הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-25 ביולי, 2004 21 תגובות

אני כותב את הדברים האלה בלב דואב. דחיתי את כתיבתם עד כמה שיכולתי. במסורת היהודית יש פסוק מכאיב: "לא נחרב בית המקדש אלא בגלל שנאת חינם". הוא מתייחס לאירועים בתוך ירושלים הנצורה, בשנת 70 לספירה, כאשר צרו עליה לגיונות רומא. בעוד שחיילי טיטוס הידקו את המצור והרעב עשה שמות בעיר הנצורה, התנהלו בתוכה קרבות מרים בין סיעות של קנאים, שהרגו זה את זה ושרפו זה לזה את מחסני החיטה שעוד נותרו.

משהו דומה קורה עכשיו בשטחים הפלסטיניים. בעוד שכוחות הכיבוש מהדקים את המצור עליהם ומבצעים "חיסולים ממוקדים", פרצו בהם קרבות בין פלסטינים היורים זה בזה, מתנקשים במנהיגים ושורפים מפקדות.


אלופי הכיבוש, הפוליטיקאים והפרשנים הישראלים, מתמוגגים או מצקצקים בלשונם בהתחסדות: הלא תמיד אמרנו לכם, הפלסטינים אינם מסוגלים למשול בעצמם, אין אצלם עם מי לדבר, אין לנו פרטנר. כשעוזבים אותם לנפשם, משתררת האנארכיה. הרבה לשונות ליהגו השבוע את המלה היוונית "כאוס", במבטא אמריקאי.


מכיוון שממשלת שרון עצמה יצרה את המצב הקיים בעזה, היא דומה לבן שהרג את שני הוריו ומבקש מהשופטים: "רחמו עלי, אני יתום!".


באורח פרדוקסלי, דווקא ראשי הסיעות הפלסטיניות מאמינים להכרזות שרון על כוונתו לצאת מעזה. מה שמתרחש שם הוא, לכאורה, מאבק על חלוקת עור הדוב שלא נצוד עדיין.


למרות שהם מדברים על "רפורמה", המלה החביבה על האמריקאים, הקרב הוא על כוח ושררה: הסיעה של מוחמד דחלאן מקווה להשתלט על הרצועה בעוד מועד. אנשי שרון אומרים בגלוי שסיעה זו מקובלת עליהם. האמריקאים תומכים בה, כדי ליישר קו עם שרון. גם המצרים תומכים בה, כדי למצוא חן בעיני האמריקאים.


הסיעה היריבה תומכת במוסא ערפאת, שהתמנה על ידי יאסר ערפאת, קרוב משפחתו, לתפקיד ביטחוני מרכזי. יתכן שזה לא היה המינוי הכי מוצלח. אבל האיש במוקטעה מינה את נאמנו מפני שהוא סומך עליו שימנע את הסכנה הגדולה ביותר העומדת עכשיו לעיניו: שמא יינתק הקשר בין הרצועה והגדה, ועזה תהפוך למין בנטוסטאן "עצמאית" בחסות ישראלית-אמריקאית-מצרית.


זה מה שקורה על פני השטח. אך יש לאירועים גם שורשים עמוקים יותר, הנעוצים בהוויה הפלסטינית הנוכחית, שיש בה סתירה קיומית. מצד אחד, מלחמת השחרור הפלסטינית רחוקה מסיומה. היא נמצאת בעיצומה. אפשר לומר שמעולם לא היה עצם קיומם של הפלסטינים – כאומה וכיחידים – נתון בסכנה גדולה יותר מאשר עכשיו.


מנגד, נוצרה בגדה וברצועה מין "מדינה שבדרך", המחייבת ניהול ממלכתי בכל התחומים: ביטחון, כלכלה, חינוך, משפט, רווחה ועוד.


המצב הסוריאליסטי בעזה משקף את הסתירה: בעוד שמוסא ערפאת, מוחמד דחלאן ושאר מנהיגי הפת"ח נאבקים זה בזה על השליטה ברשות הפלסטינית ובמנגנוני הביטחון שלה, מתנהל קרב יומיומי אכזרי בין התנזים, החמאס והג’יהאד ובין כוחות הכיבוש.


מנהיגה של מלחמת השחרור הוא יאסר ערפאת. בקרב הפלסטינים אין עוררין על כך. הוא האדם היחיד המסוגל לשמור על אחדות העם הפלסטיני. הוא המנהיג היחיד שיש לו תפיסה אסטרטגית המקיפה את כל התחומים הגיאוגרפיים והפונקציונליים של העם הפלסטיני המפוזר. יש לו התכונות הדרושות למנהיג במצב כזה: מעמד אישי בלתי מעורער, אומץ לב אישי, כושר החלטה, יכולת תמרון. לא לחינם קוראים לו "אבי האומה" ומשווים אותו לג’ורג’ וואשינגטון, דוד בן גוריון ולנלסון מנדלה.


הביקורת על ערפאת – הנפוצה בעיקר בקרב העלית האינטלקטואלית והפוליטית – נוגעת לתפקודו כראש "המדינה שבדרך". שלא כמו ראש ממשלת ישראל, ערפאת אינו חשוד בשחיתות אישית. טוענים כלפיו שהרשות הפלסטינית דומה למשטרים הערביים האחרים, ששולטים בהם משטר ריכוזי, שחיתות של מקורבים, פרוטקציה משפחתית וריבוי מנגנוני ביטחון.


כפי שאמר לי חבר פרלמנט פלסטיני: "ערפאת מנהל את המאבק הלאומי, וכולנו תומכים בו. אבל הוא מזניח את הסדר הפנימי, ונגד זה אנחנו מתקוממים".


אולם שרון אינו לוחם מלחמת חורמה בערפאת מפני שאינו מחלק סמכויות או מפני שיש לו שבעה מנגנוני ביטחון שונים (בארצות הברית יש 15 שירותי מודיעין, ארבע זרועות צבאיות ואינספור משטרות). הוא לוחם בערפאת מפני שחיסולו יביא להתפוררות העם הפלסטיני לפירורים ויאפשר טיהור אתני. ערפאת מודע מאוד לסכנה הזאת, ובהשוואה אליה נראים לו כל חוליי הרשות הפלסטינית כמשניים.


האסטרטגיה של שרון ואלופיו פשוטה וברוטלית: לרסק את הרשות הפלסטינית, להפוך את החיים בשטחים הכבושים לגיהינום, לגרום לתוהו ובוהו, לפורר את הציבור הפלסטיני ולגרום לו לנטוש את הארץ, לא במהלך דרמטי אחד (נוסח 1948) אלא בתהליך זוחל.


עד עכשיו זה לא הצליח. למרות התנאים הבלתי אנושיים, החזיק הציבור הפלסטיני מעמד בצורה המעוררת השתאות. אירועי הימים האחרונים נראים לשרון ולראשי צה"ל כסימני שבירה. אני חושב שהם טועים, ושהציבור הפלסטיני יתעשת מול פני הסכנה הנוראה שהוא נתון בה.


סביר מאוד שהאסיר במוקטעה, שכבר הוציא את עמו ממשברים קיומיים כה רבים, יעשה זאת שוב. אני מקווה שכך יהיה, מפני שערפאת הוא גם האדם היחיד המסוגל לעשות איתנו שלום. אין לנו סיכוי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה כל זמן ששכנינו לא יגיעו לכך.

תגובות
נושאים: מאמרים

21 תגובות

  1. שלומי בר אדון הגיב:

    עראפת אינו חשוד בשחיתות אישית?
    איפה חי האדון אבנרי הנכבד.
    כנראה שהעוגיות שאכל בלשכתו של ערפאת תוססות בבטנו וגרמו לו לשכוח שערפאת נאשם בכך שהונו האישי עומד על מיליוני דולרים- שאולי עוזרים לאשתו ולבתו לחיות חיי רווחה בצרפת.

  2. אלעד בר הגיב:

    איך אתה מסוגל להשוואת את ערפאת לנלסון מנדלה?
    ערפאת הוא דיקטטור רוצח וטרוריסט ואילו נלסון מנדלה מתנגד לאלימות. עראפת יותר מושחת משרון. לאיפה אתה חושב שהלכו כל כספי הסיוע?.
    עראפת עוסק בדיכואי בני עמו מישום שהוא יודע שאם הוא יחתום על הסכם שלום עם ישראל הוא יגמור כמו סאדאת.

  3. נועמי הגיב:

    המאמר הזה של אורי אבנרי הזכיר לי קטע מספרו הנפלא של אמיל חביבי "אח’טיה" :

    "..אחרי מלחמת 67′ בא אלי קרוב משפחה מן הגדה, ואמר: ‘נכון, היהודים יכולים לנצח אותנו בשריון ובמטוסים, אבל לא ביחפנים’. יצאה שעה ארוכה עד שהבנתי שהוא מתכוון למה שאחינו היהודים מכנים חי"ר. אני עצמי סבור שגם בסיף אנחנו עולים עליהם, ובארטילריה של תחנות רדיו, ובוויכוחים שלנו על מחיר הדגים שעודם שוחים בים, ובמספר המלכים שלנו והנסיכים והתיירים ממכה, ובמספר העיתונים וכתבי-העת שמופיעים בלונדון ובפריס, על מנת לשכנע את הערבים באופן סופי ומוחלט, שאדמות אללה רחבות-ידיים, ואין מקום צר זולת המולדת "

    אמיל חביבי, "אח’טיה" (תרגום אנטון שמאס) , הוצאת עם-עובד, פרוזה אחרת, ע’ 62.

  4. לאלעד הגיב:

    נלסון מנדלה פיקד על הזרוע הצבאית של הANC, שפעולותיה כללו בין השאר פצצות בסופרמרקטים.

    מנדלה הוא מנהיג חשוב של שחרור לאומי, שבניגוד לערפאת לא הסכים להיות נשיא של בנטוסטאן אלא המשיך להיאבק נגד משטר האפרטהייד.
    ובלי קשר להסכמה או אי-הסכמה, ה"פציפיזם" של מנדלה זו המצאה של ליבראלים אירופים, מנדלה הוא מנהיג של מאבק מזוין בדיוק כמו כל מהנהיגי השחרור הלאומי בעולם.

    יורם בר-חיים

  5. הANC התנגדו לפגיעה בבני אדם הגיב:

    ופגעו רק ברכוש ובמבנים. מנדלה התנגד לפגיעה בחפים מפשע ופקד על הארגון להמנע מכך בכל מחיר, מה שעלה לו במעמדו בתוך הארגון תקופה מסוימת. כנראה שגם בANC היו יורמים למיניהם שהעדיפו את הרומנטיקה של הדם והאש.

  6. אה, כן הגיב:

    אולי תפסיקו להמציא היסטוריה ?
    הANC הקימו זרוע צבאית בשנות ה-60, שנקראה "רומח האומה" (שם מלא "רומנטיקה"), שעשתה מאבק מזוין לפי הצורך ושנלסון מנדלה פיקד עליה.
    מי שרוצה להיות פציפיסט שיהיה פציפיסט, אבל למה לגרור לזה שמות של מנהיגי גרילה ואחרי שמתקנים אותך עוד להגיד "כן, אבל הוא התנגד לפגיעה באזרחים"… ?
    רומנטיקות של דם או רומנטיקות של פציפיזם הם עיסוקים למי שיש להם זמן לזה, אנשים שחיים תחת משטר טרור נאבקים, סובלים ונהרגים (והורגים כשהם יכולים) וזה בכלל לא רומנטי.

    יורם בר-חיים

  7. מאבק מזוין לא מחייב פגיעה באנשים הגיב:

    הם בכלל לא היו פציפיסטים, אלא טמנו פצצות והחריבו והרסו והשמידו. לעומת זאת, מטרתם המוצהרת לא היתה הריגת בני אדם!
    יש הבדל בין פציפיזם להומניות יורם.

  8. מעניין שאבנרי יוצר זהות הגיב:

    בין קיצו הקרב של ערפאת לקיצו של העם הפלסטיני.

    דווקא עכשיו, לפני ההתנתקות הישראלית מעזה,
    "אפשר לומר שמעולם לא היה עצם קיומם של הפלסטינים – כאומה וכיחידים – נתון בסכנה גדולה יותר מאשר עכשיו"?

    האם הגיע זמנו של ‘חורבן הבית’ הפלסטיני תחת שלטון ערפאת ובמיוחד לקראת קריסתו?

    וליורם: יורם מתנהג כלוחם גרילה אמיץ מול צג המחשב המנהל ‘קרבות’ שלא הוא יצטרך לשפוך את דמו בהם.

    בזמן שהפלסטינים נהרגים במלחמת הטרור נהרג יורם ‘באוהלו של מחשבו’ המהפכני.

  9. יורם בר-חיים הגיב:

    לכל מטיפי המוסר לפלסטינים.
    קצת מצחיק לשבת מול המחשב ולכתוב על אנשים שיושבים מול המחשב…
    אף אחד מאיתנו, הכותבים פה, לא נהרג מהטרור הישראלי, חלקנו נפגעים פה ושם בהפגנות אבל זה פינאטס לעומת מה שקורה לפלסטינים. וזה בדיוק ההבדל ביני לבינכם, אני לא הטפתי מוסר לנרצחים, לא אמרתי להם לעשות כך ולא אמרתי להם לעשות אחרת, אלא גיליתי, ואני עדיין מגלה, סולידריות עם המאבק הפלסטיני כמות שהוא, כמיטב יכלתי.

    אלו הקוראים לפלסטינים להירצח בשקט ובלי אלימות יכולים ללגלג עד מחר, אבל להמציא את המציאות אינם יכולים, והמציאות (הלא נעימה) היא שמאבקים לשחרור לאומי הם קשים ומרובי סבל והרג. עצמת ההיסטריה של התומכים בהתאבדות פציפיסטית מומחשת היטב כשהם הופכים עמידה על נכונותן של עובדות (כמו עברו של מנדלה) לויכוח בעד ונגד המעשים המדוברים באותן עובדות, כאילו בצידקתו המוסרית של איזה תל-אביבי יוכרע אופי המאבק של מישהו.

  10. נלסון מנדלה על הטרוריזם הגיב:

    אחרי ה-11 בספטמבר ועל השלום במזה"ת.

    לא בטוח שה’מהפכנים’ יאהבו אותו.

    The terrible audacity of the events of 11 September 2001 shook all of us out of preconceptions about peace and security in the world. It is not clear that we have already fully comprehended the implications and consequences of what happened on that day, but surely the world will not be the same after those events.

    The events, with such cold-blooded efficiency executed in the heart of the most powerful nation in the world, reminded that all of the world stands exposed to terrorism that confounds because of its utter and ultimate lack of respect for law and convention.

    Acts of terrorism have of course not been confined to those we saw in New York and Washington on 11 September. Many parts of the world, too many parts in fact, continue to be haunted by this scourge that is terrorism. It assumes many forms and presents itself as in service of many causes. Its defining feature is its ruthless and deliberate attack on innocent civilians.

    It was the perversely spectacular nature of the events of 11 September — and not that other lives lost are less valued than those — that focused the world’s mind anew on the threat of terrorism. It starkly confronted us with some of the moral issues around the pursuit of peace in the world.

    We have had occasion to express ourselves publicly in support of the current military actions by the United States and Britain in pursuit of those they identified as the perpetrators of the acts of terror. We accept that the United States and Britain are bent on bringing to book the identified terrorists and that the unfortunate civilian casualties that arise are coincidental. We accept that they will and are taking all precautions possible within a war situation to minimise civilian casualties and suffering.

    The tragedy of war — and therefore one of the main reasons why we should redouble our collective efforts to create a world in which war shall have no place — is that inevitably innocent civilians and bystanders suffer and die. In the process of war infrastructure, so vital to the lives of ordinary citizens, gets destroyed. This is undoubtedly happening again in the military activities conducted by the United States and Britain in Afghanistan.

    Those in that country — already so devastated by war and conflict — who refuse to co-operate with the international forces against terrorism, have brought this war on the country and are the ones in the first place responsible for this further tragic suffering.

    ———————

    It is appropriate in this Sadat lecture that we should point specifically to the situation in the Middle East and the imperative that a lasting and just settlement be found to that long simmering conflict. Towards the end of 1999, we visited a number of capitals in that region and stipulated three conditions for finding a settlement. We repeat those conditions.

    Firstly, the withdrawal of Israel from all occupied territories; secondly, the unequivocal commitment by the Arab countries to the right of Israel to exist within secure borders; and thirdly, an international commission acceptable to both parties, to oversee the negotiations and implementation of agreements.

    http://members.aol.com/sberen2000/mandela.htm

    בטח מנדלה מכר את עצמו לאימפריאליסטים וולציונים.

  11. עובר ושב הגיב:

    יורם מגלה סולידריות עם המאבק הפלסטיני "כמות שהוא"?

    מעבר לעמידה ה"מוסרית" האיתנה והמרשימה שלך, יורם, לא היה כדאי לקחת בחשבון את התוצאות המעשיות של אופי ה"מאבק" (זה לא השמאל שתמיד מילל על טרמינולוגיה מכובסת?) הפלסטיני לפלסטינים עצמם – ההרס והחורבן שנגרמו שם לכל תשתית מדינית, שלא לדבר על תשתיות אזרחיות, ושלא לדבר על המחיר בחיי אדם, ושלא לדבר על הרס מרקם היחסים עם החברה הישראלית?

  12. חחח הגיב:

    גם פידל קסטרו גינה את ההתקפה של האחד-עשר בספטמבר וזה לא גרם לשום מוסרן-ליבראלי לאמץ אותו בתור מודל… זה גם לא הפך את פידל לפחות מנהיג-שלעבר של גרילה ותומך של תנועות גרילה לשחרור בחצי העולם בערך…
    אגב, הגינוי של קסטרו הוא אולי היחיד שיש לו איזושהי משמעות מוסרית כי הוא היחיד שלא בא מצד ממשל שתלוי בארה"ב (והממשל בדרום-אפריקה מאד תלוי בארה"ב, למרות כמה צעדים אמיצים כמו ההתנגדות של מנדלה למלחמה בעראק).
    ואגב, היות שהויכוח הטפשי הזה התחיל מההשוואה לערפאת, אז גם ערפאת גינה את ה11 בספטמבר…

    יורם בר-חיים

  13. נו טוב מי זה כבר מנדלה הגיב:

    מנדלה הוא לא חומסקי, הוא רק משחרר האומה הדרום-אפריקאית מאחד המשטרים החשוכים של העשורים האחרונים… בטח אף פעם לא הפגין בקריה אפילו.

  14. האומנם? הגיב:

    "לא גרם לשום מוסרן-ליברל לאמץ אותו בתור מודל"
    מה בקשר אליך יורם? ולשאר ה’מהפכנים’ הקטנים שמעולם לא החזיקו בידם נשק (טוב שכך כמובן) אך מטיפים לכל עמי העולם שעליהם לרצוח את אויביהם במקום להתפייס איתם?

  15. אור הגיב:

    אני תוהה אם זה לא שלב טבעי שהפלשתינאים צריכים לעבור בתהליך הגאולה מעראפת.
    התאווה לקונספירציות שליטה של אבנרי לא במקום. עראפת מושחת עד העצם ,הכיבוש הוא לא תירוץ להכל וייטב לפלשתינאים אם ייקחו אחריות על הממשל העצמי שלהם.זו בדיוק הטרגדיה של הפלשתינאים- דווקא היחיד שיכול לאחד אותם הוא זה שעושה להם הכי הרבה נזק. האופציה היחידה היותר גרועה מעראפת זה שהם יתפוררו ולכן הם נצמדים לעראפת. זה מראה לנו משהו על אותו "עם פלשתינאי" שאין שום דבר שמאחד אותו מעבר לשנאת היהודים שמיוצגת ע"י עראפת.

  16. עופר נ הגיב:

    אור, אפשר להגיד על ערפאת הרבה דברים, אבל ראיות להיותו "שונא יהודים" לא ראיתי.

    מה נאמר על "עם ישראל" (כמו המרכאות שלך על הפלסטינים ), שהדבק העיקרי המחבר אותו הוא שנאה\פחד מהערבים ? הרי זהו בדיוק הדבק המחבר רקמה רעועה שבה לישראל אחרי 56 שנה אין כיוון ברור בשום תחום מהותי (פרט להזדיינות בנשק עד הצוואר) : לא בהגדרת הדת והמדינה, לא בבחירה מפורשת של משנה כלכלית, לא בחזון על זהות ישראלית, ואפילו לא בבחירה איך להקים יישובים במרחב הצפוף שלנו.

  17. אור הגיב:

    אני לא מבין איך אתה יכול להשוות אותנו לפלשתינאים. משהו הרי איחד אותנו 2000 שנה בגלות חוץ משנאתנו לערבים ,נכון?

  18. אורי אבנרי נהדר הגיב:

    אחד הכותבים המוכשרים ביותר בשמאל

  19. ישי / מלחמת השחרור הגיב:

    האם מלחמת השחרור הפלשטינית (כפי שמכנה אותה הכותב) לא הסתימה בהצלחה ברגע שאהוד ברק הציע מה שהציע בטאבה?
    אפילו גוש-שלום כתב באתר האינטרנט שלו, שהצעת טאבה 2001 היתה סבירה ביותר, והפלשטינים היו צריכים לקבלה.
    האם לא די בסרוב להצעת טאבה ובמאמריו המעולים של אנדרה דריינין, בכדי להבין שהמלחמה אינה על סיום הכבוש של 1967?

  20. ישראל פוטרמן הגיב:

    אבנרי מפרש את העובדות בהתאם להשקפתו האידיאולוגית, הקמת מדינה פלסטינית בראשות ערפאת "לצד" מדינת ישראל הציונית (שלתמימים ביותר כבר ברור מה המשמעות האמיתית של "הסידור" הזה).
    השחיתות ברשות הפלסטינית היא קופרודוקציה ביו ישראל לערפאת שנוצרה באוסלו (ולא משנה למה כל אחד מהצדדים התכוון). המאבק בעזה עכשיו הוא בין דחלן שקיבל את התכתיב הישראלי אמריקאי "בלי ערפאת" לבין מוסה ערפאת (ש"לא היה המינוי הכי מוצלח") המבטא את המשך השלטון המושחת של הרשות בהנהגת ערפאת.
    למאבק הזה יש צד שלישי של הועדות העממיות התובעות ביעור השחיתות מכל צד וכן תביעות מעמדיות, תעסוקה למובטלים והמשך האינתיפדה. הצד הזה לא רק שאינו משרת את המטרות של שרון אלא גורמות לו דאגה רבה (כנראה גם לאבנרי).
    מעמדו הבלתי מעורער של ערפאת בקרב הפלסטינים (במידה שהוא אכן בלתי מעורער) בא לו עקב עמידתו בראש ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש הציוני טרם אוסלו ועכשיו עקב כליאתו והשפלתו הגזענית ע"י ישראל במוקעטה אך בפירוש לא עקב תיפקודו כראש הרשות הפלסטינית.
    מאבקים פנימיים בתוך עם הנתון בכיבוש אינו חיזיון נדיר (ההיפך מכך הוא הנכון), בין כאלה המשרתים בפועל את עיניינו של הכובש לבין אלו המוכנים לפשרות על חשבון רוב העם לבין אלו התובעים מאבק ללא פשרות עד לסילוק הכובש.

  21. ברוך דקל הגיב:

    לכל המאשימים את הרשות הפלסטינית בשחיתות מענין מה הם חושבים על ממשלת ישראל?ןבקשר לדרישה ליתר דמוקרטיה ושקיפות של הרשות הפלסטינית תחשבו מה היה קורה אם מנחם בגין היה מפנה דרישה דומה לסאדאת? האם היה נחתם חוזה שלןם?

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים