הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-25 באוגוסט, 2004 7 תגובות

האמת היא שאמור הייתי להמשיך עכשיו את הוויכוח החינוכי על דו"ח דברת; אולם, היכן ניצב לו "דברת" ואיפה עומד אני, דווקא בימים אלה? לא בתחומה של הפדגוגיה החשובה לי כל-כך אני עומד, כי אם בסולידריות, עם 4,000 הפלסטינים השובתים שביתת רעב, שביתה שרק החלה לפני 8 ימים וסופה אינו נראה לעין.

כאן מגיע אלי מאמרו השבועי של ידידי משכבר גדעון ספירו, ובו הסעיף הראשון: "לחברי מהשמאל: מבקש פטור מסולידריות".


הפטור אכן ניתן לו כמובן. לליברל אמיתי שכמוהו, השולל את הכיבוש על כל מוראותיו; המתעב כמוני את הצהרתו של הנגבי כי מצידו יכולים האסירים לשבות עד מוות; שדרישות האסירים נשמעות הגיוניות בעיניו ושמתקומם נגד השפלת האסירים הפלסטינים; יש לו מצידי פטור גמור מסולידריות, וגם מסולידריות עם מאבקם של ידידיו.


בקשת הפטור גם מנומקת כראוי: "אין לי סולידריות ולו כזית עם חלק ניכר, אולי הרוב, של האסירים הפלסטינים, בעיקר אנשי תנועת החמאס והג’יהאד, הרוצות לחסל את מדינת ישראל… ואין לי סולידריות עם אותם אסירים שהיו קשורים בגיוס ושליחת מתאבדים עם חגורות נפץ כדי להתפוצץ באוטובוסים בתחומי מדינת ישראל, במטרה להרוג אוכלוסייה לא לוחמת".


ובסיכום: "למען ההיגיינה הציבורית של השמאל שוחר זכויות האדם, חשוב לעשות הבחנה בין התנגדות לכיבוש לבין סולידריות עם חבורה של רוצחים קנאים".


כדי ליצור את שיווי המשקל הראוי, הוא מזכיר לבסוף לכולנו כי הוא שולל מעצרים מינהליים לקיצוני הימין הפאשיסטי בישראל, אולם לא היה עולה בדעתו בהפגנת סולידריות איתם.


אתחיל מהסוף. מקומם אותי מאוד השוויון השכיח כל כך בין הכובשים לנכבשים, בין מעשים נפשעים המבוצעים על-ידי הכובשים במטוסים, מסוקים, טנקים והדומים להם, לבין מעשים נפשעים אף הם, המבוצעים בידי מתאבדים עם חגורות נפץ. מנין לידידי הליברל כי אלה הם חלק ניכר ואולי הרוב, של האסירים הפלסטינים?! מבלי שיש לי ידיעה של ממש, אני מניח שמבין כ-4,000 האסירים רק מיעוט הם כאלה, ורבים מביניהם "משתתפים בהפגנות אלימות", "שורפי צמיגים" ו"מיידי אבנים". אבל כולם, גם אלה וגם אחרים, הם שבויי מלחמה, מאחר שצה"ל והממשלה מכריזים השכם והערב כי מתנהלת כאן מלחמה בין מדינת ישראל לעם הפלסטיני, ולא מעטים גם מעבירים קו מתמשך מ-1948 להיום; ואם כך, דינם כדין שבויי מלחמה וזכויותיהם זהות לזכויותיהם.


אולם מעבר לכל זה, זו אינה עוד תביעה להכרה בזכויות; זוהי שביתת רעב של אלפים המייצגים את כל גווני הקשת של הפלסטינים, הם מנהיגיהם (על מרואן ברגותי "האוכל" ועל הזלילות הנערכות בבתי הכלא בידי הסוהרים אין צורך להכביר מלים). עם שובתי הרעב, עם המוכנים לחדול מלאכול עד כלות, עד מוות, איתם אני סולידרי, יחד עם אזרחים ישראלים אחרים, יהודים וערבים. ראוי לזכור ולא לשכוח: למעלה מ-60 כורדים מתו בבתי כלא טורקיים בשביתת רעב, ואירים מתו כך בבתי-כלא אנגליים.


מבחינה מסוימת דומה מאבקם של שובתי הרעב למאבקם של הסרבנים הישראלים. אלה ואלה מוכנים לשלם מחיר אישי כבד, במידה שונה מאוד כמובן, על מאבקם, ואלה כאלה זקוקים לסולידריות כאוויר לנשימה, הם ובני משפחתם, מצד אלה שאינם שותפים למעשה בגופם. על-כן אנו הסולידרים, המעניקים לגדעון ספירו פטור מלא, ניצבים בפתח בתי-הכלא להפגנות של סולידריות, ונפגשים באוהלי המחאה המפוזרים משני צדי הקו הירוק, עם הנשים, ההורים והילדים הנושאים את תמונות ההורים, הבעלים והילדים, בשטחים הכבושים כמובן.


בביקורנו האחרון באוהל המחאה בכפר הישראלי בקעה אל-גרבייה, אחרי ההפגנה בכלא השרון, הופיעה בפנינו אשה צעירה בשם סנאא סלאמה, אשתו של אחד האסירים שנישאה לו בהיותו בכלא, ופעילה באגודה למען האסיר, ומסרה בידינו מכתב: "שביתת הרעב של האסירים, על מה ולמה?" את תמציתו אני מביא להלן:



  1. התרת ביקורי משפחות האסירים – אלפי אסירים לא קיבלו ביקורים במשך שנים. הכוונה למשפחות מדרגה ראשונה (הורים, נשים, ילדים, אחים ואחיות). לפי נוהל חדש של השב"ס הם חייבים להיות למטה מגיל 16 או למעלה מגיל 50 כדי לבקר בכלא. כמובן שביקורי משפחות מדרגה שנייה נמנעות כמעט לחלוטין.
  2. הפסקת גביית קנסות – על "עבירות" כגון שירה בקול רם, גילוח זקן ללא רשות, ויכוח עם שוטר בקול רם וכדומה, הקנסות מגיעים עד ל-1,000 שקל.
  3. הפסקת החיפוש בעירום – באופן קבוצתי, מול סוהרים או אסירים.
  4. הסרת מחיצת הזכוכית בין האסירים ובני משפחתם המבקרים אותם. מחיצה זו אינה מונעת חיפושים משפילים על גופם של בני המשפחה.
  5. הפסקת האלימות נגד האסירים – בעת נסיעות לבתי-משפט, לבתי-חולים וכדומה.
  6. התרת הזכות ללמוד באוניברסיטה או להמשיך לימודים אחרים – אסירים שהשלימו לימודיהם בחצי הדרך אל התואר, נדרשים להפסיק את לימודיהם.
  7. החזרת המטבח והמכבסה לידי האסירים הביטחוניים – והוצאתה מיידי האסירים הפליליים (אוכל ולבוש!).
  8. הפסקת תנאי הבידוד – אסירים רבים שוהים שנים רבות בתאי בידוד מוחלט ללא כל אפשרות של מגע עם אסירים אחרים.
  9. מתן אפשרות לשליחת וקבלת דברי-דואר באופן סדיר – דברי דואר רבים מושמדים ואחרים מעוכבים לעתים בחודשים רבים.
  10. הצבת טלפונים ציבוריים לאסירים – האסירים מכירים בצורך הביטחוני לפקח על טלפונים אלה ואינם מתנגדים לכך!

אלה הן עשר התביעות העיקריות של האסירים ואין להן כל קשר לביטחון. על כל פנים, מדוע לא יקיים השב"ס משא ומתן עם הנהגת האסירים על התביעות ומימושן?!


על אלה מתנהלת שביתת הרעב של האסירים הביטחוניים, אשר בניגוד לשבויי מלחמה מן המניין, שהם החזקת שבויים עד לסיום המלחמה, על רבים מהם נגזרות שנות כלא רבות, עד למאסרי עולם.


מן הבחינה הזאת, ההגנה על זכויות כבני-אדם ושבויי-מלחמה, מתממש עיקרון הסולידריות, ולא עם מעשה מלחמתי מסוים, שאין לי בעיה להזדהות או לשלול.


אנו אמנם נתונים במלחמה בה בתי-הכלא נמצאים רק בצד אחד של המתרס. אבל נתאר לעצמנו מצב בו גם לצד השני יש בתי-כלא בהם נתונים אסירים כראש הממשלה (סברה ושתילה), שר הביטחון, הרמטכ"ל ומאות רבות של קצינים וחיילים שדם פלסטיני על ידיהם; האם לא נכון היה לממש זכויות כאלה גם עבורם?


שאלה רטורית זו אינה באה לצורך השוואתנות, שאינה קיימת היום ולא תהייה קיימת גם בעתיד, זו שבין הכובשים לנכבשים. כוונתה רק להוכיח (לגדעון?…) כי אין שום קשר בין המעשים שבגינם נכלאים אסירים פלסטינים בגזרת בתי-הדין של הכובשים, לבין הסולידריות אתם כבני-אדם וכשבויי-מלחמה.


מסולידריות זו מבקש גדעון ספירו פטור, ויש לו.

תגובות
נושאים: מאמרים

7 תגובות

  1. liat הגיב:

    הצדק איתך

  2. עופר הגיב:

    אני לא מכיר את דרישות האסירים כמו כותב המאמר, אבל נראה לי שבחלק מהמקרים (ביקורים, קנסות, בידוד, דואר) אפשר לעתור לבג"ץ. אגב, מחיצת הזכוכית ומגע טלפוני בלבד עם המבקרים נראית לי כנחוצה, והיא נוהל מקובל בבתי הכלא הפליליים.

  3. גדעון ספירו הגיב:

    תודה לידידי דני פתר על מאמרו הבהיר והמבהיר.
    תודה מיוחדת על שהעניק לי את הפטור המבוקש.
    תמיד ידעתי שיש בשמאל גם אנשים עם לב מבין וראש פתוח שמתחשבים במצוקות חבריהם.

    דרישות האסירים כפי שמפורטות ברשימתו של דני אינן העילה למחלוקת בינינו. דומני שבטורי כתבתי כי אני תומך בעיקרי הדרישות.
    אין לי גם כל בעייה לחוש סולידריות עם משפחות האסירים באותו קטע בו ילד רוצה לחבק את אביו ואשה את בן זוגה.
    לא כך הדבר כאשר מדובר באותם אסירים התומכים בזריעת מוות בקרב האוכלוסיה האזרחית בישראל, ובדרך כלל, הקורבנות הם האוכלוסיה היותר עניה בישראל. אני מדגיש זאת למען אלה שמתעקשים להיקרא סוציאליסטים. (שהרי ליברל כמוני, כינוי גנאי בפי כמה משמאלנינו החביבים, מתקומם גם כשהקורבנות הם בני רחביה וצפון תל-אביב).
    ההתעקשות לקרוא לאסירים הפלסטינים שבויי מלחמה, אינו מפריע לי, אבל זה לא נושא הראוי לדעתי להתמקד בו, כי טרם קרה בהיסטוריה שמעצמה קולוניאלית הכירה בחברי הארגונים מבני העם הכבוש שנלחמים נגדה, כבשבויי מלחמה.
    לא הצרפתים באלג’יריה, לא האנגלים במושבותיהן, לא ההולנדים באינדונזיה, לא הפורטוגלים באנגולה, לא הרוסים בצ’צ’ניה, לא האמריקנים בעיראק, לא הישראלים בשטחים הכבושים וכמובן גם הבריטים לא הכירו בחברי המחתרות כמו מנחם בגין, יצחק שמיר, גאולה כהן, מאיר שמגר וכל ראשי "ההגנה" שנעצרו כבשבויי מלחמה אלא ראו בהם טרוריסטים.
    לכן החשוב בעיניי הוא לתמוך בדרישות קונקרטיות שעולות בקנה אחד עם נורמות של יחס הוגן ואנושי לאסירים.
    לענין הכובש והנכבש. דומני כי בדרך כלל אני מדגיש את העמדה כי אין סימטריה בין כובש לנכבש, אבל יש סימטריה בשלילת עמדות פוליטיות שאינו נראות לי. גזען פלסטיני או פשיסט פלסטיני לא יזכו אצלי ליחס מקל או סלחני בהשוואה לישראלי או כל בן עם אחר, רק משום שהוא בן לעם כבוש.

  4. גלילי הגיב:

    לספירו – תהום כרויה בינך לבין אנשים כפתר ובר חיים . אלה חושבים בסתר ליבם כי אסירים אלה הם גיבורים ולוחמי חופש כאשר רובם עם דם על הידיים , דם ילדים זקנים וכד’.
    הוכח כי הביקורים אינם תמימים כל עיקר מוברחים בהם פלאפונים והוראות כתובות.
    ההזדהות המוחלטת של יהודי עם אסופת רוצחים שאינם מבחינים בין יהודי ליהודי ומטרתם אחת להרוג כמות גדולה של יהודים ללא אבחנה כולל שפחת פתר.
    בנובף לכך רובם קנאי דת חשוכים . על הסוציאליזם והשמאל לא שמעו כלל . פתר מה לך ולהם מדוע לא תדאג לעניים היהודים .לערבים יש הרבה "אחים" הדואגים להם – 22 מדינות ערב ועוד אוכלוסיה של מיליארד מוסלמים . בא אנחנו נדאג ליהודים.

  5. אנדרה דרזנין הגיב:

    תודה לך דני על הצירוף הצלול והמרגש ששזרת במאמרך בין אנליזה מדוייקת של מעמדם של האסירים הפלסטינים כשבויי מלחמה וזכויותיהם הנגזרות ממעמד זה לבין הגיון הלב שלא קהתה רגישותו, הלב הרואה את ענותם המרה של האסירים כבני אדם שנבראו בצלם ודורש את תיקונה. מאמרך גייס אותי מדאגה וסולידריות פסיבית עם השובתים לנסיעה לכפרים הערבים כדי לפגוש את קרוביהם ולעזור מעט, כמידת האפשר.
    עיניך הרואות – יש שכר לעמלך.

  6. איזו השוואה איומה הגיב:

    נתחיל מהדבר החשוב באמת: כל דרישות האסירים הן סבירות בעיני ויש הצדקה למאבקם מבחינה זו.

    אבל ההשוואה, אוי ההשוואה לסרבני השרות בשטחים/ הגיוס…
    הסרבנים הללו יושבים בכלא על סירובם לקחת חלק בפעולות אלימות (הן אלימות ישירה, והן האלימות שבעצם הכיבוש). האסירים יושבים בכלא בדיוק על חלקם בפעולות אלימות. לשם ההגינות אוסיף כי רובם נקטו באלימות סבירה ואף מוצדקת כגד הכיבוש (ועל-כן הם כלל לא אמורים לשבת במעצר ע"י הכובש), מיעוטם- בטרור נגד אזרחים, שאין להם כל קשר לכיבוש. אך הדבר החשוב הוא לראות שאין דימיון בין זה שנאסר בגלל סירובו לקחת חלק באלימות, לבין זה שנאסר דווקא כי לקח בהן חלק. אני מקווה שדני פתר מבין זאת.

  7. ההשוואה והמצב הגיב:

    הסרבנים לא יושבים בכלא על סירובם לקחת חלק בפעולות אלימות (פציפיזם) אלא על התנגדותם לכיבוש ולקיחת חלק פעיל בו. כך גם האסירים, יושבים על התנגדותם לכיבוש. מיעוטם שלקחו חלק בטירור נגד אזרחים, עם כל ההסתייגות, גם למעשיהם קשר ישיר לכיבוש (אלא מה, עשו את זהנ בשביל הפאן?). לכן ההשוואה היא השוואה ורק המצב הוא איום. (נראה שדוקא דני פתר הבין את מה שבעל "ההשוואה האיומה" לא הבין)

הגיבו לאנדרה דרזנין

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים