הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 ביוני, 2004 11 תגובות

כאשר הלך הנשיא ולדימיר פוטין לבחירות, עמדה בפניו דרישה נוקבת להביא לחלוקה מחדש של העושר הלאומי, ולבנות מחדש לפחות חלק ממערכת הרווחה הישנה. הדרישות קשורות להערכה מחדש של מורשת ברית המועצות הישנה. העובדה שההווה אינו מסתדר והעתיד נראה עגום, גורמת לעבר שזכרו מסולף – להיראות מושך.

כולנו ראינו, ולו רק על המסך, את האנדרטה המפורסמת של הפועל והאיכרה מהקולחוז אוחזים בפטיש ובמגל מונפים וצועדים לעתיד טוב יותר. את הפסל יצרה ורה מוקינה עבור הכניסה לגן התערוכות של מוסקבה, ולא מכבר הוא פורק, אומנם לא להריסה אלא כדי לחדשו. דגלים אדומים מסורתיים יונפו שוב ב-9 במאי לכבוד החגיגות הרשמיות של נצחון ברית המועצות על גרמניה הנאצית, וגם בצעדות הקומוניסטיות של האחד במאי והשביעי בנובמבר. ההמנון של ברית המועצות מנוגן. בני נוער לובשים טי שירטס עם הסיסמא "מולדתי, ברית המועצות", להקות רוק ממחזרות להיטים סובייטיים. תחנות רדיו משדרות יותר שירים ברוסית. בתי קפה אופנתיים ופרסומות עושים שימוש בסמלים סובייטיים. נוסטלגיה פוסט-מודרנית היא הדבר ברוסיה.


גל זה של הלך נפש התחיל באמצע שנות ה-90. על פי תחנות השידור, סרטים סובייטיים מוצגים כעת בטלוויזיה עקב דרישת הקהל. אחד מחשובי הכותבים הביע דאגה שברית המועצות עדיין קיימת, שגעגועים אליה נראים כאופנה השלטת. סקרים שנערכו בידי מכונים בעלי מוניטין מאשרים: 57% מהרוסים היו רוצים את ברית המועצות חזרה (2001); 45% מחשיבים את השיטה הסובייטית כטובה יותר מהשיטה הנוכחית; 43% מעוניינים באמת במהפכה בולשביקית חדשה (2003). הדעות נראות בלתי תקינות פוליטית: האמון במהפכה הדמוקרטית של אוגוסט 1991 התערער, ורווחת התנגדות – של כמעט 80% – להפרטות הגדולות ה"נפשעות".


הדמוקרטים טוענים בכעס כנגד גישה זו. הם תולים את הקולר במחלת השכחה (אנשים שכחו את הגולאגים ואת המחסור); בשנאת העשירים באשר הם עשירים; בבינוניות הלוזרים והזקנים (אבל האבולוציה תפתור בעיה זו). מאורעות פוליטיים שקרו באחרונה הגבירו את חששותיהם. מספר אוליגרכים בולטים מבין חבריהם ופטרוניהם נתבעו לדין. הקרמלין השתלט שוב על אמצעי התקשורת הראשיים. קומיסריאט העם לענייני פנים – ה-NKVD (המשטרה הפוליטית בימי סטאלין) וה-KGB (שהחליף אותו בשנת 1954) זכו לרהביליטציה, השפעת הסילוביקים (הכינוי המקובל לאנשי הצבא, המשטרה ושירותי הביטחון) ושירות הביטחון הפדרלי (שהחליף בתורו את ה-KGB אחרי התפרקות ברה"מ) גוברת, וקיים כעת הרצון לשקם את השפעתה של רוסיה בשטחי ברית המועצות לשעבר. כמו כן קיימת ביקורת על ארצות הברית, ועל העובדה שנכנסה לאזורים שהיו קודם סוביטיים, כמו על מלחמתה בעיראק, למרות הברית האסטרטגית של הנשיא פוטין עם וואשינגטון אחרי 11 בספטמבר 2001.


אבל לא חסר מאמץ לעקור מן השורש את ההתלהבות מהקומוניזם. מאז 1991 "הופצצו" הרוסים במאמרים, ספרים, ותוכניות טלוויזיה בגנותם של פשעי הבולשביקים: הטרור האדום תחת לנין וטרוצקי; הטרור הגדול תחת סטאלין; הרעב בשנים 1932-1933; הגולאגים; הגליית האנשים שנענשו על, או שנחשדו בשיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית; והמיתון בעידן ברז’נייב. המלחמה על הזכרון המשולבת בקידום ערכים דמוקרטיים מסחריים, מנוהלת בחריפות על ידי התקשורת, עיתונאים והיסטוריונים, מגובה ברשת נרחבת של מוסדות, אוניברסיטאות וקרנות מהמערב ובעיקר מארה"ב. עזרו בכך הקרנות של פורד, סורוס, הובר, הריטג’, קרנגי, USIS ו-USaid, וכן אוליגרכים רוסים נדבנים.


הדיונים הפתוחים של עידן גורבצ’וב פינו את מקומם לכתב שטנה ואישום של אימפריית הרשע על כל התגלמויותיה. רבים מהפולמוסאים המערביים היו נרתעים לנוכח הארסיות של אנטי-קומוניזם רוסי זה, שמטרתו להעלות באוב את רוח הרפאים של האדומים ומלחמת האזרחים בכל פעם שהשלטון החדש מאוים.


הרשעת הבולשביזם משמעה רהביליטציה של אלה שהתנגדו לו, בעיקר תנועות הרוסים הלבנים ומתנגדי המשטר. אפילו על אי אלו דוגמאות של שיתוף פעולה עם הנאצים מסתכלים אחרת. מקסים סוקולוב, בעל טור ב"איזבסטיה" כתב: "אלו היו זמנים מורכבים – [הרייך השלישי] היה חומת המגן היחידה שהגנה על אירופה מפני הברבריות הבולשביקית. אילו מפקד האס-אס [הימלר] היה עדיין בחיים, הוא היה ככל הנראה מצויין לשבח על מלחמתו בטוטליטריות".


היסטוריונים רבים, אומנם לא אלה הקובעים את הטון, יצאו חוצץ נגד רביזיוניזם גרוטסקי זה, הנכשל בתפיסת ההקשר האמיתי, התקופה, המשטרים, החברות והתרבויות השונות בהיסטוריה הסובייטית. לרבי המכר של ויקטור סובורוב יש קהל נרחב. ספרו האחרון, שיצא לאור בשנת 2002 מתחיל ב: "כל המנהיגים הסוביטיים, ללא יוצא מן הכלל, היו נוכלים וחסרי תועלת".


אלכסנדר ציפקו, מחלוצי האנטי-קומוניזם הרשמי, חושב שמסע ההכפשות הזה משיג את ההפך ממטרתו. ב-1995 הוא קונן על כך שהשפעתו המדכאת המשולבת עם "הרפורמות הכלכליות סללו את הדרך לרהביליטציה של ההיסטוריה הסובייטית". הוא צדק. יחד עם תקיפת השיטה, ההתקפות כוונו גם נגד ערכי הקהילה, שוויוניות ושיתופיות, כולל הערכים הרוסיים והסובייטיים המסורתיים. הם תוקפים את אלה שבתחתית, את הפועלים. תנאי המחייה שלהם אינם יציבים, והם גם מוצאים את עצמם מסומנים כשותפים לדבר עברה של המשטר הקודם, כמקבלי נדבות, עצלנים וחסרי תועלת לקדמה הפוסט-תעשייתית.


לרוסיה עדיין אין תפיסה אחידה של איך ברה"מ היתה באמת. החוויות השונות, מורשות תרבותיות והזכרונות שנקרעו לגזרים עושים זאת לבלתי אפשרי. קורות חיים אינדיבידואליים אכן מעבירים הדי תקופות של קיצוניות בהם הגבולות היו נזילים ובלתי צפויים, לכודים בין אמונה טהורה, עונג ממשי והשקיעה הפתאומית אל האימה.


עד חשוב לחיים בגולאג, וארלאם שאלאמוב, מתאר את ההתרגשות בנעוריו, השפעתו של לנין והאידאלים המהפכניים ("אילו אופקים, אילו הזדמנויות נרחבות נפתחו לכל אחד, לאנשים הפשוטים ביותר"), במשך התקופה הבלתי ברורה של ההיסטוריה הסובייטית בשנות ה-20. מפורסמים תאורי אותו עידן על ידי לודמילה, ביתם של איכרים שנאנסה בזמן רדיפות הקולאקים, הצליחה לעבור לעולם אחר ופנתה, בעיר, לשיפור חברתי.


סיפורה, עדות לגורלם של פשוטי העם, מדגים מדוע הסוציאליזם נהנה מתמיכה עממית. מיליוני כפריים פנו לנתיב זה. תאוריהם של עדי ראיה נאספו מאיכרים שחיו בתקופת מלחמת האזרחים ונשארו בכפרים לאחר החלוקה הגדולה של הקולקטיביזציה. הם רואיינו בתחילת שנות ה-90 כאשר הובטח חופש הביטוי ולפני שנערך מחדש בידי האידאולוגיה האנטי-קומוניסטית השלטת.


אחת מבעיות ההבניה מחדש של זכרון בהקשר זה היא הנטייה לגייס קורבנות וקדושים מעונים לשירות האידיאולוגיה האנטי טוטאליטרית שלמעשה פותחה לאחר ההתרחשויות. הם הכלילו קומוניסטים רבים וחברים באופוזיציה הטרוצקיסטית השמאלית. אנשים אלה, שחזרו מהמחנות, לא הפסיקו להאמין ולשרת את הסוציאליזם שעכשיו אומרים שהתנגדו לו. מי הדובר, ובאיזו זכות, בשמם של המתים?


רוב האנשים החיים היום לא חיו בתקופות הקיצוניות ההן. מה שהם זוכרים הוא את 40 שנות השילטון הסובייטי לאחר המלחמה ומותו של סטאלין. אחד האומנים נזכר באווירת שנות ה-60: "אולי אני עושה לזה אידיאליזציה, אך באותם הימים נשבה רוח של אופטימיות במדינה. איני מדבר על פוליטיקה, אלא על האקלים המורלי והאנשים סביבי. החיפושיות קידמו את הרעיון שהאהבה היא הכל, ששיאה היה בתנועת ההיפים. אלו היו ימים קורנים כאשר למדתי להיות אופטימי באשר לעתיד". זוהי התנגשות או התקשרות בלתי צפויה של נקודות ייחוס: אחד משקף את הקו הרשמי (אופטימיות באשר לעתיד), האחר מתייחס לתרבות חתרנית (החיפושיות).


במדינה שהיתה אז בשיא התפשטותה, כשאיש לא הטריד את עצמו באשר לעתיד, רבים היו בטוחים באותו עתיד, בעוד הם נוקטים בגישה א-פוליטית ונהנים מהאטרקציות של תרבות אלטרנטיבית. מוחים אנטי-ממסדיים ממשטר ברז’נייב, מתגעגעים לימים בהם יכלו לתקן את העולם סביב שולחן המטבח: "העתיד בוא יבוא" הם אמרו – וכפי שאנו יודעים הוא היה מאכזב. רבים כנראה נסוגו אל מאחורי הקלעים אחרי 1991, מדוכאים ועצובים בראותם מה באמת הניע את השינוי לו ייחלו.


"המנהיגות החדשה משמיצה את השסטידיאסיאטניקי, אנשי שנות ה-60″, אומר ואסילי יוראבליוב, "מכיוון שהם רואים בהם תוכחה חיה. האוליגרכים ואנשי העסקים הרימו את עצמם לעמדות הכוח על כתפיהם". אנשים צעירים שלא היו מיליטנטים, אנטי-ממסדיים או בעלי תפקיד במפלגה, רק להוטים לחיות את חייהם במלואם, עזבו את הנוחיות של חיי העיר לאתרי הבנייה הגדולים של שנות ה50 וה-60, נמשכים על ידי הרומנטיות או ההטבות הכספיות. בניית העיר האקדמית נובוסיבירסק, תחנות הכוח על נהרות סיביר, אזורי התעשייה בטוגליאטי ועל נהר קמה ומסילת הברזל הטרנס-סיבירית השנייה, גרמו להם לזכור את נעוריהם כתקופה בה חיו את חייהם במלוא עוצמתם, למרות התחושה הנפוצה הנוכחית שכל זה היה אי סדר ענקי.


אחרים חזרו חבולים מהרפתקה נוראית: המלחמה באפגניסטן, כפי שנראה ברחובות וברכבת התחתית בבני הארבעים ומשהו המצולקים על ידיה. הדור הצעיר יותר, החוזר מצ’צ’נייה, מתחיל לספר את סיפוריו שלו.


אולם לרוב האנשים, מאורעות נכבדים אלה לא נגעו. הם ניהלו את חייהם, נהנו מאורח חיים, יחסים חברתיים ותרבות שעצוב היה להם להשאיר מאחור. הסופר האוקראיני אנדריי קורקוב, שנולד ב-1961, מתאר זאת (ואחרים שותפים לדעתו): "חברה זו היתה מבוססת על ידידות. יכולת לדפוק על דלתו של שכנך ואם היית זקוק לכסף, הוא היה מלווה לך. כל הסולידריות הזאת התמוטטה עם פירוק ברית המועצות. האנשים שנולדו מעט לפני כן, כעת בשנות העשרים לחייהם, הסתגלו במהירות. אשר לבני דורי, בדידות היא הנגע של החיים כיום. איבדתי חברים רבים. רבים התאבדו; אחרים היגרו".


האם זהו זכרון של יחסים טובים, או תרבות חברתית שעדיין ניכרת באופוזיציה לליברליזציה? סוציולוגית התרבות, לודמילה בולבקה, מתעדת את דיווחי העובדים בתנועות המחאה החדשות. המיליטנטים הם מבקרים קשים של אשליותיהם שלהם בין השנים 1989-1991, כאשר תמכו בדמוקרטים. עבורם סופה של ברית המועצות הוא אבדה כואבת והם אינם מקבלים את העובדה שהמעסיקים יכולים לקבוע את החוק ללא התייעצות בעובדים. הם עדיין רוצים להאמין שהעם הוא המדינה. הם נשארו קשורים לתרבות שהתבססה על קונסנזוס ועל פטרנאליזם חברתי.


לאנשי המערב חסר ידע רב הדרוש על מנת להבין את האובדן שמרגישים הרוסים: את העולם הטוטאלי של תרבות, את עומק החיים החברתיים שלא ניתן לשנותם כדי להתאים לאידיאולוגיה. באיזו מגרה צריך לתייק לא רק אמנות אוואנגרד אלא גם את תרבות ההמונים הפופולרית שהשפיעה על דורות? הקומדיות המוסיקליות של אלכסנדרוב והג’אז של אוטסוב; ההומור של אילף ופטרוב; הרפתקאות החייל ואסילי טיורקין; הדמויות של יוצר הסרטים ואסילי שוקשין; אומנות החובבים של מועדוני המפעלים ותנועת "שיר הכותבים" הרחבה, מחאת ההמונים המשמעותית ביותר בתקופה 1960-1980. איך תסביר את ההחלטה של הפייטנים הנון-קונפורמיסטים בני כל הגילאים לבחור בבלדה "גרנדה" של מיכאיל סבטלוב, משורר הקומסומול משנות ה-20, ל"שיר של המאה ה-20″? האם זה יהיה אי פעם אפשרי להעביר את המסרים של אטלאנטיס אבודה זו?


סקר שנערך בעזרתה של קרן פרידריך אברט הגרמנית ובפיקוח מיכאיל גורצ’קוב מגלה עד כמה הרהביליטציה של ברית המועצות מבוססת על מחשבה בוגרת הרחוקה מרחק רב מסטראוטיפים. הוא מראה שהרשויות ואמצעי התקשורת נכשלו בניסיונם להציג את 70 שנות המשטר הסובייטי כחלום בלהות, ומסיק שהלחצים בהם נעשה שימוש על מנת ליצור תדמית זו אינם אפקטיביים עוד. אך ההשקפות שונות בהתאם לתקופות הנשקלות ולגיל הנסקרים.


לעולם לא ניתן יהיה להצדיק את פשעי הסטאליניזם סוברים 75.6% מבני ה- 16-24; 73.5% מבני ה-25-35; 66.8% מבני ה-46-55; ו-53.1% מבני ה- 56-65.


התשובות החיוביות לטענה שרעיונות המרקסיזם היו צודקים נעות מ-27.4% עד 50.3%, מהקבוצה הצעירה ביותר לבוגרת ביותר.


62.9% מבני 56-65, אך רק 24.4% מבני 16-24, תמכו ברעיון שהדמוקרטיה, האינדיבידואליזם והליברליזם אינם ערכים המתאימים לרוסים.


80% מבני כל קבוצות הגיל ציינו את הנצחון על הנאצים ב-1945 בין הסיבות לגאווה. בני 35 והלאה ציינו את השיקום והבנייה מחדש לאחר המלחמה, בעוד שקבוצת הצעירים בני 16-35 ציינה את המשוררים, הסופרים והמלחינים הרוסים הגדולים. כ-60% מבני כל קבוצות הגיל ציינו את השיגי תוכנית החלל. ההצהרה שברית המועצות היתה המדינה הראשונה בהיסטוריה הרוסית שהבטיחה צדק חברתי לפשוטי העם אושרה על ידי רוב האנשים מעל גיל 35, 42.3% מבני 25-35, אך רק 31.3% מבני 16-24.


רוב האנשים שנסקרו אמרו שמאפיניה של התקופה הסטאליניסטית היו משמעת וסדר, פחד, אידיאלים, אהבת המולדת ופיתוח כלכלי מהיר; בתקופת ברז’נייב היו המאפיינים רווחה חברתית, שמחת חיים, הצלחות במדע בטכנולוגיה ובחינוך, ואמון הדדי בין האנשים; בעוד שרוסיה כיום מאופיינת בפשע, חוסר ביטחון בעתיד, קונפליקטים בין עמים, האפשרות להתעשר וחוסר צדק חברתי. בין הליברלים, 25% מעריכים את עידן ברז’נייב כחיובי (לעומת 45.9% מהקומוניסטים) ו-21% העריכו את שנות ילצין כשליליות (לעומת 59% מהקומוניסטים).


לגבי העתיד, הרוב מעדיף ניהול ממשלתי של רוב ענפי הכלכלה, החינוך והבריאות. הם בעד ניהול בשיתוף עם הסקטור הפרטי בתעשיית המזון, הדיור והתקשורת. הרוב, 54%, רוצה חברה המבוססת על שוויון חברתי, ומגדיר את המאפיין העיקרי של הדמוקרטיה כשוויון האזרחים בפני החוק.


תפיסת העבר משתנה לאור הניסיון של רפורמות השוק שכעת רווחת ההכרה שהמיטו אסון. הראשונה לצאת נגד רפורמות אלה, הסוציולוגית טאטיאנה זסלבסקיה, מאמינה שסיכויי הפועלים להיות בעלי רכוש הם נמוכים, והם יותר משוללי זכויות משהיו בעידן הסובייטי. לא רק שהיקף הייצור צנח, הוא גם ירד מבנית וטכנולוגית. היא אומרת שסקטורים שצורכיהם היו מסופקים בעידן הסובייטי ורמת החיים שלהם עלתה מעט, הם כעת בירידה. הרווחים הדמוקרטיים של תקופת הפרסטרויקה והגלסנוסט – כעת בסכנה. הקיטוב החברתי הוא כעת אקוטי: 20%-30% מהאוכלוסייה גרים בתנאי קיפוח חמורים במגורים, ומתים בטרם עת.


הכלכלן הליברלי גריגורי יבלינסקי, מנהיג המפלגה הרפורמיסטית יבלוקו, מדבר על הדה-מודרניזציה של רוסיה; והאקולוג אולג יניצקי מדבר על חברה החשופה לכל סיכון. ויקטור דנילוב, היסטוריון של חיי האיכרים והקולקטיביזציה אומר: "חיינו מאחורי מסך הברזל. בלי להיות מודעים למה שבאמת קורה בחוץ, חשבנו שאנו חוווים את שלילת תהליך השוויון. כעת משעלה המסך, אנו עומדים בפני עוני ומחסור. כעת אנו יודעים שבעידן הסובייטי, לא חיינו תחת קיפוח, אלא במערכת מודרגת, אם לא גבוהה של סיפוק הצרכים. בריאות וחינוך היו זמינים לכל, למרות ש’משרתי העם’ נהנו מזכויות יתר. משמעות התורים היתה שכל אחד יכול היה להשיג את צרכיו, וזה לא נגיש לרוב האנשים כיום". על פיו, עבור רבים "הדלתות לעולם החיצוני כנראה נפתחו, אך דלתות משוריינות הוקמו על מנת להפריד בין האנשים. אף פעם לא היתה מידה כזאת של אטומיזם".


רוסיה מלאה בהרהורים מעניינים כאלה על העבר, העתיד ואפשרויות ההתפתחות. אבל המערב מתעלם מעולם זה של מחשבה רוסית ומתייחס רק לנקודות מבט ליברליות מערביות. הפטריוטיות בתחפושתה החדשה ניזונה מן הטינה הנובעת מבלבול, עוני ודמות חדשה של האויב (הטרוריסט הערבי והמוסלמי) שהתפתח בהתאמה עם המערב, עימו מזדהים הרוסים. האקלים הוא כבר לא אנטי-אימפריליסטי; קיים פחד זרים קטנוני כלפי עמים שהם עדיין במצב גרוע יותר בדרום המאיים. קיים פרדוקס: הרבה אנשים מתגעגעים לרוח הידידות שהיתה בקהילות העובדים והמהגרים הרב לאומיות הסוביטיות; ואבלים על הגבולות החדשים, על המכשולים הפוליטיים והכלכליים לחופש הנסיעה ועל פיזור המשפחות וקבוצות החברים. הם מקבלים את טבח הצ’צ’נים, בעוד הם מתענגים על סרט הפולחן משנות ה-30 "הקרקס", שבו השחקן היהודי סולומון מיכואלס (שנרצח בידי סטאלין בזמן מסע התעמולה נגד הציונים והיהודים בשלהי שנות ה-40) שר שיר ערש ביידיש לילד שחור שניצל מהגזענות האמריקאית.


אין לבלבל בין הנוסטלגיה לברית המועצות והפופולריות של הערכתה מחדש לבין מסורות פוליטיות אחרות. במציאות, אין אפשרות לחזרת השיטה הסובייטית. פירוק מערכת הרווחה החברתית, ההפרטה, תפקיד ההון והלחץ של העולם החיצון הגלובלי, הגיעו לנקודת אל-חזור. למרות שסמכויות הביורוקרטיה והמשטרה המסורתיות הופעלו מחדש כדי לענות על הצורך הפנימי לסמכות ולבקרה על ההכנסות מהנפט, הרי זה על רקע תפאורה בין לאומית שבה המודל האמריקאי, אותו מעריצים הרוסים החדשים, קובע את הסטנדרטים של המיליטריזציה ותרבות הביטחוניזם.


פוטין החזיר בין השאר את כבודם של פטר הגדול, המתקן הליברלי האוטוריטרי פיוטר סטוליפין תחת ניקולס השני, והכנסיה האורתודוכסית החיה והמצליחה מאוד. סמל הקרמלין הוא הנשר הדו ראשי המלכותי בעל הכתר. בינתיים אליל הבורגנות הוא הדולר.


אשר לזוג הפסלים המתכתי חסר התנועה והגאה, האוחז בכלי הקומוניזם, של וורה מוקינה – אין הליברלים צריכים לחשוש מחידושם. הם יחזרו להושיט שוב יד לעבר עתיד שכבר חלף על פניהם. הם יעמדו אפילו על מסד רחב יותר, הראוי לעידן החדש: משקיף על קניון.

תגובות
נושאים: מאמרים

11 תגובות

  1. גרמניה לא הגיעה לבשלות דמוקרטית? הגיב:

    הגיעה גם הגיעה. בניגוד לרוסיה שבה איל ההון פוטין משתלט צעד אחר צעד על תשתיות הדמוקרטיה והתקשורת, ללא שתקום כבר זעקה עממית ותסלק אותו קיבינימט, הרי בגרמניה השלטון נקי (יחסית) ומסודר, כשבבחירות לא מופיעה נהירה אלקטורלית לכיוון זה או אחר והשיח נשאר בגבולות המתינות הליברלית.
    הלוואי עלינו בשלות דמוקרטית כזאת (וגם בזכר השואה הם יכולים ללמד אותנו שניים-שלושה דברים).

  2. נתן ולא לקח הגיב:

    הנוסטלגיה הפוסט-סובייטית ברוסיה מזכירה קצת את הנוסטלגיה הפוסט-נאצית בגרמניה שלאחר המלחמה.

    גם שם דיברו לעיתים קרובות על הצדדים ה’חיוביים’ של הנאציזם – על האוטוסטראדות, על התעסוקה המלאה, על ‘הדאגה לאיש הקטן’, על ה-’VOLKSGEMEINSCHAFT’ – ‘החברותא העממית’ – שאפייני את המשטר הפאשיסטי והנאצי.

    אף אחד (כמעט) לא הצדיק את השמדת היהודים ופשעים נוראים אחרים של המשטר, אבל זה הוצג כפן אפל של תמונה שאין בה רק שחור ולבן.

    נוסטלגיה כזאת אופיינית לחברות שלא הגיעו לבשלות דמוקרטית.

    החברה הרוסית כמעט שלא ידעה התפתחות דמקרטית משמעותית. ניצני הדמוקרטיה ברוסיה – מהפיכת פברואר 1917 – נכרתו באיבם ע"י הבולשביזם הטרוריסטי והסטאליניזם הרס את שאריות החברה האזרחית שהחלה להתפתח ברוסיה בתקופה שקדמה לנפילתו של משטר הצאר.

    גם נפילת הקומוניזם ב-1991 לא באה בעקבות תנועה עממית-דמוקרטית כמו בכמה מדינות מז’ אירופה דוגמת פולין וצ’כוסלובקיה, אלא כתוצאה מקריסה פנימית של משטר רקוב ומושחת על היסוד שנשר כתפוח רקוב מהעץ ישר אל המזבלה.

    לא פלא שרוסיה עוברת עכשיו חבלי הסתגלות קשים, הן במישור הכלכלי-חברתי והן במישור הפוליטי, התרבותי והתודעתי.

    יידרשו דורות כדי למחות את מארת הקומוניזם ברוסיה.

  3. "בשלות דמוקרטית"??!! l הגיב:

    האם הכוונה ל "הבשלות הדמוקרטית" היא הפצצה הגרעינית בהירושימה או הטבח בוויטנאמים..או ל"שיא הדמוקרטיה" והוא הכיבוש של המודרני הזה של הליברליזם האכזרי שעדיין מנופף בדגל הדמוקרטיה…זאת לא דמוקרטיה MY FRIEND זאת הטוטאליטאריאן של הבורגנות הבשלה ןשל בעלי ההון אשר מחליטים וכובשים..פשעי הנאצים היא מדיניותה של הבורגנות הגרמנית הדמןקרטית להשטלת על קבוצה אחרת שהיו גם גרמנים אבל דתם שונה "יהודים" לכן נהין כולם קורבנות ואם היו מוסלמים גרמנים עשירים מאוד אז היו הם הופכים לקורבנות גם…כאב לי מאוד שלא אמרת תודה לברית המועצות שחיסלה את הפשיזם והנציזם ולא הספיקה להחזיק מעמד כדי לראות את הזיונזם גם מתרסקת…בשבילי הדמוקרטיה היא לא חופש הביטוי או הזכות לבחור{שיוויון פוליטי} אלא שיוויון חברתי..וערכים חברתיים דברים שנעלמים כמעט בכל רחבי העולם ורק מהפכה תחזירם…תראה את רוסיה עכשיו …שחיטות וזנות ומאפיות אנשים מחפשים את האוכל בפחי האשפה בטענה שזה הוא הדבר שנקרה דמןקרטיה..משטר כזה לא יחזיק מעמד ותזה זו בסופו של דבר תמעך ע"י הסינתזה {הסוציאליזם}לפי תורת הדיאליקטיק של מארקס והיגל אותו דבר יקרה לבורגנות הציונית אחרי קריסת האימפריאליזם הכי דמוקרטי שיש אשר נרשם בספר גינס כמדינה הדמוקרטית בעלת אחוז ההצבעה הכי גבוה שבעולם 14% {אם לא סופרים את ה ההומלסים MY FRIEND!!!!!!
    LEBERATORS!!! THERE IS NO SUCH THING AS A LEBERATORS, LEBERATORS DO NOT EXIST..PEOPLE LEBERATE THEMSELVES
    [ERNESTO CHE GUEVARA ]

  4. עופר יהלום הגיב:

    למגיב הקודם – אציין שאני לא מתפעל בכלל מהעברית ה"מאונגלזת" שאתה משתמש בה, ולא מן הנתון שאתה מצטט על 14 אחוזי השתתפות בחירות במדינה כלשהי.
    בעניין אחד צודק המגיב הקודם בהקשר למאמר, ואפילו כאן מדובר באימרה שאיננה משלו אלא מהציטוט של צ’ה גווארה. אין שום "משחררים" ושום "מומחים" שיודעים יותר וב מהעם מה טוב בשבילו, בניגוד למה שטענו בהקשרים שונים בן-גוריון ולנין.
    אני גם לא מתפלא שאיזבסטיה מצדיק את שיתוף הפעולה עם הנאצים, גם אם הוא נמצא עדין בידי המפלגה הקומיניסטית ולא עבר הפרטה. בואו לא נשכח מי כרת ברית עם הנאצים ב-39, ומי סיפק להם אלפי טונות של פלדה, פחם ונפט במחיר מוזל, שחלקם שימשו מאוחר יותר להתקפה על ברה"מ עצמה, ומי גייס לאחר המלחמה אנשי גסטאפו לשעבר לעבודה עבור המשטרה החשאית שלו כדי שימשיכו באותן שיטות.מכאן גם ברור מדוע המרשלים ולאסוב ופון-פאולוס לא בילו את יתרת המלחמה לאחר שנשבו במחנה שבויים אלא ערקו לצד השני, מכיוון שבולשביזם אינו אלא סוג של פאשיזם.
    הנוסטלגיה עצמה היא עניין חמקמק ביותר, ןומה שקורה כיום ברוסיה מזכיר את הנוסטלגיה שהיתה שם בעבר לימים השלווים שלפני המהפכה, כאשר החלה להיווצר חברה אזרחית שנהרסה ע"י המלחמות ושלטון הקומוניזם.
    נראה שכיום ההמונים ברוסיה אינם מרוצים מן המצב הנוכחי בייחוד במישור הכלכלי, ולכן הם מבקשים לחזור לחלופה היחידה שהם מכירים, כלומר משטר בולשוויקי. אבל צריכים להבין את הרצון הזה יחד עם נתון אחר – הירידה של המפלגה הקומוניסטית הרוסית במערכות הבחירות האחרונות; מאמר מאת בוריס קגרליצקי על ההתפוררות הנמשכת של מפלגה זו ניתן לקרוא באתר זה.
    שני נתונים אלה אינם בהכרח סותרים אלא מובילים למסקנה אחת – ההמונים ברוסיה אינם מעוניינים בקפיטליזם הקיצוני של ילצין ופוטיןוגם לא בחזרה לעבר, אלא משטר שבו קיימת הן רשת ביטחון חברתית והן זכויות אזרח, כלומר בסוציאל-דמוקרטיה מטיפוס מערבי או בדמוקרטיה ישירה כמו זו שהתחילה להיווצר לאחר מהפכת הפועלים של פברואר 1917 ברוסיה, 1953 במזרח-גרמניה או 1956 בהונגריה, למרות שהן המערב והן הקומוניסטים טענו שהן היו נסיונות להקים משטרים קפיטליסטיים.

  5. דרומי הגיב:

    עוד נתון מעניין:
    תוחלת החיים ברוסיה ירדה בעשר השנים שלאחר 1991 ב15(!) שנה.

  6. דמוקרטיה=קפיטליזם הגיב:

    "דמוקרטיה"=קפיטליזם!
    המצב ברוסיה הפוסט-סבייטית גרוע ביותר
    מאשר לפנים!!! ההון מרוכז בידי קבוצת אוליגרכים מושחתים (ומעטים) והסיכוי להתעשר שם הוא אחד למיליון!! אני ראיתי במו-עיני
    מה שקורה שם!!! השילטון רקוב ביותר, אפילו
    ה"שחיתות" הסובייטית היא משחק לעומתה!
    מעמד הפועלים שם מנוצל מדוכא, מנוצל ע"י
    השילטון האולגרכי הרקוב.מה אתם יודעים בכלל על השילטון הסובייטי?! למה בארצות הברית יותר טוב? יש לכם מושג כמה עניים,מדוכאים אנשים יש שם, בצד האנשים שעושרם מעורר קינאה בכל העולם?! קפיטליזם והפרטה פירושם חוסר אחריות של המדינה על האנשים, שחיתות ופשע!
    שירותי המדינה הבסיסיים (מים,דיור וכו’)
    תפוסים ברובם ע"י אנשים מושחתים והמסחר כולו הוא מאורת פשע ענקית
    יחי הסוציאליזם ורווח שווה בין כולם.זה לא חלום. גם על חזון מדינה לעם היהודי אמרו זה "טירוף","בלתי אפשרי","חלום"
    ואף על פי כן….
    נ.ב: יחי הסוציאליזם!!

  7. יוסף הזקן מבקש לומר כמה מילים הגיב:

    כאחד שחווה אישית את החיים בבריה"מ לפני המלחמה, בשעתה, ואחריה, כאחד שחווה אישית את הגולגים ואת הגירושים, כאחד שמכבד את העם הרוסי על סבלנותו האין קץ ועל יחסו הטוב למיעוטים, ובפרט ליהודים- שמצאו מקלט ברוסיה בין מרצון- כפליטים, בין מאונס- כמגורשים, ועקב זאת שרדו את המלחמה, כאחד שמסמפט את רוסיה- נדהמתי לשמוע מפי עיתונאים שביקרו במוסקווה לא מזמן את יריד הספרים הבין ארצי שלהם:
    על עשרות רבות של שולחנות היריד הוצגו בכריכות מפוארות אלפי ספרים ממיטב הספרות הנאצית משנות השלושים המפוארות לנאציזם- מ’מיין קאמפף’ להיטלר ועד אחרוני העיתונים ‘דער שטיורמער’, מסודרים לפי התאריכים, כמו כן הוצגו באלפים זיכרונותיהם של רבבות אנשי ‘סס’ ‘סד’ ‘סא’ לשעבר ושל משרתי המשטר הנאצי…וכולם מתורגמים לרוסית…………………………..

    בברלין, ביריד הספרים, לא היה זכר לספרות נאצית. מישהו יכול להבין ולהסביר את התופעה המבישה הזאת? ולאן זה מוביל????

  8. למגיב שלפני עופר יהלום הגיב:

    בוא גם לא נשכח מי זרק לידי הגסטאפו קומוניסטים יוצאי גרמניה, הישר מהגולאגים (שבהם נאסרו, בתור מי שלא נולדו בברית המועצות).
    ומי אסר פליטים יהודיים שנמלטו מידי הנאצים, בחשד ריגול.
    ומי זרק לשנים בגולאג אנשים שאחרו לעבודה ברבע שעה.
    ומי זרק לשנים בגולאג שבויי מלחמה שחזרו מהשבי בגרמניה. וקרובי משפחה של כל הנ"ל.

  9. ובאותו עניין (עופר) הגיב:

    מטבע הדברים רוב האנשים שחיים היום ברוסיה זוכרים אישית רק את עידן ברז’נייב, שהתאפיין בבינוניות והיעדר חדשנות.

    מובן שהרבה פחות חשוב ברז’נייב האיש אלא העידן שייצג. במישור השלילי קיימות הפלישות לצ’כוסלובקיה ואפגניסטן, המשבר הכלכלי המחריף, הפגיעה בזכויות האדם כמו דיכוי הדיסידנטים, הקיפאון ברוב תחומי החיים ועוד.

    אבל במישור החיובי אפשר לציין את הרפורמות הכלכליות, העברת חלק ניכר מהחקלרות לידי העובדים עצמם, הדטאנט שכלל פירוק חלקי של הנשק הגרעיני, והמשך שיפור התנאים וצמצום הגולאגים עד לנקודה שבה שיעור התמותה בהם לא היה יותר גבוה מאשר באוכלוסייה הכללית.

    לכן נראה לי שכיום אין הערכה חד משמעית של תקופה זו, בין אם מסתכלים עליה בביקורת או בנוסטלגיה.

  10. יוסף הזקן לעופר יהלום הגיב:

    תשובתך היא לא נכונה, ולמה? מפני שאת הפשעים הנוראים והמיותרים בהחלט בברה"מ לשעבר ביצעו: סטלין, כמה עשרות עושי דברו מהאולימפוס בקרמלין שניהלו את המדינה, הכוחות המדכאים המיוחדים שעליהם היה מושתת השלטון, והמפלגה..,המפלגה, שעשרות בשנים סילפה ושיקרה לעצמה ולעם.
    אבל העם הרוסי, העם הרוסי הטוב והממושמע- לא היה נגוע לא בבולשביזם האכזר, שהרעיל את נשמתו והפך אותו לעבד ולצמית, וגם לא היה נגוע בפאשיזם, שהביא עליו כל כך הרבה סבל ושכול, אי אפשר לשער את מימדי הטראומה.
    מה קרה לו אחרי קריסת אימפרית הרשע? מה פתאום הוא מתעניין בנאציזם הגרמני?
    הרי את הזבל הנאצי קוראים הרוסים, האוקראינים, הביילורוסים, הבלטים…

  11. זיו הגיב:

    מדוע מזכירים את בוריס ילצין עליו השלום רק בהקשרים שליליים ולא מזכירים את העבר הקומוניסטי המפואר שלו, כולל בשירות צבא העם הסובייטי? הייתי מצפה מאתר כזה ומכותביו להיות בראייה מאוזנת יותר ולא רק לצטט "מקורות מערביים" כאלו ואחרים.

הגיבו ללמגיב שלפני עופר יהלום

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים