הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-5 ביולי, 2004 31 תגובות

חלק א’: כשלון יוזמות השלום ומה אפשר ללמוד ממנו


במשך 3.5 השנים האחרונות נולדו במרחב הישראלי-פלסטיני שלוש יוזמות שלום. בכל אחת מהן הושקעו מאמצים אינטלקטואליים, ארגוניים וכספיים רבים. כל אחת נראתה פתח להגשמת חלום השלום. היוזמה הראשונה היתה של הנשיא קלינטון, שזימן ב-2000 את ישראל והרשות הפלסטינית למו"מ תכליתי ונמרץ שהחל בקמפ דיוויד. היוזמה השנייה, צנועה יותר ומקומית, היתה עצומת "המפקד הלאומי" אותה התניעו ראש השב"כ לשעבר עמי איילון ומחזיק תיק ירושלים ברשות הפלסטינית, ד"ר סרי נוסייבה. השלישית, "יוזמת ז’נבה", פרי מאמציהם המשותפים של פעילים ציונים ממחנה השלום הישראלי ומספר אישים פלסטינים, הושקה בחגיגיות רבה בארץ ובחו"ל, מלווה בתמיכתם של שועי עולם בהווה ובעבר. שלוש היוזמות לא צלחו. הראשונה התפוצצה. שתי האחרות לא המריאו, וההתעניינות הציבורית בהן גוועה תוך זמן קצר. מדוע נכשלו שלושתן בזו אחר זו? מה קרה? מה יכול אדם בישראל ללמוד מזה, אם יש ברצונו ללמוד?

לאחר כשלון יוזמת קלינטון הטילו הצדדים זה על זה את האחריות לכשלון. למרות העדר גרסה מוסכמת על מה שהתרחש, דיווחי המשתתפים מאפשרים זיהוי שני גורמי כשלון שעליהם אין ויכוח: אי ההסכמה בין הצדדים בעניין היקף הנסיגה הישראלית מהגדה המערבית, והעמדות המנוגדות בעניין זכות השיבה. בעניין הנסיגה, הפלסטינים הציגו תוכנית שלום המבוססת על נסיגה ישראלית לגבולות ה-4 ביוני 1967, פינוי ההתנחלויות הישראליות בשטחים, סיום הכיבוש הישראלי בירושלים המזרחית והקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים המזרחית.


הישראלים לא הסכימו לנסיגה לגבולות 67′ אך הציעו נסיגה נדיבה יותר מבעבר, הסכימו לפינוי חלק ניכר מההתנחלויות, אך התעקשו על השארתם של גושי התיישבות גדולים בריבונות ישראלית, סירבו להעברת הריבונות בירושלים המזרחית לידי הפלסטינים, והעלו כחלופה רעיונות שונים ומשונים בדבר שליטה משותפת במקומות הקדושים בירושלים.


המחלוקת בין הצדדים היתה אמיתית ומשתקת. אך בעוד שבענייני נסיגה, גבולות והתנחלויות ראו הישראלים (וגם הפלסטינים) מקום לוויכוח ומיקוח, הרי בעניין התביעה להכרה בזכות השיבה נפערה תהום בלתי עבירה בין הצדדים: מבחינת הפלסטינים העניין לא עמד למיקוח ומבחינת הישראלים הוא נדחה על הסף.


לשיטתם של הפלסטינים, כפי שחזרו והסבירו, זכות השיבה מורכבת מזכותם של פליטי הנכבה לשוב לאדמותיהם שבתחומי מדינת ישראל, ועליהן, או בסמוך להן, לשקם את חייהם האישיים והקהילתיים תוך שמירת השלום עם שכניהם, וכן להכיר בזכותם של אלה הנמנע מהם מלחזור לאדמותיהם לקבל פיצויים מציאותיים על הרכוש שנטשו, ומזכות כל פליט, בין אם יחזור או לא, לקבל פיצוי על הפירות שהניב רכושו הנטוש לאורך השנים.


מבחינת המשלחת הפלסטינית, העמידה האיתנה בעניין זה היתה מובנת מאליה: המשלחת ייצגה בקמפ דיוויד עם שיותר מ-75% מבניו – כ-5.5 מיליון איש – הם פליטים וצאצאיהם המתגוררים מחוץ לגבולות מדינת ישראל. רבים מהם (כמה בדיוק אין לדעת) עומדים על זכותם לשוב למולדתם. דחית ישראל את זכות השיבה סותרת את משאלתם הבסיסית, את האינטרס הקיומי והכלכלי שלהם ואת אינטואיציית הצדק שבה הם דבקים זה יותר מחמישים שנה. ממילא אין היא מאפשרת סיפוק המשאלה הישראלית העמוקה לסיום הסכסוך, לפשרה והשלמה היסטוריות בין הפלסטינים ליהודי ישראל. מן הצד השני של שולחן המו"מ בקמפ דיוויד וטאבה, מנקודת מבטה של המשלחת הישראלית, מתן אפשרות לשיבת הפליטים לתוך תחומי ישראל נתפס כשקול להתאבדות לאומית.


ההכרה ההדדית המכאיבה בתהום הפעורה בין עמדות הצדדים בסוגייה זו היתה גורם חשוב (אך לא יחיד) בדרדור המו"מ אל כשלונו החרוץ. כך הסבירו היטב דוברים ישראלים ופלסטינים שהשתתפו בדיונים או צפו בהם. אך בישראל היו מי שביקשו לטשטש עניין מהותי זה. היו אלו דווקא דוברי מחנה השלום הישראלי שמיד עם התבהרות הכשלון הדרמטי של המו"מ החלו משווקים באגרסיביות את הטענה כאילו הבעיה במו"מ כלל לא היתה בשאלת זכות השיבה, אלא בסירוב הישראלי לנסיגה מלאה מהגדה והרצועה ולכינון ריבונות פלסטינית מלאה בהן. לדוברי מחנה השלום היה אינטרס מובהק לטשטש את האמת, ועוד נחזור לכך.


ואולם, כדי למהר ולעלות על קרקע עובדתית מוצקה, ראוי, למרות האיחור, להזכיר נשכחות ולהעמיד דברים על דיוקם בעזרת מספר ציטוטים מאירי עיניים מדברי בכירי הרשות הפלסטינית על המעמד החשוב שהיה בעיניהם לעמדה שהציגו בקמפ דיוויד (ואח"כ בטאבה) בשאלת הפליטים.


יאסר ערפאת, בנאום לציבור הפלסטיני ברמאללה בסוף יולי 2000, עם שובו מקמפ דיוויד הצהיר: "שיבת הפליטים קדושה, וקדושתה אינה נופלת בלבנו ממעלתם של המקומות הקדושים. אנו חפצים קודם כל בזכות השיבה לעמנו בלבנון, בשל סבלם ומתוך נאמנות לעם הלבנוני ולעמידתו לצדנו בטוב וברע ולחימתו לצדנו במלחמות ובמצור על ביירות".


נביל שעת’, השר לתכנון ולשיתוף פעולה בינלאומי, הסביר את מה שקרה בקמפ דיוויד במאמר שפירסם באותם ימים העיתון הפלסטיני אל-איאם (יולי 2000): "אנו בשלב החזרת כל זכות שנגזלה מאיתנו בשנת 1967 וכל זכות שנגזלה מאיתנו בשנת 1948- לפחות בכל הנוגע לזכויות הפליטים. זכויות אלו החזירו אותנו בקמפ דיוויד אל ה"נכבה"- אל זכותנו הנובעת מהנכבה ולא מהכיבוש של 67′". במאמרו הזכיר שעת’ את הודעתו של אבא אבן כי ישראל קיבלה את החלטות (האו"ם) 181 ו-194 והתחייבה לבצען בשלמות כתנאי לקבלתה כחברה באו"ם. לדבריו, "דרשנו כי ישראל תישא באחריות המוסרית, החוקית והפוליטית לגירוש הפליטים. ההכרה באחריות תביא את הפתרון". שעת’ הדגיש שהמשלחת הפלסטינית במו"מ דחתה כל הגבלה בהיקף מימוש זכות השיבה: "הצד הישראלי הבטיח למלא את החלטה 194 בתנאי שהדבר יהיה במסגרת הסכם על מספר קטן של פליטים. אך אנו דחינו זאת".


אבו מאזן (מחמוד עבאס, פליט מן העיר צפת), מזכיר הוועד הפועל של אש"פ ולימים ראש הממשלה ברשות הפלסטינית, חיזק את דברי שעת’ במאמר שפירסם בעיתון אל-איאם שלושה ימים אחר כך: "המשלחת הפלסטינית סירבה להגביל את מספר הפליטים שיותר להם לשוב – אפילו היו מציעים לנו (שיבה של) שלושה מיליון פלסטינים… זאת משום שרצינו שיכירו בעיקרון ואחר כך להגיע להסכם על לוח זמנים לשיבתם (של הפליטים) או לפיצוי למי שלא חפץ בשיבה".


אבו מאזן הירבה לעסוק בעניין זה. בנובמבר 2000, במאמר על המו"מ בקמפ דיוויד שפירסם ביומון אל-חיאת היוצא בלונדון הסביר: "נושא הפליטים לא היה חשוב פחות מנושא ירושלים, ויתכן שמבחינת התוצאות הוא היה חשוב וקשה עוד יותר. אנו נתקלנו ועוד ניתקל בהתנגדות קשה מצד הממשלה הישראלית, משום שמשמעות הדבר, בשורה התחתונה, שינוי האופי הדמוגרפי (של ישראל) שהישראלים מבקשים לשמר… יש לציין בעניין זה, וזה גם מה שהבהרנו לישראלים, שזכות השיבה משמעותה שיבה לישראל ולא למדינה הפלסטינית, משום שאדמות הרשות הפלסטינית, שבעתיד יהיו מדינת פלסטין, לא היוו (גורם) שגירש פליטים, אלא כזה שקלט אותם… לכן כאשר אנו מדברים על זכות השיבה, אנו מדברים על שיבת הפליטים לישראל, משום שהיא זו שגירשה אותם ומשום שרכושם מצוי שם…".


חברת המועצה המחוקקת הפלסטינית, חנאן עשראוי, חיזקה את העקרון שבבסיס עמדת אבו מאזן בקובעה בבהירות במאמר בעיתון הפלסטיני אל-איאם (דצמבר 2000): "העובדה שהמפעל הציוני מצריך רוב יהודי אינה מצדיקה ויתור על הזכות הלגיטימית (של הפליטים) לשיבה ולפיצויים".


היש אמירות ברורות יותר מאלה? מדוע התאמצו דוברי מחנה שלום הישראלי לטשטש את האמת? התשובה נמצאת כולה בשדה הפנים-ישראלי. הכשלון הקשה בקמפ דיוויד וטאבה התניע שינוי תודעתי מהיר בישראל. בתודעת היהודים בישראל הכשלון סימן את הפלסטינים כאויב מר ובלתי מתפשר, שאין כל דרך להגיע איתו לשלום אמת. ולא בכדי. ההתעקשות הפלסטינית על ההכרה בזכות השיבה כמרכיב מהותי בכינון השלום, הבהירה לרבים כי מבחינת השותף הפלסטיני, הנכונות להגשמת שלום על בסיס "שתי מדינות המכירות זו בזו" אינה מבטאת השלמה פלסטינית עם תוצאתה הדמוגרפית הטרגית של מלחמת 1948: ריקון הארץ מיושביה הערבים. בקמפ דיוויד התברר כי מבחינת הפלסטינים, הפסקת מעשי האיבה וכינון השלום על בסיס "שתי מדינות המכירות זו בזו" אפשריים בהחלט אך יהיו כרוכים בשינוי דמותה של מדינת ישראל ממדינה יהודית המתבססת על רוב יהודי גדול ויציב (80% יהודים מול 20% "מיעוטים") למדינה בעלת מאפיינים דו לאומיים שהיהודים והפלסטינים יהיו בה שתי החטיבות הלאומיות הדומיננטיות.


סדר הדברים שנוצר אחרי הטיהור האתני של 1948 נתפס עשרות שנים בתודעה הישראלית כסדר טבעי והכרחי לעצם הקיום. שינויו נתפס כמתכון להרס כל מה שהיהודים הישראלים התרגלו לראות בו יסוד חיוני לקיומם. משהתברר בישראל, למראה התדרדרות המו"מ בקמפ דיוויד, שטענתו הוותיקה של הימין הישראלי כי "הם לא רוצים רק את עזה ורמאללה, הם רוצים את יפו וחיפה", לא היתה השמצה משוללת יסוד אלא הדגשה (גם אם על דרך העיוות והדמוניזציה) של תביעה פלסטינית אמיתית לחזרה למולדת, הפכו כמעט כל יהודי ישראל לטרף קל לתעמולת הימין ולציבור מגויס, גם אם בלא חשק רב, למחנה ליכוד לאומני חדש בהנהגת אריאל שרון.


המחנה הפוליטי שספג את הטראומה הקשה ביותר עקב כשלון קמפ דיוויד היה מחנה השלום הישראלי. הסיבה ברורה: זהו המחנה שטבע כבר לפני עשרות שנים את הנוסחה הוותיקה והמוכרת "שתי מדינות לשני עמים", והשקיע את כל מאמציו בניסיונות לשכנע את דעת הקהל בישראל כי יש אפשרות זמינה וקרובה לכונן שלום ישראלי פלסטיני על בסיס גבולות שביתת הנשק של 1949. "זמינה וקרובה" – כך טענו דובריו – משום שהפלסטינים מסכימים לזה!


שלום כזה, טענו, ייצור מציאות חדשה, מאוזנת וסימטרית בה יתקיימו זו לצד זו בשלום ובנחת מדינת לאום ערבית פלסטינית ומדינת ישראל קומפקטית, אשר תמשיך לשמור ללא הפרעה וללא ערעור על דמותה כמדינת לאום יהודית. "הפלסטינים מבינים ששיבה אינה מציאותית, והם אומרים לנו את זה בשיחות בארבע עיניים", טענו דוברי מחנה השלום. "ברגע המכריע הפלסטינים כאנשים מציאותיים יסכימו שבעיית הפליטים תיפתר על ידי מתן פיצויים כאלה או אחרים ועל ידי יזום פרויקט נרחב של יישוב הפליטים ביישובים חדשים במדינתם החדשה". בעתיד של שלום, הסבירו ופיתו את מאזיניהם, מדינת ישראל המשוחררת מהמסה האנושית המאיימת של מיליוני הערבים תושבי השטחים תשמור ללא קושי על רוב יהודי יציב בגבולות 67′, ועל יסודו תקיים הגמוניה פוליטית ותרבותית יהודית בתחומים החשובים של חיי הציבור כעניין טבעי, וייתפס כמובן מאליו אף מנקודת מבטם של אזרחיה הערבים שזכויות המיעוט שלהם יישמרו. לפי חזונו של מחנה השלום, הקמת מדינת פלסטין צפויה היתה לשים קץ לסכסוך הלאומי ולהפוך את ישראל, סוף כל סוף, למדינת לאום יהודית לגיטימית בעיני סביבתה.


בעתיד של שלום, מדינת ישראל, הומוגנית וצודקת מתמיד, צפויה היתה להתפנות לקידום מטרות הליבה הוותיקות והמוזנחות של יהודי ישראל: חיזוק הגיבוש והליכוד הפנימי, בניית כלכלה פורחת שכל פניה אל הגברת הייצור והעלאת רמת החיים, הרחבה ניכרת בשירותים הניתנים לאזרחים בתחומי החינוך, הבריאות והרווחה, הפיכת ישראל למקום אטרקטיבי ליהודי התפוצות, הגברת העלייה וחיזוק חוסנה וחיוניותה של הקהילה היהודית בישראל.


כשלון קמפ דיוויד מוטט, בעיני רבים וטובים, תמונה אופטימית זו. הכוח המאגי והמגייס של סיסמת הקרב הוותיקה "שתי מדינות לשני עמים", התפוגג במהירות. בבת אחת קרס מול עיניים בית החלומות שבנו דוברי מחנה השלום הישראלים בעמל רב ובמשך שנים ארוכות. פעילים ואוהדים רבים נטשו את המחנה כשהם מרגישים שהוליכו אותם שולל, מדעת או שלא מדעת. מר וצורב היה טעמה של התבוסה. היש דבר טבעי יותר, בתנאים קשים אלו, מלהתכחש, ולו גם זמנית, לאמת? מלנסות לטשטש את החדות הדוקרנית שבה הזדקרה האמת מול העיניים?


לעקשים שנותרו בתוך המחנה היה אינטרס נפשי, קיומי ופוליטי מובהק להוכיח לעצמם ולזולתם כי לא טעו ולא היטעו. לכן, מסרבים להיפרד מחלומם שהתפוגג, החלו להשקיע את מיטב מאמציהם בחיפוש נמרץ אחר בני ברית פלסטינים שיעזרו להם להחיות את אמון הציבור בנוסחת הקסם שהתנפצה. מאמציהם העלו שני פירות מפוקפקים: "המפקד הלאומי" ו"יוזמת ז’נבה".


היסוד הקריטי המשותף לשתי היוזמות בולט לעין: הכרזה, מפורשת או משתמעת, מצד השותפים הפלסטינים על נכונותם לוותר על "זכות השיבה" של הפליטים לתחומי מדינת ישראל. כלומר: החייאת הרעיון בדבר אפשריותו של שלום המבוסס על קיומן זו לצד זו של שתי מדינות לאום, פלסטינית ויהודית.


להשקתן הדרמטית והמתוקשרת היטב של שתי יוזמות אלה התלוו אין ספור "הסברים" מקדימים ומרככים כאילו כשלון קמפ דיוויד היה לא יותר ממקרה מצער, פרי נסיבות לא מוצלחות, נטיות אופי מזיקות של מנהיג זה או אחר שלא רוסנו בזמן וכיו"ב.


"המפקד הלאומי", ששווק במסע פרסום אגרסיבי לאזרחי ישראל היהודים, ניסה לשכנעם שציבור פלסטיני עממי רחב, מבני כל השכבות החברתיות, ששמותיהם הולכים ומצטברים במהירות בדואר האלקטרוני של היוזמים, מציע לישראלים שלום דה-לוקס, שלום בלי פליטים. הפלסטינים, כך נטען, כבר חותמים. הזרזיף יהפוך עד מהרה לנחשול. דמותו החביבה והמתוחכמת של ד"ר סרי נוסייבה, ערבי ומערבי כאחד, קל לעיכול ונוסך אמון, היתה ראשית הוכחה לכך.


אבל היוזמה נתקעה עד מהרה, נדחית כמעט פה אחד על ידי העם הפלסטיני ומנהיגיו. יאסר ערפאת אמר זאת פשוט וברור. בראיון לאל-חיאת באוקטובר 2002, שלושה חודשים אחרי פרסום מסמך איילון-נוסייבה, התבקש להתייחס לכך ש"האחראי על תיק ירושלים, סרי נוסייבה, חתם עם גורמים ישראלים מן השמאל, על מסמך הבנות שמכיל בתוכו את ביטול זכות הפליטים הפלסטינים לשוב לבתים מהם היגרו". ערפאת השיב: "אף אחד לא יבטל את זכות השיבה. יש החלטה 194. אני אמרתי להם זאת באופן רשמי (לישראלים, א"ד) ב(מסגרת) ההסכמים החתומים בינינו לבינם. אמרתי זאת גם לשרון ולנתניהו בוואי ריבר". אחרים החרו החזיקו אחריו. הציבור הפלסטיני אמר "לא" ברור וחזק לאיילון ולנוסייבה כאחד. יוזמי "המפקד" מצאו עצמם עד מהרה בעמדה התמוהה של מי שמוותרים על מה שאינו שייך להם, ומבטיחים את מה שלא יוכלו לקיים. משלא הצליחו לספק כמות מסקרנת של חתימות הזדהות פלסטיניות, איבדו הישראלים עניין ביוזמה וזו גוועה מאליה.


שוב סירב "מחנה השלום" לוותר. שבויים בחלומם, החלו פעיליו מבשלים את "יוזמת ז’נבה", גירסא משופצת ומורחבת של "המפקד הלאומי". יוזמיה שידרו בכל כלי התקשורת את המסר היסודי של יוזמת איילון-נוסייבה – שלום בלי פליטים – שלבש אצלם מחלצאות לגליסטיות ארוכות ומפורטות, ומידה לא מעטה של עירפול מכוון. תכלית העירפול היתה להקל על השותפים הפלסטינים לשווק את היוזמה בקרב בני עמם. אנשי ז’נבה חשו מחוזקים מן השותפות עם השר הפלסטיני לשעבר יאסר עבד רבו, ומספר אישי ציבור פלסטינים מוכרים נוספים. נקודת הזינוק שלהם היתה טובה יותר משל עמי איילון שנשען על נוסייבה לבדו. הפעם, כך קיוו, זרזיף הנכבדים הערבים יהפוך באמת לנחשול עממי רחב.


אולם גם תוחלתם נכזבה. לא רק שלא הצליחו להוסיף מנהיג פוליטי פלסטיני חשוב אחד לשורותיהם. להפך. עוד לפני פרסום הנוסח הרשמי וטקס ההשקה המפואר בשווייץ, מצאו עצמם השותפים הפלסטינים לניסוח ההסכם מתפתלים ומדברים בכפל לשון בעניין נכונותם הנטענת לוויתור על זכות השיבה לישראל.


קדורה פארס, חבר המועצה המחוקקת, בראיון לטלוויזיה הפלסטינית (אוקטובר 2003), מצא עצמו מזיע לשווא בניסיונו להכליא בין נוסחים שכל המתמצא בהם יודע שאינם מתיישבים כלל זה עם זה: "החלטות האו"ם 242 ו -194″ אמר, "היוו עקרונות מנחים לסיכומים אליהם הגענו. שנית, ניסינו להפיק רעיונות חיוביים אפשריים מההסכמים בקמפ-דיוויד, בטאבה, מסמך ביילין אבו מאזן ומסמך קלינטון שישתלבו עם (החלטות האו"ם) 242 ו-194 ועם העיקרון של ‘שטחים תמורת שלום’".


כמוהו מצא עצמו מכחיש, מתפתל, מערפל ונסוג חליפות גם ג’מאל זקות, חבר הלשכה המדינית של האיחוד הדמוקרטי הפלסטיני פד"א, מבכירי המשתתפים ביוזמת ז’נבה. במאמר ביומון הפלסטיני "אל-חיאת אל-ג’דידה" (30 בנובמבר 2003) כתב: "לפיכך, הטענות מצד גורמים מסוימים לפיהן במסמך יש ויתור על זכות השיבה הן טענות לא אובייקטיביות (אשר אינן מבוססות על) ידע וקריאה מדוקדקת של הטקסט. יתכן שהן מראות ש(מחזיקי טענה זו) נפלו בפח של ההצהרות של מספר אישים ישראלים שניסו להקל על הפצתו (של המסמך) בישראל, וחזרו מספר פעמים על אמירה זו (לפיה המסמך כולל ויתור על זכות השיבה). אף אחד לא טוען שהמסמך מבטיח באופן ישיר את תחילתה של שיבה קולקטיבית של מיליוני פליטים פלסטינים, אבל הוא (גם) אינו מוותר על זכות זו… הוא מאשר הכרה של הצד הישראלי בכך שהחלטת העצרת הכללית 194, החלטת מועצת הביטחון 242 והיוזמה הערבית לשלום ממרץ 2002, הן הבסיס החוקי והמדיני ל(מימוש) זכויות הפליטים… מסמך (ז’נבה) מדגיש שהחלטה 194 היא חלק בלתי נפרד מהתנאים לפתרון (בעיית הפליטים) והיא מהווה בסיס להסכם".


ג’מאל זקות נכנס לפלפולים מסובכים ומפוקפקים ומגיע לכדי פירוש מופרך של סעיף 7 – סעיף הפליטים – המנוסח בהסכם ז’נבה דווקא בבהירות. לפי זקות כל חמש אפשרויות הפתרון לבעיית הפליטים המפורטות בסעיף 7 (שכוללות הכל מלבד שיבה חופשית לשטחי מדינת ישראל, א"ד), אינן ממצות את החלטה 194 ואינן מבטאות את סך כל זכויות הפליטים. הן רק "חלק מן הפתרון". לפי פירוש זקות, להחלטה 194 שבה הוא דבק יש משמעות רחבה יותר ממה שיוחס לה במפורש בהסכם. כלומר, זקות עושה דבר ואומר את היפוכו, פי הדובר מבטל את חתימת ידו ויוצא מכך כי כבר ב-30 בנובמבר 2003, זקות, מיוזמי ז’נבה, נסוג מהסכמתו לוויתור על זכות השיבה.


יאסר עבד רבו מצא עצמו עד מהרה במצב דומה. בדצמבר 2003, בסימפוזיון שאירגן "מועדון העיתונות של דובאי" (כמדווח בעיתון הפלסטיני אל-איאם, דצמבר 2003) הכחיש עבד רבו את הטענה כי במסמך ז’נבה יש ויתור על זכות השיבה. הוא מצא עצמו מדגיש דווקא כי "מסמך ז’נבה הוא המסמך המשותף הראשון של הפלסטינים והישראלים שבו החלטה 194 מהווה בסיס לפתרון בעיית הפליטים". למרבה הצער נמצא עבד רבו משבש את האמת בטענתו כי לפי סעיף 7 אחת האופציות שתעמוד בפני הפליט תהיה "שיבה לישראל בהתאם לתנאים והגבלות מסוימים שהבסיס שלהם הוא שישראל תקבל את אותו מספר (של פליטים) פלסטינים שיקבלו מדינות שלישיות". עיקר שיבושו: טשטוש הזכות המלאה והבלתי מותנית שניתנת בנוסח ההסכם לישראל לקבוע מי וכמה ייכנסו לתחומה. במלים פשוטות: כמו זקות גם עבד רבו, בהופעתו בפני דעת הקהל הערבית, נסוג במהירות מהוויתור לו כביכול הסכים.


מדוע, אם כן נטלו פארס, זקות, עבד רבו ואחרים חלק בניסוח והשקת היוזמה? עבד רבו הסביר זאת בראיון עימו. לדבריו, המניע העיקרי היה רצונם העז לפצח את חומת הניכור כלפי הפלסטינים שנבנתה בציבור הישראלי אחרי כשלון קמפ דיוויד: "מסמך ז’נבה הוא אחת מדרכי ההתנגדות המדינית לתוכניות שרון… יש להתייחס לתפקידו ולתרומתו המדינית ולא להתייחס אליו כאל הסכם לגבי הסדר הניתן ליישום מיידי, שכן הוא דוגמא לפתרון שניתן יהיה לאמץ כאשר יהיה מו"מ רשמי". במלים אחרות: עבד רבו מגלה לנו שמבחינת השותפים הפלסטינים, מדובר היה במהלך אינסטרומנטלי טקטי שתכליתו חידוש הקשר עם הציבור היהודי ולא בוויתור אסטרטגי על זכויות ועקרונות לאומיים.


האדריכלים הישראלים של יוזמת ז’נבה ניסו ליצור רושם כאילו הרשות הפלסטינית מגלה אהדה ליוזמה. תמיכה לטענתם מצאו בנוכחותו של ג’יבריל רג’וב, יועצו של ערפאת לביטחון לאומי, בטקס ההשקה בשווייץ. בעשותם זאת, הטעו את הציבור. בראיון ליומון אל-שרק אל-אוסט בתחילת דצמבר 2003, הסביר רג’וב עצמו בלשון פשוטה וברורה כי התמיכה והאהדה הפלסטינית נתונה למחנה השלום הישראלי באשר זה מכיר בזכות הפלסטינים למדינה ומביע את התנגדותו לכיבוש, לסגר ולמצור. הוא הסביר כי להנהגה הפלסטינית יש עניין רב להמשיך את הדיאלוג עם מחנה השלום ולפעול לחיזוקו ולהגברת תפקודו. ערפאת חש מחויב לברך על מאמצים מצד מחנה השלום הישראלי, במיוחד לנוכח התנאים הקשים בהם הוא פועל. אולם, הדגיש רג’וב: "הנשיא אף פעם לא הסכים למסמך (ז’נבה) או אימץ אותו. ראשית, המסמך אינו מסמך רשמי. שנית, הוא אף פעם לא הוצג בפניו ואף אחד לא ביקש את עמדתו לגביו…". גם מצידו נאמרים הדברים בבירור: מדובר במהלך אינסטרומנטלי טקטי ללא שום ויתור על עקרונות.


משוחררת מכבלי המעודנות הדיפלומטית של רג’וב, התגובה הפלסטינית הבוטה ליוזמת ז’נבה לא אחרה לבוא. הנהגת הרשות הפלסטינית, אישי ציבור חשובים, מפלגות וארגונים, כולם כאחד דחו את הוויתור על זכות השיבה המגולם בנוסחת ז’נבה.


עבדאללה אלחוראני, ראש הוועדה המדינית של המועצה הלאומית הפלסטינית, הפנה בדצמבר 2003 איגרת לכל המשתתפים בניסוח מסמך ז’נבה, בה נכתב כי הם אינם מייצגים אלא את עצמם.


המועצה המחוקקת הפלסטינית, בישיבתה מדצמבר 2003 הדגישה את "זכות שיבת הפליטים הפלסטינים למולדתם ואת זכותם לפיצויים על סבלם ארוך השנים ועל רכושם, במסגרת החלטה 194 והאמנות הבינלאומיות שהאו"ם הכיר בהן" (אל-חיאת אל-ג’דידה, דצמבר 2003).


רפיק אלנתשה, ראש המועצה המחוקקת הפלסטינית, אמר בכינוס בעזה על זכות השיבה (דצמבר 2003) דברים בוטים: "הבעיה הפלסטינית החלה מן הפליטים והיא לא תיפתר אלא בשיבתם לבתיהם. אנו לא נרשה לאף אחד להפקיר את זכויות עמנו… מי שחושב שביכולתו לכונן שלום על חשבון הזכויות הלאומיות שלנו – הוזה. אם יוזמת ז’נבה ויוזמות אחרות יבואו על חשבון זכויות אלו, אז שכולן תלכנה לגיהינום… אם הסכמי השלום לא ישיבו את זכויותינו, הרי ההתנגדות והמאבק הם החלופה שיש בידינו כדי להשיבן" (היומון אל-קודס, דצמבר 2003).


בדומה לו טען צח’ר חבש, חבר הוועדה המרכזית של תנועת הפת"ח (ראיון ליומון אל-קודס, דצמבר 2003): "במסמך ז’נבה יש ויתור על זכות השיבה. לאלו שחתמו עליו אין כל סמכות לעשות כן… אני מאמין בצורך לפעול בזירה הישראלית ולשכנע את החברה הישראלית שאנו רוצים בשלום אבל לא על חשבון זכויותינו". במהלך עצרת ברמאללה אמר צח’ר חבש כנציג הכוחות הלאומיים והאסלאמיים שהתנועה קראה למנהיגיה שלא לנסוע לז’נבה לטקסי השקת היוזמה, וכן קרא לבוא חשבון עם כל מי שהפר את ההחלטה הלאומית הזו.


עמדה דומה הביע האני אלחסן, יועצו המדיני של הנשיא ערפאת במהלך ביקור במחנה הפליטים אלרשידיה בדרום לבנון, באומרו: "הוועדה המרכזית (של הפת"ח, א"ד) אינה מכירה בהסכם ז’נבה… אנו דבקים בזכות השיבה… הרשות לא תוותר על זכות השיבה שאישרה מועצת הביטחון בהחלטה 194″ (היומון הלבנוני אל-נהאר, דצמבר 2003).


מן האגף הדתי, השייח’ עכרמה צברי, המופתי של ירושלים והשטחים הפלסטיניים, הידוע בזיקתו ההדוקה לרשות הפלסטינית, פירסם בתחילת דצמבר 2003 פסק הלכה האוסר על הפליטים הפלסטינים לקבל פיצויים כנגד ויתור על זכות השיבה, "זאת מפני שהאדמה הפלסטינית אינה סחורה שנמכרת ונקנית והיא ווקף מבורך וקדוש" (העיתון אל-חיאת אלג’דידה, דצמבר 2003).


קבוצה גדולה של ארגונים ציבוריים ואיגודים מקצועיים ברצועת עזה פירסמה ב-23 בנובמבר 2003 גילוי דעת ובו דברים כדורבנות: " …חתימת "הבנות ז’נבה" גרמה נזק חמור לקונסנזוס הלאומי הפלסטיני… אנו מצהירים להלן על דחייתנו את ‘הבנות ז’נבה’, מבחינת התהליך (שהוביל אליהן) ומבחינת מהותן, ובכללותן ובפרטיהן, וזאת בגלל תוצאותיהן המזיקות לקונסנזוס הלאומי שלנו. הקונסנזוס הלאומי, המתבטא בזכות השיבה, ההגדרה העצמית והקמת מדינה פלסטינית בעלת ריבונות מלאה, אינו עניין הפתוח לפירושים. אלו הן מטרות שכל אחד צריך לעמול קשה על מנת להגשימן. זהו רצונם האחרון וזוהי צוואתם של החללים (ואלו הם) עקרונות ארגון השחרור הפלסטיני. זכות השיבה היא מקודשת. איש אינו יכול להתפשר עליה. זוהי זכות אינדיבידואלית וקולקטיבית המעוגנת בחוק הבינלאומי (החלטת עצרת האו"ם 194) ומדינת ישראל התחייבה ליישמה כתנאי להתקבלותה כחברה בארגון האומות המאוחדות".


לא פחות מעשרים ארגונים מקצועיים וציבוריים חשובים חתמו על גילוי הדעת. ביניהם: איגודי המהנדסים, הרופאים, האחיות, העובדים הפרה-רפואיים, הרוקחים, המורים, העובדים הסוציאלים, עורכי הדין, העיתונאים, איגודי הפועלים, רואי החשבון, הסופרים, האיגוד הכללי של הנשים הפלסטיניות ואיגוד בוגרי האוניברסיטאות.


תנועת הפת"ח, הגדולה בתנועות הפוליטיות הפלסטיניות, פירסמה שבוע אחר כך, ב-1 בדצמבר 2003 גילוי דעת מקיף ומנומק המבקר קשות את השתתפותם של גורמים באליטה הפלסטינית בשתי היוזמות שנזכרו ובדומות להן, באשר השתתפות זו "מעמידה בסכנה את האחדות והעמידה האיתנה של העם הפלסטיני ואת זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים המהווה את ליבת העניין הפלסטיני". התנועה מצהירה: "בהכירנו בכך שזכות השיבה היא היסוד של הקונסנזוס הפלסטיני, ליבת המאבק הפלסטיני, ההצדקה למאבק המהפכני הנוכחי והחלום של שני שלישים מהעם הפלסטיני, אנו דוחים בתקיפות את כל היוזמות, ההסכמים, ההבנות, פורמליות ובלתי פורמליות, כולל ביילין – אבו מאזן, נוסייבה – איילון, הסכם ז’נבה, אלו ואחרים – שפוגעים בזכות קדושה זו. אנו רואים ביוזמות והסכמים כאלו ביטוי למגמה מסוכנת שהופכת את הקונסנזוס הלאומי לאסימון זול למטרות משא ומתן".


חשוב להבהיר: לפי תפיסתם של אנשי הזרם המרכזי באש"ף ושל הנהגת הרשות הפלסטינית, העמידה האיתנה על זכות השיבה אינה סותרת את בחירתם בשלום עם ישראל כיעד אסטרטגי (מאז אוסלו) ואת ההכרה ההיסטורית במדינת ישראל. ברטוריקה שלהם ההכרה בזכות השיבה אינה מכשול לשלום אלא תנאי הכרחי להגשמתו. אי אפשר, כך הם חוזרים ומדגישים, לכונן שלום מבלי לספק את האינטרס היסודי של שני שלישים מן העם הפלסטיני. הליכה בדרך כזו אינה רק מתכון להנצחת עוול היסטורי, היא מועדת לכשלון. מבחינתם התנאים לכינון שלום יציב לא השתנו מימי מדריד ואוסלו ואלו הם: פירוק ההתנחלויות, נסיגה ישראלית לגבולות 67′, הקמתה, לצד מדינת ישראל, של מדינה פלסטינית בעלת ריבונות מלאה שבירתה ירושלים המזרחית, פתרון בעיית הפליטים על ידי הכרה ישראלית בזכותם לשוב או לקבל פיצויים על רכושם ופירותיו, הכל לפי החוק הבינלאומי ולפי החלטות האו"ם ובראשן החלטה 194 של העצרת הכללית מה-11 בדצמבר 1948. כל הקורא את דוברי הממסד הפלסטיני ומקשיב להם מאז ימי אוסלו נוכח כי נוסחה זו חוזרת כמעט ללא יוצא מן הכלל, ממש כמנטרה, באלפי המאמרים, ההצהרות וההחלטות המופקים על ידם.


ואולי, יאמר מי שיאמר, מדובר למרות הכל בהתעקשות תגרנית? בעמדה לצורכי מיקוח? בחבלי משיח? אולי מדובר בבעיה זמנית, במכשול שעם מעט רצון טוב אפשר יהיה בעתיד הנראה לעין לפנותו מן הדרך?


להפרכת סברות שווא אלה, יוקדש החלק השני של מאמרי.

תגובות
נושאים: מאמרים

31 תגובות

  1. "חלום בלהות" הגיב:

    חלום ההבלהות הוא שבשביל ציוני (גאה או לא) לחיות בשוויון זכויות אמיתי עם פלסטינים זה חלום בלהות.
    יש כאלה שמאיומיהם משתמע רצח עם (הראשון שמוכן אולי גם להשתתף בו) יש אחרים שהמציאות של הכיבוש פשוט טבעית להם ויש (האחרון) שמציע מכירת חיסול (אם אין כאן נסיון נסתר של ביטוי סרקסטי).
    הכל רק לא להכיר בכך שפלסטינים הם בני אדם שניתן לחיות איתם ואפילו לבנות עתיד משותף.
    עד לכדי כך הגיעה הגזענות הציונית ששוטפת כל מוח ולב של ציונים.

  2. עזוב בני מוריס הגיב:

    תסתכל בעצמך בארכיון צה"ל, הכל מתועד, כל הטבחים, הגירושים וההפחדות כדי לגרום לבריחה.
    לא שעובדות מעניינות מכחישי שואה, אבל נניח שאדם ברח מביתו מאימת מלחמה, האם זה גורם לו לאבד את הזכות לחיות בביתו ובארצו ? כן, אם הוא פלסטיני בישראל הציונית…

    וזהו, אין הרבה טעם להתווכח עם מומחים לטאוטולוגיה, אני את שלי אמרתי.

  3. עדו הגיב:

    אני מקוה אבל גם חושב שאנדרה טועה. ראשית, אני מציע שאנדרה יקרא שוב בעיון את דבריו של עבד רבו "… ולא להתיחס אליו כאל הסכם הניתן לישום מידי, שכן הוא דוגמא לפתרון שניתן יהיה לאמץ כאשר יהיה מו"מ רשמי." שום פוליטיקאי לא יכול להגיד בצורה ברורה יותר-כך תפתר הבעיה. יש עוד חשיבות לאמירות מסוג זה, גם אם אומריהן לא מתכוונים לכך בזמן האמירה – למילים יש חיים משל עצמן, הן יוצרות אוירה. גם אם היום הפתרון בלתי אפשרי (ואני חושב שהוא אפשרי גם מצד הפלשתינאים) אמירות מסוג זה יוצרות את האפשרות שהפתרון יתממש בעתיד או בלשונו של עבד רבו – הוא דוגמא לפתרון שניתן יהיה לאמץ. כמו שבישראל דעת הקהל נודדת למקומות שאי אפשר היה לשער למשל התחזקות האידאולוגיה הימנית בשנות ה-70 והחלשותה כיום עד לרוב למען פינוי התנחלויות ביש"ע, כך גם דעת הקהל הפלשתינית מושפעת מארועים ומצבים ואם בעבר לא ניתן היה להעלות על הדעת הכרה בישראל בכל צורה שהיא, הרי היום המצב שונה.
    אבל מעבר לניתוח לוגי צריך גם לקוות ולהאמין שאנדרה טועה. למרות שחלק מהכותבים והמגיבים באתר זה חושבים שכל הישראלים הם טורפי פלשתינאים לתיאבון ואין להם הנאה גדולה מאכילת פלשתינאי לארוחת בוקר הרי שהאמת כמובן אחרת. נדמה לי שרוב הישראלים רוצים להגיע לשלום עם הפלשתינים. בדרך הטבע שני העמים אינם רואים עין בעין את הפתרון, אך כל זמן ששני הצדדים מאמינים שניתן להגיע לפתרון מוסכם יש גם תקוה וחשוב יותר, יש נסיונות להגיע לפתרון כזה. אם חלילה יגיעו אזרחי ישראל למסקנתו של אנדרה נדמה לי שיוסרו כל מגבלות הכח מעל צה"ל. תחסכו את השטויות של "ומה הוא עושה עכשיו". כדי להבין מה משמעות צבא שפועל כמעט ללא מגבלות תסתכלו על עירק ועל צצניה. בשני המקומות הצבאות הורגים אזרחים בלי לטרוח אפילו לדווח ובודאי שאינם מתכוונים להתנצל. כמו שאמרת בהתחלה, צריך גם להאמין.

  4. יגאל הגיב:

    המחבר מתמיד בנסיון לגרום לנו להבין שלא יהיה שלום אלא אם כן נסכים לזכות השיבה ולהצפת הארץ במליוני פלסטינים.
    ובכן, זה לעולם לא יקרה, אני לא מעלה על דעתי שכל מנהיג מעתה ועד קץ הדורות יסכים לזכות השיבה.
    נקודת המוצא של המחבר על הטיהור האתני ב 48 הוא עוד אחד מהאגדות שהשמאל הקיצוני המקבל שופר באתר זה מנסים להפיץ.
    נכון בתגובות הבאות יביאו כאן ידעני השמאל את סיפרו של בני מוריס כהוכחה ניצחת, או את גיבוב השקרים של תדי כ"ץ, שאפילו אוניברסיטת חיפה זרקה מכל החלונות.
    כמו במלחמה , אנשים בורחים ממקום לא בטוח, וזה בדיוק מה שקרה.
    השלום צריך להתבסס על 2 מדינות לשני עמים, ולא פלסטין, עם מדינת ישראל זמנית, אשר תוכרע על ידי רוב פלסטיני אשר יווצר עם שטיפת הארץ בפליטים.

    רוב יהודי צריך וישאר בארך, והציונות והיהדות הם הסיבה היחידה לקיום העם היהודי אשר מתמעט ומתבולל בגולה.

    גיזענות ?? , יכול להיות, כל עם היא גזען בצורה זו או אחרת מהסיבה הפשוטה שכל עם חפץ להמשיך את המורשת שלו בדורות הבאים.
    אולי מלבד חוג מסוים של יהודים אשר מבקשים לאבד את נפשם עם זכות השיבה.

  5. ציוני גאה/ תורת השלבים הגיב:

    מאמר מצוין !
    לקרוא ולא להאמין שזה פורסם בגדה השמאלית.
    העובדות מדברות בעד עצמם
    הפלסטינאים מעולם לא ותרו על מדינה אחת מהים אל הירדן.הם גם מעולם לא הכירו בקיומו של עם יהודי ובטח לא בזכותו ובזיקתו לארץ ישראל (פלסטין).הדבר נובע ממניעים לאומיים ודתיים כאחד
    במשך עשרות שנים הם סרבו להדבר עם הצד היהודי ולקבל כל הצעת פשרה לחלוקת הארץ.
    במשך שנים הם קיוו שמדינות ערב יוציאו בשבילם את הערמונים מהאש. "הצלחתם" של יאסר עראפת וחבריו בחמום הגבולות זרזה את פתיחת המלחמה הכוללת אך בתוצאה הפוכה מהמקווה- כבוש שטחי יהודה ושומרון על ידי ישראל.

    רק ב 1974 לאחר מלחמת יום כפור הבין אש"ף ששחרור פלסטין לא יושג בכח הנשק ובטח לא בשלב אחד. אז הכריז עראפת כי הוא מוכן לקבל כל שטח ממנו תסוג ישראל. הסכמי אוסלו היו מבחינתו צעד אדיר קדימה: חזרה מגלות משפילה מתוניס מבלי לוותר על שום מטרת יסוד

    מחנה השלום הישראלי שהאמין בכנות "בבנית אמון" ו "מזרח תיכון חדש" שאף לפתרון של שתי מדינות לשני עמים.
    אבל שאיפות הפלסטינאים היו ונשארו כתמיד זו שלנו וזו גם כן.

  6. אד גורדון הגיב:

    אני חייב להודות שקראתי את המאמר בתדהמה מסוימת. זה היה כאילו נפער לפתע, בתוך חלום סהרורי, צוהר קטן אל המציאות. אכן כן, כל מילה במקומה מונחת. אין לי רצון לבזבז זמן ומילים מיותרת, אלא לגשת מיד אל הפיתרון היחיד בנמצא, לדעתי כמובן. מתוך הנחה שהפלשתינאים לעולם לא יוותרו על זכות השיבה, ואפילו ונאמר וכן יסכימו לפשרה – זה לא יעזור משום שבתוך עשרים שנה בהתאם לריבוי הטבעי+ עליה במספר העובדים הזרים + המגמה להרס הסביבה והחברה במדינת ישראל שתביא בסופו של דבר לבריחה של אוכלוסיה חזקה – התוצאה של כל זה היא סופה של מדינת ישראל כבית הלאומי של עם ישראל. במצב השני ובו אנו ממשיכים במצב לוחמה, בסופו של דבר לא לעולם חוסן. אנחנו נפסיד.
    ובכן לדעתי הפיתרון היחיד הוא מכירת חיסול של המדינה. ישנם שישה מיליון אזרחים ישראלים – מתוכם מיליון פלשתינאים ועוד מיליון יהודים שיסרבו להתפנות. זה משאיר אותנו עם ארבע מיליון שבתמורה לאזרחות זרה וסכום כסף ישמחו לעזוב את המקום חסר העתיד הזה. אני מניח שאפשר יהיה להגיע לסוג של אוטונומיה לנשארים פלוס בעלות על הכותל. בתמורה נשאיר לפלשתינאים מדינה שלמה מוכנה, סוג של סטארט אפ.

  7. צדיק הגיב:

    מאמר ביטחוניסטי מעט

  8. פרגמטיסט הגיב:

    אין שום קשר בין גזענות להתנגדות ל"זכות השיבה". צעד כזה של קבלת פליטים יביא למצב של מדינה דו-לאומית וכמו שלא יעלה על הדעת להקים מדינה דו-לאומית יהודית-גרמנית או יהודית-ליטאית או יהודית עם כל עם אירופי אחר, כך לא יעלה על הדעת להקים מדינה יהודית-פלסטינית. ההבנה הזו לא קשורה בשנאה או זלזול בעמים האלה, אלא בהתחשבות במציאות בלבד.

  9. אד גורדון הגיב:

    אני מודה ומתוודה שיוזמת השלום שלי היא אכן ראדיקלית, אלא שלמצער, היא היוזמה היחידה אשר מביאה פיתרון מלא וצודק לסיכסוך ואיננה סרקאסטית כלל וכלל, אלא נובעת מתוך שאיפה פרגמטית למנוע אסון נוסף בקנה מידה של השואה מעם ישראל וכמו כן להביא לפיתרון צודק ונוח לסיכסוך במזרח התיכון. לגבי ענין הגזענות – אני לא שונא ערבים, כבני אדם אחד לאחד – הם בני אדם כמו כל אחד אחר בעולם, יש כאלה ויש אחרים. כחברה – לא הייתי מעונין לחיות בחברה על פי הדגם הערבי הקיים ומי שקורא לזה גזענות, אז סביר להניח שאין לו מושג קלוש מה אומר הביטוי זכויות אדם והוא כנראה סבור שדמוקרטיה זהו כלי לשמירה על המשטרים הדיקטוטרים במדינות ערב, ניחא. בכל אופן, במידה ומדינות העולם אכן מעונינות להביא לפיתרון הסיכסוך, אז יש לזה מחיר והוא לא גבוהה. אזרחות מלאה, פלוס פיצוי כספי: מיליון דולר לאדם. את הכסף אפשר לקחת מהנכסים הקיימים במדינה ולדעתי אנחנו אפילו יוצאים כאן בהפסד, רק שווי ערך הנכסים של צ.ה.ל (בסיסי חיל האוויר, ספינות, טנקים וכ"ו) יכול לכסות את העלויות. שלא לדבר על התשתיות האזרחיות שאין כמוהם בשום מדינה ערבית ובקיצור, אנחנו עוד מפסידים כאן. מצד שני המדינות המארחות למעשה מקבלות אוכלוסיה חזקה כלכלית דבר שיתרום לכלכלות המקומיות.
    ואנחנו, הישראלים לשבעבר, אנחנו יוצאים גדולים. גם ביצענו צעד מדהים מבחינת יחסי הציבור של עם ישראל שממקם אותנו סופית בראש הטבלה של המין האנושי יחד עם האינדיאנים, והטיבטים, גם הברזנו מהספינה השוקעת בזמן ועוד ברווח, ולסיכום, לפחות במקרה שלי, פלוס דרכון ניו-זילנדי ומושבה נחמדה שלי ושל החברה, רחוק, רחוק, מהמקום המחורבן הזה.

  10. עמי הגיב:

    בואו ונזכור דבר אחד פשוט: יוזמות השלום השונות, (כולל יוזמת ג’נבה) נדחו בעיקר על ידי ממשלת ישראל. מנהיגים פלסטינאים רבים דווקא ברכו על יוזמת ג’נבה. וזאת למרות הקושי המובן מבחינתם בנושא השיבה.
    ולכן ברור שכדי להגיע לשלום צריך בעיקר לשנות את הלך הרוח בישראל, מאמונה שאפשר שלום עם כיבוש, להבנה שהשלום יכון רק עם סיום הכיבוש.
    אני משוכנע כי בעיית הפליטים אינה כל כך קשה לפתרון, על בסיס של שיבה חלקית. ופצויים לשאר, כך שזכות השיבה תבוא על פתרונה.
    בעיה נוספת היא האינטרסים האמריקאים באזור המתנגדים למעשה למדינה פלסטינית עצמאית. ולכן ההסברה בצורך לסיום הכיבוש, צריכה להיות מלווה בהסברה בצורך לצימצום התלות בארה"ב.

  11. יורם גת הגיב:

    ראשית, איסוף התבטאויות של לצורך הוכחת "משאלתם הבסיסית" או את "אינטואיצית הצדק" של הפלשתינאים הוא תרגיל עקר בפסיכולוגית המונים. האם מישהו חושב שיקשה למצוא שלל התבטאויות מפי דוברים ישראלים ה"מוכיחות" שמשאלתם הבסיסית של הישראלים ומימוש אינטואיצית הצדק שלהם היא השתלטות על כל השטח שממערב לירדן והכחשת זכויות הפלשתינאים להגדרה עצמית?

    שנית, המאמר הנ"ל אינו אלא דייש מחודש של הטיעונים של "השמאל המפוכח" שזכה לפריחה אחרי כשלון קמפ-דייויד. נושא זכות השיבה היווה תירוץ נוח לברק להצדיק את כשלון הפסגה ולהסתיר את הדרך שבה הוא הכפיף את האינטרסים של רוב הישראלים לרצונו של מיעוט קיצוני (ולרגשי הגדלות האישיים שלו) בכך שהתעקש על סיפוח שטחים ניכרים מן הגדה ועל ריבונות ישראלית בהר הבית.

    שלישית, וחשוב מכל, גם אם היינו מקבלים את הטענה של המאמר לפיה הפלשתינאים לא יחתמו על שום הסכם שימנע ממליוני פלשתינאים לחזור לישראל – מה ההשלכה של טענה זו על מדיניותה הרצוייה של ישראל? האם קבלתה של הטענה הזו מוכיחה כי השליטה בפלשתינאים היא מדיניות נכונה? האם קיומה של מדינה פלשתינאית יקדם את שאיפותיהם (ההיפותיטיות) של מליוני הפלשתינים לחזור לישראל או שהוא יחליש את עמדתם?

  12. לאד גורדון הגיב:

    מה תקף אותך ייאוש? לא יהיה הסכם – שלא יהיה. יש הרבה מה לעשות גם בלי להכניס מיליוני פליטים לארץ. נסיגה חד צדדית, פינוי ההתנחלויות, צמצום החיכוך למינימום – ולהמשיך בדרך שבה הלכנו 100 שנה. בעיות הסביבה והחברה אינן גרועות מאשר במקומות אחרים, ואינן דורשות הסכם עם הפלשתינים לפתרונן.

  13. נתן ולא לקח הגיב:

    ליורם גת:

    אתה צודק: איסוף התבטאויות של הנוגעים בדבר הפלסטינים הוא ‘תרגיל עקר בפסיכולוגית המונים’.

    במקום זאת נאסוף את ההתבטאויות שלך ושל חבריך ואז תהיה לנו תמונה נאמנה של המציאות עד….עד שהיא תתפוצץ לנו בפרצוף ותשאיר חלקי גוויות תלויות על העצים.

  14. אד גורדון הגיב:

    יורם גת היקר: תרגיל בפסיכולוגית המונים זה מה שאתה עושה. מטרת המאמר הייתה להראות שהצד הפלשתינאי ברובו המכריע, וכאן הדגש "ברובו המכריע" לא מוותר על רעיון זכות השיבה לתוך מדינת ישראל. במקום להתייחס לטענה אתה מבצע את התרגיל הנדוש, המעייף והעקר ומחזיר את הדיון לשלל הדוברים הישראלים, ומנסה לייצור שוב סימטריה, שלא קיימת, בין בעית זכות השיבה לבעיה הטריטוריה. רוב הציבור בארץ מוכן! לויתור מלא על השטחים – בתמורה לביטחון מלא, דגש על המלא, לישראל וויתור על זכות השיבה. זכות השיבה -זו הבעיה המרכזית וזה הדיון כאן. להתמקד טרינטי.
    לענות על כל טענה שמוצגת באופן עניני בסיסמאות הרגילות של "האם קבלתה של הטענה הזו מוכיחה כי השליטה בפלשתינאים היא מדיניות נכונה"? ואסור לשכוח את הערה הכמעט מגוחכת באוטומטיות שלה על האמריקאים, זה לא מקדם את הדיון לשום מקום. לכולם כאן כבר ברור, כולם הסכימו, ואין על זה בכלל ויכוח: שצריך להחזיר את כל השטחים, שצהל מבצע פעולות רצחניות, שהפלשתינאים סובלים וכל מה שתרצו -אמן. הבעיה המרכזית היא זכות השיבה ועצם היותה של מדינת ישראל נטע זר שגזל את אדמות הערבים + מילכוד האפרטייד של הציונות. זו הבעיה ולא כמה מטרים לכאן או לכאן.
    והפיתרון שלי הוא: ויתור מלא – למען עם ישראל, למען השלום העולמי ולמען הרצון שלי באזרחות ניו- זילנדית פלוס מעט מזומנים.

  15. מיכל: השקר המאורגן הגיב:

    אחרי ארבע שנות דמים, היה ניתן לשער שהשקר הגדול, שקר המילניום של אהוד ברק ושותפיו, יצא לאור השמש. אבל לא, המשפט האומלל "הפכתי כל אבן. אין לנו פרטנר לשלום" רק מגביר חיילים. אפשר לחשוב שהיצמדות לשקר היא זו שתביא אותנו למנוחה ולנחלה.

  16. זינגר הגיב:

    זהו לא מאמר אידיאולוגי, לא עמדה פוליטית ולא מנסה להטיף מוסר. זה מאמר המציג ללא כחל ושרק, דברים מפי אומרם, את העמדה של הזרם המרכזי המתון בתנועה הפלסטינית, בשאלה המרכזית שבסכסוך הישראלי פלסטיני – שאלת הפליטים. הזרם הזה (הפת"ח), שקיבל את תמיכת רוב העם הפלסטיני (אף כי מעמדו נשחק עקב ארועי האינתיפדה השניה) עשה צעדים מרחיקי לכת מבחינתו והכיר בלגיטימיות של מדינת ישראל ובודאי בזכויות המהגרים היהודים כפרטים וכקבוצה לאומית. יחד עם זאת, לא ויתר כהוא זה על זכויות הפלסטינים שבמרכזן זכות השיבה. עמדה זו היתה ידועה למי שרצה לדעת. לגבי רוב הציונים זו עמדה המכילה סתירה פנימית. שכן, שמבחינתם מדינת ישראל פירושה מדינה יהודית (בעלת רוב יהודי). אבל, קיומה של מדינת ישראל כמדינה כזאת מושתת על הטיהור האתני שבוצע ב-1948 (ועל האפלייה ודחיקתם של אזרחיה הפלסטינים). בכך הפלסטינים לא מכירים, אינם יכולים להכיר (והצדק איתם).
    לגבי הימין, זו אינה בבחינת "חדשה מרעישה". היא הוכחה "לצדקת הדרך" ("קיר הברזל" שהפך סתם לקיר המות – הוצאות להורג ללא משפט ולקירות הגטו הפלסטיני – רעיון של השמאל הציוני דווקא).
    הבעייה היא אצל השמאל הציוני: אילו רוצים לאחוז את המקל בשני קצותיו (או לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה), גם להשתית את הדמוקרטיה של המדינה יהודית על טיהור אתני ואפרטהייד וגם להיות מוסריים והומנים. מי שנוקט בגישה זו מדחיק את המציאות כמות שהיא, ומצייר לעצמו מציאות מדומה, בה מסכימים הפלסטינים למעשה (או בתהליך) להצעות הפשרה בנושא הטריטוריאלי כסיום הסכסוך. הצגה זו של הדברים מסוכנת אפילו יותר מהעמדה התוקפנית הבלתי מתנצלת של הימין (ולכן חלקים מהימין "המתון" מאמצים אותה). הצגה מסולפת של המציאות יוצרת תודעה מעוותת בה התוקפן הופך למתגונן והמתגונן סרבן שלום (ולא נאבק על זכויותיו הצודקות).
    מדינת ישראל בכל גבול שהוא היא מדינה דו לאומית, בכך יש להכיר, זו המציאות ולפיה יש לגזור את הפתרון (הדמוקרטי והצודק). הצגת הפלסטיני כדמון אנטי דמוקרט מטבעו היא הצגה גזענית, תוצאה של 100 שנות חינוך ציוני.

  17. יגאל הגיב:

    מילים כדורבנות.

    אז מה הפיתרון?
    (ולא מקובל עלי אזרחות בניו-זילנד – למרות שלי אישית לא איכפת…).

    1. השלמת הנכבה – פינוי כל הפלסטינאים
    (שאינם אזרחי ישראל?).
    2. לחכות – עד שגם זכות השיבה תרד מהפרק?
    3. לדרוש החלטת או"ם חדשה שתפסול חזרה של
    פליטים לישראל, ולו רק לשלום בית.
    4. איפשהוא באמצע?
    5. לפגוע באמריקנים – לגרום להם לחשוב שזה של
    עראפאת, ולגרום לאמריקנים לחסל את
    הטרור הפלסטיני…. duhh….

    האם זוהי המציאות שתומכי חד"ש מאמינים בה?
    ז"א – האם תומכי חד"ש רוצים במימוש זכות השיבה?

  18. עמי הגיב:

    ברצוני לענות לשאלתו של יגאל בציטוט מתקנון מק"י (שהיא כידוע, הגוף הגדול בחד"ש):

    "מק"י היא הראשונה, בארץ הזאת, שהציעה פתרון של שלום לשני העמים. מק"י נאבקת לשלום ישראלי-ערבי צודק, כולל ויציב, שבמרכזו סיום הכיבוש ושלום ישראלי-פלסטיני של שתי מדינות לשני העמים: הקמת מדינה פלסטינית, שבירתה ירושלים המזרחית, בצד מדינת ישראל, שבירתה ירושלים המערבית, ופיתרון בעיית הפליטים הפלסטינים על בסיס החלטות האו"ם המתייחסות לנושא."

    הזכויות של פליט שגורש מביתו, אינן שאלה לדיון, זהו ערך אוניברסלי. אך הפתרון חייב להיות פתרון ולא החמרת הבעיה. כלומר הפתרון לבעית הפליטים צריך לאפשר חיים תקינים לכל הצדדים. ולכן השיבה בפועל צריכה להיות חלקית ובהתאם לאפשרויות. ושאר הפליטים יקבלו פיצויים על רכושם ואדמתם.

    החובה המוטלת על ישראל לסיים את הכיבוש ולאפשר לפלסטינים הקמת מדינה עצמאית בצד מדינת ישראל, אינה יכולה להיות מותנית בוויתור על זכויות הפליטים. שהרי בשני הנושאים גורם העוול העיקרי הוא מדינת ישראל. אך הדרך הרצויה לפתרון הסכסוך הוא הסכם שלום הפותר את כלל הבעיות, ומאפשר פתיחת דף חדש.

  19. מירון יצחק הגיב:

    המון מילים נשפכו במהלך השנים מכל עבר על ‘זכות השיבה’. הצד הערבי/ פלשטינאי מנופף בהחלטה 194 של העצרת האו"ם כבסיס המשפטי הבינלאומי לתביעתו האבסורד-הראשון- כאן שכל העולם הערבי דחה. כידוע אין כל מושג משפטי בינלאומי שנקרא ‘זכות השיבה’ וכולו באמת המצאה ערבית.
    האבסורד השני קשור בטיעון המוסרי/ הצדק הפלשטינאי של זכות השיבה. מלחמת האזרחים של 1947/1948 בארץ ישראל והמלחמה בין מדינת ישראל וצבאות ערביים ב1948 /1949 יצרה אובייקטיבית את בעיית הפליטים אך התוצאה הזאת נובעת כולה מהסירוב הטוטלי של עריי ארץ ישראל ומדינות ערב להכיר בתוכנית החלוקה ולהתקיף את היישוב היהודי בארץ מייד לאחר קבלתה.בספר האחרון בנושא זה של יואב גלבר, קוממיות ונכבה, המתועד היטב אפשר לראות כיצ האסון הפלשטינאי הוא בסופו של דבר תוצאה של
    עמדת ההנהגה הפלשטינאית, הליגה הערבית ,ההתמוטטות של האוכלוסיה הפלשטינאית
    והבריחה ההמונית מפניקת המלחמה והכישלון הערבי בה לאורך כל הדרך.אין מוסר וצדק לתביעה הפלשטינאית אלא אם נקבל את העמדה הבסיסית שלהם שאין מקום לקיומה של מדינה יהודית עצמאית באזור. לכן מי שתובע החזרת מליוני פלשטינאים לשטחי מדינת ישראל מבקש לחסל אותנו כפי שבקשו לעשות זאת מ1947 ועד היום. יותר אבסורדי- האבסורד השלישי- היא העמדה הםלשטינאית של הכרה בקיום מדינה יהודית לצד פלשטינאית בתוספת החזרת מליוני פליטים פלשטינאים למדינת ישראל.
    אז אין פתרון? יש אבל עמום וזה של ‘הזמן עושה את שלו’. אנחנו נפרד מהם וניסוג מרוב השטחים ונחייה את חיינו פה והם את שלהם שם
    במדינתם ונבטיח את עצמנו. האתגר הוא שלהם ולא שלנו.

  20. עמדת מק"י? או הסכם ז’נבה לעניים? הגיב:

    לא ברור היכן מסתיימת עמדת מק"י והיכן מתחילה פרשנותו של עמי. אבל כשלמות זוהי עמדה מופלאה ממש הכל מכל כל שאין בו כלום.
    גם פתרון בעיית הפליטים על בסיס החלטות האו"ם, גם הזכויות של הפליט כערך אוניברסלי שאינו ניתן לערעור וגם.. בפועל שיבה חלקית ובהתאם לאפשרויות (של מי? של שרון? של פרס? של ביילין? על כל פנים של מדינת האפרטהייד הציונית על מנת שתשאר כזאת) ממש הסכם ז’נבה לעניים.

  21. Henry Lowi, Toronto הגיב:

    שאין מקום לקיומה של מדינה יהודית עצמאית באזור.
    There can be no peace as long as there is a colonial relationship between Arabs and Jews. If the Jews are direct occupiers, or in a forced "we are here, they are there" relationship, or the beneficiaries of ethnic cleansing, there can be no peace, and no security
    A militarized ghetto, surrounded by a wall, alongside a giant prison camp –called "an independent Palestinian state" – is no solution.
    There is a "partner" for peace-making, and that partner is the Palestine refugees, who cannot be ignored any longer
    The Israeli left can be effective if it recognizes the causes of the conflict, and promotes real solutions. End the occupation, permit the refugees to return, release the political prisoners, and re-establish relations between Arabs and Jews on the basis of equality. There is no other way.
    Andre Draznin’s article is a good start
    Henry Lowi, Toronto
    lowi@sympatico.ca

  22. עמי הגיב:

    למי שלא ברור, הציטוט מתקנון מק"י, בתגובתי הקודמת, תחום במרכאות. כלומר הפיסקה השניה בלבד.

    וכמו המגיב השואל, גם אני איני מחסידי הציונות. אבל לדעתי העמים באיזור, ובמיוחד העם הפלסטיני סבלו כבר די והותר, וצריך גם לקבל פתרונות של פשרות ולסיים את הסכסוך.

  23. "הפלסטינים סבלו כבר מספיק" הגיב:

    אז מוטב שיכנעו למי שחזק כאן ומכתיב את התנאים. אבל מה לעשות, אין הם מקשיבים ל"עצות" של "מבקשי טובתם" ממק"י ומסרבים לותר (על זכות השיבה).

  24. אשר פרוליך הגיב:

    ליגאל:תודה על כנותך,לפחות אתה מצהיר בפומבי שאתה גזעני.אחרים לא מעיזים להגיד זאת
    ומספרים סיפורים מוזרים ומסטיים כמו"שמירת
    היחודיות של העם(העם הנבחר,המיוחד)",על "זכויות הסטוריות","קדושת
    הארץ","השונה מכל הגויים","דם יהודי"(להבדיל מדם אחר)וכל מיני סיפורים
    שבינם לגזענות טהורה ותורת הגזע העליון,המרחק
    קטן מאוד.

  25. גדי שלסקי הגיב:

    דטרמיניזם היסטורי?

    הפלסטינים לא יוותרו על "זכות השיבה" כפי שרוב הציבור, אם ישאל, לא יוותרו על "ירושלים המאוחדת בירת ישראל". עובדה היא שנושא זכות השיבה לא הועלה על ידי נציגיהם כתנאי למשא ומתן (או כתנאי מוקדם להצלחתו) אלא נשלף תמיד לצרכים תקשורתיים בשלבים משבריים של המשא ומתן לצורך התחפרות ומיקוח.

    המרגיז הוא שחוסר הבנה של הדינמיקה של אופני המשא ומתן הפלסטיני ושל ה(פו)פוליטיקה הפנים פלסטינית של רוב הציבור הישראלי ורבים מנציגיו מאפשרת למפקפקים, לפסימיסטים, או למתנגדים פתחון פה. תהליך של המשא ומתן הוא דינמי, נעשה ע"י בני אנוש, וכל מהלך בו משנה את עמדות הצדדים ותמונת המצב כולה באופן זה או אחר. מי שבוחר להתלות בעמדות פתיחה או מיקוח עקרוניות כדי להצדיק התקבעות עצמית בעמדה לעומתית ופטאליסטית עושה לעצמו חיים קלים אך חוטא בהבנת הדינמיקה של תהליכים מסוג זה.

  26. זינגר – דטרמיניזם היסטרי הגיב:

    המגיב גדי שלסקי מבטא נאמנה את העמדה של השמאל הציוני, שאינה מבוססת (גם עפ"י המאמר) אלא על הונאה ו\או הונאה עצמית בנושא זכות השיבה.
    את זו, הנוגעת לחייהם של שגי שליש מהעם הפלסטיני (בעייה אקוטית) הוא משווה לויתור על "ירושלים המאוחדת בירת ישראל" (שלרוב הישראלים לא נוגעת כלל – עובדה).
    העובדה, "שנושא זכות השיבה לא הועלה על ידי נציגיהם כתנאי למשא ומתן (או כתנאי מוקדם להצלחתו)", היא שורש אי ההבנה (או ההונאה כאמור) של העמדה הנ"ל.
    הפלסטינים, לאחר שהכירו בזכות ישראל להתקיים ופתחו במו"מ, ידעו מה שיודע גדי שלסקי שזכות השיבה אינה ניתנת להשגה במו"מ (עקב "הקוים האדומים" של ישראל בנושא זה). לכן, לצורך השגים אחרים, חשובים כמו בנושא סיום הכיבוש בכל השטחים והורדת ההתנחלויות, "העלימו" את הנושא החשוב ביותר מבחינתם (שאינו עשוי לבוא על פתרונו במו"מ, כאמור). רק כאשר נדרשו כתנאי ל"ויתור" ישראלי לחתום על סיום הסכסוך (וסיום תביעותיהם) העלו את הנושא שמבחינתם הוא הוא הקובע לסיום הסכסוך.
    בכלל, הנסיון להתלות במו"מ כזה או אחר או אפילו בהסכם שעשוי לבטא פורמלית את סיום הסכסוך, הוא נסיון נואל. מיליוני הפליטים מסוגלים לפוצץ כל הסכם (כפי שפוצצו האוטובוסים יחד עם הסכם אוסלו) אפילו עם איזו "הנהגה פלסטינית" (כפי שישראל וארה"ב מנסות "לארגן" אחרי "אי הרלוונטיות" של ערפאת) תחתום ע הסכם כגון "ז’נבה" ודומיו.
    לכן, "מי שבוחר להתלות בעמדות פתיחה או מיקוח עקרוניות כדי להצדיק התקבעות עצמית בעמדה לעומתית ופטאליסטית עושה לעצמו חיים קלים אך חוטא בהבנת הדינמיקה של תהליכים מסוג זה". (ובדטרמיניזם הסטרי).

  27. גדי שלסקי הגיב:

    ושוב, השאלה היא לא אם "מליוני פליטים" (למיטב ידיעתי אוכלוסיית פלסטין המנדטורית מנתה מספר רבבות אך נניח לכך) מסוגלים או מעוניינים לפוצץ כל הסכם. כי אם כן, מליוני ישראלים ודאי מסוגלים לכך (וליותר). השאלה היא, מר זינגר, כיצד אנו תופשים את המציאות האנושית. לעניות דעתי, המציאות האנושית (שלא לומר הפוליטית) היא נזילה. השאלה היא תמיד מה (ומי) עומד מול מה (ומי). כיצד הדברים מוצגים. כיצד הם מתווכים. מהן המוטיבציות, החולשות, האינטרסים של כל אחד ואחד מהמעורבים בכך. אתה מניח מקובעות טוטלית, פרמננטית ובלתי ניתנת לגישור של הפלסטינים בנושא "זכות השיבה" (ונדמה לי ששותפים אחרים להשקפתך טענו אותה טענה תמיד לגבי מדינות ערב כמו מצרים וסוריה, טענה שעד אתה, היאך, לא התממשה, אך נניח גם לכך ונמתין לחורבן הממשמש ובא עוד אי אילו מאות שנים, קטן עלינו זינגר). אני פשוט טוען שהדברים בעולם האנושי לא עובדים כך (אלא אם ממש רוצים לגרום להם). כן, בעולם שלי לכל מטבע שני צדדים.

  28. גיא הגיב:

    זכות השיבה ומדינה פלסטינית יוצרים אבסורד כאשר הם חלק מאותה הדרישה.
    לפני קום המדינה הציונות שאפה ליצור את מדינת הלאום היהודי, בשאיפה שכמה שיות יהודים מהגולה יחיו בה כאזרחיה (זוהי מטרת חוק השבות).

    הדרישות הפלסטיניות שואפות ליצור מדינת לאום פלסטינית אך רוב בני העם (אוכלוסית הפליטים)
    יחיו במדינה אחרת (ישראל) אם אזרחות אחרת, תחת ריבונות לא פלסטינית.

    איזה לאום מקים מדינה כדי שרובו לא יחיה בה.
    (יש לזכור שזכות השיבה אמורה לכלול גם את הפליטים בגדה ובעזה).

    היא הגיונית רק בשילוב אם שאיפה למדינה אחת או להשמדת ישראל בכלל.
    בשני המקרים העם (לאום) היהודי יאבד את הבעלות למדינה שיצר בעצמו, לעצמו.

    (אני לא מאמין שהמנדט היה מתחלק ללא הציונות וההתישבות היהודית, ולכן לא היתה גם מדינה פלסטינית,רק ירדן)

  29. אלי/טענת השיבה -אקטואליה הגיב:

    יוזמת ג’נבה עליה יצא קצפו של כותב המאמר המאמר לפני כ 3.5 שנים גוועה זה מכבר אך הוכוח סביב טענת השיבה נמשך.

    קצת "מוזר" שהפלסטינאים דבקים בהחלטה 194 המבוססת על החלטה 181 הקוראת להקמת שתי מדינות כולל מדינה יהודית, החלטה אותם הם דוחים.

    שנים רבות ניסה אש"ף ועמו גם רסיסי השמאל האנטי ציוני בארץ למכור לנו את חזון המדינה האחת החילונית והדמוקרטית בין הים לירדן, בה יגורו יהודים (שנולדו בארץ לפני 1917)וערבים בשלום ושוויון.

    אך מה לשעות והחמאס השולט ברצועה ומן הסתם היה שולט גם בגדה ללא הכבוש דוגל במדינה אחת איסלאמית בין הים לירדן.

    האם התומכים "בזכות " השיבה חושבים למצוא יותר מקומץ יהודים שיתמכו בביטול זכות הלאום שלהם למדינה עצמאית וריבונית משלהם ?

  30. לאד גורדון הגיב:

    להגר לניו זילנד לא כל כך מסובך. יש להם רשימה לא קטנה של בעלי מקצועות שהם מקבלים בברכה, אם אתה אחד מהם, תוכל להתאזרח בקלות.
    המזומנים יגיעו תוך כדי.

    אתה מוזמן לעשות זאת, אם רצונך בכך. למה למכור אותנו בשביל זה?

  31. חגי הגיב:

    מאמר מרתק. תודה. וגדי שלסקי. זכית לראות בחייך את הקטסטרופה מתרחשת ואפילו לא היית צריך לחכות כל כך הרבה שנים "(ונדמה לי ששותפים אחרים להשקפתך טענו אותה טענה תמיד לגבי מדינות ערב כמו מצרים וסוריה, טענה שעד אתה, היאך, לא התממשה, אך נניח גם לכך ונמתין לחורבן הממשמש ובא עוד אי אילו מאות שנים, קטן עלינו זינגר)"

הגיבו לHenry Lowi, Toronto

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים