הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-26 ביוני, 2004 14 תגובות

המאבק לשחרור חמשת סרבני הכיבוש, חגי מטר, מתן קמינר, נועם בהט, שמרי צמרת ואדם מאור, נכנס החודש לשלב חדש. החודש מסתיימת מחצית מתקופת עונש המאסר שהוטל עליהם בתחילת ינואר 2004, אחרי מאבק משפטי ארוך, מורכב וקשה שנמשך מאז מרץ 2003. החמישה, בעזרתו הנאמנה והכשרונית של הסניגור עו"ד דב חנין, הסבירו בטענות משפטיות כבדות משקל ובמלים פשוטות והגיוניות היוצאות מהלב והנכנסות ללב, שיש להכיר בזכותם לחופש המצפון. האמת בפיהם של החמישה היא פשוטה אך משכנעת: לאור האופי הבלתי חוקי והבלתי מוסרי של הכיבוש, שהנצחתו היא המשימה העיקרית של צה"ל, ראויה הסרבנות שלהם להבנה, לתמיכה ולהערכה.

חגי מטר, מתן קמינר ונועם בהט נמצאים בכלא מעשיהו (כתובתם: אגף ב’, כלא מעשיהו, ת"ד 13, רמלה) ושמרי צמרת ואדם מאור נמצאים בכלא חרמון (ת"ד 4011 , כפר מרר). הם אמנם מוחזקים בכלא אזרחי, אך הם נמצאים שם ב"השאלה" ממערכת הכליאה הצבאית. המערכת הצבאית קבעה באופן שרירותי שהם עלולים, חו"ש, להפר את הסדר בכלא צבאי. על כל פנים החמישה זכאים, כמו חיילים אחרים השוהים במאסר של השב"ס, לדיון בקיצור שהותם בכלא עד למחצית תקופת המאסר.


ועדת השחרורים נהנית משיקול דעת רחב. היא יכולה לנהוג במקרה זה בהגינות ולשחרר את החמישה מהכלא מיד. היא רשאית לדחות את השחרור למועד אחר, למשל, לאחר ריצוי שני שלישים מתקופת המאסר, כלומר בעוד חודשיים. כמובן, רשאית הוועדה להתנכר לחלוטין לזכותם האלמנטרית של החמישה לשחרור מוקדם. ההחלטה של ועדת השחרורים אמורה להתבסס, בעיקר, על התנהגות האסיר בין כותלי הכלא. כאן יצטרך הצבא עצמו להודות שהחמישה הם אסירים למופת. החמישה החליטו שהם יעשו כמיטב יכולתם לנצל את הידע ואת השכלה שלהם כדי לעזור בקידומם החינוכי והחברתי של אסירים אחרים. אך יש חשש שהצבא ינסה לטעון, בניגוד לכל היגיון, שיש להמשיך את המאסר בגלל "חומרת העבירה". פירוש הדבר שצה"ל ממשיך בניסיון האומלל שלו לעשות דמוניזציה של החמישה כמנהיגים של מרי אזרחי מסוכן.


תפנית במדיניות הצבא


עד לחורף 2002/3 בערך, נהג הצבא לסלק את הסרבנים מהצבא לאחר כשלוש תקופות מאסר בעקבות הרשעות חוזרות במשפטים משמעתיים. היו לפחות עשרה מקרים כאלה בשנת 2002. כלומר, לאחר שנשפט הסרבן כמה פעמים, הפנה הצבא ביוזמתו את הסרבן לוועדת אי-התאמה. הוועדה עשתה את שלה ופטרה את הסרבנים משירות צבאי.


אם כי קשה לפענח מדוע חל שינוי במסגרת ביורוקרטית אטומה כמו צה"ל, ההחמרה במדיניות הצבא ביחס לסרבנות כרוכה בשמו של הפרקליט הצבאי הראשי, מנחם פינקלשטיין. נראה שהוחלט על שינוי במדיניות בעקבות מכתב השמיניסטים וריבוי המבקשים להשתחרר מצה"ל. על כל פנים, החליף הצבא מדיניות שקולה ונבונה במדיניות יד קשה, מדיניות קצרת ראות שתוצאותיה לא איחרו לבוא.


המפנה הפתאומי במדיניות הצבא אמנם פגע פגיעה קשה בכמה צעירים שציפו להשתחרר מצה"ל כפי שהשתחררו רבים מחבריהם לפניהם. היה יסוד לציפיותיהם כי במשך השנים הבין צה"ל שרדיפה משפטית ומאסר ממושך של סרבני מצפון יעוררו אהדה מוצדקת לסרבנים בארץ ובחו"ל – במיוחד על רקע השם הרע של צה"ל הפועל כצבא כיבוש. קבוצת החמישה אינה פרי רחמנא לצלן של קשר למרד אזרחי. היא נוצרה בתהליכי השיפוט הצבאי כאשר כל אחד מהחמישה סירב להישבר מול איומי הצבא וגילה סולידריות למופת עם החבר הראשון שלהם, חגי מטר, כשצה"ל החליט להעמידו בפני בית דין צבאי.


פינקלשטיין בראש המערכת המשפטית של צה"ל הסתער על החמישה. הוא ביקש למצות את כל הכלים המשפטיים נגדם, ואילו הם מצדם מיצו את כל הכלים המשפטיים והציבוריים שעמדו לרשותם. ראשי צה"ל החליטו לכן להפעיל את התותחים שלהם נגד הסרבנות. הם, כנראה, הצליחו להרתיע כמה נערים הנמצאים ערב גיוס ולשכנע אותם שטוב להם להיפגש עם הקב"ן בבקו"ם במקום עם הפצ"ר בבית המשפט הצבאי. אך הצבא ופינקלשטיין, הקפיצו כתוצאה של הרדיפה הקשה והבלתי סבירה נגד החמישה את נושא הסרבנות למרכז השיח הציבורי. אלפי צעירים הביעו את תמיכתם בסרבנות במשאלי דעת הקהל ובמדורי התגובות של העיתונות הווירטואלית. כמעט חצי מהנוער אינו רואה פסול בסירוב. דמות הסרבן רוכשת אהדה והערצה מוצדקת שמתבטאת גם בספרות וגם באמנות.


פינקלשטיין והפרקליטות הצליחו לשלוח את החמישה לבית הסוהר, אך במחיר כבד ביותר עבור הצבא. למחיר זה אין שיעור, שכן מדובר באחת מהשגיאות החמורות ביותר שביצע צה"ל בעניין זה מעולם. צה"ל הפגין בורות לגבי הדינמיקה של המחאה בציבור בכלל ובקרב הצעירים בפרט. צה"ל, מסתבר, אינו מבין כלל במטריה הזאת. יתכן שמנגנון הכפייה של צה"ל זכה בסיבוב אחד בקרב נגד חמישה צעירים ישרים וכנים שהלכו לבית הסוהר לחודשים רבים ושילמו ומשלמים מחיר כבד על סרבנותם, אך זהו ניצחון פירוס קלאסי. צה"ל גילה שהגיוס לשורותיו מבוסס, בסופו של דבר, על פחד ועל ציות עיוור. איזה ניצחון אומלל.


התארגנות ההורים למלחמה שערה


הוריהם של חמשת הסרבנים התארגנו, הקימו פורום לוחם ויעיל להגן על בניהם, תוך גיוס אהדה והבנה רחבה בארץ בחו"ל. הם נסתייעו בניסיונם של ארגונים אחרים שהתייצבו בעבר לצדם של הסרבנים לסוגיהם, כגון "יש גבול" ו"פרופיל חדש". ההורים החתימו 20,000 איש בארץ ובחו"ל על עצומה למען החמישה, והקימו קשר קבוע עמם (באמצעות הדואר האלקטרוני). הרשעתם הבלתי צודקת של החמישה עוררה את דאגתם של ארגונים בינלאומיים לזכויות האדם, כגון אמנסטי והוועדה לזכויות האדם של האו"ם. נושא הסרבנות לא יורד מסדר היום. הטייסים ובוגרי הסיירת הרימו גם הם קול זעקה. מהגילויים בנאומו של מזוז אנו יודעים שהיועץ המשפטי הקודם, אליקים רובינשטיין, סירב לפתוח בהליכים משפטיים נגד ארגוני סירוב כגון "יש גבול" ו"אומץ לסרב". היועץ המשפטי החדש מגלה אהדה, ואפילו יו"ר הכנסת השמרן, רובי ריבלין, משבח את האומץ של הסרבן (מסתבר שרבים בממסד אוהבים את הסרבנות, אך פשוט אינם סובלים את הסרבנים)!


סכנת גיוסם של החמישה מחדש


על פי המצב המשפטי, כשהחמישה יסיימו לרצות את עונשם הם אינם משתחררים מצה"ל. הם נדרשים לחזור לבקו"ם. באופו טכני, אין תקופת שהותם בבית הסוהר נחשבת לזמן שירות. הצבא רשאי לשקול ניסיון לגייס אותם מחדש, כאילו לא התקיים המשפט וכל הכרוך בו. יש שלוש סיבות שצריכות להרתיע את הצבא מללכת בדרך נלוזה זו. ראשית, שניים משלושת השופטים המליצו בבירור שהחמישה ישוחררו מהצבא כשיסיימו לרצות את עונשם. שנית, ניסיון כזה לגייס את החמישה מחדש יתקבל בציבור בהסתייגות ובזעם, וישכנע הרבה אנשים שהצבא איבד באופן סופי כל חוש מידה. מהלך כזה יוכיח שצה"ל החליט לעשות הכל כדי לשבור את החמישה ויהי מה. אך הסיבה החשובה ביותר היא, ספק רב אם ניסיון כזה יעמוד במבחן בג"ץ. הרי יש גבול לכל דבר.


חוש המידתיות


יש רבים בחברה הישראלית המסתייגים מהסירוב, ובכל זאת הצטרפו לדרישה הציבורית המתרחבת לשחרר את החמישה. הרי העונש שנגזר עליהם לוקה בחוסר פרופורציה משווע. הדבר בולט במיוחד כשמשווים את גורל החמישה עם גורלם של סרבנים אחרים. יותר מ-1,000 מילואימניקים סירבו, ובצדק סירבו, לשרת מעבר לקו הירוק. רובם לא נשפטו כלל, ואלה שנשפטו על ידי הצבא נידונו לכמה שבועות מאסר במקום ימי המילואים. קצינים בכירים בחיל האוויר יצאו לציבור בזעקה אמיצה ונכונה של "עד כאן". לפי שיטת המחשבה השלטת אצל אנשי המנגנון הצבאי, חוללו הקצינים האלה, במיוחד הגיבורים שבהם, נזק חמור לצבא. אך בתבונתו החליט המנגנון שלא להעמידם למשפט. החיילים ביחידה הנבחרת ביותר התארגנו, וטוב שכך, להתריע נגד ההידרדרות המוסרית של הצבא. אל מול כל אלה, מתאפקת מערכת המשפט הצבאית והפרקליט הצבאי. לעומת הריסון העצמי לגבי טייסים ולוחמי סיירת בעלי יוקרה, מכוון צה"ל את כל הכעס והתסכול שלו נגד החמישה, שופך עליהם את כל זעמו, מחזיק אותם בכלא כאילו היו פושעים וממרר את חייהם ואת חיי משפחותיהם. צה"ל אינו תובע "גדולים" לדין בפני בית הדין צבאי ביפו. צה"ל "גדול" על מה שנחשב בצה"ל כ"קטנים". אך שוב צה"ל טועה ונוהג בניגוד לאינטרסים שלו: החמישה גדלים מדי יום.


דניאל בגוב האריות


אשר יגורנו בא. אמרנו שהכיבוש משחית. צה"ל ממשיך לכלוא, לרדוף ולדכא חמישה צעירים ישרים וכנים ואף את חברם, דניאל צאל, שהצטרף אליהם ויושב בכלא 4. לשישה אלה זכות גדולה. הם מפגינים נגד הכיבוש עשרים וארבע שעות ביממה, יום אחר יום, חודש אחר חודש. הם בונים את השלום. הם בונים עתיד טוב יותר ליהודים ולערבים. הם משלמים ביוקר עבור האמונה שיכול להיות אחרת.

תגובות
נושאים: מאמרים

14 תגובות

  1. בועז שחר הגיב:

    קראתיולא האמנתי,
    "האופי הבלתי חוקי והבלתי מוסרי של הכיבוש, שהנצחתו היא המשימה העיקרית של צה"ל,"
    הכיבוש של עזה הסתיים ב1994, הכיבוש של הגדה היה מסתיים אילולא רצף מצער של סירובים מצד אי אלו מנהיגים. את הכיבוש החזרנו ב2002 במבצע חומת מגן, אותו כיבוש אחראי לכך שמשפר הפיגועים בירידה מתמדת. אין ספק בליבי שאין לנו מה לחפש שם, שעלינו לצאת, אך מטרת צה"ל אינה שמירה על הכיבוש כי אם שמירה על חיינו.
    הכיבוש, על אף היותו בלתי מוסרי בעליל, אינו בלתי חוקי,יש חוקים ותקנות בינ"ל לגבי כיבוש. באשר לסרבנות-הסרבנות פסולה, היא התפוררות הדמוקרטיה, הערכים, והחוק. ישנן פקודות שחובה שלא למלאן, הן נקראות פקודות בלתי חוקיות בעליל. לבוא ולטעון ש"אני לא מוכן להילחם באוכלוסיה אזרחית", כאשר שם מתנהל (בעל כורחנו) המאבק, זו הצהרה טפשית. קיבלת פקודה בלתי חוקית? חובתך לסרב, אך לסרב לפקודה שעוד לא יצאה? עוד מעט מפנים יישובים, מה אם חיילים ימנים יסרבו לפנות את אותם יישובים? האם גם בהם תתמוך? האם גם להם הצידוק המוסרי לסרב? בצבא יש פקודות, יש סדר, יש חוק, כל הפרה של החוק והסדר היא שביל זהב לאנרכיה, בין אם ימנית או שמאלנית במהותה. אינך יכול להצדיק סרבנות מצד אחד ולשלול אותהכשהיא באה מהצד השני.

  2. סליחה? הגיב:

    מאז חומת מגן הפיגועים בירידה מתמדת? אתה מתכוון כנראה: מאז ההחלטה על היציאה מעזה הפיגועים בירידה מתמדת. התבלבלת חומד.

  3. אורי ב. הגיב:

    הנסיון האמריקני העשיר סביב תופעת אי-הציות האזרחי בתקופת מלחמת ויאטנם מלמד, שלא כל סירוב מצליח ליצור אפקט פוליטי חיובי.
    הכוונה היא – שחמשת הסרבנים היו צריכים להסכים להתגייס לצבא, אך לא להסכים לשרת בשטחים הכבושים. לא כל מה שהצבא עושה הוא "בלתי חוקי בעליל". חייל המגן על גבול דרום לבנון עושה עבודה חוקית. הוא באמת משרת את הציבור.
    בארה"ב, למשל, צדקו הסרבנים כאשר לא עלו על המטוס לויאטנם – הגיוס למלחמה היה באמת בלתי חוקי בעליל.
    במילים פשוטות – אם הסרבנות הישראלית רוצה לזכות בחיבוקו החמים של הקונסנזוס, היא חייבת לצאת ממלכודת הפציפיזם העיוור, אל תוך סירוב להשתתף במלאכת הנצחת הכיבוש.
    זו הסיבה שהציבור הישראלי מעריץ את הטייסים ואנשי סיירת מטכ"ל, שכיוונו את חיציהם כלפי הכיבוש, ולא כלפי צה"ל בכללותו.
    אני סבור שסירוב עקרוני לשרת בשטחים, להבדיל מסירוב לשרת בצה"ל באופן כללי וגורף, עולה בקנה אחד עם מסורת אי-הציות האזרחי.
    הציבור כבר מזמן מבין זאת: הטענה העממית היא ש"אנחנו לא רוצים שהילדים שלנו ישמרו על התנחלויות". אבל אין הרבה הורים שיגידו "אנחנו לא רוצים שהילדים שלנו לא יתגייסו לצבא" – זו טענה בעייתי מאוד, במיוחד לאור העובדה שלצבא הישראלי יש עדיין מגוון תפקידים לגיטימיים בכל חברה נורמלית.

  4. גדעון אביהגר הגיב:

    מבין שורות הרשימה מבצבצת מגמה מוזרה: הכותב בא בטענות אל הצבא על כך שהוא לא תובע את הסרבנים "מיחידות העלית והיוקרה" כמו טייסים וכו’.

  5. הפיגועים לא בירידה הגיב:

    ישראל עושה פיגועים כל יום.

  6. דן בן-גדעון הגיב:

    בועז שחר שואל "מה אם חיילים ימנים יסרבו לפנות את אותם יישובים, האם גם בהם תתמוך והאם גם להם הצידוק המוסרי לסרב".
    תשובתי החד משמעית: כן.
    הזכות לסרב לפקודות הנה זכותו של כל חיל בצה"ל, קל וחומר של כל אזרח במדינה. פקודות, סדר וחוק הנם כלים, לא מטרות – ובטח אינן ערכים. הנסיון לצייר מצב שבו כל הפרה של החוק והסדר מהוה "שביל זהב לאנרכיה" הנו נסיון מעניין; אך בהתחשב בנסיון מאה השנים האחרונות, לא בטוח שציות מלא לחוקים ולפקודות עדיף על אנרכיה.
    עדיפים אלף חילים שעוצרים, חושבים ומקבלים החלטה לסרב ולא לפנות משפחות מבתיהן על פני חיל אחד שממלא פקודות מבלי להרהר על טיבן.

  7. קראתי ולא האמנתי (לבועז שחר) הגיב:

    "הכיבוש של עזה הסתיים ב1994, הכיבוש של הגדה היה מסתיים אילולא רצף מצער של סירובים מצד אי אלו מנהיגים"
    איך הסתיים הכיבוש אם עזה מוקפת מאז, אין יוצא ואין בא בלי אישור שלטונות ה"האין כיבוש"?
    "רצף מצער של סירובים" במכונת הכביסה של המגיב הנ"ל, אינו אלא הסירוב של הפלסטינים לתכתיב הכניעה של הכובש להמשך הכיבוש באמצעים אחרים.
    ומה זה "כיבוש חוקי" אחרי 37 שנים אם לא משטר אפרטהייד?
    ומה עושה צבא הכיבוש בשטחים אם לא הרצון להנציח משטר זה (באופן כזה או אחר)?
    ומה זל לשרת בצבא הכיבוש אם לא לקחת חלק בכל אלו?

  8. קובה לא רודפת הומואים? הגיב:

    אותה קובה של פידל קאסטרו שהגדיר הומוסקסואליות כ"סטייה בורגנית"? אותה קובה שב1999 חוקקה חוקים "נגד פשיעה" בה טאטאה את הרחובות מהומוסקסואלים שנשלחו ל’חינוך מחדש’ (ולא, לא במתקנים רפואיים)? אותה קובה שבה שידול לזנות אינו פשע, אבל "השחתת הציבור" היא בהחלט כן?
    יורם בר חיים כנראה יבלע כל מה שיתנו לו, כל עוד זה לא אמריקאי או ציוני. אנשים מהסוג שלו הגנו על רצח העם של פול פוט, שהוציא מהחוק לבישת משקפיים (!) בנימוקים על ה"אינטלקטואליות הבורגנית" שבה.

  9. שטויות הגיב:

    בקובה יש הומוסקסואלים בגלוי, וכאמור, היא מכירה בנישואים שלהם. וזה בכלל שייך לשרשור אחר.

  10. נתן. הגיב:

    שלום בועז.

    כתבת "הכיבוש של עזה הסתיים ב 1994″.

    מברור שערכתי היום בבוקר מסתבר שגוש-קטיף נמצא ברצועת עזה.

  11. reuven avinoam הגיב:

    ראובן אבינועם:

    אין כל דמיון בין סרבנות מצד שמאל וסרבנות מצד ימין

    הממסד הפוליטי והממסד המשפטי מטפחים בשקידה את התזה שיש נזק לדמוקרטיה בכל כיווני הסרבנות, זו השמאלית וזו הימינית. אך מה לעשות, אין דמיון, לא בבחינת התוכן ולא בבחינת התפקיד הפוליטי-החברתי, בין שני סוגי הסרבנות. כמו כן מפיצים רבים את הטענה המופרכת כי הסירוב משמאל עודד כביכול את הסירוב בימין. נצא ונראה.

    הסירוב מצד ימין קיים בתוך המערכת השלטונית-ביטחונית ומעצב את הקשרים שבין הימין הנחלני – ובין זרועות השלטון והחוק המתיימרים לפעול מעל לפוליטיקה. הסירוב בימין הוא מרכיב באסטרטגיה של כוחות פוליטיים וביטחוניים המשולבים עד עצם היום במערך השלטוני. תופעת הסירוב המצפוני האינדיבידואלי כמעט שאינה קיימת והיא זניחה בתמונה הרחבה.

    התמונה הרחבה היא של פעילות המרדה שיטתית והתארגנות גלויה לאיים על שלטון החוק. איום זה
    הוא סכנה מיידית ומוחשית. הסרבן מצד ימין אינו אלא פיון במאבק כוחות אלה. סרבן זה ‘חונך’ לצבור כוח, מעמד וניסיון צבאי כשלמעשה הוא כפוף לסמכויות חוץ דמוקרטיות כגון קבוצות רבנים – רבני יש"ע, רבני ישיבות ההסדר, רבנים מחנכים במכינות הצבאיות, חוליות כהניסטיות "לבטחון בדרכים", מפקדים בהגנה האזורית ביש"ע, מכינות צבאיות, נוער הגבעות, בריונים מ’זו ארצינו’ ועוד ועוד. "סרבנים" אלה חונכו לתפוס כל עמדה אפשרית במערך הביטחוני- לקראת יום פקודה.

    הסירוב בשמאל הנו זעקה מצפונית, טהורה וכנה, נגד הכניעה במשך דורות לתאוות הסיפוח והנישול של מנהיגי יש"ע. לעומת ההכנות למרידה – או אפילו פוטש מצד הימין – קיימת בשמאל זעקה כנה לשמירת הדמוקרטיה וערכיה הבסיסיים, למען התקווה לשלום ולשוויון בין יהודים וערבים.

    הסרבנים מצד ימין הם פלוגות המחץ של הכוחות החותרים לערעור הדמוקרטיה והרס שלטון החוק. הטענה שהם הושפעו על ידי הסירוב מהשמאל מנתקת את המניעים של הסרבן בימין ממקורות היניקה האמיתיים שלו: התארגנות התנועות הדתיות הקנאיות הכהניסטיות במהותן למען הנצחת השלטון שלהם בארץ זו ולקראת טרנספר המוני של הפלסטינים ממולדתם.

    איזה תמימות פוליטית דרושה כדי לראות את הסרבנות המשתוללת בימין כ"בעיה מצפונית" אצל נער מסכן שאינו יכול לבחור שבין רבו ובין מפקדו.

  12. לטוביה הגיב:

    אני לא רואה שום בעיה בסרבנות מצד ימין ומצד שמאל. הרי מדובר במעט אנשים שהערכים שלהם מתנגשים עם אלו של הרוב. ומדוע לאלצם לפעול נגד צו מצפונם? ישנם רבים אחרים שמוכנים לבצע את העבודה. ובודאי תשאל ומה יקרה אם כולם יסרבו – או אז לא יפנו התנחלויות (כי הרוב ממילא מתנגד לכך) או אולי חס וחלילה לא יהיה כיבוש (כי הרוב ממילא מתנגד לכך).

  13. טוביה בלומנטל הגיב:

    ראובן אבינועם כותב: אין כל דמיון בין סרבנות מצד שמאל וסרבנות מצד ימין.

    לא יעזרו כל הפילפולים: מתן הכשר לסרבנות משמאל נותן גם הכשר לסרבנות מימין. אם מותר לאדם המאמין בקדושת אמנת ג’נווה הרביעית לסרב מותר דבר זה גם לאדם המאמין בקדושת ספר הספרים.

    לכן, בל יתפלאו בשמאל הרדיקלי אם מעשיהם נותנים לגיטימציה לסרבנות של פינוי ישובים.

  14. עופר נ – לאורי ב הגיב:

    החמישה אינם מגדירים עצמם פאציפיסטים אלא סרבני כיבוש

הגיבו לשטויות

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים