזרחים, העניים, צרכני חברת הרווחה, המובטלים והשכירים בעשירונים התחתונים. הפעם מדובר במפא"י הרבה יותר אכזרית. בלי רשת ביטחון חברתית, בלי דגש על קליטת עולים חסרי כל, בלי מוסדות וולונטריים מפוארים מתוצרת תנועת העבודה. לעומתם יתייצב הימין של אביגדור ליברמן, שיתבסס על דמגוגיה סוציאלית ולא על אידיאולוגיה שוויונית. השמאל המתון, שלא לדבר על השמאל הרדיקלי, יודח סופית לשולי הפוליטיקה, יחד עם נציגי האזרחים הערבים.


המאבק בין המרכז הלאומני, עם או בלי נתניהו, לבין הימין הקיצוני, יאפיין את הזירה הפוליטית הישראלית לפחות בחמש השנים הקרובות. לעומת ההתפתחות הדרמטית הזאת, מתגמדת תוכנית ההתנתקות הבלתי רצינית של שרון, כיוון שאין כיום כוח במדינה שיוכל לבצע אותה עד תום. פרס, לפיד ורמון רק משמנים את מכונת המלחמה של אולמרט השאפתני, שאין לו מה לחפש בקרב מצביעי הימין המסורתיים. הקרב בין אולמרט לבין נתניהו יעמוד כאמור במרכז האירועים הפוליטיים הפנימיים בישראל. אלה מאיתנו שבוחלים, כמוני, בשני המתמודדים, ייאלצו לעמוד מן הצד, מנוכרים ונעורים מכל אשליה, ולהתבונן בהתרחשויות חסרי אונים. סירובו הסופי של המחנה המתון הציוני לכרות ברית עם האזרחים הערבים ממיט עליו את המצב הבלתי הפיך הזה, כנראה בכייה לדור שלם.


צבא הצללים


קשה להישאר אדיש אחרי קריאה מדוקדקת בספרו החדש של ד"ר הלל כהן, "צבא הצללים, משת"פים פלסטינים בשירות הציונות", שיצא החודש בהוצאה החדשה "עברית". ד"ר כהן, שהשקיפות העיתונאית מחייבת אותי לכתוב שהוא ידיד ועמית לשעבר ב"כל העיר", מגולל סיפור מרתק, מדהים אפילו, על "צבא" שלם של ערבים פלסטינים, ששיתפו פעולה עם התנועה הציונית, עם המוסדות המיישבים ועם ארגוני המחתרת היהודיים משנת 1917 שבה כבשו הבריטים את הארץ, ועד 1948, השנה שבה קמה המדינה.


אני משוכנע שהספר יהיה קשה לקריאה ולעיכול בעיקר בחוגים אינטלקטואליים פלסטיניים. היריעה הרחבה של שיתוף הפעולה, ומגוון המניעים של המשת"פים מפתיעים, אולי אפילו מהממים. כהן מנצל את היתרונות היחסיים שלו עד תום: הוא חוקר מנוסה ואקדמאי קפדן המתעד וממסמך כל מלה בספר, וגם עיתונאי וכותב טבעי, שמסוגל לספר סיפור בצורה מרתקת. הוא משתדל מאוד לא להיות שיפוטי; הספר כמעט נקי מדעות קדומות, או מהתייחסויות ציוניות-ישראליות מצד אחד, או לאומיות-פלסטיניות מצד שני. את השיפוט הערכי הוא משאיר לקוראים.


עם זאת, הקוראים לומדים תוך כדי קריאה להתמודד גם עם הדעות הקדומות שלהם. לא רק בצע כסף הניע את הסייענים לאורך השנים הארוכות והטראומטיות האלה. רבים התנגדו להנהגה הלאומית הפלסטינית, או לא הזדהו איתה. אחרים טרם הפנימו בכלל את מושג הלאומיות הפלסטינית, והתייחסו לציונות כמו אל חלק בלתי נפרד מהאדמיניסטרציה הבריטית. היו גם ערבים שראו ברכה במפעל הציוני, או בחלו באלימות נגד המתיישבים. כמובן שגם המניע הכלכלי, בעיקר בכל הקשור במכירת אדמות אבל גם בתגמול כספי עבור מידע מודיעיני, היה דומיננטי אצל משת"פים רבים. כאלף ערבים נהרגו, או הוצאו להורג בידי ערבים אחרים במהלך המרד הערבי (1936-1939) בגלל שיתוף פעולה אמיתי או מדומה עם יהודים, בעיקר בנושא מכירת הקרקעות. כמובן שגם אנשי אופוזיציה להנהגה ולמופתי חאג’ אמין אל חוסייני נרצחו, לעתים באמתלה שהם משתפי פעולה.


במידה רבה מפריך הספר את התיזה, שהציונים לא התייחסו כלל ל"ערביי ארץ ישראל", והתעלמו מעצם קיומם. הם ראו בהם אויב וגם יעד מודיעיני חשוב, שהחלשתו תקדם את מטרות הציונות. מנגנונים שלמים הוקמו על ידי התנועה הציונית כדי לחדור לחברה הפלסטינית, לחפש מקורות מודיעיניים ואף לגייס תמיכה פוליטית למטרות היהודיות בארץ. אנשים כמו חיים קלווריסקי ואהרן חיים כהן התחילו לטוות את החוטים, שהתפתחו למערכות קשרים מסועפות כבר בשנות העשרים הראשונות. הסיפור של אהרון חיים כהן סיקרן אותי במיוחד. הוא עבד עם אבי במועצת פועלי ירושלים, ותמיד דיברו בסביבה שלנו על ה"זכויות" שיש לו ביצירת המודיעין הציוני והקמת רשת המסתערבים הראשונה.


ד"ר כהן נמנע כאמור ממונחים ערכיים ושיפוטיים, אבל קשה שלא להסיק שממדי התופעה היו עצומים, ושהנזק שנגרם למאבק הפלסטיני היה אדיר. וכל זה, עוד לפני הקמת המדינה, לפני הכיבוש שהקל מאוד על גיוס סייענים. כהן הצליח לכתוב ספר קריא, מעולה לדעתי, שיאפשר גם לאנשים שאינם מומחים בתחום להפיק ממנו תועלת רבה.

תגובות
נושאים: מאמרים

11 תגובות

  1. יריב מ הגיב:

    מאמר חשוב. יש גם דיון מעניין עליו בפורום "די לאליטה" במעריב NRG . הוא כמשב מרענן לאחר טקסטים שנשמעים קצת כחזרה על עצמם

  2. גלילי הגיב:

    תמהה אני מתי יקום החוקר הערבי הראשון שיכתוב ספר על היהודים ששתפו פעולה במאבקם של הערבים לעצמאות . נראה לי כי מקומו של חיים ברעם לא יפקד במחקר זה.

  3. חיים ברעם הגיב:

    למר גלילי,
    אני מקווה מאוד שאתה צודק. עצמאות בצד האומה הישראלית, לא במקומה

  4. גלילי הגיב:

    לחבר ברעם – תודה שענית לי. אפרופו פרץ מגן הפועלים. כעיתונאי חוקר אנא ממך בדוק היכן עובדים קרובי משפחתו של פרץ ופעילי מפלגתו . ראה זה פלא בהסתדרות.

  5. גל הגיב:

    בניגוד לנוהג השגור: שאלה לגמרי לא רטורית וגם לגמרי לא צינית:

    כיצד מוגדר היום "המעמד הבורגני"? האם הטרמינולוגיה של המאה ה-19 לא מכבידה עלינו להבין את המצב היום – גם כסוציאל-דמוקרטים? אם הבורגני הוגדר כבעל אמצעי הייצור והפרולטריון כמי שמפעיל אותם לטובת הבורגני הרי שהמצב הנוכחי מעמיד כמה שאלות ליעילות המושג בתיאור המציאות:

    א. בשוק החדש אמצעי ייצור מרכזי הוא הידע. מהנדסים, מתמטיקאים, מורים, פרסומאים – כל אלה מהווים פרולטריון במובן מסוים, שכן הם מועסקים כשכירים, אך מצד שני כמו הבורגנים הם גם מחזיקים אמצעי ייצור רב-ערך – ידע.

    ב. כתוצאה מכך, הופכת האבחנה מעמדית על פי פרמטרים על עושר כספי למופרכת: מהנדסים ומנהלים שכירים עשויים להרוויח הרבה יותר מבעלי עסקים קטנים ובינוניים (זעיר בורגנים?) מבחינת התודעה, נראה שפרולטריון עמיד זה מזדהה הרבה יותר עם בעלי ההון מאשר עם בני מעמדם.

    אני משוכנע שיש התאמות והטעמות תיאורטיות מרכסיסטיות ונאו-מרכסיסטיות למצב. אשמח אם יובהר לי מה משמעות "ניצחון הבורגנות", כלשונו של מר ברעם, לאור המושגים המתוקנים.

  6. לגל הגיב:

    אכן ישנם שכירים המחזיקים ברמות ישע והשכלה שאולי ראוי להחשיב כאמצעי-ייצור ולכן להחשיב אותם במובן מסוים כזעיר-בורגנים (לא בורגנים, משום שבורגנות מעסיקה אחרים באמצעי ההיצור שלה). המגזר הזה הוא בעל חשיבות בארצות מסוימות (די ברור באילו ארצות…) אבל במונחים של השוק העולמי האימפריאליסטי המגזר הזה די קטן. אפילו בישראל תגלה שמחוץ למתחמי ההי-טק ישנו עולם שלם וגדול של שכירים קשי-יום בעלי השכלה מינימלית.

  7. נתן. הגיב:

    לאבנר מרט התמים.
    בוא תקרא את האמת על שוק התיקשורת במקום לחזור כמו תוכי על דבריו של ביבי.
    ****************************************

    כזכור, פעם היה צורך למשכן את הבית בכדי לדבר עם הדודה מאמריקה. לאחר הפרטת שוק השיחות הבינ"ל לידי 2 חברות + חברת בת של בזק, ירדו המחירים באופן דראסטי. אבל המחירים הגבוהים בשנות השבעים נקבעו על ידי הממשלה לאור מדיניות השמירה על יתרות מטבע חוץ. כך שהמחירים הגבוהים היו בעצם מס שהממשלה וויתרה עליו בעת ההפרטה.

    ברישיון ההפעלה מ-1987 נכתב שלחברות תהיה בלעדיות עד 2002 ואז יפתח השוק לשחקנים נוספים. מאז נדחתה הפתיחה ל-2003 ושוב ל-2004, וכעת (מי אם לא) אולמרט הכריז על "בדיקה מחדש" של הכדאיות של פתיחת השוק ובינתיים, דוחים את הפתיחה ל-2005.

    מאז ההפרטה, כשהשוק חולק בין הזכייניות, עלו המחירים בכ-40%. כיום, הממשלה רוצה לפתוח את שוק השיחות הבינ"ל לשחקנים נוספים, אך הזכייניות עושות כל שביכולתן כדי לטרפד את הרעיון, בתואנה שאם יפתח השוק החברות תקרוסנה. אין צורך לציין שהחברות מדווחות על רווחים נאים (150 מיליון ש"ח ביחד), ו’ברק’ ו’קווי זהב’ הכריזו לא מכבר על כוונתן להתמזג (המעצור היחיד לעסקה הוא המפקח על ההגבלים העסקיים שלא מאפשר להן להתמזג עד לפתיחת השוק…).

    תחרות בשיחות קוויות

    בניסיון ליצור תחרות לבזק בשוק השיחות הקוויות, מנסה הממשלה לדרבן את חברות הסלולר והכבלים לתת שרותי שיחה קווים מתחרים. החברות הללו, כמובן, לא תיתנה שרות בפריפריה ובאזורים נידחים, אלא תתרכזנה בשרות המרכזים העירוניים הרווחיים.

    חברות הסלולר נותנות הצגה של תחרות במחירי זמן האוויר, אבל רוב ההכנסות נובעות מתשלומי ‘דמי קישור גומלין’ או ‘העברת שיחה’ – התשלום שאנו משלמים כשמחייגים מרשת אחת לאחרת, כולל בזק (דו"ח רבעוני של פרטנר). התשלום קבוע ומוסכם בין החברות: 54 אג’ לדקה. הממשלה נכשלת פעם אחר פעם בניסיון לצמצם תשלום בלתי הגיוני זה. התשלום לא קשור לעלויות החיבור האמיתיות – שעל פי משרד התיקשורת, קרוב כנראה לסכום של 1 אג’ לדקה – ומהווה רווח נקי ללא תחרות לחברות.

    בניסיון למנוע מכשול דומה בשיחות הקוויות, מאלצת הממשלה את בזק לא לחייב עלות דומה במעבר מ/אל הרשתות הקוויות שיתחרו בה. כך בזק מחויבת לשרת כל לקוח ברחבי הארץ (‘חובת האוניברסליות’), בעוד המתחרים לא. בה בעת בזק מחויבת לא לגבות תשלום גבוה על המעבר מהרשת המתחרה אל לקוחותיה.

    השאלה המעניינת בסיפור הזה היא: אם הממשלה יכולה להפעיל את כוחה על בזק ולחייב הקטנת החיוב על שיחה נכנסת, למה שלא תפעיל את קסמיה להוריד את עלות השיחה לצרכנים,וכך לא נצטרך להכניס עוד חברות לשוק…

    עוד נושא הקשור לעניין שרותי התוכן הקוליים: כולנו מכירים את תכניות הטלוויזיה בהן עלינו להצביע על נושא כזה או אחר (המפורסמת מכולן הייתה כמובן, ‘כוכב נולד’). הטלפונים הניתנים הם מספרים סלולריים, אין אפשרות לחייג לקו של בזק, אך המרכזייה המקבלת את השיחות היא כמובן קרקעית. כך שהמחייגים מקו של בזק (רוב המחייגים) משלמים עבור העברת שיחה לרשת הסלולרית וזמן אויר, למרות שהשיחה אינה עולה לאוויר כלל. כך גוזרות חברות הסלולר קופון שמן, שחלקו מועבר לחברת ההפקה, על גבם של הצופים הנלהבים. אין צורך להסביר מדוע המענה האוטומטי משתדל להסביר למתקשרים באריכות יתרה את אפשרויות ההצבעה – כל שנייה של בלבולי מוח מוכפלת מאות אלפי פעמים.

    בזק ניסתה לקבל אישור להיכנס לתחרות בשוק זה, אך משרד התקשורת (שבראשותו… ניחשתם נכון, אהוד אולמרט) מסרב לאשר זאת. כמובן שחברות ההפקה לא מתנדבות לשתף את בזק בחגיגה (הן שותפות לרווחים מהשיחות ה"סלולריות").

    ואם כבר באולמרט עסקינן, לאחרונה הוא החליט לאלץ את חבורת הסלולר להוריד את מחירי ה-SMS השערורייתיים ב-25% במקום 50% כפי שדרש משרד התקשורת בתחילה. מתנה של 300 מיליון ש"ח בשנה.

  8. אבנר מרט 03-6355003 הגיב:

    כדאי שתקראו את תגובתי לפני שתמחק. בטוח שכאן לא סובלים דעות אחרות.

    אני מתנגד להתנחלויות ולדיכוי של העם הפלשתינאי. אני אוהב יין טוב ושונא את עמיר פרץ.

    כזה אני.

    מדוע אני שונא את עמיר פרץ ? זה פשוט – אני חושב שהוא דמגוג, לא הגון ולא ישר, שלוח הועדים הגדולים ואין לו דבר וחצי דבר עם פועלי ארץ ישראל.

    אין לי ספק כי אם דודה של אמי, ברל כצנלסון, היה רואה מי יושב על כסאו – היה מתהפך 10 פעמים בקברו.

    ביבי הוא אסון לישראל וברכה לכלכלתה. את רשות הנמלים חייבים לפצל לשלושה נמלים שיתחרו האחד בשני ולבטל את ההנהלה. הפרטת בזק אל על ובקרוב בנק לאומי הם קרן תקוה בחשכה הכלכלית בישראל.

    לא מזמן עלתה שיחה לארה"ב 4.40 ש"ח לדקה. היום עם התחרות – אפשר גם ב 44 אג’ לדקה ופחות.

    אני מזמין כל אחד לכתוב או להתקשר אלי ולהגיד לי משהו חכם ששמע מעמיר פרץ.

    אני מזמין את עמיר פרץ להתקשר אלי ולומר למה גנב את כספי הפנסיה של אשתי

  9. לסיכום דבריו של נתן הגיב:

    עוד פעם מוכח שהקלישאה "שוק חופשי=תחרות=מחירים נמוכים" מופרכת. אז… שלא יעבדו עליכם.

  10. אבנר מרט הגיב:

    לנתן

    כתבת המון, כנראה שמשלמים לך לפי השורה

    העובדות : המחיר ירד פי עשרה. כל השאר זה אויר חם.

    ועכשו – בזק של חיים סבן והשמיים לא נפלו ארצה.

    גם את תע"ש צריך להפריט ולא לשפוך שם כסף

    תשתחרר כבר מן הסיסמאות הקומוניסטיות – סטלין מת !!

  11. יובל הלפרין הגיב:

    השמים נפלו גם נפלו.
    על כל מי שבעקבות "הורדת מחירים" זמנית איבד את תנאי העסקתו וההסכם הקיבוצי שהגן עליו.
    תבדוק מהם תנאי העובדים בכימיקלים לישראל, במפעלי ההסתדרות, בקווי התחבורה הציבורית המופרטים (כמו מטרודאן) ועוד ועוד.
    מחירים זה לא הכול, וגם על הורדתם הוודאית ניתן להתווכח. גם הבנקים הופרטו, זוכר?

    זכויות העובדים זה ההיבט הבולט והמיידי ביותר באסון ההפרטה, אך בפירוש לא היחיד.
    תשתחרר מהדמגוגיה הליברלית.

הגיבו ללסיכום דבריו של נתן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים