הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 ביולי, 2004 7 תגובות

גם ללא תמונות הסנאף של קורבנות המלחמה בעיראק, סרטו החדש של מייקל מור, "פרנהייט 11/9″, שהגיע לאקרני הארץ בשבוע שעבר, הוא סרט מטריד, שמותח ביקורת קשה על תיפקודו של הנשיא בוש מאז בחירתו לנשיא, דרך יום נפילת התאומים ועד להחלטה על כיבוש עיראק. אילו מור היה יכול להמשיך לעקוב אחר התפתחותה של עיראק החדשה, הוא ודאי לא היה נעצר בביקורת על הקשרים החמים בין משפחת בוש למשפחת המלוכה הסעודית. הוא גם לא היה מסתפק בביקורת קשה על האינטרסים של הממשל והתאגידים שהרוויחו יפה מכיבוש עיראק. אילו היה הסרט יכול להמשיך לגולל את קורותיה של המדינה האומללה הזאת כמה שנים קדימה, הוא היה מגלה מציאות מטרידה: עיראק החדשה שוחררה מהדיקטטור סדאם, ושועבדה לחלוטין לארה"ב ולקרן המטבע הבינלאומית.

באחת הסצינות בסרט מכניסה אותנו המצלמה לכנס יוקרתי שאירגנו חברות אמריקאיות, ובהן מייקרוסופט. תחת הכותרת "בנייה מחדש של עיראק", ביקש התאגיד אלבירטון, שזכה בתקציב שמן לשיקום עיראק (בין היתר בזכות קשריו עם סגן הנשיא דיק צ’ייני) לנדב כמה טיפים לעשיית כסף מהכיבוש. לדוכן הנואמים עלה נציג של חברה אמריקאית שמנהליה כנראה לא זכו לשחק גולף עם אנשי הממשל. הוא התלונן על כך שבעוד תאגידי ענק יגזרו קופון רציני מהעסק, החברות הקטנות, שרובן ישמשו קבלניות משנה לאותם תאגידים, יילחמו על הפירורים. הנציג ודאי לא התכוון בדבריו לעיראקים ולחברות העיראקיות שאיבדו עם הכיבוש כל אפשרות להשפיע על המהלכים הכלכליים בארץ מולדתן.


על פרויקט השיקום של עיראק מנצחים התאגידים אלבירטון ובכטל (האחרון לא הופיע משום מה בסרטו של מור, למרות שריילי בכטל, שהתאגיד בבעלות משפחתו, משמש חבר בוועדת היצוא של הנשיא). פרט לאספקת התשתית הלוגיסטית לצבא האמריקאי, פרויקט השיקום כולל גם הקמת תשתיות כבישים, נמלי תעופה ונמלי ים, רשת טלפונים ומוסדות חינוך ובריאות.


כלפי חוץ זה נשמע נחמד: מחווה הומניטרית למדינה הכבושה. אלא שאת התמורה למחוות ישלמו האזרח האמריקאי, ובעיקר האזרח העיראקי שישלם כל חייו – באמצעות מסים, הפרטת נכסים ציבוריים ועתודות נפט. זה החוב שהטיל עליו הכיבוש האמריקאי בעיראק.


מבצע ריקון עיראק


לפני שבוע הודיעה קרן המטבע הבינלאומית כי בקרוב היא "תכיר בעיראק". הכרה זו תאפשר מתן הלוואות לשיקום ופיתוח של המדינה. לכאורה, שוב תוכנית ורודה ולא מזיקה. אלא שעל "הלוואות לפיתוח" משלמת המדינה בריבית עצבנית ובשינויים מבניים. החוב הענקי לקרן ותהליכי הליברליזציה ישעבדו את עיראק לתנאי הכלכלה של המדינות המכתיבות את מדיניות הקרן (וליתר דיוק, ארה"ב). תנאים אלה כוללים חשיפת השוק המקומי לתנודות הבלתי יציבות של שוק ההון, קיצוצים מאסיביים בשכר ובתקציב, ומכירת נכסים ציבוריים. ארגנטינה היא דוגמה טובה למדינה שקרן המטבע אהבה לתמוך בה.


מבצע שחרור עיראק מסתמן יותר כמבצע שחרור הנכסים ואוצרות טבע מידי העיראקים, וכשחרור העיראקים מהאפשרות לכונן כלכלה חופשית באמת – כלכלה שאינה תלויה באח הגדול, כלכלה שמבוססת על עסקים מקומיים ועל חלוקת משאבים הוגנת. עיראק הופכת להיות קולוניה מערבית המשרתת אינטרסים עסקיים לא לה.


דמוקרטיה בעיראק אינה עניין להמוני העם. ודאי שלא לעם שאינו יכול לבחור אפילו מי ינהל לו את רשת הטלפונים. דמוקרטיה עיראקית היא עניין לקומץ ידידים של הדוד סם. אלו יהיו, כנראה, העיראקים היחידים שירוויחו מהמלחמה ויחיו חיי עושר כמו בחווה טקסנית מצליחה. העיראקי הממוצע ימשיך לחיות כאילו סדאם מעולם לא עזב את הארץ: עני מרוד שבמקרה הטוב ימצא עבודה כפועל באחד ממיזמי השיקום.


אנחנו על המפה


מכירת החיסול בעיראק לא נגמרת במדינות בעלות הברית. כל מדינה שמשחקת במשחק השוק החופשי רוצה לנגוס משהו. כל חברה מסחרית מנסה להשחיל יד או רגל. גם אנחנו.


ממעט הידיעות בעיתונות אפשר ללמוד שגם ישראלים מחפשים את דרכם בשוק החדש שנפתח בעיראק. חברת אירידיום לוויינים הישראלית מספקת טלפונים ציבוריים, חברת סקאל מייצאת מוצרי חשמל וטכנולוגיה, תמי 4 מכרה מערכות טיהור מים, והיד עוד נטויה. את העיראקים, כתמיד, איש לא שואל.


כדי להתגבר על הבעייתיות שעלולה להתעורר, הסחורה הישראלית מועברת לצרכן העיראקי לאחר מחיקה של הכיתוב העברי, דרך סוחרים ידידותיים יותר למשתמש מטורקיה וירדן.


זה לא לטלפון


אם בכיבוש עסקינן, לאחרונה גילתה חברת פרטנר יכולות מרשימות בתחום השיווק בשבדיה. השבדיםמסתבר, לא ממש מיהרו להחליף את הטלפונים הניידים שלהם לטלפונים מהדור השלישי – אבל את מסע ההתרחבות של החברות הסלולריות איש לא יעצור. גם לא השבדים. בכתבה שפורסמה בעיתון "הארץ" הסביר יעקב קדמי, אחד מבכירי פרטנר שעוסק בזמן האחרון בהחדרת טכנולוגיית הדור השלישי של אורנג’ לשבדיה, כיצד התגבר על המכשול: השינוי בדעת הקהל נוצר באמצעות מאמרי מערכת, בתשלום המפרסם, שלא סומנו או הוגדרו כפרסומת. הקורא השבדי שפתח את אתרי האינטרנט של העיתונים הנחשבים בשבדיה קיבל כתבות ומאמרים שהתחזו לעיתונות אובייקטיבית.


מובן שהעניין מסריח עד לב השמים. עיתונות, כדאי להזכיר, לא נועדה לגרות את חושי הצריכה של הקוראים, אלא לספק להם מידע כמה שיותר אמין על המציאות. הרי אי אפשר לשבח במאמר מערכת את מגיני התחתון שעוזרות לנשים להשתחרר ולהיות בטוחות בעצמן. יהיו שיראו בהחדרת מסר פרסומי באמצעות מאמר – רמאות לשמה. קדמי רואה בזה "ניסיון לחנך את הציבור".

תגובות
נושאים: מאמרים

7 תגובות

  1. רוני ערמון הגיב:

    לא נכון
    לא מוכרים ידע, מעודדים בורות
    אם הידע הזה לא משקף את המציאות אז הוא לא ידע, הוא סתם רעש רקע.
    כשאמרתי שהבעיה שלנו היא בורות
    התכוונתי לבורות לגבי ידע שכן משקף את המציאות.

    ידע שמשקף את המציאות הוא הערובה היחידה לשינוי חברתי מועיל. פעילות שלא נובעת מידע היא סתם רעש וצפצופים, מפגרת ככל שהיא לוחמנית.

  2. פירסום סמוי – גם אצלנו | שחר דולב הגיב:

    גם בארץ לא נחסכה מאיתנו מכת הפרסום הסמוי. לאחרונה נפסלה התכנית "אליפות ישראל באבן, נייר ומספריים" כשהסתבר שהיא בעצם חלק מקמפיין הפרסום של חברה מסחרית. תכניות נוספות רבות ממשיכות לפרסם באופן סמוי: "כוכב נולד", "סוף הדרך", "מדינה על המשקל" ו"עסק משפחתי" בערוץ 2, "השיר שלנו" בלוויין, ו-"מיכאלה" בכבלים. מועצת הערוץ השני ממלאת פיה מים.
    ע"פ הערכה שפורסמה לאחרונה ב’הארץ’, היקף הפרסום הסמוי בישראל: 10 מיליון דולר בשנה.

  3. עודד גלעד הגיב:

    מעניין אותי כיצד גובשה ה"הערכה" של 10 מליון דולר לפירסום סמוי. מישהו יודע האם התשלום עבור הפירסום הסמוי הוא גלוי?

  4. מה פתאום הגיב:

    מוכרים ידע בכמויות. הבעיה היא שהידע הזה הוא מניפולטיווי ולא משקף את המציאות, אלא את האידיאולוגיה של בעלי הכוח.
    הבעיה היא לא חוסר ידע – כל אמריקאי מסוגל להתווכח איתך על עובדות ומספרים, אלא שאותן עובדות ומספרים הם תוצר של הכוח התאגידים והתקשורתי.
    חוץ מזה שידע הוא לא ערובה לכלום. מספיק לחשוב שהבערות היא הבעיה העיקרית שלנו, זה נורא ציוני.

  5. רוני ערמון הגיב:

    הסרט של מייקל מור לא מדבר רק על קשרים כלליים בין משפחת המלוכה האמריקאית (בוש) לסעודית. התחקיר מציין קשרים ישירים בין משפחת בוש למשפחת בן-לאדן. מייקל מור מצליח לא-ליפול לחנטריש הקוסנפירטיבי, תוך שהוא מרכז מידע חשוב לרקע להפלת התאומים.

    ולגבי הדיווח מעיראק, לדעתי תמונות הסנאף היו ממש מעטות. הזוועה האמיתית שעליה מצביע מור היא הראיונות עם החיילים. בנוסף, מור מצליח לגעת בלב כשהוא עוקב אחר האם הפטריוטית בשינוי כואב שהיא עוברת.

    מור אינו בא לתת דיווח על עיראק, הוא לא מגיע כדי לרדת על בוש, הוא לא מראיין כדי להשפיל חיילים או אימהות, ולא כדי להצביע על ממסד מרושע זה או אחר. הסרט "פרנהייט 9.11″ מצביע על הבורות, על חוסר הידיעה שלנו, כמכשול לחיים חברתיים (שימו לב לדבריה של האם הפטריוטית בסוף הסרט).

    קרן המטבע, בוש, סדאם, בן-לאדן, חיים על הראש-בתחת של מיליוני אנשים. המוטציות האלה יעשו הכל כדי שאנשים ישארו ללא ידע.

    אבל, האחריות להוציא את הראש מהתחת היא תמיד של האדם עצמו. אף אחד לא ייעשה את העבודה במקומו.

  6. ידע לא תמיד אובייקטיבי הגיב:

    בשביל להכיר את המציאות אנחנו חייבים להיות "טיפשים"- לזנוח כל סוג של ידע, שתמיד מסתיר מאיתנו את המציאות, ולהגיע להכרה חיה של המציאות. אדם הוא אדם, ולא סימן בפנקס או אובייקט בתיאוריה מהפכנית כלשהי.

  7. אריק ימיני הגיב:

    כמה חודשים חלפו, והפתטיות של התגובות על הסרט "פרנהייט 9/11″ רק משביחה עם הזמן.

הגיבו לרוני ערמון

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים