הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-17 ביוני, 2004 תגובה 1

השבוע הגעתי לתערוכה שכותרתה: אמנות + אוטופיה, "האוונגרד הרוסי" מאוספיו של קוסטאקיס. התערוכה מוצגת במוזיאון לאמנות מודרנית בעיר הכרתית חאניה, שמקבילתה הוצגה עד לאחרונה במוזיאון ישראל בירושלים. "האוונגרד הרוסי" נולד, פרח ושקע בין השנים 1930-1910. הוא צמח לפני מהפיכת אוקטובר, קיבל תנופה רבה בעקבותיה, כמותית ואיכותית, ונקטע עם עליית הסטליניזם, ואתו "הריאליזם הסוציאליסטי", אשר אדריכלו היה שר התרבות של אותם ימים ז’דאנוב.

התקופה הזו, הטרום-סטאליניסטית, היתה תקופת פריחה תרבותית בתחומים שונים שנשקו זה בזה: שמות כמו שאגאל וקאנדינסקי בציור; סטאניסלאבסקי, מאירהולד וווכטאנגוב בתאטרון; רחמנינוב ושוסטקוביץ במוסיקה, אייזנשטיין בקולנוע; מאייקובסקי בספרות ורבים אחרים. חלקם נעלמו או הושכחו בשנות השלושים הנוראות, ואחרים שרדו. אז גם החלה פריחתה של ספרות האידיש בברית-המועצות, פריחה שנתארכו ימיה עד גמר מלחמת העולם השנייה, ושסופריה הושמדו אחריה; אז, בשנות העשרים, נולד במוסקבה תיאטרון "הבימה".


חשיפתה של אמנות


התגלותו המחודשת של "האוונגרד הרוסי", ברוסיה עצמה, ובעולם התרבותי שמחוץ לגבולותיה (המערבי בעיקרו), קשורה בדמותו של איש אחד, יווני בשם גיאורגיו קוסטאקיס. קוסטאקיס נולד במוסקבה ב-1913, לזוג הורים יוונים מהאי זאקינטוס שהיגרו למוסקבה והשתקעו בה. גם הוא חי במוסקבה והקים משפחה. לפרנסתו עבד כנהג בשגרירות היוונית במוסקבה. במהלך עבודתו הגיע עם דיפלומטים לחנויות לממכר עתיקות וחפצי-אמנות, שם בוצעו קניותיהם בדולרים במחירים זולים. בנסיעות אלה התפתחה בו אהבת האמנות והבנתה האינטואיטיבית בלבד (ב-1931 התבצעה קנייתו הראשונה: נפולאון על סוס חרסינה לבנה).


ב-1939, בעת חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, חל ניתוק ביחסים הדיפלומטיים בין יוון לברית-המועצות. הוא עבד שנים מעטות בשגרירות השבדית ועבר לקנדית, בה עבד עד יציאתו לגמלאות. בשנות השלושים כבר היה לו אוסף של ציורים הולנדיים, כלי חרסינה, שטיחים, קריסטלים וכלי כסף.


הסיפור הביוגרפי (המסופר כבר כאגדה) הוא שרק ב-1949 נחה עינו על תמונה של אחת מציירות "האוונגרד הרוסי" (התקופה כבר נשכחה או הושכחה בפולחן "הריאליזם הסוציאליסטי"), וכאשר הביט בה ליד תמונה הולנדית שהיתה ברשותו הבין, "שהיה שרוי בחושך, והאור חזר לביתו".


עתה החל קוסטאקיס לחפש את הציירים שעוד היו בחיים או את יורשיהם, בני משפחתם וידידיהם של אלו שכבר מתו. אולם כאשר החל ברכישת תמונות ששרדו, נתקל בקשיים שלא היו כלכליים בעיקרם (הוא היה מוכן לרכוש תמונות גם על חשבון מצבה הכלכלי של משפחתו). הקושי מחד גיסא, והקלות מאידך גיסא, נבעו שניהם מהאווירה העויינת שאפפה את יצירתם של אמני האוונגרד. היו ביניהם כאלה שהטילו ספק בטיב יצירותיהם, הרסו אותן במו ידיהם, וזנחו תמונות גמורות בעליות גג או מרפסות. היו כאלה שלא הצליחו לשכן תמונות גדולות מדי בדירותיהם הקטנות והצפופות. אולם קשיים אלה של בעלי התמונות, שהיו כמובן גם כלכליים, הקלו על רכישתן.


במחצית השניה של שנות החמישים, ובמחצית הראשונה של שנות השישים (תקופת חרושצ’וב), כאשר כבר נפרץ ההסגר הז’דנוביסטי על התרבות הסובייטית, החל קוסטאקיס להציג את אוספיו בדירתו. דיפלומטים ומומחים לאמנות החלו להגיע לביתו כלמרכז תיירותי. אז, בתקופת הפתיחות שלא ארכה, החל קוסטאקיס לשים את ליבו לאמנים צעירים חדשים, נונ-קונפורמיסטים, וכאן החל השלב השלישי והאחרון בגלי רכישותיו האמנותיות. באותה תקופה החלו להגיע יצירות אמנות מאוספו של קוסטאקיס למוזיאונים שונים בברית-המועצות ומחוצה לה.


לשלטונות הסוביטיים (תקופת ברזנייב) לא היה קל להסתדר עם האוספים של סוקטאקיס ומעמדם בעולם. בעקבות שינויים בשלטון ובאווירה הכללית, חלו גם שינויים במצבו של קוסטאקיס, ומצבו השתנה לרעה באמצע שנות השבעים. שתי פריצות לביתו ויריות מסתוריות על ביתו של אחיו גרמו לקוסטאקיס לרצות לעזוב את ברית-המועצות ולחזור לשורשים היווניים של משפחתו.


הוא נכנס למשא ומתן עם הגלריה המוסקבאית החשובה לאמנות מודרנית "גלריה טריאטריקובסקיה", ובסיום המו"מ קיבלה הגלריה 80% מהאוסף ובידיו נשארו 20% (לפי אינטרפרטציה אחת מדובר היה בכ-150 תמונות וכ-50 רישומים; באחרת מדובר על הרבה יותר). קוסטאקיס ומשפחתו היגרו לאתונה ב-1977. מפיו של קוסטאקיס מובאים הדברים כי אל לו לאספן אמנות להשאיר את אוספיו רק לעצמו; עליו להיות מעוניין שיצירות האמנות שבידו יובאו בפני הציבור הרחב.


בעיר היוונית סלוניקי, שהפכה למרכז תרבותי ליוון ולבלקן, קם מוזיאון לאמנות מודרנית בו משוכנות תמונותיו של "האוונגרד הרוסי" ומשם הן מגיעות גם למוזיאונים אחרים.


קוסטאקיס מת ביוון ב-1990.


* * *


בתקופת "הריאליזם הסוציאליסטי" פרחה מאוד האימרה המקודשת כמעט כי "הסופרים הם מהנדסי נפש האומה" או באינטרפרטציה אחרת, כוללנית יותר, "האמנים הם מהנדסי נפש האדם", ובהתאם להערכות האלה נבחנה גם טיבה של "הנדסותם". לאחר שראיתי, וחזרתי וראיתי עשרות תמונות של "האוונגרד הרוסי", אני יכול לומר בבטחה, שאינה מלומדת, שהן אינן "מהנדסות" דבר. לעומת זאת חלקן הגדול (לא כולן), קשורות מאוד למציאות האנושית בתוכה חיו יוצריהן, קשורות בה ונותנות לה ביטוי מרתק: למכונות, לחשמל, לתקשורת של אותם ימים, לגברים ולנשים. מגמות ההפשטה השולטות מאוד בתמונות אלה הן מתוך המציאות הזו.


האם לא כדאי להוסיף כי ציירי "האוונגרד הרוסי", ברובם המכריע, היו מנאמניה המובהקים של מהפכת אוקטובר?

תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. אשר פרוליך הגיב:

    לדני שלום רב:

    מאוד שמחתי לקרוא את מאמרך,ובמיוחד השאילה
    בה אתה חותם אותו.
    התקופה הקצרה שבין 1917 עד 1921,עד לעליית
    סטלין לשלטון,היתה תקופת פריחת התרבות,החופש,היצירה בכל התחומים,על אף הקשיים הנוראים,הרעב,ההתקפות מבחוץ ומבפנים על המהפכה.לא רק בתחום האומנות היתה פריחה,
    גם במדעים,בפסיכולוגיה,בנסיונות חברתיים,
    בשחרור מעמד האישה,בשבירת כל המוסכמות.
    תקופה זו לא ידועה כמעט ולא נחקרה,ויש
    קושי רב בקבלת חומר ותיעוד,ונמחקה על ידי
    הסטליניסטים והסטוריונים בימין ומשמאל,ולא
    במקרה.
    מחיקה זו היא חלק ממאמץ הדיסאינפורמציה
    שבכוונתו לרמוס כל תקווה,כל רצון לשינוי
    מהפכני,וקבלת החוקים הבלתי אנושיים של השיטה
    השלטת כ"חוקי טבע".
    הנני מציע לכל המחפס את האמת ועדיין מאמין
    בעתיד אחר,לחקור וללמוד תקופה קצרה ונפלאה זו.

הגיבו לאשר פרוליך

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים