הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-30 ביולי, 2004 14 תגובות

אצלנו, וגם במקומות אחרים, נוהגים להשתמש בביטויים אנגליים-אמריקאיים כדי לייצג אנשים ותופעות שהם באופנה (IN), לעומת כאלה שכבר התיישנו (OUT). החדירה של מלים אנגליות ואמריקאיות לשפה העברית הפכה כבר לעובדה מוגמרת, שאין כמעט טעם להילחם נגדה. זה לא נדיר לשמוע מידידות שלי, בעיקר בתל-אביב, על הלאנץ’ שהן אכלו עם הדייט שלהן בפאב מקומי, שהסתיים כפי שהסתיים בעטיים של כמה דרינקים. אני לא תמיד מתפעל, אבל זה המצב.

קל להתלונן על אחרים, אבל מלים באנגלית חודרות גם לקטעים שלי כאן ובמקומות אחרים, ואין מזה מנוס. השבוע שוחחתי עם חברים, והגענו למסקנה שלא רק לאומנים ופאשיסטים צריכים להיאבק על מקומה של השפה העברית בחיינו. בהעדר מכנה מדיני משותף כלשהו המחבר בינינו לבין הימין, ברור שהתרבות העברית מאוד חשובה לנו, גם כגשר מוצק אל תרבויות אחרות. למרבה הצער, אפילו לבתי הקפה החביבים עלי בירושלים יש שמות לועזיים, וקפה ניצן המיתולוגי בפינת בן יהודה-המלך ג’ורג’ ואפילו עטרה כבר נעלמו ממרכז העיר. הנאיביות החביבה הכרוכה בשמות כמו טעמון, פינתי וטעמי, שעדיין מחזיקים מעמד במיתחם שבתוכו מתנהלים חיי, בהחלט מדברת ללבי.


עלייתם לגדולה של אנשים חדשים, הקובעים עתה לא רק את הנורמות, אלא גם את האופנה, הפכה גם היא לעובדה מוגמרת. במשק הניאו-ליברלי שנוצר כאן, צצות בעיקר דמויות מפחידות, אם כי יש גם חידושים מרעננים, ואין לי נוסטלגיה מיוחדת לעולמו של דוד בן-גוריון. בקטגוריה של המפחידים, קחו למשל את מקסימיליאן רובספייר המכונה גם מני מזוז, שסיים את תהליך הטיהור שלו בפרקליטות, בנה שם הירארכיה גברית חדשה, שתל את עורך הדין ערן שנדר בלשכת פרקליט המדינה ודאג להדגים לכל נערות עדנה ארבל מאיפה משתין הדג. מהלכי הרוח בעיתונות ובתקשורת האלקטרונית עולה שגם ארבל, חביבת אנשי המקצוע בעבר הלא רחוק, הפכה לפתע ל-OUT. סיפורים אמיתיים או מדומים על אופיה הקשה, אייבתה לכל מי שפולט נגדה מלה אחת של ביקורת, והמגמתיות שלה ושל עמיתותיה נגד הממסד החדש במובנו הרחב ביותר, מחלחלים עתה לכל מקום. מעמדה הרם בבית המשפט העליון מונע ממנה כל אפשרות להתפלמס ולהגן על עצמה. ייתכן שהגיע הזמן שנשיא בית המשפט העליון אהרן ברק יבין, שצריך לפוגג את מסך המסתורין האופף את השופטים. התפיסה הזאת שייכת לעידן הוויקטוריאני, שעבר כבר מזמן מן העולם ושיש לו מבקרים קשים אפילו בבריטניה.


אנשים שהפגינו נגד אריאל שרון ב-1982 דואגים לפתע שמא הפרקליטות מתנכלת לו. לדעתי, המפנה הרדיקלי שאמנון דנקנר חולל במעריב (רדיקלי במובן המקורי של המונח הזה, "מן השורש"), משפיע מאוד על כלי תקשורת אחרים, שחוששים מהמהפך התרבותי שעובר על המעמד הביינים הישראלי, ומבקשים לישר קו. מכאן ההשמצות על השמאל הרדיקלי, ההסתייגות מארבל וגם האהדה הגדולה, החדשה יחסית, למתנחלים.


קראתי ביום שני השבוע ב"ידיעות אחרונות" את תיאורו משובב הנפש והאוהב של עמיתי לשעבר מ"כל העיר", יגאל מוסקו, אודות השרשרת האנושית (או שמא, הבלתי אנושית) של המתנחלים בני העוולה המבקשים להנציח בכל מחיר את שלטון הדיכוי על עם אחר, והבנתי שהאש הזרה משתוללת, ומגיעה ממש לכל מקום.


כדאי לקרוא שוב את תיאור הפגנת הימין ביום ראשון מפרי עטו של מוסקו בתשומת הלב הראויה, ואז, במקביל, לשקוע בקריאת תיאורים היסטוריים וספרותיים על גרמניה הוויאמרית בשנים 1930-1933. כך בדיוק עשיתי השבוע, ואני מודה שעבר בי פחד קר. למען האמת, אפילו ידידי מוסקו הסימפטי באמת, בלי מרכאות, מעורר בי עתה חשש גלוי. וכך כתב מוסקו: "זה היה מפגן עוצמה מרשים ובעל חן. בניגוד להפגנות הגדולות של הימין בעבר, לא נשבה מהשרשרת כל רוח של איומים ושל שנאה והסתה. היתה רוח של אחווה. הרבה חיוכים היו שם, למרות שזו להם עת צרה. היה נעים לאנשים לגלות שהם לא לבד, ושהם מסוגלים להרים יחד יצירה אנושית שכזאת".


בוודאי שהם לא לבד אם מוסקו ניצב לימינם, ומסתכל בהם בעיניים מצועפות. היו כאלה שכתבו אותם דברים על המצעד של בניטו מוסוליני לרומא בשנת 1922, וגם אידיאליסטים נמנו עם הצועדים. הימין לא השתנה, והחיוכים של מפגיניו נובעים מהעובדה הפשוטה, שהם יודעים היטב שאיש לא יזיז אותם ממקומם בעת הזאת. מי שהשתנה הוא מוסקו עצמו, ואיתו גם רבים אחרים, ששפכו לפני פחות מחודש דמעות שליש על נעמי שמר.


"רוח האחווה" עליה מדבר מוסקו שייכת בלעדית לאנשי השבט. זוהי אחווה פנימית של קושרי קשר נגד כל מי שאינו יהודי, ואין לה שום קשר עם אחוות עמים או עם סתם סולידריות פשוטה בין בני אדם באשר הם. היא יכולה להרשים רק אנשי מרכז, שמועמדים לזוז ימינה כבר בעתיד הקרוב לא רק בדעות, אלא גם בסמלים ואולי גם בהשתייכות הארגונית. לא היתה שם שום אחווה כלפי האנשים שהם רומסים בעצם קיומם בהתנחלויות, יום-יום שעה-שעה. אלפים בודדים של קנאים גזעניים ברצועת עזה, גורמים סבל בל-יתואר למיליון בני אדם. הם גוזלים יותר מרבע מאדמתם, מניפים את דגל הכיבוש והאדנות, ומסתתרים מאחורי צבא כובש ואכזר, שנוקם בכל הפלסטינים המתקוממים בצדק נגד הפלישה המתמשכת לארצם.


המתנחלים וידידיהם אינם בוחלים בשום אמצעי, מאיימים על קיבוצניק דתי משדה אליהו, שבו התגורר גם המדינאי היוני משה אונא מהמפד"ל, מסיתים נגדו, מתירים את דמו (ובעצם את דמנו) ומעיזים אפילו להאשים את מתנגדיהם בנאציזם. הפוסל במומו פוסל. קומץ של חברים טובים שלי, בהנהגת ישי מנוחין, ניסו להציב משמרת מחאה קטנה בגשר הראל נגד השרשרת המתועבת הזאת, ונתקלו בשנאה נוראה, בנאצות, בניסיונות "דמוקרטיים" לקרוע את הכרזות שהניפו. מוסקו לא ראה אותם, כשם שהוא מתעלם מהעובדה ש-130 אלף המפגינים למען ההתנחלויות רוצים להרוס את הרפובליקה הישראלית, חד וחלק, ולכפות עלינו את נוכחותם הממאירה בשטחים לא להם.


ומדוע בחר מוסקו במליצה הצורמת "יצירה אנושית" כדי לתאר את ההפגנה נגד השלום, ובעד המשך בידודה המדיני של ישראל לדורות? מהאנשים האלה ינבע האסון הנורא שיפקוד את ישראל כבר בשנים הקרובות. ואין לשכוח: בגללם ובגלל אנשי המרכז הלאומני שאיפשרו להם להתנחל, פוקדת אותנו האינתיפאדה הקשה הזאת. מוסקו יודע היטב, שמתחת למסכה הנחמדה מסתתר גם האיום: "אם יגיע הפינוי עלולים להיות כאלה שינסו שרשראות אחרות, לא ידידותיות כמו זאת". הוא רק מנסה להסוות את העובדה, שמדובר פשוט באותם אנשים, המהלכים עלינו אימים בהצלחה דרמטית.


אז גם מפגיני הימין הם IN עכשיו, כמו אנשי המשטר החדש בלשכת היועץ המשפטי ובפרקליטות המדינה. אני מודה שבאורח אישי לגמרי, מזוז מעורר בי יותר סימפטיה מאשר ארבל, אבל למי זה משנה? היחס לאנשי הממסד נובע מתיפקודם ומהשקפת עולמם. קודם כל, הם ראויים לבחינה ביקורתית מדוקדקת, אולי אפילו עוינת, מעצם היותם אנשי ממסד, ושנית, בתוך ההקשר הזה קיימת רק אמת מידה אמיתית אחת: הלנו את(ה) או לצרינו? בעד המושחתים או נגדם? ובנושא הזה לא נותר לנו אלא להזדהות לשם שינוי עם המאמר הראשי שהופיע ב"הארץ" ביום שני. הכותב קובע שמזוז, בעצם מינויו של שנדר, ממשיך בקו של "דה-ארבליזציה" בפרקליטות וגורס: "זה קו מדאיג, העלול להתבטא בגישה סלחנית כלפי אנשי ציבור החשודים בשוחד ובהפרת אמונים".


לאנשי שמאל ברור לגמרי שקיים הבדל תהומי בין ארבל, שניסתה להעמיד לדין פוליטיקאים מושחתים כמו בנימין נתניהו ואריאל שרון, לבין יועצים משפטיים לממשלה שחילצו אותם מהעונש המגיע להם. אליקים רובינשטיין ומני מזוז פגעו באינטרס הלאומי והציבורי, בכך שאיפשרו לנורמות כאלה לחלחל לכל חלקה טובה, ולהשחית אותה עד תום. בגרמניה של 1932 הזהירו עיתונים בורגניים-ליברליים נגד נורמות אנטי דמוקרטיות, ונגד השחיתות שפשתה בכל מקום. עתה קובע "הארץ", וזה מפחיד, שהלחץ של טומי לפיד ומזוז על הממשלה לאשר את מינויו של שנדר ממחיש, "שכדי להתקדם במשטרה ובפרקליטות מוטב לרצות את השלטונות ולהקל ראש בשחיתות".


יש להניח שקוראים ציניים לא מעטים יסיקו מהדברים, ש"הארץ" רמז למושחתים בממשלה, שלא בטובתו, שדווקא כדאי להם למנות איש שיקל ראש בפשעים שהם ביצעו וגם באלה שהם קיבלו אור ירוק לבצע בעתיד. השחיתות הפכה גם היא ל-IN, ומתעביה, אנשים אמיצים כמו מרדכי גילת מ"ידיעות אחרונות", הם עתה OUT.

תגובות
נושאים: מאמרים

14 תגובות

  1. יופי של מאמר הגיב:

    איפה אפשר לקרוא משהו על חיים ברעם ופועלו?

  2. אור דורון הגיב:

    למגיב/ה ללא שם- "גם המתנחלים פועלים בדרכים דמוקרטיות".
    בראש ובראשונה אין זה הגון שלא להציג עצמך.
    כל עוד המתנחלים נוהגים באופן דמוקרטי יש לכבד זאת. ברגע שיחרגו יש לפעול באמצעי אכיפה על ידי הגורמים המוסמכים. רעיונות גזעניים וניאו נאציים הם עבירה על החוק במדינת ישראל ולכן יחולו עליהם החוקים הרלבנטיים. אין לי או לך רשות ליטול את החוק לידיים אלא בתחומים המוגדרים בו במפורש והמאפשרים נקיטת יוזמה ועלינו להשאיר את האכיפה לשלטונות החוק אפילו אם לעיתים קשה לנו להבליג על מה שנראה בעינינו כעוולות או עבירה על החוק. אפשר לדווח, להתלונן וכיו"ב. אבל בראש ובראשונה עלינו להסיר את החשש להציג עצמנו ולהביע דעותינו בגלוי כל עוד לא עברנו על החוק.
    ממה החשש לדבר בגלוי?!
    הטיעון הבלתי מתקבל על הדעת ביותר היא הקביעה על הצורך שלנו ל"הציל" את הדמוקרטיה ובאותה העת לחשוש מזיהוי או לזרוק לחלל האויר האשמות כלפי ציבור שלם.
    הכותב הוא איש השמאל החברתי

  3. עמיר הגיב:

    אין ספק שהשימוש (המכוון לעתים) במלים אנגליות הוא שיקוף תרבותי מעניין של התהליכים העוברים על החברה הישראלית – אבחנה יפה של חיים ברעם (כהרגלו). אמנם הנטייה המעיקה הזו לקוסמופוליטיות בגרוש לפעמים מכעיסה במיוחד ונראה שהיא קשורה אכן ל"החלפת האליטות" ובכלל לסגידה העיוורת של כל מה שמגיע מאמריקה – ובמיוחד הקפיטליזם האלים שלה. אבל מצד שני, אין כל רע באינטראקציה בריאה בין שפות – מה גם שהיא בלתי נמנעת. כל עוד העברית לא בסכנת הכחדה – ונדמה לי שהיא עדיין שפה חיה ובועטת – זה אפילו יכול להיות מפרה. ומה לעשות שאנגלית היא השפה הדומיננטית בימינו, ובעולם הגלובלי שלנו, עברית איננה אלא ניב נידח. ההתרפסות המביכה בפני האנגלית ראויה אכן לבוז אבל בכל זאת אין מקום לטהרנות לשונית, שהיא, בסופו של דבר, נחלתם של אותם לאומנים ימנים שטהרנות מכל סוג היא לחם חוקם.

  4. אור דורון הגיב:

    חיים שלום
    גם באחת התשובות להערתי בעבר דיברת על הנעשה (בעבר) בגרמניה הווימארית לאחר תקופתו של שטרוזמן האיש שהרס (המאבק סביב האינפלציה והקטנת התשלומים) ובנה מחדש את הרפובליקה של גרמניה בין המלחמות. השימוש בעובדות היסטוריות, אני מודה, עושה לי את זה ועל כך תודתי.
    ברם, כמי שההיסטוריה והדיסציפלינה יקרה לו יש בעיתיות ביצירת אנלוגיות (ראה את מגוון הדעות אצל קאר,לידל הארט ואחרים) אם כי מן הבחינה הספרותית אולי יש מקום להדגשת נושא בצורה זו. אבל די לדברי הההבל וניגש לעניין לשמו כתבתי תגובה זו שלפניך – אני מבין את ההסתייגויות שיש לך מן העיתונות , העיתונאים ועורכי העיתונים אבל מדי פעם מבזיקה בי המחשבה שיתכן שיהיו אנשים ששינו דעתם מפני שהגיעו למסקנה שטעו(רק יתכן?!). תיאוריך ציוריים, המכתבה מעניינת ובעלת קצב ונעים לקרוא אפילו את תיאוריך האפוקליפטיים. אני "אפילו" מסכים לרבות מהדעות המובאות ואפילו אהבתי את הצמדת הכינוי (המושאל כמובן!) למזוז, אכן עריפת ראשים למשעי! אך למה לעזאזל שוב מבזיקה אותה מחשבה על כללי משחק דמוקרטיים ומה שמתחייב מהם?!?. אין לך ולי ברירה אלא לנקוט באחת משתי פעולות : או לקבל את הנעשה או לפעול בדרכים דמורקטיות לשינוי הנהגתי כזה שיאפשר לנו במסגרת אותם כללים לבצע את השינוי המיוחל. אין זה משנה כלל מה עושים יריבי משנה מה אני עושה.
    תודה על האפשרות להגיב לדברים כדורבנות.

  5. שרית הגיב:

    חיים שלום

    אחלה (בעיני, הכי כדאי לשבץ מילים בערבית) של כתבה.
    היה לי צורם לקרוא את הביטוי "נערות עדנה ארבל", גם אם לא כיוונת לכך יש בכך ביטול של הנשים העובדות במשרד המשפטים. גם אם אין לי סימפטיה מיידית להן – מה לעשות כמעט כולן אשכנזיות עם שם בורגני ואפילו דור שני או שלישי לאליטה שיפוטית – עדיין להשמיע צליל מבטל לעבר הנשים בעולם השיפוט, מייד קורץ לצד השמרני והמפוחד-שונא הנשים.

    וחוצמזה כל טוב

  6. גם המתנחלים פועלים בדרכים דמוקרטיות הגיב:

    השתתפות במשאל עם, עצרות, מחאות, מפלגות- כל אלה שיטות דמוקרטיות לחלוטין.
    הבעיה היא לעומת זאת עם רעיונותיהם הגזענים והניאו-נאצים. אנחנו צריכים להציל את הדמוקרטיה מהחותרים תחתיה בכלים שלה.

  7. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    לחיים שלום

    יפה תארת את הסיטואציות המעוררות דאגה במקומותינו, בלשון קולחת, מטאפורית ומושחזת כראוי (אם כי במידה נאותה).
    החוייה הקשה שספגה קבוצתו של ישי מנוחין היא לעיתים לחם חוקו של השמאל המפגין ביושר ובאומץ מול "קומץ" המתלהמים של הימין, וכמה שזה משקף את האמת הכוחנית-דורסנית, האמת-האמיתית, מאחורי השרשרת האנושית הכאילו-זכה/כאילו-מלטפת/ כאילו מחבקת, בבחינת קליפה דקיקה (מרוסקת בפוטנציה ושואפת-משתוקקת לפרוץ), אשר כהרף עין חושפת טפרים ואינה מוכנה ("מענין" מדוע) שקומץ מפגינים מן השמאל יפגין מולה (שהרי לא יעלה כך על הדעת…).
    זכורני, לפני כשנתיים, בעת ההפגנה הגדולה של הימין בכיכר רבין, התכנסו, כמה "סהרורים" – "מטורפים" מן השמאל להפגנת נגד, שם בפינת הרחוב, ליד סניף הבנק, ומוגנים בשתי רצועות של שוטרים, בקשנו להציג את עמדתנו. חטפנו קללות, יריקות ואף פחיות שתיה (תלולות מסלול) התעופפו לעברנו. כן, אנחנו אלימים (ואיך בכלל העזנו), בעוד שהם צודקים, ואבוי למי שיחשוב אחרת.
    גם אני הזדעזעתי מ"מיצעד" החולצות הכתומות, שלובשיהן, מזבי חוטם ועד צמודי מקל והליכון, רוצים "רק" לחבק אותנו, להניף את דגל האחדות, ובעיקר בזיקה ליום ט’ באב (ואין זה כלל משנה ש"שנאת חינם" יקדה מכיוון הקנאות הסהרורית-הימנית של פעם) ולהציג רק מסרים מתקתקים. החיבוק הינו דובי, האחדות משדרת אחידות והמתקתקות הדובשניתית מופגנת רק כלפי מי שיתמוך. למתנגדים מזומן עירוי של בצל.
    שימו לב לכל צווי הפיוס למיניהם ולשאר צווי האחדות השקריים: מטרתם למוסס לאייד את הציבור האחר בשמן של כל מיני סיסמאות נבובות ומרושעות. הבה וניזכר כולנו כי הפטריוטיזם הינו מפלטו האחרון של הנבל.

  8. איתן לרנר הגיב:

    לחיזוק דבריו של חיים אודות הניסיון להציב משמרת מחאה בראש גשר הראל : הגעתי לשם יחד עם ישי מנוחין ואחרים ולא רק שנתקלנו בשנאה יוקדת וניסיון שהצליח , לסלק את הכרזה שלנו , בנוסף בשלב מסויים בו אחד מאנשינו היה בויכוח עם כמה מהמתנחלים , הגיע שוטר מדוגם ומאופד ודרש שנעוף מן המקום – כאשר ניסיתי לברר מדוע עלינו ללכת משם אמר שאנחנו פרובוקטורים . באופן דיבורו היה ברור שהוא יפגע או יעצור אותנו בו במקום . מדינת משטרה ,כבר אמרנו ? גזענות וטרור גם כן .

  9. גלילי הגיב:

    לחלק מן המגיבים וחיים ברעם. שוב אני חוזר על האימרה הגיבן לא רואה את החטוטרת של עצמו. השמאל מצליח לארגן כמה עשרות אנשים ומתבכיין שמתנכלים לו . הדיבורים הרמים על ניצול הדמוקרטיה , הרי חיים ברעם עושה זאת בעצמו ( וזה לגיטימי ) לועג ליועצים משפטיים אשר החלטותיהם לא מוצאות חן בעיניו קורץ להשוואה למשטר הנאצי וכד’ ( ואני חשבתי שדבר זה שמור רק לספירו ). עם כל הכבוד לחיים ברעם איך אתה וחבריך רוצים אי פעם להשפיע כאשר אתם מכנים את יריבכם הפוליטיים בכינויי גנאי ומתבכיינים כאשר מישהו מחזיר לכם באותה לשון. מי עוצר בעדך ברעם לארגן 130000 מפגינים המסכימים לדעותיך ? אך השמאל שאתה ודומיך מיצגים מונה כמה עשרות בלבד ואף הם מפולגים בינהם לכיתות כיתות . עצוב.

  10. חיים ברעם הגיב:

    אה, זה אתה עם החטוטרת?

  11. אד גורדון הגיב:

    אני מבקש לא לשכוח גם אותי, חטוטר שכמוני. לצערי הרב לא מעט פעמים אני נאלץ להתהפך על משכבי בלילות, מתחבט בשאלה: מדוע שוב צונזרתי? בימים האחרונים מצבי משתפר מעט לאחר שהגעתי למסקנה שגם כאן תקף המשפט "אדוני נתן ואדוני לקח, יהיה שם אדוני מבורך".
    בכל אופן רק רציתי להוסיף שאני מלא כבוד למתנחלים ולחרדים. אם היה לשמאל הישראלי רק חצי מהנחישות והנכונות להקרבה שיש לאנשים הללו, מן הסתם היה היום שלום, או שכולנו היינו שוב בגטו תלוים ברצונה הטוב של המחלקה לזכויות אדם בליגה הערבית. היתרון של המתנחלים הוא ההבנה שלהם את הארעיות והצביעות של מה שמכונה כאן במלא ההדר והכבוד הנדרש "החוק הבינלאומי". ישבו להם חבורה של קולוניאליסטים, קפיטליסטים וכל שאר כינוי הגנאי המקובלים, לחופו של אגם נאה בזנבה וקבעו את הלכי המוסר הנדרשים בעת מלחמה: את מי מותר להרוג ואיך. ישנם אזרחים תמימים וישנם חילים מרושעים וההבדל צריך להיות ברור לכולם והעיקר לשמור על המצב הקיים. אבל מכוון ואני אדם של ערכים מוחלטים אני קובע: כל סוג של אלימות מנוגד לחוק מכל סיבה ובכל מצב ויצור של נשק הוא פשע מלחמה בדיוק כמו שגידול סמים הוא פשע פלילי. בנוסף אני דורש את ביטול הגבולות הבינלאומים- רק צעד כזה יכול לפתור הלכה למעשה את נזקי הקולוניאליזם ולהביא למוטיבציה אמיתית לשפר את מצבן של האוכלוסיות הגוועות ברעב.
    החוק הבינלאומי איננו תקף מהסיבה הפשוטה שהוא נוסח על ידי פושעים. אלו חוקי מאפיה שנועדו להבטיח את המשך שגשוגו של המערב ולאפשר לו לשמור את השלל ואף להגדילו באמצעות מתן לגיטימציה למוסד המלחמה וחסימתם של הרעבים והנדכאים לסיר הבשר.

  12. גלילי הגיב:

    לחיים ברעם – אם זה מה שיש לך להגיד ? , נצל את האימרה – סייג לחכמה שתיקה.
    לאד גורדון – הרעיונות שלך נשגבים , אולם בלתי ניתנים לביצוע . מציע לך לנחות בעדינות על קרקע המציאות לבל תתרסק.
    אין שחור ולבן , החוקים הם אמנה בין האזרחים לשלטון ובין מדינות למדינות. אם הם רעים ניתן לשפרם או לשנותם. ביטולם וביטול הגבולות יביא לאנרכיה לעוני גדול יותר וכמות המסכנים והמדוכאים תגדל . מציע לקרוא על א.ד. גורדון אולי ממשנתו תבוא לך התקוה.

  13. נעמי הגיב:

    שאלה: מהי בדיוק דמותו של "האסון הנורא" שמנבא ברעם לישראל "בשנים הקרובות"? התגברות המגמות שנראות עכשיו? משהו אחר שיצמח מתוכן?
    (רוצה לדעת למה להתכונן).

  14. זובי מנטה הגיב:

    שלום. אני חדש פה. אהבתי את המאמר של חיים. אבא שלי ערבי ואמא שלי יהודייה, אבל אין לי חטוטרת. רציתי לענות לנעמי, במקום חיים שבטח מעדיף לראות משחק כדורגל, שמה שהיא אמרה זה בדיוק מה שיקרה, דהיינו: בתחילה התגברות המגמות שנראות עכשיו, התדרדרות ערכית, ביחידים ובחברה, המשך הסכסוכים והחיים תחת איום מתמיד. אחר כך יצמח משהו אחר מתוכן, למשל קטסטרופה אטומית/ביולוגית שתשמיד את המזרח התיכון או את הכדור כולו, במחילה מכבודו. האפשרות השניה היא מהפכה תודעתית שתוביל את המין האנושי לשלב חדש באבולוציה שלו. מבחינת הסיכוי הייתי אומר שזה כמו שאני שם את הג’טונים על הצבע האדום ברולטה של הקזינו של אסי אבוטבול בפראג

הגיבו לשרית

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים