הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-3 באוגוסט, 2004 3 תגובות

בשבוע שעבר נאספו אלפים לטקס קבורה באתר הזיכרון בסרברניצה, בוסניה. לפני 9 שנים נרצחו שם כ-8,000 גברים וילדים מוסלמים על ידי הכוחות הסרבים בבוסניה. בשבוע שעבר, נקברו באותו המקום 338 מקורבנות הטבח בנוכחותם של אלפי קרובי משפחה וחברים. ההמונים עשו את דרכם מרחבי בוסניה לעבר סרברניצה; אלמנות, אימהות, קרובים וחברים. המון שקט, שותק, ממרר בבכי, לעתים בכי של דמעות שכבר יבשו.

אולם באותו היום עשתה עוד קבוצה את דרכה לעבר סרברניצה, מכיוון אחר לחלוטין – מבלגרד, סרביה. בשעה שש וחצי בבוקר נפגשו הפעילים והפעילות מבלגרד במרכז העיר ונסעו בהסעה מאורגנת לטקס הזיכרון בסרברניצה. "אוטובוס אחד בלבד" כמו שרבים מהם אמרו "היינו צריכים לראות היום עשרות אוטובוסים בדרכם מבלגרד לסרברניצה… אולם הצלחנו למלא רק אוטובוס אחד".


בלילה, לאחר שחזרנו מהמסע הארוך, צפיתי בחדשות בערוץ הבי.בי.סי. בתמונות מהטקס בסרברניצה, אולם ברור היה לי שהתמונה אינה שלמה שכן בסיקור זה לא הוזכרו הפעילות והפעילים מבלגרד אף לא במשפט אחד. תמונתן של הנשים בשחור מלבגרד עומדות עם שלט גדול "נשים בשחור בלגרד נגד מלחמות" בכניסה לאתר הזיכרון לא קיבלה זמן מסך. מאמציהן לא לתת לסרברניצה להישכח מהתודעה והזיכרון הקולקטיבי בסרביה לא עושים כותרות… באותו היום ממש בסרביה, הושבע הנשיא החדש הנבחר, בוריס טאדיץ’ למשרתו. בנאום חשוב שנשא הוא לא הזכיר את סרברניצה או את מה שאירע שם לפני 9 שנים בדיוק, אף לא במלה אחת.


ביום שקדם לטקס הזיכרון, בערב קיץ חם בבלגרד, נפגשו אותן הפעילות, בעיקר פעילות "נשים בשחור בבלגרד" להפגנה בכיכר הרפובליקה במרכז העיר. ההפגנה נועדה לזכור ולהזכיר את סרברניצה, במקום בו יותר מכל רוצים לשכוח ולהשכיח זיכרון זה, זיכרונות אלו. תוך כדי שהן ממקמות את עצמן במרחב העירוני הזה, המוכר להן כל כך, הותקפו ארבע מהן על ידי מספר נשים שנשארו שם גם בשעה הקרובה כשהן מגדפות וצועקות לעבר המעגל הגדול השקט של כ-70 נשים בשחור. המפגינות נשאו שלטים בנוסח "לא נשכח את סרברניצה"; "נשים בשחור נגד מלחמות"; "לשכוח ולהשכיח פשעי מלחמה זה פשע" וקטעי משפטים ממכתבים של נשות סרברניצה: "אנחנו מחפשות אחריהם, אחר האמת, לכל קורבן אנחנו מחפשות את האמת ולא נקמה" ו"9 שנים לפשעים בסרברניצה 11 ביולי 1995- 11 ביולי 2004″.


בינתיים, אל הנשים המתקיפות הצטרפו מספר גברים חסונים, כשהם שרים שירים לאומניים סרביים וצועקים לעבר המפגינות "אתן בושה לסרביה", "כולכן זונות", "אנחנו יודעים היכן אתן גרות ונדאג לבוא אחריכן", "לא הרגנו מספיק מכן" וגם סיסמאות הלל לגיבורים שלהם: "הידד וויסלב ששל, רטקו מלדיץ’ ורדובן קרדיץ’" (השם ששל הוא של המנהיג של המפלגה הרדיקלית הסרבית הנמצא עכשיו בבית הדין בהאג, השניים האחרים מבוקשים בהאג בשל פשעי מלחמה ומתחבאים אי שם בסרביה או ברפובליקה סרביה (היישות הסרבית בבוסניה).


בסיום ההפגנה, השוטרים שנכחו שם כל העת ליוו את המפגינות כשהן עוזבות את הכיכר. חלקן הודו אחר כך שזאת היתה חוויה בלתי נסבלת, יותר מן הרגיל. שמעתי כה רבות על האופן בו הותקפו הנשים בשחור וקבוצות אחרות ביימי שלטונו של מילושוביץ (כשהפגינו נגד המלחמות בקרואטיה ובבוסניה ונגד האלימות בקוסובו), אולם זאת הפעם הראשונה שראיתי את זה באופן כה נוכח ותקיף כאן, בסרביה של 2004, בסרביה הנאבקת עם הזיכרון של מה שאירע כאן ב-15 השנה האחרונות. בסרביה המבקשת לשכוח, להסיט מבט ולהצטרף לאיחוד האירופי.


אני חושבת לעצמי, כמה אמיץ מצד הנשים הללו לעלות על האוטובוס ולנסוע לטקס הזיכרון בסרברניצה. אולם למעשה, דרוש הרבה יותר אומץ לעמוד בלב העיר בלגרד, במרחב הציבורי הסרבי, ולומר בקול רם וברור מסרים אלו, שאיש אינו רוצה לשמוע, שאיש אינו רוצה לזכור. והן בשלהן מתעקשות לזכור, להזכיר, לא לשכוח, לא להשכיח, לדעת, לבחור לדעת, לעצב את מה שהן רואות כקריטי לעתידה של סרביה שפויה יותר.


אני חושבת עליהן, על הזוכרות הישראליות, על החיילים המסרבים לשתוק, על המתבוננות במחסומים. כל אלו ואחרים ימצאו שפה משותפת עם הזוכרות הבלגרדיות, ימצאו הרבה במשותף במאבק על הפוליטיקה של הזיכרון, על עתיד שפוי יותר, על האפשרות לקוות.

תגובות
נושאים: מאמרים

3 תגובות

  1. גדי קני הגיב:

    שווה לקרוא בהקשר זה את הספר הדי חדש והמהמם שנכתב על ידי עיתונאי למוד קרבות War Is a Force That Gives Us Meaning.

    נראה שהמלחמה חסרה לסרבים שעדיין אינם שקטים ובטוחים בעצמם.

  2. דן תמיר הגיב:

    כתבה מענינת. צרת רבים היא אולי נחמת שוטים, אבל גם זה משהו.
    למרות הנטיה לשים באופן אוטומטי בסל אחד את כל מי שפוקח את עיניו, יש הבדל משמעותי למדי בין ה"זוכרות" לבין החיילים המסרבים לשתוק והמתבוננות במחסומים.
    חיילים שלא שותקים ו.או מסרבים, כמו גם נשים במחסומים, מנסות לשנות את ההווה למען עתיד טוב יותר. הן והם עושים את זה באופן הכי פרקטי וממשי: אם לא תעולל עול, העול לא יעולל. הזכרון, לעומת שאת, הוא משהו מתעתע. האם זכרון בהכרח מביא לשיפור המצב החברתי? האם לא עדיף לעתים לתת לזמן לעשות את שלו ופשוט לשכוח?

  3. לדן תמיר הגיב:

    כפעיל בעמותת "זוכרות" תשובתי לך היא לא. הזיכרון הוא דרך להבין את ההווה, ואת הפתרונות המתחייבים ממנו. אי אפשר להבין את ישראל בלי לזכור ולהבין את הנכבה, ואי אפשר להבין את תפקידה של התביעה הפלסטינית לזכות השיבה (ולמעשה את כל התנועה הלאומית הפלסטינית) בלי להבין איך ומהיכן באה בעיית הפליטים. הנכבה אינה עבר שחלף, היא הווה, היא פליטים במחנות, היא ארבע שנים של טרור ישראלי רצחני משום שישראל לא מוכנה שזכות השיבה תעלה אפילו בתור תביעה, היא משטר אפרטהייד גזעני שנועד לשריין את הרוב היהודי שנוצר בטרנספר, הנכבה היא המציאות שלנו היום ו"פתרון הסכסוך" הוא פתרון הנכבה – שיבת הפליטים.

הגיבו לגדי קני

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים