הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-26 ביולי, 2004 13 תגובות

אנדרה ידידי! אחרי עשרות שנים של ידידות, קל לי יותר לכתוב אליך מכתב אישי (גם אם יציצו בו קוראי "הגדה"), מאשר לכתוב מאמר מנוכר על הנושאים בהם דנת. מאמרך "זכות השיבה – אשליית מחנה השלום הישראלי" הוא מאמר רציני, מאמר טוב, הדן באחד הנושאים המרכזיים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני – בבעיית הפליטים. אפתח דווקא במשפט מפתח על השוני בין עמדותינו. לאורך מאמרך כולו, המלים שלום ופיוס מחוברות תמיד זו לזו; ואילו אני הפרדתי ביניהן, בין שלום בין המדינות לבין הפיוס בין העמים. אפתח בפיוס, עליו אנו מסכימים.

בסופו של המאמר אתה דן בשלוש אופציות לגבי העתיד: "הסדר ביניים" בין שתי המדינות שאינו כולל את בעיית הפליטים; שתי מדינות בהן ישתנה אופייה של ישראל תכלית שינוי: דמוגרפית, תחיקתית וערכית; וזו השלישית, הנראית לך היום רחוקה מכולן: "איחוד בהסכמה של הארץ כולה במסגרת מדינית, דמוקרטית חילונית אחת, שתהייה דו-לאומית ורב-תרבותית, שבה תובטח ותוגשם זכות השיבה וזכות הישיבה של יהודים וערבים בכל מקום בו אינם פוגעים בזכויות זולתם".


דווקא אופציה זו שהיא באמת רחוקה, חשוב להעלותה לדיון כתחנה אחרונה של הסכסוך, תחנה הפיוס בין העמים. פיוס אמיתי מדוע? שתי הסיבות המונחות בבסיסו של הסכסוך הן: טריטוריה ופליטים (ועל אחת מהן אינך דן כלל, מדוע?). כבר אמרתי וכתבתי פעמים רבות: חלוקת א"י/פלסטין לשתי מדינות, 78% לישראל ו-22% לפלסטינים (כאשר תמומש ואם תמומש), אינה יכולה להיות בסיס לפיוס בין העמים. איך אני יודע? מסיבה בלתי מדעית לחלוטין: אילו הייתי אני בצדו הפלסטיני של הסכסוך לא הייתי מפויס לעולם על חלוקה הגוזלת מעמי 78% מהמולדת, ונותנת אותו לעם אחר. זוהי חלוקה שגם אם תתבצע בדרכי שלום, תהייה תמיד תוצאה של עדיפות כוחנית, כלכלית ופוליטית בין לאומית.


כמובן ששתי מדינות שכאלה אינן יכולות כלל לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים. המדינה האחת, הפלסטינית, תהייה בהכרח קטנטונת טריטוריאלית, וחלשה כלכלית, ותוכל לכן לתרום תרומה חלקית מאוד לפתרונה של הבעיה; ואילו המדינה השנייה, ישראל, קטנה אף היא, אתנית-לאומנית בשורש נשמתה, לא תחדל מלהקיף את עצמה בחומה, פיסית או אחרת, בפני כל "האחרים" שאינם יהודים (אחרי חסימת הדרך לנישואין של פלסטינים/פלסטיניות לערבים אזרחי ישראל, עומד כבר על הפרק החוק למניעת אזרחות או תושבות, מלא יהודים כמובן, על בסיס של קרבת משפחה). בבסיסה של המדינה הזאת מונח עקרון הברזל של ההפרדה "אנחנו פה והם שם", והוא משותף לרוב אזרחי ישראל היהודים, גם כאלה המסכימים כבר כיום ל"שתי מדינות לשני העמים", עם כל ההבדלים שבתוכם פנימה בשאלת מיקומו של הגבול שיחצה בין שתי המדינות.


ואילו בבסיסה של אופציית המדינה האחת, ניצב לו עקרון הפוך, והוא עקרון ההתחברות. עקרון זה, שמימושו ההדרגתי מקדים כבר כיום את המדינה האחת, המפויסת, משותף עתה למיעוט בין אזרחי ישראל היהודים, המממשים אותו בצוותא עם אזרחים ישראלים פלסטינים תוך כדי חשיבה משותפת ומאבק משותף (תנועת "תעאיוש" – שותפות ערבית-יהודית, היא דגם חדש, משיב נפש, של התפתחות כזאת).


אולם אנדרה, האם נגזר על הכיבוש הקולוניאלי להמשך עד שעקרון ההתחברות, היקר לנו כל-כך, יהיה לנחלת הכלל, או לנחלתם של רוב הישראלים הכובשים והפלסטינים הכבושים?!


כאן אני מגיע אל השלום בין המדינות, השונה בהכרח מן הפיוס בין העמים.


שלום בין מדינות כמו פיוס בין עמים מתממשים תמיד בתנאים היסטוריים מסוימים (עליהם אינך דן כלל ועיקר), בעולם, באזור ובחברות הלאומיות, בהם אינטרסים ויחסי כוחות הם בבסיסו של כל מעשה פוליטי חשוב. בתנאים בהם אנו נתונים (ואין כלל טעם לפרטם במכתב שבינינו), שתי מדינות לשני עמים על בסיסו של הקו הירוק, כולל חילופי שטחים של אחד על אחד; חלוקתה של ירושלים לשתי בירות וסיכום משותף כזה או אחר לבעיית הפליטים, הוא בבחינת מוצא אפשרי, לא בטוח כלל, מהכיבוש. האם לא יודעים זאת היטב רוב המנהיגים הפלסטינים,אשר עמדותיהם בשאלת הפליטים מוצגות בכנות וברצינות במאמרך?


על-כן לא זלזלתי, יחד עם מחנה השלום האמיתי (בלי מרכאות) באירועים כגון הסכם אוסלו, שיחות קמפ-דיוויד, עצומת נוסייבה-איילון והסכם ז’נבה. כמו כל שאר השותפים הישראלים היהודים והערבים, המשתייכים לחלק הרדיקלי של מחנה השלום, לא הייתי שותף לאף אחת מהיוזמות הנזכרות, ואינני חושב, גם אילו נתבקשתי, שהייתי חותם על אחת מהן. אבל כולן, עם הכשלונות וההצלחות החלקיות שהיו להן, היו צעדים חיוביים לפריצת הגטאות של הכיבוש. הרי אין חולקים על כך שתוכנית ההתנתקות של שרון מרצועת עזה, היא תגובתו הישירה להסכם ז’נבה, ולתהודה העולמית לה זכה.


אגב: תאר לך אנדרה שבישראל קמה ממשלה המציגה בפני העם הסכם שלום כדוגמת ז’נבה; האם אתה מטיל ספק בכך שרוב הישראלים ורוב הפלסטינים היו תומכים בו?!


כיום אנו רחוקים שוב מכל הז’נבות למיניהן ואפילו ההתנתקות מעזה (שעשויה להיות גיטו גדול לעזתים בתוספת התחייבות של בוש בזכות ההתנחלויות ונגד זכות השיבה) – התנתקות שספק אם תמומש.


האם עמדה כזאת שלי היא סתגלנות או הולכת שולל? האם יש בה בהכרח תזוזה כלשהי מהבעיה הטריטוריאלית או מבעיית הפליטים? אינני חושב כך אבל יש בה ניסיון, שאינני מתחייב למידת הצלחתו, להבין כל בוקר את המצב שבתוכו אנו חיים, ולפעול תמיד עם בעלי ברית רבים ככל האפשר, יהודים ופלסטינים, נגד הקולוניאליזם של מדינתי.


ולבסוף, אם אמנם תקומנה שתי המדינות, וכאשר תקומנה, איך יתכן המעבר מהשלום בין המדינות אל הפיוס בין העמים?


כאשר אתה מדבר על אופציות אפשריות לפתרון, האופציה הראשונה הקרויה על ידך "הסדר הביניים", אינה רחוקה בתוכנה מהשלום בין המדינות. אולם ברור שאין שום ממשלה ישראלית, וגם לא תהייה בעתיד, שתחתום על "הסדר ביניים" שכזה (גבולות 67′ ומדינה פלסטינית ריבונית). מה רע בכך שנקרא לדבר כמו שהוא: "שלום בין מדינות", שיתקבל כמו תמיד בתנאים היסטוריים מסוימים?


מה שמפריע לי ב"הסדר הביניים" שלך אינו ההסדר עצמו, כי אם הפסקה המסיימת את הקטע לאמור: "אם לא יפתח אחרי הנסיגה משא ומתן משלים לפתרון בעיית הפליטים, סביר שתהיה התחדשות הלחימה הפלסטינית בישראל, בכלים ובמסגרות שהיום קשה לצפות את טיבן".


כאן דעתי ממש הפוכה משלך. אם אמנם יתממש השלום בין שתי המדינות, לא לחימה פלסטינית תקרב את שני העמים אל המדינה הדו-לאומית האחת או לפדרציה כזו או אחרת, כי אם פיתוחם של קשרים כלכליים, חברתיים ותרבותיים, בין אזרחי שתי המדינות (סוגים שונים של קשרים, בין אזרחים שונים, ישראלים ופלסטינים). בדיוק כך מתחברים לעינינו הקשרים בין עמים אויבים לשעבר באירופה (גרמנים-צרפתים; גרמנים-פולנים), וכך, ורק כך, יוכל לקום כדבריך "איחוד בהסכמה" בין אזרחיהם של שתי המדינות. מדוע שלא נצרף אליהם מדינה שלישית, את ירדן, שלא תמיד תהייה האשמית, וש- 60% מאוכלוסייתה הם פלסטינים כבר כיום?


אנדרה ידידי,
הדיון בו מטפל מאמרך חשוב מאוד. מעצם טבעו הוא מתחבר לשני פרסומים אחרים שהופיעו לאחרונה באת "הגדה". ועניינם הכיבוש הקולוניאלי: קול קורא (מסמך אולגה) שנכתב על-ידי מספר פעילי שלום, ותיקים ברובם, ו"המאבק המשותף: לחתור תחת הגדרות", שנכתב על-ידי שני פעילי תעאיוש גדי אלגזי והאשם נפע. מכיון שאני מסכים מאוד עם הטקסט הכתוב על-ידם, כולל הקטע הדן בבעיית הפליטים (כתגובה למסמך אולגה), אני מביא אותו בסיומו של מכתבי אליך עם קיצורים קלים:


"שמחנו לראות שהקול הקורא (אולגה) מציב את שאלת הפליטים במקום מרכזי. אך איננו חושבים שיש טעם לבנות אלטרנטיבה על ניסיונות חסרי-סיכוי לצדק היסטורי. אין דבר כזה. כנות אכן נדרשת מאיתנו כדי להודות, שאי אפשר להשיב לאחור את התהליך הקולוניאלי. יש אכן חשיבות גדולה להכרה בעוולות, בפיצוי ובהתחשבות בקורבנות ובתיקון עוולות תוך הימנעות מיצירת חדשים. ברור לגמרי שלא יתכן שלום ישראלי-פלסטיני בר-קיימא ללא יסודות של צדק ותיקון עוול – ובמיוחד ללא פתרונות לבעיית הפליטים. ברור ששמורה לפליטים זכות השיבה. אבל ההכרה ב"זכות השיבה" עצמה אינה מספיקה וכסיסמא היא אינה מבהירה דבר.


מצד אחד, ברור שלא ריאלי לצפות לשיבת הפליטים, בניהם ונכדיהם לכפרים שאינם, לשדות הנמצאים בידי אחרים, לאותם בתים שעדיים קיימים – אך מאוכלסים בפליטים או במהגרים יהודים משנות החמישים וצאצאיהם… מצד אחר, גם השיבה לארץ והענקת אזרחות מלאה לא יביאו הרבה כשלעצמם. האם מאות אלפי פליטים שיגיעו לארץ חסרי-רכוש ויהפכו במקרה הטוב לפועלי דחק יזכו בכך לתיקון עוול ולצדק היסטורי?


לכן הדגש לדעתנו צריך להיות לא על מימוש "צדק היסטורי" אלא על זכויות הפליטים (זכותם לשוב ולחיות בארצם, להיות אזרחים מלאים של המדינה בה הם חיים ו/או של זו אליה הם שבים, לחיי כבוד בתנאים כלכליים סבירים, ביחס הוגן ובלתי מפלה (וגם לאפליה מתקנת בתחומים מסוימים) ועל כיבוד רצונם החופשי (לשוב לתחומי מדינת ישראל, לתחומי מדינת פלסטין, לתחומי קונפדרציה עתידית, להתאזרח בארץ מגוריהם או להגר כרצונם עם דרכון כלשהו)".


אלו הם אנדרה, תמצית ההסכמות והמחלוקות שבינינו.


בידידות
דני

תגובות
נושאים: מאמרים

13 תגובות

  1. חלומות באספמיא הגיב:

    על מה מבסס דני פתר את חזונו על מדינה אחת, על צמיחת הלאומנות באירופה בשנים האחרונות? על השנאה שרוחשות אוכלוסיות שונות בעולם לאוכלוסיות אחרות והתגברות מעשי הטבח על רקע לאומני בכל העולם? אם דני מתכוון לחזון אחרית הימים בנוסח וגר זאב עם כבש, יתכן שאפשר להסכים לכך (בעקר משום שכמו כל חזון אמיתי הוא לעולם אינו מגיע) אבל גם אז רובינו היו מעדיפים להיות הזאב .

  2. ציוני גאה / מעשה בלעם הגיב:

    תודה לך דן על מכתבך המצדיק למעשה.. את חששות ותקוות הימין !

    לשיטתך הפלסטינאים לא יסכימו לחלוקה ביחס של 78:22 של הארץ לרעתם. כל הסכם של שתי מדינות לשתי עמים יהיה בעצם תחנת מעבר לשלב "האיחוד" שיתבצע לאחר "פיוס" בין העמים על פי התרחיש האופטימי שלך, או לאחר "התחדשות הלחימה הפלסטינית בישראל, בכלים ובמסגרות שהיום קשה לצפות את טיבן" כפי שהציע אנדרה במאמרו המלומד.

    אנשי הימין יחששו מאד מהתרחיש השני ביודעם את אורך הפתיל הקצר של הפלסטינאים.

    אולם במכתבך טמון אולי גם הפתרון -אחוד עם ירדןולמה לא גם עם עירק לאחר הקמת מדינה כורדית עצמאית.

    במקרה כזה יימצא פתרון לכל טועני טענת השיבה
    למינהם.אין ספק ששוי הרכוש שהושאר על ידי יהודי עירק העשירים עלה לעין שעור על הרכוש של "הפליטים" שעזבו את הארץ במלחמת העצמאות

    בעלי החזון הימני המופלג עלולים למקרא מאמרך גם להתחיל לחלום ….על טרנספר

  3. אבי הגיב:

    מר דני פטר ואנדריי דרזנין הנכבדים. אני כל-כך רוצה להאמין לכם המלומדים- היודעים איך לסיים את מחול הדמים בינינו ובין הפלסטינאים,
    מאוד הייתי רוצה שתיגמר כבר שפיכות הדמים. אבל למה, למה, למה אני לא מאמין ש’פיוס’ בין יהודים-ישראלים ובין פלסטינאים אפשרי בכלל? למה ליבי מלא ספקות? לו שכננו היו הולנדים, בלגים, נורווגים, רוסים או פינים, אפשר היה להאמין בפיוס ושלום, אבל הערבים לעולם לא יקבלו אותנו כשווי זכויות עימהם וכבעלי זכויות מולדים במזרח התיכון הערבי, כעם שמי השייך לכאן… הלוואי והייתי טועה. האם אני טועה? האם אי פעם יקבלו אותנו כאן?

  4. לאבי "הטועה" הגיב:

    הסכסוך הציוני ערבי היה נראה כמו סכסוך בגן ילדים טרום חובה לו היתה המדינה הציונית קמה ב"הולנד, בלגיה, נורווגיה, רוסיה או פינלנד) כפי שמייחל אבי (המגיב לעיל) ושאר ישראלים המתלוננים על שכננו הערבים ותולים בם (בטבעם) את "מחול הדמים" (ולא באופייה הגזעני קולוניאלי של הציונות)

  5. אד גורדון הגיב:

    דני פתר הוא מהנדס חברתי. הוא מחבר ומחסר שטחים, מקזז אוכלוסיה מכאן ומוסיף כמה משם. כלי העבודה העיקרי שלו הוא הצדק ההיסטורי, סוג של מטה קסמים בעזרתו חורץ המהנדס המוכשר את משפט ההיסטוריה ובונה חברות אנושיות לתפארת. בדיוק כמו שעשו המהנדסים המוכשרים שהגיעו אלינו מצרפת ובריטניה – קולוניאליסטים חביבים שידעו מצוין איך צריך לסדר את השכונה של הילידים, היכן לדחוף את השאריות שהגיעו מאירופה ולמה הכורדים לא מופיעים במשוואה (כמה לא מפתיע, בגלל הנפט).
    מילים מרשימות מר דני ותוכניות מתאר בקנה מידה עולמי, לפחות לדעתי, מעידות על ניתוק מההוויה הקיומית המקומית, או לפחות חיבור להוויה של אוויר הרים שוויצרי בקינוח של שוקולד בלגי ויש לשנן לפני קוקטיל הערב לפחות שלושה מושגים שהמילים צדק וזכויות מופיעות בהם ולא יחשבו שאין אנו מבינים את מורכבות הסיכסוך.
    אבל צדק זה מושג בעייתי להגדרה וצדק היסטורי זהו מושג בלתי אפשרי להגדרה. גם המעבר הלא ברור מצדק היסטורי לזכויות הפליטים לא ממש מבהיר איך הגעת לאן שהגעת ואיך בכוונתך לממש זאת.
    התושבים האומללים של האזור הכמעט הכי מחורבן בכדור הארץ (ובמקרה ואתם לא קוראים עיתונים-הכי מחורבן זה באפריקה) זקוקים לפתרונות מעשיים ופשוטים, לפחות בשביל התחלה. כמו למשל שכל צד זז למקום שלו מנמיך את הקנה וגם את הציפיות. בגלל זה לדעתי צריך כל מי ששואף לפיתרון לקפוץ על תוכנית ההתנתקות כמוצא שלל רב, במקום לזעוק עד לב השמיים נגדה. הטענה שההתנתקות תוביל לביסוס הישיבה הישראלית בגדה היא מטופשת ולדעתי המטרה היחידה שלה היא למנוע התקדמות תחת ממשלה ישראלית ימנית. רובו של הציבור הישראלי כבר ויתר מנטלית על השטחים וחוסר ההסכמה המהותי היחיד שנותר הוא בנושא זכות השיבה.

  6. ל אבי "הטועה" מאבי הגיב:

    לא ציינת את שמך. אין דבר.הטעות ההיסטורית היא בהתייחסות להיהודים כקולוניאליסטים. יש הרבה הוכחות נגד הקביעה הקטלנית הזאת.אנחנו שייכים לכאן ואני לא אוסיף כי זה מיותר. אנחנו לא קולוניאליסטים. וידוע לכולם איך מתנהגים קולוניאליסטים אמיתיים: מנצלים, בוזזים, מתעשרים, ושולטים ביד קשה על הילידים, מנהלים מלחמות על גבם ודמם ועוד הרבה דברים נעימים. האם היהודים-הציונים היו והינם כאלה?

  7. כן הגיב:

    אבי, תיארת בדיוק את ההתנהגות הציונית בפלסטין, לא נותר מה להוסיף.

  8. 78% לעומת 22% הגיב:

    האם זה הוגן לחשב את שטחי הישובים הערביים שבתחומי הקו הירוק בתור שטח שקבלו היהודים? במיוחד כיום, כאשר ישנו גם הגירה עצום של פלשטינאים אל תוך הקו הירוק, ואזורים שלמים בתחומי מדינת ישראל, שאף יהודי אינו יכול בכנות להרגיש בהם "בבית".

  9. זינגר הגיב:

    המגיב אד גורדון שוב מגלה קושי בהבנת הנקרא.
    תוך כדי זלזול (והטחת עלבונות) כלפי כותב המאמר וכלפי הקוראים האינטליגנטים (עפ"י חלק גדול מן התגובות אלו מיעוט באתר הזה)
    השמאל יברך על כל מילימטר שישראל תפנה משטחי הכיבוש.
    ואכן התביעה של השמאל בשלב זה של הסכסוך הוא סיום הכיבוש, סיום השליטה על כל חסרי האזרחות הישראלית, כולל פינוי ההתנחלויות ללא תנאים מוקדמים. כל צעד בכוון הוא בכוון הנכון (כאמור).
    כל זה קשור, אך אינו בשום אופן לא קץ הסכסוך. זה לא יסתיים בלי עשיית צדק (שוב המושג המעצבן את גורדון).
    מה לעשות, מי שלא מבין זאת אינו מעיד אלא על "ניתוק מההוויה הקיומית המקומית" והאנושית הכללית.

  10. זינגר – בתגובה ל"היקר" הגיב:

    עכשיו דוקא אני מתקשה בהבנת הנקרא, או את הדרך הפתלתלה שבה אתה מנסה להסביר את עצמך.
    "גישה תוקפנית" היא אופן הכתיבה (האגרסיבי) שאתה נוקט בה לאורך כל תגובותיך המתחכמות. ומהי "ראיה צרה" אם לא הגישה של "יש להתמקד לפחות בהתחלה בפתרונות קמעונים". את שתי המילים "לפחות בהתחלה" יכולת להשמיט מאחר שכבר גילית את דעתך שכל מה שמעבר לכך – פתרון בר קיימא לסכסוך – אינו אלא "תאוריות רומנטיות ואידיאולוגיות קולוניאליסטיות".
    באשר למושג "צדק היסטורי" הרי שכבר הבעתי דעתי, אם איני טועה, בתגובה אחרת, באתר זה, בנושא דומה שנזקקת אליו .
    בשלב זה של הויכוח לא השתמשתי כלל בהגדרה זו ולצורך הענין (וכדי שלא להזדקק לספרי פילוסופיה למתחילים) אני מוכן לקבל את פרושך להגדרה "צדק" כ"איזון". ובכן תפוס את השור בקרניו.

  11. אד גורדון הגיב:

    מר זינגר היקר.
    אכן קיים אצלי קושי מסוים, מאז כתה א’ ועד היום (בגן דווקא הייתי בסדר), אך לדאבוני הוא איננו בהבנת הנקרא אלא בדיסונאנס בין הנקרא לבין המציאות. אך לפני הכל ועל מנת לנקות את השולחן ביננו, הייתי רוצה רק להבהיר שהשמאל פאסיבי-אגרסיבי שלך לא ממש גורם לי להשפיל את עיני בבושה, בעיקר לנוכח העובדה שבעיני מדובר בזרם שהוא ימיני במהותו מעצם גישתו התוקפנית וראיתו הצרה. כמו כן, מר זינגר היקר, המושג "צדק" איננו מעצבן אותי ובכלל רצוי לא להתעצבן, זה יכול להוביל למועקה בריאותית ובהתאם למצב מערכת הבריאות במדינתנו מומלץ בהחלט לא להיות חולה. אני כן מתקומם נוכח שימוש במושגים כמו "צדק היסטורי", שלכאורה עצם השימוש בהם אמור להבהיר סדרת הנחות מוצא וסדר קיומי ברור, כשלמעשה כל מי עיין בספר פילוסופיה למתחילים כבר מודע לכך שצדק הוא מושג בעייתי להגדרה (דרך אגב, ההגדרה שלי לצדק היא "איזון") שלא לדבר על "צדק היסטורי" ובסופו של יום אתה מוצא את עצמך בסירה אחת, יחד עם קומץ מתנחלים ושרת חינוך אחת, אלה זועקים "ערכים ומולדת" ואתה משיב להם "בצדק היסטורי".
    ובכן השמאל הריאליסטי, זרם אולטרה שמאלני שצמח מתוך ההריסות אליהם הוביל אותנו השמאל הסהרורי, גורס בפשטות: יש להתמקד לפחות בהתחלה בפתרונות קמעונים – הפסקת האלימות, ונסיגת הכוחות, טיפול במצוקה הקיומית ומכאן הדרך למציאת פתרון בר קיימא לסכסוך ולא הדחקתו למועד מאחור יותר בעזרת תאוריות רומנטיות ואידיאולוגיות קולוניאליסטיות.

  12. אד גורדון הגיב:

    מר זינגר היקר, חלק שני.
    גישתי המתחכמת איננה אלא טקטיקה מתוחכמת להגנה בפני האופנסיבה היהירה המתבצעת כאן על ידי אלמנטים שמלאנים לכאורה המעונינים לשעבד את השיח למיטת סדום אינטלקטואלית התואמת את השאיפות הפוליטיות-חברתיות שלהם. אם להתייחס לדוגמא קרובה: לא זכור לי מתי טענתי, או "גיליתי את עמדתי" שבהפסקת האלימות, נסיגת הכוחות וטיפול במצוקה הקיומית מסתיים אופק האירועים שלי. נהפוך הוא – ואתה יודע זאת היטב משום שהתייחסת לכך כבר בתגובות קודמות שלך. אני אחזור על כך במיוחד בשבילך: לדעתי על מנת להביא לפתרון הסיכסוך הישראלי ערבי, תושבי מדינת ישראל היהודים צריכים לוותר ולעזוב למקום אחר. הנימוקים לכך הם מעשיים: עומק האיבה והשוני התרבותי בין האוכלוסיות השונות יחד עם הכשלים האימננטים במדינה הישראלית יהפכו את המקום, לדעתי, לבלתי נסבל במקרה הטוב. (למשל: לבנון של שנות השמונים). יש לאפשר את המשך קיומם של בין 1.5-2 מיליון יהודים, במידה ויחפצו בכך, על בסיס 850 אלף הפליטים היהודים ממדינות ערב ו 200 אלף היהודים שחיו כאן לפני הציונות. אני רואה בפיתרון שלי אפשרות מעשית הרבה יותר מזכות השיבה, בנוסף להיותו צודק ואטרקטיבי.
    ובכן מר זינגר היקר, אין אני יודע מה היא דעתך בנושא הצדק ההיסטורי מהסיבה הפשוטה שאני לא עוקב אחר כל תגובתיך, שיתכן בהחלט והן מרתקות ומחכימות, אך באלו שכן קראתי לא הצלחתי למצוא רעיונות אופרטיבים כלשהם, אלא יותר סוג של יחס שאולי התיאור אינקוויזיטורי היה יכול להיות מוגזם בעוצמתו, אבל נכון ברוחו. בכל אופן אשמח להווכח שאני טועה.
    שלך בהוקרה – אד.

  13. יגאל הגיב:

    למר זינגר היקר.

    האם פיתרון החיבור הוא בר קיימא בעיניך?
    האם אימון בו ורק בו הוא לא "גישה צרה"?
    מדוע מושג "הצדק ההיסטורי" אינו חל על היהודים?
    אני מודע לכך שעצם שאילותי סימנו אותי כציוני מטומטם.
    ובכן, אם כך תרצו, אני מטומטם ששואל שאילות.
    תשובות, Anyone?

הגיבו לל אבי "הטועה" מאבי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים