הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-9 ביולי, 2004 7 תגובות

אתנחתא קצרה בת שישה ימים בלונדון, מחלצת את האדם ממצב הרוח המורבידי הכמעט נצחי ששורה עליו בארצנו. לונדון היתה קצת קרירה, 17 מעלות פחות או יותר, והגשם הקל הטריד פה ושם. לא יותר מזה. המסיבה במערכת העיתון גארדיאן להשקת ספרה של בתי דפנה (Disenchantment – The Guardian and Israel) גרמה לי קורת רוח די מובנת. נתקלתי שם בהרבה ידידים חדשים וישנים, שרובם הביעו דאגה ממצבה של ישראל, והיו גם ביטויים גלויים של שאט נפש ממדיניותה של הממשלה, ובעיקר מגדר האפרטהייד המבישה, ומהמזימה להצר את צעדיהם של ערביי ירושלים, שבולטת כל כך מכל דיווחיו והתבטאויותיו של ראש השב"כ אבי דיכטר. קראתי במעריב כמה טיעונים הגורסים שהגדר גורמת לישראל נזק כבד, יתר מעצם הקמת ההתנחלויות. יש בהם אמת חלקית: הגדר גורמת נזק, כחלק בלתי נפרד מהכיבוש ומהמנטליות הגזענית העומדת בבסיסו, אבל ההתנחלויות מזיקות עוד יותר. הגדר היא התוצאה; ההתנחלויות הן הסיבה – וכל איש משכיל ברחבי אירופה מודע לכך היטב.

קל למצוא בלונדון גם גילויים מקוממים, בעיקר של אנגלים המטיפים לישראל, אבל מתעלמים מחלקה של ארצם בהרס עיראק, ומעקיפת הדמוקרטיה בשם המלחמה נגד נשק להשמדה המונית שלא היה ולא נברא. הממסד הבריטי מקבל באהבה כל תכתיב מארצות הברית, וגם הנורמות החדשות של מניפולציה גסה של התקשורת בשל ערפל הקרב הופנמו היטב בלונדון. לשאלה של עיתונאי אנגלי מפורסם, "איך אתה מסוגל לחיות תחת שלטונו של אריאל שרון?", נאלצתי לענות: "בדיוק כפי שאתה חי תחת שלטונו של טוני בלייר". גם אני יודע ששרון עולה על בלייר בסקאלת הנתעבות, אבל קשה ואולי גם אין צורך להתאפק.


כבר מזמן הגעתי למסקנה, שעלה בידי לעצב נוסחה שמאפשרת לי להבדיל בין אנטישמים לבין מבקרים כנים של מדיניותה של ישראל. האנטישמים מאמינים שישראל היא מקור כל הרע בעולם, ושהיא והיהודים שולטים בוואשינגטון; לעומת זאת, המבקרים הכנים יודעים שהאינטרסים הרכושניים האמריקאיים גורמים למדיניות החוץ האנוכית והאלימה של ארצות הברית, ושישראל רק משרתת את האינטרסים האלה.


מרתק לגלות שהלאומנות איננה זרה לאנגלים, חרף היומרות לאוניברסאליות חובקת עולם. זה ניכר בעיקר בתגובתם לאירועי ספורט. שמעתי בשבוע שעבר מאנגלים ליברלים, ואפילו מאנשי שמאל המגדירים את עצמם כמרכסיסטים, שאנגליה היא נבחרת הכדורגל הכי טובה בעולם, ושהיא הודחה מטורניר יורו 2004 רק בגלל תעתועיו המרושעים של שופט שווייצרי. כאשר הצדקתי את החלטותיו של השופט, נעצו בי מבט חמור, הגובל בשנאה. כנראה שמעט אנשים מסוגלים לשפוט את עצמם ואת בני עמם בהומור ובמבט הרחב שהם מייעדים לזרים. תנסו לומר לאזרח מולדת הכדורגל שהאנגלים פשוט מפגרים לעומת השחקנים הלאטינים, ותמצאו את עצמכם בודדים לגמרי בעולם מנוכר וקפוא.


למרבה המזל העיתון הסאטירי Private Eye ממשיך להופיע בכל שבועיים, ולגרור עשרות משפטי דיבה לאורך שנים ארוכות. לעיתון אין מדיניות מערכת רשמית, אבל רוב המאמרים בשנתיים האחרונות הציגו את מחרחרי המלחמה בעיראק במערומיהם. יחס הבוז לראש הממשלה בלייר הזכיר לי את סגנון הכתיבה שלי על שמעון פרס, ואני חייב להודות ששאבתי מזה המון תעצומות נפש. זה לגיטימי בעיני העורכים להכפיש עד הסוף אנשים הראויים לכך. בתרבות הפוליטית המשפחתית שלנו, דורשים ממני להתאבל על נעמי שמר או על רחבעם זאבי, למרות הרקורד הגזעני שלהם. זה לא עולה כלל על דעתי, אבל אני מודע היטב לאתוס הסלחני כלפי אנשים כאלה, שנחשבו למלח הארץ חרף מזימתם לגרש מכאן עם שלם. תארו לכם שהיו דורשים מספרדי סוציאליסט להתאבל על פאשיסט בן-ארצו בשנת 1935! יכול להיות ששמר וזאבי הם אבן פינה חשובה בתרבות הצברית האשכנזית, אבל למה זה צריך לעניין אותי? אני בז לכל הגזענים, גם אם הם כתבו שיר עלוב על האחזות הנח"ל בסיני או משהו כזה.


בעיתון פרייבט איי אין הנחות, וגם אנשי רוח מקומיים וזרים זוכים לטיפול קשוח. בגיליון שקניתי בלונדון קראתי למשל, "ראיון" מצחיק עם המנהיג הרוחני הטיבטי, הדאליי לאמא.


שאלה: הוד קדושתו. כמנהיג של 2,500 מיליון בודהיסטים, יש לך איזה מסר מיוחד בנושא הכפיות?


דאליי לאמא: מגירה יכולה להיות מלאה כפיות. לכל אחת מהן יש יישות משלה. אנחנו הבודהיסטים קוראים לזה, כפיתיאנג.


שאלה: אתה יכול להסביר לקוראים למה אתה מתכוון בקונספציה הזאת?


דאליי לאמא: זה פשוט. לכל כפית יש שני קטבים. יש לנו את הידית, שבה אנחנו אוחזים, ואת הקוטב השני, שבאמצעותו אנחנו מערבבים נוזלים, כמו תה, חלב יאק או מרק עדשים. בחלק הזה אנחנו מכניסים אוכל לפה.


שאלה: אתה יכול להמשיך ולהדריך אותנו בנתיב התבונה הזה, הוד מעלתך?


דאליי לאמא: בהחלט. כל אספקט של הכפית פועל בהרמוניה עם החלק השני וכך היא מגיעה להגשמה עצמית, והופכת לחלק מהרצון הקוסמי או הרי-קרישנאן.


שאלה: ואז, מה קורה בעצם?


דאליי לאמא: אה, עכשיו אנחנו חודרים לסוד המסתורין של הכפית והקארמה שלה. כיצד היא תבטא את עצמה, באורח יחסי לישויות דומות, כמו הכף או המזלג. כאשר נבין שמדובר באחדות של ישויות נוכל לראות בכך את תחילת המסע הרוחני שלנו שהיא גם, בכמה מובנים, גם סוף המסע.


שאלה: אתה יכול לספר לנו משהו משעשע בנושא הכפיות?


דאליי לאמא: כן ולא. כפיות גורמות לנו לצחוק, אבל גם נוסכות בנו עצבות. אבל הן אינן יכולות להביא אותנו לדרך התבונה. אנחנו חייבים למצוא אותה בעצמנו. ברגע שנמצא את התבונה, אנחנו חייבים לאבד אותה.


אבל סיפורי הקיץ השיגו אותי גם כאן. עם שובי קיבלתי אימייל מידיד ערבי, שסיפר לי על חברו, משפטן ערבי בעל תואר שני, שענה למודעה בעיתון והגיע לראיון עם עורך דין יהודי מפורסם. הבוס המיועד קיבל אותו בסבר פנים יפות, הראה לו את המשרד העתידי שלו, את המזכירה העתידית שלו, ירד איתו למגרש החניה והציג בפניו את המכונית שתעמוד לרשותו. אחר כך לקח אותו לדירה בבעלות המשרד, שתהיה גם היא שלו. הערבי התחיל לחשוש שמשהו כאן לא בסדר, אולי יותר מדי מושלם. "אתה מסתלבט עלי?", שאל. "כן", הודה הבוס, "אבל אתה התחלת".

תגובות
נושאים: מאמרים

7 תגובות

  1. יורם גת הגיב:

    אני אשמח אם תוכל לפרט איך לדעתך התמיכה בישראל משרתת אינטרסים אמריקאיים. בעיניי העוצמה והעקביות של התמיכה האמריקאית בישראל הם פלא. אני נוטה להאמין שמדובר יותר בתופעה פסיכולוגית או סוציולוגית אמריקאית מאשר באינטרסים מחושבים.

  2. אד גורדון הגיב:

    כתבה מרגשת. אלמלא היותי קלגס ציוני יתכן ואף הייתי מזיל דמעה מול התאורים המרגשים של התעוזה והתושיה אותם גילה ברעם מול אותו עיתונאי אנגלי מחוצף. בכל אופן שמחתי לשמוע שגם בתנאי טמפרטורה שונים וריחוק גיאורפי מהקולוניה העלובה ביותר במזרח התיכון מר ברעם עדין בוחן את העולם מבעד לחרך הביקורתיות הצר והחד משמעי המאפין אותו. תמיכה בקבוצת כדורגל לאומית לעולם תחשב לאומנות, ובכלל כאשר אנו נתפוס את השלטון, דבר ראשון, מיד אחרי שנגמור להעמיד לדין ולהיפטר מכל מחרחרי המלחמות, לשלוח לחינוך מחדש את כל הקפיטליסטים ובאופן כללי למנוע בכל דרך אפשרית הפרה של זכויות האדם, נדאג לשנות את חוקי הכדורגל כך שכל קבוצה תצטרך להבקיע את השער שלה. באופן הזה נצליח למנוע לאומנות בקרב הציבור. וכדאי שכל איש משכיל ברחבי אירופה יהיה מודע לכך היטב.
    שמחתי גם מאד לשמוע שנמצאה הנוסחה לזהות ולהבחין בין אנטישמים למבקרים כנים. כל מי שמשמיע את דעותיו של ברעם הוא מבקר כנה, כל השאר הם אנטישמים, גזענים וסתם בני אדם שלא מבינים שום דבר, אבל בבעיה הזו כבר נטפל במסגרות החינוך מחדש, לא לדאוג חברים. בכל אופן מוזר שברעם עלה על הנוסחה הזו רק עכשיו וזה משום כל מי שקורא את מאמריו מבין מיד את הנוסחתיות הקבועה על פיה ישק דבר בממלכתו. אין ספק שגישה זו מקלה על החיים ועוזרת בגיבוש תפיסת עולם מגובשת, שאפשר לדון עליה בטקלינים שבאירופה התרבותית וכל איש משכיל ברחבי אירופה מודע לכך היטב.

  3. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    לחיים ברעם היקר

    נהניתי כרגיל וכהרגלי לקרוא את רשימתך, וברשותך הערה: אין תופשים אדם בשעת צערו, ואכן גם סוציאליסטים ומרקסיסטים מוצהרים נתפשים לעיתים "על חם", כשמפיהם משתרבבים ניסוחים הנגזרים מעולם אחר, אימפריאליסטי-לאומי-לאומני-כוחני, ובפרט כשהדבר נוגע לליבת מסורתם – הכדורגל.
    אתה כותב כי מרתק לגלות עד כמה הבריטים לאומנים. הלאומנות שלהם, בנוסח האימפריאליסטי-כוחני-כובשני, מנוגעת בהם עוד מימי ה"זוהר הפיראטי" של אליזבט הראשונה, דרייק, הוקינס ואחרים. הקולוניאליזם-אימפריאליזם הבריטי של המאות 18-19 ואל תוך המאה ה-20 אינו בבחינת תחדיש מחקרי. נאומים של פוליטיקאים, ובכללם ראשי ממשלה, המתוארכים לשלהי המאה ה-19, רוויים באימפריאליזם ובלאומנות ומחרים-מחזיקים אחריהם הוגי דעות, סופרים ומשוררים. קיפלינג מיודענו, שאנו מתרפקים על יצירותיו המפונטזות על הודו וסביבתה, פירסם, בין השאר את "משא האדם הלבן" (white man’s burden) ב-1899 – שיר העולה על גדותיו בביטויים פטרנליסטיים-גזעניים-כובשנים-כוחניים של האדם הלבן, ובעיקר הבריטי, כשלו מזומן היעד המקודש של חינוך הפראים. אם השיר היה נכתב מתוך נקודת מוצא צינית-מושחזת היה זוכה לתהילת עולם המוסר והצדק.
    זאת ועוד, הבריטים, שקבלו את השליטה הזמנית על האזור בתוקף מסמך המנדט, העדיפו לראות את נוכחותם באזור כמנוף קולוניאליסטי לכל דבר, כזה המכובס על-ידי חבר הלאומים ונקרא "מנדט". עמדה זו רוייה בהרבה יותר מאשר קורטוב סתמי של לאומנות.

  4. חיים ברעם הגיב:

    ד"ר יחיעם שורק היקר,
    אני מניח שאתה מתאר לעצמך שאני מודע היטב לתולדות האימפריאליזם הבריטי, וגם לתרבות האנגלית כולל המרכיב של קיפילינג בהיסטוריה שלה. "ההפתעה" הזאת שובצה במסגרת טור יותר קליל שכתבתי, גם לקוראים שלא מן השמאל, בעיתוני כל העיר. האירוניה היא על רקע היומרה של אנגלים משיכבה מסוימת, להיות מעל ללאומנות ולכן גם להטיף מוסר לכל העולם מאולימפוס, שהם בעצם לא נמצאים בו.
    אין לי שום בעייה לשמוע ביקורת על ישראל בחו"ל. היא בדרך כלל פחות חריפה מאשר הביקורת שלי עצמי. עם זאת, קשה לי לקבל מאנשים התומכים בגנגסטריזם של בוש ובלייר הטפות מוסר כלשהן.

  5. נתן ולא לקח הגיב:

    חיים ברעם חזר מאנגליה עם הארה של ממש:

    "כבר מזמן הגעתי למסקנה, שעלה בידי לעצב נוסחה שמאפשרת לי להבדיל בין אנטישמים לבין מבקרים כנים של מדיניותה של ישראל. האנטישמים מאמינים שישראל היא מקור כל הרע בעולם, ושהיא והיהודים שולטים בוואשינגטון; לעומת זאת, המבקרים הכנים יודעים שהאינטרסים הרכושניים האמריקאיים גורמים למדיניות החוץ האנוכית והאלימה של ארצות הברית, ושישראל רק משרתת את האינטרסים האלה."

    זכור לי שקראתי לפני כשנה מאמר של אורי אבנרי ("הלילה שאחרי" כמדומני) שבו הוא תיאר איך ישראל וסוכניה שולטים בוושינגטון בעזרת הלובי היהודי ומכתיבים לארה"ב את מדיניותה.

    ע"פ הנוסחה החדשה של ברעם ניתן להגדיר את אבנרי כאנטישמי, הלא כן?

  6. עדו ג הגיב:

    שמת לב שלפי ההגדרה שלך לאנטישמיות יש לא מעט מגיבים אנטישמים באתר זה, או שההגדרה לא חלה על יהודים?

  7. אור דורון הגיב:

    חיים שלום
    אני מודה שאני מעריך מאד את תפיסתך בנושא כדורגל למרות שאתה אוהד קבוצה בשם הפועל ירושלים לא על בסיס ענייני אלא על בסיס רגשי – מכוון דבר המהווה סתירה למשל להיבט ההתקפי רב השערים שאתה כל כך מטיף לו .
    למעשה אני כותב לגבי הבדיחה שהינה די ישנה ומסופרת ביום שישי בעיקר על יוצאי המזרח – מזרח אירופה בעלי המשרד ומזרחיים המבקשים להעסיקם ואין אני צריך לספר לך מהי בעייתנו העיקרים במדינת ישראל. פתרון הבעיה הישראלית פלשתינאית היא חלק מהפתרון החברתי הישראלי.

הגיבו לד"ר יחיעם שורק

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים