הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-3 בספטמבר, 2004 17 תגובות

שאלת המוסר המהפכני העסיקה את צ’ה גווארה רבות. בשם המוסר המהפכני הרבה לעבוד גם בימי א’ (יום השבתון בקובה). רבים מימי העבודה שלו החלו בשעות הבוקר המוקדמות והסתיימו בשעות הבוקר המוקדמות של יום המחרת. ימי העבודה ההתנדבותיים ב"זַאפְרָה" (קציר קנה הסוכר) ובמפעלי התעשייה היו לשם דבר והוא התייצב לעבודה מדי יום א’ (לפעמים אפילו ארבע פעמים בחודש) בראש הפקידות הבכירה של משרד התעשייה.

אבל ימי ההתנדבות הרבים לא היו רק פועל יוצא של הצורך בידיים עובדות בחקלאות או תרומה למאמץ לחילוץ המשק הקובני מנחשלותו. היו אלה ביטויים מעשיים לעמדות שורשיות יותר, דהיינו לקשר בין העבודה האינטלקטואלית לבין העבודה הפיסית בדרך להפלת המחסום הקיים ביניהן. העבודה ההתנדבותית אמורה להיות "עבודה שמחה", טען גווארה, אך בהקשר של עבודה שכירה במשטר קפיטליסטי כמובן שאיננה כזו. בחברה הסוציאליסטית העבודה ההתנדבותית, יחד עם חברים ועמיתים לעבודה, היא הביטוי המעשי לערבות ההדדית ולרצון לתרום לקידום החברה כולה. עבודה כזו היא אפוא ביטוי להשתתפות המודעת של העובדים, כל העובדים, בבניית הסוציאליזם. זו, לדעת גווארה, "עבודה משחררת" מכיוון שהיא נעשית ללא תמורה למען הכלל. אגב, גווארה התנגד ל"התנדבות בכפייה" – מעשיהם של מנהלים שדרשו מהעובדים הכפופים להם "להתנדב". ועל כך כתב:


הסביבה צריכה לסייע לאדם לחוש את הצורך בעבודה ההתנדבותית, אבל אם האדם מצטרף לעבודה התנדבותית רק בגלל לחצי הסביבה, אין בכך כל תועלת כי ה"מתנדב" יהיה מנוכר לעבודתו. תחושתו תהיה שאיננו חלק מדבר מה חדש, ממפעל משותף, הוא לא יהיה שותף באורח חופשי במימוש יעדי החברה.


פידל קסטרו אימץ את עמדתו של גווארה בנושא זה, ובראיון שהעניק לעיתונאי הצרפתי ק"ס קארול בספטמבר 1967 אמר כך:


אני מתנגד לכל תמריץ חומרי, מכיוון שלדעתי תמריץ כזה אינו עולה בקנה אחד עם הסוציאליזם […] אנו נמצאים בתהליך מעבר אל הסוציאליזם ואין סיבה בעולם שדווקא עכשיו נקדש את כללי המשחק של הכלכלה הקפיטליסטית. תפקידנו אינו לנהל בצורה יעילה יותר את המשטר הישן. קיימנו ויכוחים ארוכים סביב הסוגייה והחלטנו להיפטר במהירות האפשרית ממשטר העבדות שהוא פועל יוצא של כוחות השוק.


תפקידו של המהפכן הוא לחולל את המהפכה


כאמור, צ’ה היה מרקסיסט וראה במרקסיזם פילוסופיה של הפרקסיס, פילוסופיה של המעשה המהפכני. הוא הרבה לכתוב על כך שהתיאוריה של מרקס מהווה קפיצה איכותית בתולדות החשיבה החברתית. במיוחד אהב לצטט את דברי מרקס, "איננו מסתפקים בהבנת העולם, אנו רוצים גם לשנותו".


הדגש של גווארה על המעשה, על הפעילות המודעת, נטוע היטב במחשבה המרקסיסטית, לפיה ההכרה קשורה קשר הדוק עם המעשה והניסיון המעשי הוא קריטריון מכריע של האמת. גווארה סבר, כמו מרקס, שהמעשה משנה את הנסיבות ואת העושים גם יחד. בתחום החברתי, הפעולה המהפכנית לא רק משנה את החברה הקיימת, את הקפיטליזם ואת הנסיבות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות – אלא גם את מעמד הפועלים עצמו, את השקפותיו ואת מהותו האנושית, המוסרית והרוחנית.


על מנת לממש את רעיון המהפכה, הדגיש גווארה, יש צורך במהפכנים שיחוללו אותה. היתה זו התרסה כלפי דור שלם של אנשי שמאל באמריקה הלטינית שסברו שהמהפכה הצפויה תתחולל מאליה, בגלל התנאים החברתיים, הניצול, הכבדת העול של ארצות הברית; שאפשר להיקרא "מהפכן" בלי שהדבר יחייב לפעולה של ממש, בלי הכרה של המעשה המהפכני.


באמצע שנות ה-50 החל צ’ה לכתוב ספר על תפקידו החברתי של הרופא באמריקה הלטינית, אך לא סיים את כתיבתו. במרכז הספר עומדת שאלת "הרופא המהפכני במאבק נגד ההון" – התמודדות תיאורטית של רופא צעיר בעל תודעה מעמדית ומהפכנית עם ערכי החברה הלטינו-אמריקאית שבה חי. במאמר שאמור היה להיות חלק מהספר שכתיבתו לא הושלמה מעולם, ציין גווארה: "כדי להיות רופא מהפכני, יש קודם כול להיות מהפכן ולהיות חלק ממהפכה". לאחר ניצחון המהפכה הקובנית, בהרצאה לפני סטודנטים לרפואה באוניברסיטת הוואנה, הוסיף:


לפתע הבנתי שעל מנת להיות רופא מהפכני, יש קודם כל להתחייב למהפכה. אין כל טעם במאמץ הפרטי, אין כל טעם באידיאלים הנשגבים ואין טעם אפילו ברצון להקריב את החיים באחת הפינות הנידחות ביבשת אמריקה, תוך כדי מאבק אישי ומתמיד נגד הממשלות המושחתות וההתמודדות היומיומית עם התנאים החברתיים הירודים והבלתי אפשריים. כדי להתקדם, כדי לקדם את האידיאלים, יש לחולל את מה שחוללנו בקובה: מהפכה.


ברית המועצות – החלום ושברו


רבים מכתבי גווארה נכתבו "תוך כדי" או "מיד אחרי", כלומר – יותר כסיכום של ניסיון משותף מאשר כתרומה אידיאית ייחודית. אחד מסימני ההיכר של כתביו הוא הראייה הביקורתית – ביחס לזולת, ביחס לעצמו, ביחס לחברה הישנה וגם ביחס לחברה ההולכת ונבנית. למרות תמיכתו הבלתי מסויגת במהפכה שהוא עצמו חולל, היה גווארה למבקר חריף של מחדליו ומחדלי חבריו המהפכנים. הוא לא רצה להמתין עשרות שנים כדי לומר במבט לאחור "אכן טעינו". כבר ב-1964, לאחר חמש שנות מהפכה בלבד, פירסם חוברת נגד "הביורוקרטיזציה של המהפכה הקובנית" ובה מתח ביקורת קשה על היווצרות שכבה ביורוקרטית בעלת זכויות-יתר. החשש מפני היווצרות שכבה כזו שתרכז בידיה עוצמה רבה מדי לא נתן לו מנוח, מכיוון שהוא זיהה אותה בברית המועצות ובמדינות מזרח אירופה שבהן ביקר. ביקוריו שם לימדו אותו שמעבר לנתונים המרשימים על הפיתוח המשקי ועל גודל הצבא האדום, מעבר למספר השיכונים החדשים או להישגים המרשימים של מדעני המוסדות להשכלה גבוהה, המהפכה הסובייטית הסתאבה.


אחד מפקודיו של גווארה בימי הגרילה בקובה, בּוֹרֶגוֹ, פירסם ב-2001 ספר על חייו של צ’ה, דרך האש. בורגו איננו היסטוריון וגם לא עיתונאי. הוא אינו מתיימר לחקור את חייו של צ’ה, אבל הוא הכיר אותו מקרוב. כשגווארה כיהן כשר התעשייה הוא התמנה לסגנו וגם הרבה לפגוש אותו לאחר שחדל מלהופיע בפומבי, לקראת היציאה לבוליביה. בספרו כלל בורגו את הערותיו של גווארה על מדריך הכלכלה המדינית שפורסם בברית המועצות בתחילת שנות ה-60 והיה לאורים ותומים של דור מהפכנים שלם. בברית המועצות עצמה פורסמו מהדורות רבות של הספר, כשכל מהדורה מעודכנת על פי השינויים הפוליטיים בצמרת הקרמלין.


גווארה רצה לפרסם ספר ביקורתי על המדריך הסובייטי ולכן הקפיד לכתוב את הערותיו בפירוט רב בשולי הספר. ההערות ראו אור רק כעבור 35 שנה, שנים רבות לאחר מותו של גווארה. העיתוי לכתיבתן מעניין במיוחד – בין חודש מארס ליולי 1966. על פי גרסת בורגו, באותם חודשים שהה גווארה (בזהות בדויה) בפראג. אבל עוד שנה וחצי לפני כן כינס צ’ה את צמרת משרד התעשייה בהוואנה וסיפר על ויכוחים מרים שניהל במוסקבה סביב אותו מדריך כלכלה מדינית: "כשהתחלנו להתווכח, העניין נעשה אלים במיוחד. אמרתי להם שהמדריך היה לתנ"ך. וזו טרגדיה. אילו הקפיטל של מרקס היה התנ"ך של ברית המועצות, מילא, אבל הם הפכו את המדריך לחלק מכתבי הקודש על אף שהוא כולל אמירות לא מדויקות, עמדות לא נכונות ואף מסוכנות – עמדות קפיטליסטיות".


הביקורת כלפי המגמות השולטות בהנהגה הסובייטית באה לידי ביטוי, בין היתר, בהערה שכתב צ’ה ליד הציטוט הבא מדברי המנהיג ניקיטה חרושצ’וב, שהובא במדריך: "שום כוח בעולם לא יהיה מסוגל להחזיר על כנו את הקפיטליזם בארצנו. שום כוח בעולם לא יהיה מסוגל למוטט את המחנה הסוציאליסטי. הסכנה לשיבת הקפיטליזם לברית המועצות אינה קיימת. במלים אחרות: הסוציאליזם ניצח בכל השטחים. הוא ניצח לעד". גווארה כתב: "טענה זו אינה נכונה ואפשר להתווכח על כך. ההחלטות הכלכליות האחרונות שהתקבלו בברית המועצות דומות עד מאוד להחלטות שהתקבלו בזמנו ביוגוסלביה. ואלה החלטות המובילות לבטח אל הקפיטליזם".


מלים אלה נכתבו 34 שנה לפני התפרקותה של ברית המועצות והפיכתה למדינה קפיטליסטית, אולי אחד המשטרים הקפיטליסטיים הפראיים ביותר.

תגובות
נושאים: מאמרים

17 תגובות

  1. גדעון ספירו הגיב:

    בשיטוט באינטרנט תחת השם צ’ה גווארה מצאתי את התאור הבא על צ’ה גווארה שנכתב כנראה על ידי טרוצקיסט מארצות הברית. התאור הרבה פחות ידידותי ומשרטט דמות שונה לחלוטין מזו שעולה משני הפרקים של אפרים דוידי. אני מעלה את הדברים לא משום שאני מזדהה איתם, אלא כדוגמה למחןוקת שיש סביב האיש, ומאד הייתי רוצה לקרוא את תגובתו של דוידי לדברים.
    ____________________

    "נולד בארגנטינה למשפחה אריסטוקרטית קובנית אשר נקלעה לזמנים קשים אך החזיקה עדיין עושר ניכר, גווארה זכה לנעורים נוחים. כאשר חואן ואווה פרון החלה בעלייתם לשלטון, משתמשים בפופוליזם ופנייה לעובדים ואיכרים לכינון משטר שכלל מאפיינים פאשיסטיים רבים (1944-1952) גווארה היה עדיין נער צעיר. בתקופה זו חסר היה באופן בולט עניין בפוליטיקה ולא הביע דעות בעד או נגד משטר פרון.
    האירועים בגואטמלה עתידים היו לשנות זאת. ארבנז, קצין צבא שמאלני, נבחר לנשיא. ב-1952 הלאים את רכוש חברת United Fruit, חברה אמריקנית גדולה אשר החזיקה בבעלותה שטחי אדמה גדולים והייתה בעלת השפעה כלכלית ופוליטית גדולה. הוא החל גם להלאים את אדמתם של החוואים והאיכרים המקומיים הגדולים. גווארה נתפס להתהלבות לגבי ניסוי זה ב-’סוציאליזם’ אשר הדביקה את צעירי מעמד הביניים הלטיני-אמריקני. מעט לפני טיול לגואטמלה הוא כתב:נשבעתי לפני תמונה של החבר הותיק המנוח סטאלין כי לא אשקוט עד שאראה את התמנונים הקפיטליסטיים האלו ממוגרים.
    צבא
    גווארה היה בגואטמלה כאשר כוח פלישה בגיבוי אמריקני מחץ את משטר ארבנז. הוא הצליח לברוח למקסיקו. כאן הצטרף לקובנים שסביב לפידל קסטרו ואחיו ראול. בנובמבר 1956, צ’ה ו-80 חברים אחרים של תנועת ה-26 ביולי (J26M) שנוסדה בידי קסטרו נחתו בקובה לבצע מסע גרילה נגד הדיקטטור המגובה ע"י ארה"ב באטיסטה. כאן הוכיח עצמו צ’ה כמנהיג הסמכותני והברוטאלי ביותר מבין מנהיגי הגרילה. למעשה, צ’ה הסתובב סביב בהופכו קבוצות גרילה של מתנדבים לכדי צבא קלאסי, עם משמעת נוקשה והירארכייה. כפי שהוא עצמו כתב: בשל היעדר המשמעת בקרב האנשים החדשים… היה זה הכרחי לבסס משמעת נוקשה, לארגן פיקוד עליון ולכונן מטה. הוא דרש את עונש המוות עבור מלשינים, מפרי-פקודה, חורשי-רעות ועריקים . הוא עצמו ביצע הוצאות להורג באופן אישי. אכן, ההוצאה הראשונה להורג של מלשין בידי הקסטרואיים בוצעה בידי צ’ה. הוא כתב: טיפלתי בבעייה בכך שתקעתי בו כדור מאקדח .32 ברקת ימין. בהזדמנות אחרת תכנן לירות בקבוצת אנשי גרילה אשר פתחו בשביתי רעב בשל מזון רע. פידל התערב לעצור בעדו. איש גרילה אחר שהעז לפקפק בצ’ה נשלח בפקודה לקרב ללא נשק!
    בצד הדחף לכיוון מיליטריזציה של קבוצות הגרילה, לצ’ה היה תפקיד חשוב נוסף. הוא פעל כמפיץ העיקרי של סטאליניזם בתוך ה-J26M. הוא פעל פעילות נסתרת לכינון ברית עם ה-’מפלגה הסוציאליסטית העממית’ (המפלגה הקומוניסטית הקובנית). עד אותה עת היו מעט מאוד סטאליניסטים ב-J26M וקבוצות אנטי-באטיסטה אחרות כמו המנהלה והאנארכיסטים היו אנטי-סטאליניסטים נחרצים. הקומוניסטים היו מאוד בלתי-אהודים בקרב כוחות האנטי-באטיסטה. הם היו שותפים זוטרים של המשטר וגינו בפומבי את התקפותיו הקודמות של קאסטרו על באטיסטה ב-1953. הם הצטרפו באיחור רב למלחמת הגרילה.
    עם הניצחון הקסטרואי ב-1959, צ’ה, יחד עם חברו הסטאליניסטי ראול קאסטרו, קיבלו לאחריותם את משימת בניית השליטה המדינתית. צ’ה ערך טיהורים בצבא, הקים מערך שיעורי חינוך-מחדש בתוכו, והיווה את התובע העליון בהוצאות להורג של תומכי באטיסטה, אשר 550 מתוכם נורו בחודשים הראשונים. הוא נתפס כחסר-רחמים באופן קיצוני בידי אלו שראוהו בעבודתו. הריגות אלה של תומכי המשטר הישן, שחלקם היו מעורבים במעשי עינויים ורצח, הורחבו ב-1960 לכלול את אלו במעמד העובד שביקרו את משטר קאסטרו. עיתוניהם של האנארכיסטים והאנארכו-סינדיקליסטים נסגרו ופעילים רבים נזרקו לבית-הסוהר. צ’ה היה מעורב בכך ישירות. פעילות זו נעקבה ב-1962 ע"י הוצאתם אל מחוץ לחוק של הטרוצקיסטים וכליאת פעיליהם. צ’ה אמר: אינך יכול להיות בעד המהפכה ונגד המפלגה הקומוניסטית הקובנית. הוא חזר על השקרים הישנים נגד הטרוצים כאילו היו הם סוכנים של האימפריאליזם ופרובוקטורים. הוא סייע להקים משטרה חשאית, ה-C-2, ושיחק תפקיד מכריע ביצירת ה-’ועדות להגנה על המהפכה’, שהיו גופים מקומיים ואזוריים לריגול ושליטה על המוני האוכלוסיה.
    עסקת טילים
    צ’ה היה החוליה מקשרת העיקרית, ולמעשה הארכיטקט, של היחסים ההולכים ומתהדקים בין קובה וברית המועצות. עסקת הטילים הגרעיניים אשר כמעט הביאה למלחמה גרעינית ב-1962 הונדסה בצד הקובני בידי צ’ה. כאשר הרוסים נסוגו בפני איומי ארה"ב, צ’ה רתח מזעם ואמר כי אם היה הוא אחראי על הטילים, הוא היה יורה אותם!
    עד 1963, צ’ה הבין כי הסטאליניזם הרוסי היה בתהליך התמוטטות לאחר ביקור ברוסיה שם ראה את תנאי המחייה של מרבית האנשים, וזאת לאחר ש-’תכנון בסגנון סובייטי’ בכלכלה הקובנית קודם לכדי אימוץ על-ידיו. במקום להגיע לביקורת חירותנית כלשהיא של הסטאליניזם, הוא אימץ את הסטאליניזם הסיני. הוא הוקיע את מדיניות ברה"מ של דו-קיום שליו, אשר הכירה בכך שאמריקה הלטינית הייתה החצר האחורית של ארה"ב, והעניקה מעט מאוד או אפס תמיכה לתנועות התנגדות לשליטה האמריקנית. פידל נתפס עתה כאחוז דיבוק להצלת הכלכלה הקובנית, וטען בעצמו בעד ריצוי האמריקנים. אל מול זאת דיבר צ’ה על הרחבת המאבק המזויין לרוחב אמריקה הלטינית, תוך פתיחה במלחמה גרעינית אם יהיה בה צורך כדי להביא לכך!
    הריסות
    על בסיס זה עזב צ’ה את קובה, אליה לא יחזור לעולם. הוא הלך לקונגו, שם עבד יחד עם צבא השחרור הקונגואי, נתמך בידי הסטליניסטים הסינים. היה זה מסע כושל, וצ’ה הגיע למצב של בידוד, כאשר רוב אנשי חבורתו מתים. למרות זאת, צ’ה עדיין האמין במאבק גרילה המנוהל בידי מיעוט חמוש זעיר. מסע-הפעולה האחרון שלו היה בבוליביה.
    גם זה היה כשלון חרוץ. בהתבססו שוב על אסטרטגיות קסטרואיסטיות ישנות, נכשל צ’ה ליצור את הקשר למעמד העובדים התעשייתי. למעמד העובדים הבוליביאני, ובייחוד כורי הבדיל, היה עבר קרוב של מיליטנטיות ומודעות מעמדית. האיכרים, מאידך, ביניהם קיווה צ’ה לחולל התקוממות חמושה, נויחו [had been demobilized] בידי רפורמות האדמה של 1952. כך, לא היה צ’ה מסוגל להתייחס הן לעובדים והן לאיכרים. המפלגה הקומוניסטית המקומית לא תמכה בו. משולל תמיכה, צ’ה כותר בשיפולי האנדים, נתפס והוצא להורג.
    כן, צ’ה היה אמיץ פיזית. כן, הוא הקדיש את עצמו בעקשנות למה שהוא ראה כמהפכה והסוציאליזם. כן, הוא דחה את זכויות-היתר והמותרות שהוענקו למנהיגים אחרים של קובה הקסטרואית, בלקחו משכורת ממוצעת ובעבדו קשה במשרות ממשלתיות שונות. אך מיליטריסטים, פאשיסטים ופאנאטים דתיים רבים חולקים מאפיינים אלו של אומץ והקרבה-עצמית. מראהו המצודד של צ’ה ומות ה-’קדוש’ שלו הפכו אותו לסמל, סמל המנוצל כראוי בידי כל אלו הרוצים להרוויח כסף קל במכירת ‘שיק’ מהפכני.
    אך מראה מצודד ואומץ מסווים את מה שצ’ה היה באמת. סמכותן וסטליניסט חסר-רחמים, שהביע הערצה ללאומנים הסמכותניים הפרוניסטיים, צ’ה פעל ככלי מרצון לגוש הסובייטי להפצת השפעתם. אפילו כאשר הסתכסך עם ברה"מ לגבי אפשרות מלחמת גרילה באמריקה הלטינית, עדיין נותר סטאליניסט משוכנע, מלא הערצה לסין ולצפון-קוריאה. לא היו לא כל חילוקי-דעות עם הסובייטים לגבי סוג החברה שרצה: חברה קפיטליסטית-מדינתית, סמכותנית ובירוקרטית, המכוננת בבוז כלפי ההמונים.
    ייתכן כי צ’ה נראה כמו טיפוס-האב של מהפכן רומנטי. במציאות הוא היה כלי של גושי הכוח הסטליניסטיים ומצדד במלחמה גרעינית. גישותיו ופעולותיו חושפות אותו כאדם שאינו ידיד להמוני העמלים, יהיו הם עובדים או איכרים".

  2. גדעון ספירו – המשך הגיב:

    עסקת טילים

    צ’ה היה החוליה מקשרת העיקרית, ולמעשה הארכיטקט, של היחסים ההולכים ומתהדקים בין קובה וברית המועצות. עסקת הטילים הגרעיניים אשר כמעט הביאה למלחמה גרעינית ב-1962 הונדסה בצד הקובני בידי צ’ה. כאשר הרוסים נסוגו בפני איומי ארה"ב, צ’ה רתח מזעם ואמר כי אם היה הוא אחראי על הטילים, הוא היה יורה אותם!

    עד 1963, צ’ה הבין כי הסטאליניזם הרוסי היה בתהליך התמוטטות לאחר ביקור ברוסיה שם ראה את תנאי המחייה של מרבית האנשים, וזאת לאחר ש-’תכנון בסגנון סובייטי’ בכלכלה הקובנית קודם לכדי אימוץ על-ידיו. במקום להגיע לביקורת חירותנית כלשהיא של הסטאליניזם, הוא אימץ את הסטאליניזם הסיני. הוא הוקיע את מדיניות ברה"מ של דו-קיום שליו, אשר הכירה בכך שאמריקה הלטינית הייתה החצר האחורית של ארה"ב, והעניקה מעט מאוד או אפס תמיכה לתנועות התנגדות לשליטה האמריקנית. פידל נתפס עתה כאחוז דיבוק להצלת הכלכלה הקובנית, וטען בעצמו בעד ריצוי האמריקנים. אל מול זאת דיבר צ’ה על הרחבת המאבק המזויין לרוחב אמריקה הלטינית, תוך פתיחה במלחמה גרעינית אם יהיה בה צורך כדי להביא לכך!

    הריסות

    על בסיס זה עזב צ’ה את קובה, אליה לא יחזור לעולם. הוא הלך לקונגו, שם עבד יחד עם צבא השחרור הקונגואי, נתמך בידי הסטליניסטים הסינים. היה זה מסע כושל, וצ’ה הגיע למצב של בידוד, כאשר רוב אנשי חבורתו מתים. למרות זאת, צ’ה עדיין האמין במאבק גרילה המנוהל בידי מיעוט חמוש זעיר. מסע-הפעולה האחרון שלו היה בבוליביה.

    גם זה היה כשלון חרוץ. בהתבססו שוב על אסטרטגיות קסטרואיסטיות ישנות, נכשל צ’ה ליצור את הקשר למעמד העובדים התעשייתי. למעמד העובדים הבוליביאני, ובייחוד כורי הבדיל, היה עבר קרוב של מיליטנטיות ומודעות מעמדית. האיכרים, מאידך, ביניהם קיווה צ’ה לחולל התקוממות חמושה, נויחו [had been demobilized] בידי רפורמות האדמה של 1952. כך, לא היה צ’ה מסוגל להתייחס הן לעובדים והן לאיכרים. המפלגה הקומוניסטית המקומית לא תמכה בו. משולל תמיכה, צ’ה כותר בשיפולי האנדים, נתפס והוצא להורג.

    כן, צ’ה היה אמיץ פיזית. כן, הוא הקדיש את עצמו בעקשנות למה שהוא ראה כמהפכה והסוציאליזם. כן, הוא דחה את זכויות-היתר והמותרות שהוענקו למנהיגים אחרים של קובה הקסטרואית, בלקחו משכורת ממוצעת ובעבדו קשה במשרות ממשלתיות שונות. אך מיליטריסטים, פאשיסטים ופאנאטים דתיים רבים חולקים מאפיינים אלו של אומץ והקרבה-עצמית. מראהו המצודד של צ’ה ומות ה-’קדוש’ שלו הפכו אותו לסמל, סמל המנוצל כראוי בידי כל אלו הרוצים להרוויח כסף קל במכירת ‘שיק’ מהפכני.

    אך מראה מצודד ואומץ מסווים את מה שצ’ה היה באמת. סמכותן וסטליניסט חסר-רחמים, שהביע הערצה ללאומנים הסמכותניים הפרוניסטיים, צ’ה פעל ככלי מרצון לגוש הסובייטי להפצת השפעתם. אפילו כאשר הסתכסך עם ברה"מ לגבי אפשרות מלחמת גרילה באמריקה הלטינית, עדיין נותר סטאליניסט משוכנע, מלא הערצה לסין ולצפון-קוריאה. לא היו לא כל חילוקי-דעות עם הסובייטים לגבי סוג החברה שרצה: חברה קפיטליסטית-מדינתית, סמכותנית ובירוקרטית, המכוננת בבוז כלפי ההמונים.

    ייתכן כי צ’ה נראה כמו טיפוס-האב של מהפכן רומנטי. במציאות הוא היה כלי של גושי הכוח הסטליניסטיים ומצדד במלחמה גרעינית. גישותיו ופעולותיו חושפות אותו כאדם שאינו ידיד להמוני העמלים, יהיו הם עובדים או איכרים.

  3. אפרים דוידי / זכרונות מבית אבא הגיב:

    הקטע שגדעון ספירו מצטט לקוח אכן מאתר אמריקאי. אבל אמריקאי באמת. במילים אחרות: הוא נכתב על ידי אמריקאים כחלק ממלחתם העיקשת נגד גווארה. מעניין שהאיש נרצח (בסיוע אמריקאי) זה שנות דור ועדיין ממשיכים להלחם בו! את הדברים הארוכים שספירו מצטט מוכרים לי מזה שנים רבות. אלה זכרונות מבית אבא. הייתי אז תלמיד תיכון בן 13 או 14 והשנים היו שנות דיקטטורה צבאית בארגנטינה. היו אלה השנים הראשונות לאחר מותו של גווארה בבוליביה וקירות ארגנטינה היו מכוסות בכתובות "גווארה ויווה" (גווארה חי) ו"ויווה אל צ’ה" (יש צורך לתרגם?). אז, כל תלמיד תיכון בעל רגישות חברתית (הייתי אז חניך בתנועת נוער ציונית) קיבל לביתו בדואר ספר ושמו "גווארה המפלצת שמאחורי המיתוס". היה זה ספר שהודפס בארה"ב ונשלח לאלפי תלמידי תיכון. מאוחר יותר קיבלתי עוד ספרים שתקפו את המהפכה הקובנית, את קארל מרקס… היו אלה ספרים נלעגים שנכתבו באנלגית עבור הקהל האמריקאי ותורגמו במקסיקו. היינו מביאים את הספרים לבית הספר והיינו עושים צחוק מכל העניין. יש אף שנפגעו כי היו אנשי שמאל "באמת" ולא קיבלו את הספרים שפורמסו על ידי "הקרן למען החרות" או "הברית האנטי-קומוניסטית של אמריקה".
    גדעון ידידי, אני מציע לך לא לחזור כמו תוכי אחר כל שטות – אלא לחקור את הדברים בעצמך. אעזור לך ככל שיכולתי. ועצה ראשונה (עצת חינם!): תקרא את הספר שכתבתי. אני מקווה שהדברים שאתה כותב על הנעשה בישראל ובאזור הם רצינים יותר.

  4. מיכה רחמן הגיב:

    בתגובתו של אפרים דוידי לגדעון ספירו אין מילה אחת של תגובה ממשית לדברים שגדעון מצטט. האמונה הזו בצדקת הדרך שלנו (המרכסיסטים) מול אמונה מוחלטת בטעות שלהם (האמרקאים), נשקפת לצערי מתגובת דוידי, ומשקפת גישה דוקטרינרית. הבקורת כלפי צ’ה גווארה קיימת גם בקרב השמאל ולא רק בתעמולה אמרקאית. והדברים שגדעון מצטט ראויים לתגובה נוספת מלבד: "תקרא את ספרי".

  5. לאפרים דוידי הגיב:

    חלק מציטוטיו של ספירו הם פרשנות, שאיתה כמובן אתה יכול שלא להסכים (אם כי רצוי לנמק, ולאו דווקא לספר זכרונות מבית אבא). אולם חלק מהציטוטים הן עובדות היסטוריות, שאיתן אינך מתווכח כי אינך יכול. וכי מה תעשה? תחזיר לחיים את מאות המוצאים להורג? תפתח מחדש את עיתוני השמאל שנסגרו ופעיליו שנאסרו?

    אתה נאחז בזכרון טהרתו של צ’ה בחרדה, כאילו קבלת ביקורת עניינית עליו, משמעה תמיכה בקפיטליזם. המציאות כמובן מורכבת הרבה יותר.

  6. גדעון ספירו הגיב:

    ידידי מיכה רחמן הוציא לי את המלים מהפה.
    ארשה לעצמי להוסיף, כי לא "העתקתי כמו תוכי" שום דבר, והדגשתי בפתיח כי אני מביא את הקטע במטרה להפנות את הקורא לשרטוט קצת שונה של דמותו של צ’ה, ועל כך ביקשתי את תגובתו של דוידי. זו היתה מלאה בקלישאות ואילו אני רציתי תשובות קונקרטיות. איני מסתפק במנטרה "תעמולה אמריקאית".

    האם זה נכון שצ’ה גווארה הוציא להורג עשרות בני אדם באופן אישי?
    האם נכון שהוא העריך מאד את המשטרים הקומוניסטים בסין ובצפון קוריאה, שתי מדינות שמשטרן הקומוניסטי הצטיין ברצח מיליוני בני אדם.
    האם זה נכון שצ’ה גווארה רתח מזעם כאשר הרוסים פינו את הטילים הגרעיניים מקובה, והאם אמר שאם הדבר היה תלוי בו היה יורה ובכך פותח במלחמה גרעינית עם ארה"ב? יש עוד כמה שאלות, אבל הבה נתחיל עם שלוש אלו.
    אני מקווה שהספר של דוידי יותר רציני מהתשובה שנתן כאן.

  7. יצויין כי הגיב:

    הטקסט שהביא גדעון ספירו נכתב בידי אנרכיסט, לא טרוצקיסט, אמריקאי.

  8. לספירו והשאר הגיב:

    תקראו את הספר, בחיית. אני בטוח שתגלו עובדות חדשות שישנו את השקפתכם.
    (ואני בהחלט לא אפרים!)

  9. פישי הגיב:

    באמת כדאי שלפני שמעבירים כל כך הרבה ביקורת בהקשר של פרסום פרק מספר על צ’ה גווארה, יקראו נא המגיבים את הספר… ויפה שעה אחת קודם.

  10. אפרים דוידי / אכן, גם אני ממליץ הגיב:

    אכן, גם אני ממליץ לקרוא את הספר ולהתמודד עם הטענות כפי כתבתי אותם. לנסות ולגייס אתרים מרחבי העולם על מנת לקיים פולמוס סביב נושא מוגדר למדי ("פילופוסיה, כלכלה, חברה אצל גווארה") אינה תורמת דבר. אגב, בעולם יש אלפי אתרי אינטרנט העוסקים בדמותו של גווארה (יש התומכים ויש התוקפים). אינני מתכוון לקדם "מלחמת אתרים". אני מוכן להתמודד עם כל קורא המוכן להתייחס למה שכתבתי כאן, או מה שנכתב בספר שפורסם בהוצאת רסלינג. כל היתר זה לא יותר מניסיון לא מוצלח להטיל דופי במה שכתבתי.

  11. יועד הגיב:

    נדמה לי שגווארה עצמו (או מרקס – לצורך העניין) לא היה מתלהב מההפרדה שדוידי עושה כאן בין "פילוסופיה, כלכלה וחברה" של מנהיג פוליטי לבין פעולותיו הקונקרטיות. רוב הטענות שציטט ספירו מהאינטרנט מוזכרות גם בביוגרפיה של אנדרסון על גווארה: ההוצאות להורג, ההערצה לסטלין (שהתחלפה בהערצה למאו), ההתלהבות מהצבת טילים גרעיניים בקובה וההתנגדות להוצאתם. ייתכן אמנם שגם אנדרסון הוא סוכן CIA, אבל בכירי המשטר הקובני כנראה לא חשבו כך – אנדרסון מצטט רבים מהם שמסרו לו עדויות חדשות בזמן ששהה בקובה לצורך כתיבת הביוגרפיה, והספר עצמו מביא עדויות מרשיעות רבות גם כנגד ה-CIA ועלילותיו באמריקה הלטינית. כל זה לא הופך את צ’ה לרוצח המונים בסגנון הסובייטי, אבל תומך גדול בחופש הדיבור כנגד "רצון העם" הוא לא היה. ההתנפלות הלא-עניינית של דוידי היא לא פרסומת מוצלחת לספרו, וחבל – כי הפרק שהובא כאן דווקא מעניין.

  12. אחמד פילגר / אני לא מכיר את דוידי הגיב:

    אני לא מכיר אישית את החבר דוידי ולא הכרתי את גווארה (כילד בגליל עקבתי, עד כמה שניתן היה לעקוב בשנות ששים) אחר צ’ה ופועלו המהפכני. אין לי גם עניין לקדם את מכירות הספר. יחד עם זאת, השיטה לפיה לוקחים משפט מתוך מאמר (ובמקרה שלנו אפילו לא משפט) ועל זה בונים כמויות של פרשנויות לא תורמת דבר. לפי דעתי המאמר מדבר בעד עצמו. האם יש משיהו מהקוראים המוכן להרים את הכפפה ולהתמודד עם הטיעונים של דוידי? או שהכל נעשה סביב העניין מבלי שאיש מתמודד עם התיזה המרכזית? לגווארה, לדוידי ולקוראי האתר מגיע קצת יותר כבוד.

  13. נועה הגיב:

    אוי נפלא!
    עושים מהפכה בשם רווחת העובד הנעשק ע"י מעסיקיו, ואז ממריצים אותו לעבוד חינם ביום המנוחה, בשם רווחת המדינה.
    זה לא רעיון מקורי של גווארה.
    לנין קרא לזה "שבת סוציאליסטית" (ככה תרגמו את זה ב"כל כתבי לנין". בטח במקור זה יום ראשון סוציאליסטי). זה התחיל מעובדי רכבת שהסכימו לזה מרצונם, באופן חד פעמי. ואז היו צריכים להמשיך בזה יום ראשון אחר יום ראשון.

    סוציאליזם זה דבר נפלא, כל עוד הוא באופוזיציה.

  14. גיא אברהמי הגיב:

    לנועה,
    מצב העובדים בקובה כיום, וגם בתקופה שלאחר המהפיכה, היה הרבה יותר טוב מאשר לפניה. הכוונה הן לשעות עבודה, הן לשכר, הן לבטחון בעבודה ולזכויות סוציאליות.

  15. גדעון ספירו הגיב:

    אני מסכים חלקית עם ההערה השנונה של נועה שסוציאליזם זה דבר נפלא באופוזיציה, ומוסיף, שהוא גם יכול להיות דבר טוב ומועיל בשלטון אם יעשה נסיון רציני לישם סוציאליזם עם דמוקרטיה. על פי הנסיון שנצבר עד היום ממשטרים שקראו לעצמם סוציאליסטים, משטרי רצח ועריצות, אפשר להבין את החשש מהרעיון. כל עוד יש אנשים שממשיכים, גם באתר זה, ללהג על הדיקטטורה של הפרולטריון כדגם למשטר סוצילאיסטי, זה בוודאי לא מוסיף לפיזור החשש.
    צ’ה גווארה תמך לצערי בדגם העריץ של דיקטטורה חד מפלגתית.

    לפני שפורסמו שני הפרקים מספרו של דוידי על צ’ה גווארה בגדה השמאלית, היה בתכניתי לקרוא אותו. לאחר הפרסום, ובעיקר לאחר התשובות שלו כאן להערות, אני מודה שהתאבון ירד.
    אני מתרשם שמדובר בספר של גרופי, תומך ומעריץ נלהב, ולא במחקר עצמאי שנותן מבט פנורמי ורב מימדי על איש, שמדרך הטבע כולל גם צדדים לא מחמיאים.
    כדי לבדוק אם התרשמותי נכונה אם לאו, אקרא אותו בכל זאת, על אף הירידה בתאבון.

  16. יוסי שורץ הגיב:

    מעולם לא הייתי חסיד של תנועת גרילה או של צ’ה גווארה, אף כי כאשר צ’ה נרצח הרגשתי בצער ובכעס כלפי האימפריאליזם. תמיד ראיתי בו זעיר בורגני רדיקל שחיפש להחליף את מהפכת מעמד הפועלים במהפכות של האיכרים, ומהפכות איכרים הוכיחו עצמן כמו בסין כבסיס ליצירת משטרים סטליניסטים -דהיינו מדינות פועלים מעוותות או כפי שאנו אוהבים לכנות לשם דיוק: "בונפרטיזם פרולטרי". למשטרים סטליניסטים בהיותם בונפרטיסטים יש נטייה ברורה לדכא את אויביהם מימין ומשמאל, ומשמאל ניצבים הטרוצקיסטים והסינדקליטסים כפי שמאמר זה מציין. יחד עם זאת, צ’ה היה מהפכן, שביקש להשליך את האימפריאליזם בכל העולם וזאת בניגוד לסטליניזם הסובייטי או הסיני שכלפיו לצ’ה היו אשליות. מבחינה זו צ’ה בניגוד לעמדת המאמר לא היה סטליניסט אופייני, אלא רומנטיקן זעיר בורגני. אשליות מסוג זה כלפי סין פיתחו גם אחרים למשל מלקולם X שבהחלט החל להתפתח באותו כיוון של צ’ה גווארה. אשליות אלו נבעו מרטוריקה מאואיסטית שבאותה תקופה נתפסה בקרב חלק מהשמאל כיותר מהפכנית ומהבסיס המעמדי המשותף של הזעיר בורגנות.

    אין כל טעם לנסות להנמיך את קומתם של אנשים אלו כפי שכותב המאמר מנסה. צ’ה היה משכמו ומעלה וכמוהו גם מלקולם X אך הם לא היה מסוגלים לעמוד מעל המעמד אותו הם ביטאו – הזעיר בורגנות. במידה גדולה צ’ה לא היה שונה למשל ממאכנו באוקראינה, מהנרדוניקים הרוסים או מתנועות האיכרים האוקראיניות המורדות במאה ה-17. מהפכנים מרקסיסטים, דהיינו של מעמד הפועלים, יכולים בהחלט לעשות חזית מאוחדת בתנאים מסוימים עם זרם זה, אך לדעת מהן המגבלות של חזית מאוחדת עם זרם זה. אנו בעד חזית מאוחדת עם האיכרות אולם בהנהגת מעמד הפועלים.

    הבולשביקים עשו או ניסו לפחות לעשות חזית מאוחדת עם מאכנו כנגד הלבנים. הבעיה היתה כמובן שמכנו כנציג הזעיר בורגנות נע בין המעמדות וחבר פעמים לאדומים, אך תקף בפעמים אחרות שיירות של אספקה של האדומים ברגעים אחרים.

    לדעתי המאמר שספירו מצטט על אף שהעובדות שבו נכונות מחטיא את המטרה ומשקף הלך רוח סוציאל דמוקרטי. למשל הביקורת שלו את ההוצאה להורג את המלשין. ומה לדעתו של כותב המאמר צריך היה לעשות בתנאים של הגרילה עם מלשין?

    אנו מתנגדים לאסטרטגיה של הגרילה אולם בתנאים מסוימים אנו מוכנים בהחלט לעשות חזית מאוחדת עם תנועת גרילה כל עוד חותרים לכך שההגמוניה היא של מעמד הפועלים ודרכי פעולתו, והגרילה של האיכרים היא בת ברית, ולא תחליף למעמד ולדרכי פעולתו העצמאיים.

  17. ליוסי הגיב:

    כותב המאמר לא מגמד את דמותו. אם כבר ההיפך הוא נכון.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים