הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-6 בספטמבר, 2004 68 תגובות

30 ימים היתה טלי פחימה במרתפי השב"כ, נתונה לחקירות ושטיפות מוח של החוקרים והיא לא נשברה, לא חתמה על הודאה במה שלא עשתה ולא הצליחו לעקור ממנה את ההתנגדות לכיבוש ואת ההכרה כי לנכבש מותר להתנגד לכובש. על כך מגיע לטלי חיבוק חם מכולנו. אשת חיל אמיתית. אין לי ספק שאין לשב"כ כל חומר נגד טלי פחימה, היא לא תכננה ולא סייעה לשום פעילות חמושה של הפלסטינים, שהרי אילו היה לשב"כ קצה חוט, זה מכבר היו מגישים כתב אישום.

היה לי ברור שהשב"כ לא יהיה מוכן לאבד יוקרה ולשחרר את טלי, ולכן השתמש בנשק החלוד של מעצר מינהלי, שהוא לא יותר מטרור של מדינה. בהיבטים רבים ישראל נוהגת זה מכבר כמדינת שב"כ שעל פיו ישק דבר. שופטים לא מעזים לצאת נגדו וכך גם שרים ושועים. שר הביטחון חתם, פרקליט המדינה החדש שנדר אישר, כולם מתנהגים כחבורת אפסים כנועה אל מול שגיונות השב"כ ומשתפים פעולה במעצר שווא.


אני חושש ששופט בית המשפט המחוזי, מי שלא יהיה, יאשר את המעצר המינהלי, ואנחנו, כל עוד אנו בחוץ ויכולים לפעול, חייבים לעשות את אשר ביכולתנו להביא לשחרורה. כל מי שיש לו קשרים עם אישים בעולם ראוי להפעילם למחאה נגד ישראל.


לפני שנים ראיתי סרט המשחזר פעולה נועזת של קבוצה יצירתית שחדרה לכלא ושחררה עציר. אני מפנטז על פעולה כזו כדי לחלץ את טלי, פעילת שלום שלא חטאה, מהכלא הישראלי.


הזורע רוח קוצר סופה


טבח הילדים בבית הספר בעיירה בסלאן (צפון אוסטיה, רפובליקה בפדרציה הרוסית) על ידי אנשי המחתרת הצ’צ’נית ביום הראשון לחידוש הלימודים, זכה לגינוי מקצה העולם ועד קצהו, וטור זה שותף לקונסנזוס הבינלאומי בנושא זה. אפילו דרשני מסגדים בארצות ערב ובאיראן, שלא אחת מגלים אהדה למתאבדי החמאס, הבינו כי טבח מאות התלמידים הצעירים ברוסיה חורג אפילו ממצוות המלחמה בכופרים, וגינו את המעשה.


ראש הממשלה הישראלי שרון, טרוריסט בעל מוניטין רב שנים, קפץ כמובן על עגלת הטבח, וגם הוא, כמו דרשני המסגדים – במגנים. הוא, כמוהם, מאוהב בטרור שלו, ומגנה את זה של הזולת.


הטובחים הצ’צ’נים אינם שונים לדידי מהבחינה המוסרית ממתאבדי החמאס המתפוצצים באוטובוסים, בבתי קפה ובשווקים בישראל. בשני המקרים מדובר ברוצחים ולא בלוחמי חירות. יש להם ללא ספק סיבות מצוינות להתנגד לכיבוש ולדיכוי, זה של הרוסים בצ’צ’ניה, וזה של ישראל בשטחים הכבושים בפלסטין, אולם לא באמצעות טבח בילדים ובאוכלוסייה אזרחית לא לוחמת.


כמו אצלנו, גם שם שורש הרע טמון באותה מלה שאין לי ברירה אלא לחזור עליה שוב ושוב, הכיבוש. פוטין חשב במושגים של שרון, שבמכת גרזן הוא יחסל את שאיפת הצ’צ’נים לעצמאות. פלישת הצבא הרוסי לצ’צ’ניה ב-1999 לא זו בלבד שלא פתרה את הבעיה, אלא הבעירה את אש הטרור הנגדי. וזה לא יודע רחמים.


הפרשנים בישראל עטו כמוצאי שלל רב על הטבח ברוסיה וגייסו אותו מיד "למאבק העולמי בטרור האיסלאמי" שישראל היא כמובן חלק ממנו. שמעתי את צהלות השמחה מבין השורות כאשר היתה שמועה כי עם החוטפים הצ’צ’נים נימנו גם ערבים. הידד.


אין ספק שיש רשת בינלאומית של קנאי איסלאם שבוחשת ומלבה בכל מקום בו יש סכסוך לאומי שמעורבים בו מוסלמים. אולם התשתית למאבק היא מקומית. הצ’צ’נים לחמו לעצמאות הרבה לפני ששמעו על אל-קאעידה וכך גם הפלסטינים כאן.


הפרשנים והמומחים הישראלים מעטו לעסוק בשורש הרע – הברוטליות והאכזריות של צבא הכיבוש הרוסי בצ’צ’ניה. במשך חמש השנים האחרונות זרע שם הצבא הרוסי מוות והרס בממדים אדירים. הבירה גרוזני נהרסה עד היסוד, מאות אלפי צ’צ’נים הפכו לפליטים בארצם, הצבא הרוסי ביצע שם פשעי מלחמה לרוב כולל מעשי אונס ורצח, ותחושת הנקם השוררת בצ’צ’ניה נגד הרוסים הרקיעה שחקים. טבח הילדים הוא אחד הביטויים הנוראים שלה. אנחנו, מתנגדי הכיבוש, מבקרים בצדק את אכזריות הכיבוש הישראלי, את ההרג שישראל זורעת אצל הפלסטינים (בארבע השנים האחרונות הרגו חיילי הכיבוש הישראלי, טיפין טיפין לא במכה אחת, יותר מ-500 ילדים, פי שניים ויותר ממספר הילדים שנרצחו עתה ברוסיה), אבל בהשוואה להתנהגות הצבא הרוסי בצ’צ’ניה, צבא הכיבוש הישראלי הוא כמעט צמחוני. יש עוד לאן להידרדר, אם זה מנחם מישהו.


עתה מצפים שפוטין יעצים את ידו הקשה, סינדרום בוש ושרון. עוד צבא, יותר אש, יותר מטוסים, טנקים, יותר הרג.


מלאכתו של פוטין תהיה קשה מזו של שרון, כי בניגוד לממדים הקטנים של ישראל ופלסטין המקלים על פעולות הדיכוי ומקשים על פעולות ההתנגדות, מרחבי רוסיה האדירים ויכולת המסתור של חברי המחתרת הצ’צ’נית מזמנים להם אפשרויות למכות כואבות שספק אם פוטין יוכל לשרש.


טרור הכיבוש מזין את תנועת ההתנגדות ואת הקנאות הדתית, זו מזינה את הטרור הנגדי ואת אכזריותו הנוסקת. הפתרון שם כמו פה, ברור לעין כל – סיום הכיבוש והיענות לדרישות העצמאות של העמים.


מהיכן הרוע הזה?


איני מצפה מבעלי ההון שיתמכו במשטר סוציאליסטי שהרי זה עשוי להלאים את רכושם. אבל האם זה חוק טבע שהקפיטליזם יהיה אכזרי, מתענה לחלשים, דורך עליהם, בועט בהם? כאשר צ’כוסלובקיה היתה עדיין תחת המשטר הקומוניסטי, התרחש הניסיון הידוע של מזכ"ל המפלגה דובצ’ק, שניסה ליצור דגם יותר אנושי של סוציאליזם, קראו לו "סוציאליזם בעל פני אנוש". הניסיון דוכא באיבו על ידי ברית המועצות ובעלות בריתה ("ברית ורשה") שפלשו ב-1968 לצ’כוסלובקיה, הדיחו את דובצ’ק והחזירו לשלטון את סוכני מוסקבה שפעלו על פי תכתיבי הקרמלין (מזכיר את השופטים והשרים בישראל הפועלים על פי תכתיבי השב"כ).


האם יש דבר כזה כמו קפיטליזם בעל פני אנוש? אני שואל זאת כי בישראל נראה שדגם כזה הוא עולם הולך ונעלם.


כאשר נתניהו פוגע בשכבות הכי חלשות, בנכים, בקשישים, בבעלי הההכנסות הנמוכות, ומנגד מטיב עם בעלי ההון, הוא לא עושה זאת כי הוא מפחד מסוציאליזם. גם אם יהיו לכל עובדי המדינה שכר נאות, וכל עובדי הרשויות המקומיות יקבלו את שכרם בזמן, והקשישים יקבלו גמלה מכובדת, עדיין יהיה לבעלי ההון די והותר, ושום סכנה לא נשקפת למעמדם מכך שעובדים לא נרמסים. אז למה הוא רומס אותם?


קחו למשל את בנק המזרחי. בנק פרטי. בעלי הבנק מוכנים לשלם לאדם אחד שפורש מניהול הבנק יותר מ-13 מיליון שקל. במלים אחרות, אין להם בעיה לתת מכיסם סכום עתק לאיש אחד, אבל בו בזמן הם מפטרים 100 עובדים, שהיו יכולים לחיות מצוין שנים רבות מאותם 13 מיליון שקלים. אין כאן כל שאלה של סכנת השתלטות של משטר סוציאליסטי, אז מדוע הם מעדיפים לתת מתנה לאיש אחד במקום לשלם משכורת ל-100 אנשים עובדים?


השאלה שלי אינה שאלת תם, כי אני יודע שיש מדינות עם משטר קפיטליסטי בעל פני אנוש, שמכבד אנשים עובדים, שלא מקצץ בתרופות לחולים, שמשלם פנסיות הגונות. מהיכן הרוע הזה של הקפיטליזם הישראלי? וחידת החידות: מדוע הנפגעים מגזירות נתניהו ממשיכים להצביע עבורו? כאילו אמרו: לא רוצים להשתחרר מעבדות, מעוני מדלות. האם הרוע משתלם?


מאבק לא אלים


בעקבות ביקורו בישראל ובפלסטין של ד"ר ארון גנדי, נכדו של המהאטמה, שעשה נפשות למאבק הלא אלים, כתב אורי אבנרי מאמר בשם "שלום לך, אי-אלימות". הוא מדמה שיחה בין שני פלסטינים, אחד אמור להיות בעד המאבק הלא אלים, השני נגדו, ועל פי התמליל שאבנרי שם בפיהם, זה שבעד המאבק האלים נשמע משכנע יותר. הדבר נובע מכך שאורי אבנרי, כמו ישראלים רבים, לא הפנימו נכונה את העקרון הזה. על פי הוויכוח שמתפתח בין שני הפלסטינים במאמרו של אבנרי, אומר זה שבעד אי אלימות: ראה, בזמן האסיפה עם גנדי טיפסו שניים על החומה, הניפו סיסמאות ולא נורו. עונה לו השני: נכון, אבל זה היה רק בגלל שבאסיפה השתתף גנדי והישראלים רצו לעשות עליו רושם טוב, או משהו כזה.


אין לטקסט הזה דבר עם אסטרטגיה לאומית למאבק לא אלים. אילו אימצו הפלסטינים אסטרטגיה כזו, לא היינו בכלל מגיעים לשלב החומה. כי אסטרטגיה של מאבק לא אלים, הוא קודם כל החרמה מוחלטת ואי שיתוף פעולה עם הכובש. פלסטינים לא היו עובדים בישראל, לא היו בונים התנחלויות, לא היו קונים סחורות ישראליות, לא היו מוכנים לקבל תעודות זהות ישראליות, היו מקימים תעשייה מקומית לסיפוק צורכי היום יום, המיליארדים שהוציאה ההנהגה על חימוש ומאבק מזוין היו מנותבים לתמיכה בפלסטינים המחרימים. הפלסטינים היו עורכים מצעדים לא אלימים לעבר התנחלויות, לא היו נשמעים לעוצר, וכך הלאה. הכובש הישראלי היה מנסה לשבור זאת בדרכים אלימות, אבל זה בדיוק כוחו של המאבק הלא אלים, שהוא כובש אהדה הולכת וגוברת בעולם, והכובש הולך ומתקשה בהפעלת כוחו. ממשלת ישראל היתה מתקשה במיוחד כי מספר הישראלים שהיו מגלים הזדהות ותמיכה עם סוג כזה של מאבק פלסטיני היה מגיע למאות אלפים, וגם הסרבנות להשתתף בפעולות הדיכוי היו גבוהות לאין ערוך ממה שהן כיום.


מאבק לא אלים, מתאים הרבה יותר לתנאים הגיאוגרפיים והטופוגרפיים של ישראל. אילו הוחל בו בשנים הראשונות לכיבוש, היינו נתונים כיום זה מכבר במציאות של שתי מדינות, שאולי לא חיות באהבה, אבל בדו קיום ובלי מלחמה.


ההיסטוריה מלמדת כי הדמוקרטיות הבודדות שקמו מתוך הקולוניות הבריטיות, היו אלה שמעטו במאבק מזוין נגד הכובש הבריטי. ההודים בהנהגת גנדי, והיהודים בהנהגת היישוב המאורגן, כלומר הסוכנות היהודית וההסתדרות. עיקר המאמצים של היישוב היהודי היה בהקמת תשתית למדינה, תעשייה, חקלאות, קיבוצים, העפלה לא חוקית, ואלה עשו את שלהם. שני ארגוני המחתרת לח"י ואצ"ל, שהתמקדו במאבק צבאי, לא הגיעו לשום הישג בעל משמעות בתקופת הכיבוש הבריטי והיישוב היהודי אכן מאס בהם, והדבר בא לידי ביטוי בבחירות לכנסות הראשונות.


הצרה היא שלפלסטינים יש הנהגה שטופה באלימות, מול כובש השטוף אף הוא באלימות, ובעימות הזה, בינתיים הבריון הישראלי מגלה עדיפות ברורה.


"ממה אתה חי"


אילו הייתי צריך לקיים עצמי מההכנסות שיש לי מישראל, דומה כי הייתי נימנה היום עם צרכני בתי התמחוי. זאת אף זאת, אילו קיומי היה תלוי אך ורק בישראל, יתכן בהחלט והייתי נימנה עם הרוב השקט, שלא מאתגר את השלטון, ממלא אחר הוראותיו, ומקבל את גזרותיו.


כאשר אני נשאל ממה אתה חי, אני מרגיש חובה לספר בקיצור נמרץ את הסיפור האישי להלן, שקוראיי הוותיקים אולי מכירים אותו, אבל למען החדשים ראוי לחזור על כך. שידעו כיצד הצלחתי לשמור על קיום מכובד למשפחתי.


בשעתו הייתי עובד מדינה. בתקופת מלחמת לבנון נימניתי עם מייסדי תנועת "יש גבול" ופירסמתי בעיתונות ביקורת חריפה נגד מדיניות הממשלה ובמיוחד נגד ראש הממשלה מנחם בגין, שר הביטחון אריאל שרון והרמטכ"ל רפאל איתן, אותם הגדרתי כפושעי מלחמה. הבאתי בחשבון כי הדבר עלול לעלות לי בפיטוריי ממשרתי הממלכתית (משרד החינוך), מה שאכן גם התרחש בפועל.


הייתי עובד המדינה הראשון שהועמד לדין על סעיף בחוק שמעולם לא עשו בו שימוש קודם לכן: איסור על עובד מדינה בכיר לבקר באופן פומבי את מדיניות הממשלה. היועץ המשפטי דאז החליט כי אין לשאת את ביקורתי החריפה ויש להפעיל נגדי את הסעיף הדרקוני הזה. המשפט נמשך לאורך תקופה של שלוש שנים, קודם בבית הדין המשמעתי של עובדי המדינה ולאחר מכן בבית המשפט העליון, והשופטים דנו בסוגייה, כיצד לפרש את האיסור הזה. פרקליטי ואני טענו כי עובד מדינה אינו רכוש המדינה, וזכויות האזרח אינן מופקעות ממנו, ביניהן הזכות לחופש הביטוי, הכוללת כדבר מובן מאליו גם את הזכות לבקר את מדיניות הממשלה. הצענו לבית המשפט לפרש את הסעיף פרוש מצמצם לפיו האיסור תקף רק לשעות העבודה, אבל אינו תופש בשעות בהן איני עובד. לאחר שעות העבודה מותר לי, על פי פרוש זה, להביע את דעתי הביקורתית על מדיניות הממשלה ולפרסמה ברבים במאמר או באסיפה בלי להיות נתון לסנקציות של איבוד הפרנסה. אין זה הוגן וגם נוגד את עקרונות המשטר הדמוקרטי, טענו אז, שהמדינה רשאית לכפות על האזרח להקריב את חייו במלחמות שהיא יוזמת ותשלול ממנו את זכות הזעקה "למה ומדוע"? עוד טענו, כי עובדי מדינה שמותר להם רק לענות אמן אחר מדיניות הממשלה אם ברצונם להתבטא באופן פומבי בסוגיות מדיניות (אין על כך איסור בחוק), מהווים את מאגר המתקרנפים שמוכנים לשרת משטרי רשע ועריצות. והרי אנו היהודים סבלנו כה רבות מסוג זה של עובדי מדינה. (אייכמן כמשל).


כל הנימוקים היפים האלה לא עזרו, כלה ונחרצה היה עם השופטים להיפרע ממני כמצוות השלטון, וסופו של המשפט שהורשעתי, פוטרתי ונפסלתי לשירות המדינה למשך חמש שנים, אפילו דוור לא יכולתי להיות במשרד הדואר הממשלתי של הימים ההם. וכך קרה שמי שמחה נגד הרשע והפשע פוטר ונפסל לשירות ומי שעסקו ברצח והרג אלפים היו כשרים לשירות הציבורי. פסק הדין חסם למעשה כל אפשרות של עבודה בכל מוסד שמקבל תמיכה מהממשלה, כמו אוניברסיטאות, עיריות, ועוד גופים ציבוריים לרוב.


חזרתי לעבודה עיתונאית, אלא ששכרו של עיתונאי חופשי המקבל שכר לפי רשימות וטורים אין בו די כדי לפרנס בכבוד משפחה עם שני ילדים קטנים.


צחוק הגורל הוא שמה שאיפשר ומאפשר לי להרים קול ולהיאבק נגד הברבריות הישראלית, מבלי להיות נתון לחנק כלכלי, הם הפיצויים שקיבלה משפחתי יוצאת גרמניה בגין הברבריות הנאצית.

תגובות
נושאים: מאמרים

68 תגובות

  1. גדעון ספירו הגיב:

    לאנדי,
    בוודאי שהיתה, ויש גם כיום ציונות לא אכזרית. הציונות של ברית שלום היתה כזו, גם זו של השומר הצעיר בטרם הקמת המדינה היתה כזו (מדינה דו לאומית), הציונות של פרופסור ישעיהו ליבוביץ היתה כזו, הציונות של רבים מהסרבנים (כמו אומץ לסרב וחותמי מכתב הטייסים) היא כזו. להנהגה הפלסטינית בראשות המופתי זה לא שינה בשעתו. הם דחו את כולם.
    וכך גם אתה.
    הביקורת שלי על מרצ ידועה ומוכרת. כתבתי על כך פעמים רבות מאז קמה המפלגה. בשעתו ניסיתי לשנות את מרצ מבפנים, כאשר התמודדתי על תפקיד יו"ר המפלגה מול יוסי שריד, בהציגי מצע לא ציוני. (אני אחד מאלה שפרשו לפני שנים מהציונות ומגדיר עצמי היום כפוסט ציוני. אם ההסבר לכך מענין אותך, אפשר לפתוח סיבוב נוסף רק בנקודה זו). כאשר נוכחתי כי היכולת שלי לשנות מבפנים את מרצ זכתה לתמיכה נמוכה, הסתלקתי.
    באשר להרצל, לא ידוע לי כי הוא דיבר על "רצונו לטנספר את עם הארץ" כדבריך. אודה על מראה מקום. לא שזה ישנה את עמדתי השוללת השקפה כזו, אבל סתם למען הסקרנות.

  2. אנדי הגיב:

    לגדעון,

    היש ציונות שאיננה "כוחנית אימפריאליסטית עריצה ואכזרית"? האם זו הציונות של תנועת השומר הצעיר שהקימה חלק ניכר מקיבוציה על חורבות כפרים ערביים (וגם התנחלה בגולן הכבוש) ? האם זה הרצל בכבודו ובעצמו, אבי הציונות, שדיבר על רצונו לטרנספר את עם הארץ? האם זו הציונות של מרצ שממשלתם גרשה את דיירי המערות בדרום הר חברון? על איזה ציונות לעזאזל מדובר?

  3. עופר הגיב:

    אני מבקש להגיב לכמה מהכותבים כאן שאני מציין בשמם, אולם מובן שהדברים מכוונים לכלל הקוראים.

    ליעל – אני נגד כל אלימות שאינה הגנה עצמית אמיתית, אבל נראה שפגיעה בחיילי צה"ל מעבר לקו הירוק היא כלי לגיטימי במאבק נגד הכיבוש, אם גם לא בהכרח כלי נכון ורצוי. אם ראשי מערכת הביטחון אומרים שהאינתיפדה הנוכחית היא סוג של לחימה, עליהם לשאת בתוצאות.

    גם קשה לי להבין מדוע את קונה את השקר שהפיצו היחצ"נים של ברק, כאילו הוא הציע לפלסטינים מדינה על 97 אחוז מהשטחים. לגרסה האמיתית את יכולה לבדוק את המצגת באתר של גוש שלום:
    http://www.gush-shalom.org/media/generous.swf

    לאנדי יחזקאל – עד 67 מדינת ישראל היתה דמוקרטיה אמיתית, אם גם לא נקיה מפגמים. נכון, היתה אפלייה נגד מיעוטים ופגיעות ניכרות אחרות בזכויות האזרח (ואין צורך לומר "זבויות אדם", מכיוון שאז כמעט בל התושבים הבוגרים היו אזרחים); אבל בעיות מסוג זה קיימות בכל מדינה דמוקרטית, ויהיה הרבה יותר קל לטפל בהן בקווי 67 אם וכאשר נחזור אליהם. אגב, החל משנות ה-70 רוב ערביי ישראל לא הצביעו למפלגות-מטעם אלא לרק"ח או ישירות למפלגות ציוניות.

    מעמדו המשפטי של ערבי-ישראלי כיום הינו טוב יותר מזה של בן למהגרים באירופה, שלעתים אינו מוכר כאזרח במשך שנים רבות, ועל כל פנים פורמלית יש להם שוויון כמעט מלא, בדומה למצב שקיים היום בין נשים וגברים יהודים. זה אמנם לא מצב מושלם, ןאכן קיימת עדין אפליה, אבל הייתי מציע לראות את החלק המלא של הכוס (שהוא הרבה יותר מחצי וגם הולך וגדל).

    ןמה לעשות, שהשמאל מעולם לא היה בשלטון, לא רבין שראה בתהליך אוסלו "בלי בגץ ובלי בצלם", ולא פרס וברק שרוצים לסגור את הפלסטינים באוסף של מובלעות.גם אם שרי מרצ תמכו בטיפשותם בצעדי הכיבוש, זה לא אומר שלא היו להם רעיונות אחרים לגמרי בעניין הסדר הקבע.

    ליורם בר חיים – אני מציע לך להפסיק עם הפטרנליזם כלפי ערביי ישראל, גם אם אתה נותן לעצמך את התואר של ערבי-כבוד ומצביע למפלגה ערבית. שליש מהם בחרו לא להצביע בבחירות, ממש כמו שליש מהיהודים, מסיבות שונות, וזו זכותם המלאה לפי החוק. גם במדיונות שבהם האזרחים חייבים להצביע כמו אוסטרליה, כל אחד יכול להטיל לקלפי פתק לבן או מעטפה ריקה.

    לעוברת אורח – אין ספק שאת שינוי מרענן באתר, שבו אנטי ציונות נישאת ברמה כמדליה. עם זאת, אני מביא לידיעתך שכאשר נסתיים שלטונה של מדינה אירופית בקולוניה, ניתנה לתושבים המקומיים האפשרות לבחור בין אזרחות של המדינה הקולוניאלית לבין זו של המדינה העצמאית שקמה, ואכן חלקם בחר להגר לאירופה עם הדרכון הבריטי או הצרפתי.

    ולכולם – אף אחד משני העמים לא יכול להחזיק את החבל בשני הקצוות, כלומר גם מדינה בקווי 67 וגם להחזיר את אנשיו (פליטים, מתנחלים) לתוך המדינה השנייה. כפי שכבר כתבתי באתר, אפשר לחלק את הארץ לפי קווי 67 או להקים מדינה דו-לאומית מהירדן עד הים. אישית נראה לי שהפתרון השני מסוכן למדי, במקרה הטוב בלגיה/קנדה המתפרקות ובמקרה הרע קפריסין/בוסניה/רואנדה.

  4. אנדי הגיב:

    לגדעון,

    ב1895 הרצל כתב ביומנו:
    "באיזורי ההתישבות שיוקצו לנו נעביר לידינו אט אט את הרכוש הפרטי. נשתדל להעביר את האוכלוסיה העניה אל מעבר לגבול בלי שישימו לב, על ידי כך שניצור מקומות עבודה בארצות מעבר, אך נמנע מהם קבלת כל עבודה בארצנו שלנו. מבצע הרכישה , כמו גם הוצאת העניים אל מעבר לגבול, חייב להיעשות בעדינות וביד רכה".
    (מצוטט מבני מוריס, קורבנות, עמ’ 31)

    הרצל כמובן לא היה בודד. רבים ממנהיגי הציונות דיברו בזכות הטרנספר.

  5. להערה הגיב:

    אין פסול בחזון הרצל.
    פשוט צריך לדאוג לממשו כולל שוויון זכויות וביטול הגישה הגזעית בציונות.
    קרי במקום לספור כמה יהודים בני יהודים יש במדינה כמו היינו ראשי בקר, צריך לפתח תרבות עברית-ערבית-כנענית למופת הארץ.

  6. הערה הגיב:

    תכנית אוגנדה רק מוכיחה ש"החזון הציוני" של הרצל הוא קודם כל חזון קולוניאליסטי

  7. גדעון ספירו הגיב:

    לאנדי,
    תודה על המובאה. יחד עם זאת, להביא הערה אחת מיומנו של הרצל שנכתבה ב-1895 כראייה לתמיכתו בטרנספר כפי שהדבר מובן בימינו, הוא קצת מופרך. (גם הסגנון התמים של הרצל לעשות זאת "בעדינות וביד רכה", לא שייכת לכאן ועכשיו. אתה מכיא טרנספריסט ציוני שמדבר כך על טרנספר?).
    צריך לקרוא את הדברים גם על רקע התקופה. למשל היו אז סוציאליסטים כמו ברנרד שאו, שהאמינו בתום לב כי יש לארגן מחדש את חלוקת האוכלוסין בעולם על ידי העברת העניים מארצות צפופות לארצות דלות אוכלוסין.

    הרצל לא חזר על אמירה זו, ומי שרוצה יוכל למצוא בכתביו גם קטעים בהם הוא מדבר בשבח שיתוף הפעולה בין היהודים והערבים בארץ ישראל.
    בקונגרסים הציונים שהרצל עמד בראשם אין מצע לטרנספר, ואילו ב-1903 כידוע לך הועלתה בכלל תכנית אוגנדה.
    אין טעם לעשות דמוניזציה של הציונות במקום שאינה קיימת.

  8. אנדי הגיב:

    לגדעון,
    גם אם ישימו לך מראה מול הפרצוף אתה תתעקש שאינך רואה כלום.הרצל לא היה סוציאליסט כמו ברנרד שאו ופלסטין לא היתה ארץ צפופת אוכלוסין שהיה צורך לדלל את אוכלוסיתה. הרצל רצה לגרש את הערבים כדי לפנות מקום להתיישבות יהודים. פשוט מאד. זה טיהור אתני וקולוניאליזם. נכון שהוא היה עדין בניסוחיו, אחרים היו פחות עדינים. אני לא מתכוון עכשיו להציג כאן את כל הציטטות של מנהיגי הציונות שתמכו בטרנספר, הדברים ידועים ונמצאים בספרות.

    אבל מה שיותר חמור, רעיונות הטרנספר הללו לא נשארו על הנייר אלא בוצעו באכזריות רבה ב-48. החלק העיקרי של הגירוש בוצע לפני כניסת צבאות ערב לפלסטין, והיה אחד הדברים שדירבנו את ההתערבות שלהם. ההישג של צבאות ערב היה שהם הצליחו להציל מכיבוש והרס חלק ניכר מפלסטין (הגדה והרצועה). אחרת ערים כמו ג’נין, טול כרם ועזה לא היו קיימות היום.

    גם אם המופתי הפלסטיני היה מנוול וגם אם לא, אין בכך כדי להצדיק את הציונות.

  9. גדעון ספירו הגיב:

    לאנדי,
    לא עשיתי השוואה אחת לאחת בין הרצל לברנרד שאו, אלא רציתי להדגים משהו מרעיונות אותה תקופה ששררו בקרב אינטלקטואלים. מה עוד, כפי שציינתי ועל כך לא הגבת, חוץ מאותה הערה בודדת ביומנו בשנת 1895 לא חזר הרצל, בכתביו ובדבריו, על רעיון הטרנספר, ולא נכלל בין אבני הפינה האידיאולוגיים של הקוגרסים הציוניים שעמד בראשם.
    אכן, רעיון הטרנספר עלה מעת לעת לאורך תולדות התנועה הציוית, ולא על כך נטושה המחלוקת בינינו. כל שאמרתי הוא, כי יש יותר מגירסה ציונית אחת, והיו ויש לא מעט זרמים ואישים בציונות שהתנגדו ומתנגדים לטרנספר בצורה נחרצת. אפשר להיות ציוני ונגד טרנספר כפי שאפשר להיות סוציאליסט ונגד הדיקטטורה הסובייטית.

    אתה משכתב את תולדות מלחמת העצמאות כשאתה מייחס את פלישת ארצות ערב למטרה נעלה של מניעת גירוש ערביי פלסטין.
    ההתנגדות המזויינת להחלטת החלוקה החלה למחרת, והמעורבות הצבאית של הליגה הערבית היתה אף היא בטרם פלישת צבאות מדינות ערב.
    עם החלטת החלוקה פנתה ההגנה למנהיגות הערבית לשמור על שקט ולפעול למען דו קיום בין שני עמי הארץ. התשובה הפלסטינית באה כבר למחרת החלטת החלוקה, כאשר בשעות הבוקר של ה-30 בנובמבר 1947, כאשר עיני יהודים רבים היו עדיין טרוטות מריקודי שמחה כל הלילה, הותקף אוטובוס יהודי ליד שדה התעופה לוד בדרכו לירושלים וחמישה מנוסעיו נהרגו. למחרת היום פשט המון ערבי על המרכז המסחרי בירושלים והעלה חנויות יהודיות באש.

    בערים המעורבות החדירו הערבים מכוניות תופת לתוך שכונות יהודיות: לתחנת האוטובוסים בחיפה, לרחוב הנמל בחיפה, לבנין מערכת ה"פלסטיין פוסט" ברחוב בן יהודה בירושלים, לחצר המוסדות הלאומיים בירושלים. בהכנת מכוניות התופת עסקו בעיקר שכירי חרב זרים (עריקים בריטים, יגוסלבים, גרמנים, פולנים ואחרים שפעלו בשרות ההנהגה הפלסטינית).

    כבר בשלב מוקדם של הסכסוך היהודי ערבי נסתייעו הפלסטינים בעזרה צבאית – בכסף, בנשק ובכוח אדם – מחוץ לגבולות הארץ, אשר באירגונה טיפלה בעיקר הליגה הערבית. זו החליטה לגייס מיליון לי"ש למימון החזקתו של כוח צבאי ערבי קבוע שיילחם ביהודים. כן הוטלו על כל המדינות הערביות מיכסות נשק כדי לספקו לפלסטינים. במחנה "קטנה" בסוריה הוקם מחנה אימונים ל-5000 איש (ביניהם 1000 מא"י-פלסטין). בהגיעם לארץ התפזרו המתנדבים לאזוריה השונים ובכל מקום היוו את גרעין הלוחמים העיקרי עד ה-15 במאי 1948. בצפון ובמרכז הארץ פעל "צבא ההצלה" בפיקודו של קאוקג’י ואילו בצפון פעלו קבוצות האחים המוסלמים ממצרים (ששלטונותיה היו מעוניינים להפנותם ל"מלחמת קודש" בא"י-פלסטין ולהרחיקם ע"י כך מארצם).

    בראש היישוב הערבי עמד "הוועד הערבי העליון" בהנהגת המופתי חאג’ אמין אל חוסייני.
    הליגה הערית ניסתה להשליט סדר כלשהו ומינתה את סגן הרמטכ"ל העיראקי איסמעיל סוופאת למפקד העליון של כל הכוחות הערבים הלוחמים בארץ (כל זאת כאמור בטרם פלישת צבאות ערב לישראל).

    את הגירוש של הפלסטינים באותה מלחמה אתה צריך לבחון על הרקע הזה, או אז תבין מדוע אני משווה את מצבם לזה של הגרמנים הסודטים, שדרכם חזרה לביתם נחסמה עם תום המלחמה, ולא שבו אליו מאז ועד היום. בהבדל חד, לפיו גרמניה קלטה את הגרמנים מחבל הסודטים, שיקמה אותם וניטרלה במדה רבה את הרוונשיזם, ואילו מדינות ערב הקפידו לשמור על מעמד הפליטות של הפלסטינים במחנות, ללא זכויות אדם ואזרח, ובתנאים של ניוון, אפלייה והשפלה.

  10. אנדי הגיב:

    לגדעון,

    אני לא מכיר אף ציוני שמוכן לקבל את זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים (אם יש כזה ציוני שיקום) ולכן בשבילי ציוני זה אחד שמאשר בדיעבד את הטרנספר של 1948 (כלומר תומך בטרנספר שכבר בוצע).

    ההתנגדות לזכות השיבה מאחדת את כל המפלגות הציוניות, מליברמן בימין ועד למרצ בשמאל. מצד שני כל המפלגות האלה תומכות בהמשך ההגירה וההתנחלות היהודית בפלסטין כשהויכוח ביניהם הוא רק עד להיכן למתוח את גבולות ההתנחלות.

    לגבי הסקירה שנתת על מלחמת 1948 אתה יכול להתחרות בספרי הלימוד הציוניים. מאיפה לקחת את "עם החלטת החלוקה פנתה ההגנה למנהיגות הערבית לשמור על שקט ולפעול למען דו קיום בין שני עמי הארץ" אני אשמח למראה מקום. (למרות שזה לא ממש משנה, חלק מהאסטרטגיה הציונית היתה לזרות חול בעיני הערבים כאילו פני הציונים לשלום ולדו-קיום).

    האוטובוס היהודי שהותקף ב-30 בנובמבר (בצומת שעריה, מדרום לפ"ת) היה פעולת תגמול על אירוע קודם (במסגרת מלחמת כנופיות) ולא תשובה של ההנהגה הפלסטינית על גישושי השלום של היהודים.

    היהודים היו הראשונים שהשתמשו במכוניות תופת במלחמה והערבים בסך הכל למדו מהם. הפיצוץ הראשון היה בככר השעון ביפו ב-4 בינואר. 28 בני אדם נהרגו.

    לא כתבתי שצבאות ערב נכנסו רק כדי למנוע את גירוש ערביי פלסטין. זה פירוש פשטני. מה שכתבתי זה "החלק העיקרי של הגירוש בוצע לפני כניסת צבאות ערב לפלסטין, והיה אחד הדברים שדירבנו את ההתערבות שלהם". תקרא עוד פעם ואולי תבין.

    גם היהודים הסתייעו במתנדבים (מח"ל וגח"ל). יותר מכל כוחותיו של קאוקג’י. הליגה הערבית פעלה נכון לדעתי. הטעות של הפלסטינים היתה שהם סמכו יותר מדי על עזרה שתבוא מבחוץ ולא לקחו את הענינים לידיהם. החברה הפלסטינית היתה משוסעת ומפולגת והגיעה לא מוכנה לעימות ב-48.

    ההשוואה לגרמנים הסודטים ממש מקוממת ומראה על חוסר הבנה בסיסית. הציונים, בניגוד לצ’כים, היו מתיישבים זרים. בצ’כיה זה היה מאבק בין שתי קהילות לאומיות. בפלסטין זה היה מאבק בין ילידים למתנחלים. דרך אגב, אני חושב שגירוש הגרמנים הסודטים היה פשע לכל דבר, ואין בפשע זה כדי להצדיק פשע אחר.

  11. אלישע הגיב:

    אנדי שלום
    האם תוכל להסביר לי מדוע דין הפליטים הפלסטינים שונה למשל מדין הפליטים היוונים שגורשו (כתוצאה ממלחמה) משטחי מערב טורקיה בשנות העשרים של המאה הקודמת? להזכירך, בשנים הראשונות לאחר שהפכו אלה לפליטים על אדמת יוון קמה תנועה לאומנית שדרשה את חזרתם ל"שטחי המולדת".היום כמובן שאין זכר לדרישה כזו.

  12. גדעון ספירו הגיב:

    לאנדי,
    אני מניח שאין הרבה ציונים שתומכים בזכות השיבה של הפלסטינים כשם שאין הרבה פליטים פלסטינים התומכים בחוק השבות של מדינת ישראל.
    תיקו.

    ההשוואה בין הגרמנים הסודטים לפליטים הפלסטינים מקוממת אותך, משום שאין לך תודעה היסטורית ואתה תקוע בסכסוך כארוע המתחולל בחלל החיצון מנותק מההיסטוריה האנושית. (מדוע בעצם אתה מתקומם? אתה הראשון שצריך להשוות, אם כי מכיוון נגדי, שהרי אתה טוען שבשני המקומות היה הגרוש פשע. אינני מתפלא שבנושא זה אתה מוצא עצמך באותה בצה עכורה עם הימין הרוונשיסטי הפרו נאצי בגרמניה שטוען שגירוש הגרמנים מחבל הסודטים היה פשע, והוא נאבק "לתיקון העוול" באמצעות מימוש "זכות שיבה", בדיוק כפי שאתה דורש לפליטים הפלסטינים. חברותא נאה בחרת לעצמך).

    ההבחנה שאתה עושה בין מאבק של קהילות לאומיות בצ’כיה לבין מאבק בין "מתנחלים לילידים" בארץ ישראל הוא מלאכותי. גם כאן התרחש מאבק בין שתי קהילות לאומיות. אפילו עזמי בישארה מכיר בכך שהיהודים, מקודם בפלסטינה ולאחר מכן בישראל, התגבשו לכדי יחידה לאומית בעלת זכות להגדרה עצמית.
    אם תלך לספרי ההיסטוריה תלמד כי כמעט בכל הארצות שאנו מכירים על פני כדור הארץ, החל הגיבוש הקהילתי ולאחר מכן הלאומי באמצעות הגירה והתנחלויות. גם הערבים בארץ ישראל באו הנה בדיוק באותה צורה. קודם הם היו מהגרים מתנחלים ובתהליך איטי (שהושפע באופן ברור מהציונות) הפכו לקהילה לאומית.
    אתה צריך לצאת מהדמון האנטי ציוני הא-היסטורי ולהתחיל לבחון דברים בהקשרים היסטוריים. אתה אפילו לא צריך להיות מרקסיסט לשם כך.

  13. אנדי הגיב:

    לגדעון,

    אם זו דעתך אז מדוע אתה בכלל מתקומם נגד ההתנחלות בשטחים. הרי זו דרכו של עולם וככה מתנהלת ההסטוריה האנושית. המתנחלים בשטחים כבר התגבשו לכדי קהילה לאומית, ואולי עוד מעט הם יוכלו לגרש את הפלסטינים בתואנה שהם פתחו באינתיפאדת אל-אקצא וסרבו להצעת החלוקה הנדיבה של ברק.

    הציונות היא תנועה מתנחלת. המתנחלים היום עושים בדיוק את מה שעשו בשנות השלושים אנשי "חומה ומגדל". אם אתה רוצה להיות ציוני אז תהיה לפחות ציוני עקבי. השנאה שלך כלפי מפעל ההתנחלות היום עומד בחוסר פרופורציה מוחלט לתמיכתך במפעל ההתנחלות הציוני שקדם ל-67.

  14. אנדי הגיב:

    לאלישע,
    דין הפליטים הפלסטינים אינו שונה מדין הפליטים היוונים. גם ליוונים יש זכות לשוב למקומות מגוריהם בתורכיה דהיום, ואם הם בחרו שלא לממש זכות זו (או שאינם יכולים) הרי שבחירתם אינה מבטלת את זכותם של הפלסטינים לשוב.

  15. נתן. הגיב:

    גם הכהן הגדול של ה"פוסט-ציונות" מר בני מוריס מדבר על בריחת ערביי א"י.
    ********************************
    מוריס: בריחת המונים זו התרחשה תוך כדי מלחמת אזרחים בין שתי אוכלוסיות של אותה ארץ, שהיו מעורבות מאד זו בתוך זו, בערים השונות ובמרחבים הכפריים.
    החברה היהודית בארץ היתה מאורגנת טוב יותר בהרבה, בעלת תודעה פוליטית הרבה יותר חזקה, ובעלת מוטיבציה גבוהה להישרד ולצאת וידה על העליונה מן המלחמה הקיומית הזאת.
    כיום נוטים לשכוח, שארועים אלה התרחשו רק כשלוש שנים בלבד לאחר שואת יהודי אירופה… זו עמדה ללא ספק כרקע מאיים מאחורי נחישות ההחלטה ונכונות ההקרבה של הישוב היהודי המאורגן כאן. בעוד שמצבה של האוכלוסיה הערבית היה שונה.
    להתמוטטותה – ל´שואת פלסטין´, עקב חולשת המנהיגות שלה ועקב הפיצול הפנימי
    שלה, תרמו מעשי האכזריות והטבח שביצעו כוחות יהודיים עוד לפני סיומו של השלטון הבריטי בארץ.
    הבולט שבמעשים אלה היה הטבח בדיר-יאסין, ממערב לירושלים, שביצעו ´הפורשים´ –
    אשר עורר ויכוח חריף בתוך הציבור היהודי´ וזכה לגינויים חריפים על-ידי הבריטים, על-ידי ממשלות ערב ועל-ידי הקהיליה הבינלאומית.
    תחנות הרדיו והעתונות הערביות הגבירו את הזעזוע כדי לגייס את האוכלוסיה הערבית בארץ למאבק אלים ונחוש נגד היהודים ´…שיטבחו בכם אם תכנעו…
    ו…הילחמו על כל בית ועל כל רחוב, כדי שלא יקרה לבנותיכם מה שקרה לבנות דיר-יאסין…" אך למסע התקשורת הזה היו תוצאות הפוכות – הוא מוטט עוד יותר את רוחם ואת המורל של ערביי הארץ, אשר נחישותם אכן היתה כבר רופפת ממילא…
    וחולל בריחה נרחבת מפני אכזריות היהודים… התרחש ´אפקט דומינו´ – ברגע שקמה וברחה אוכלוסית כפר אחד – קמו ונמלטו אחריה אוכלוסיות כפרים שכנים… וכך גם בשכונות העירוניות… פליטים שברחו באוקטובר 48´ מן הכפר דווימה (בחבל לכיש
    כיום) ספרו על הטבח לתושבי הכפר השכן תרקומיה, וגם תושביו נמלטו מזרחה לעבר חברון. וכך בגליל באותו חודש. מעשי זוועה במג´ד אל-כרום בבקעת בית-הכרם, גרמו למנוסה צפונה של תושבי הכפרים הסמוכים. המודיעין הישראלי זיהה את ´אפקט
    דיר-יאסין´ כמאיץ מכריע של בריחת הערבים בסוף אפריל ומאי, ובהמשכה של המלחמה. (מאיט) אך אסור להגזים בכך. בריחת ערביי ארץ-ישראל התחוללה על-ידי מספר סיבות. זהו סבך של גורמים הקשורים אהדדית זה בזה.
    סיבה מכרעת במארג הזה היתה המלחמה, התמוטטות מערכת החיים והתקרבותם של כוחות
    יהודיים תוך תנועה ואש, אל כפר או עיר ערבית, הפגזות, חדירת טורים דרך רחובות תוך אש-לכל-עבר, ואובדן תקוה לעזרה ערבית כלשהי. כך ארע ברוב
    הישובים באיזורי הקרבות.

    http://www.snunit.k12.il/heb_journals/svivot/31067.html

  16. גדעון ספירו הגיב:

    לאנדי,
    הסבה נובעת בדיוק ממה שהסברתי בתגובתי הקודמת: תודעה היסטורית. אצלך הכל עיסה אחת, ולכן אתה לא מבחין בין "חומה ומגדל" לבין ההתנחלויות בשטחים הכבושים.
    אני מבחין. תקופת חומה ומגדל היתה חלק ממאבק לאומי להקמת המדינה, היא התרחשה תחת שלטון האימפריה הבריטית ותוך מאבק עימה, הקרקעות לא הוחרמו והופקעו ביד ממשלה יהודית, אלא ניקנו על פי החוק שהיה תקף אז בעסקי נדל"ן.
    בהשקפת עולמך התנועה הציונית היא תנועה מתנחלת בלבד, ואילו אני רואה בה תנועה לאומית שהיתה בעימות עם תנועה לאומית אחרת (שאף היא הורכבה ממהגרים שהגיעו שכבות שכבות בתקופות שונות). אתה מתנגד להקמת מדינת ישראל אני תמכתי בהקמתה, ובענין זה לפחות אני נימצא בגל אחד עם הקהילה הבינלאומית (בניגוד לטענה שאני אוהב להיות במיעוט, הרי לך דוגמה שאני ממש שמח היות עם הרוב).

    ההתנחלויות בשטחים הכבושים אינן חלק מתהליך לאומי של הקמת המדינה, אלא הן הוקמו כאשר ישראל כבר קיימת, מוכרת וחברה באו"ם, והן מייצגות מדיניות קולוניאלית וגזענית שאני מתנגד לה וגם מנוגדת לצ’רטר של האו"ם.
    אתה מתקשה להבין כנראה שערכים ונורמות משתנים עם השנים. פעם אפשר היה להביא עבדים מאפריקה לארה"ב, היום כבר לא. פעם אפשר היה להגר לאה"ב או לכבוש את דרום אמריקה על ידי ספרד ולהשמיד את האינדיאנים, היום זה מנוגד לכל הנורמות, הערכים והאמנות הבינלאומיים.
    פעם היה אפרטהייד מקובל, היום כבר לא.
    על כן, כשאני נאבק בהתנחלויות אני נאבק בכיבוש ובאפרטהייד של האימפריה הישראלית.

  17. גדעון ספירו הגיב:

    לאנדי,
    עוד נקודה. אם הכיבוש ימשך עוד זמן רב, וקהילת המתנחלים בשטחים תגדל למסה קריטית (למשל, מיליון ומעלה נפשות), ואם ישראל תצליח בחסות הסכמה בינלאומית של מאבק בטרור האיסלאמי לגרש מספר משמעותי של פלסטינים מהשטחים הכבושים, נגיע לנקודת אל חזור והפינוי כבר לא יהיה רלבנטי, כפי שכיום פינוי המתנחלים הפרוטסטנטים מצפון אירלנד אינו עומד על הפרק. במקרה כזה גם ניניך ובני ניניך ילחמו על זכותם של המתנחלים להישאר תחת שלטון מדינת ישראל והם ידברו בסגנון ותוכן שמאפיינים היום את המתנחלים חנן פורת, אליקים העצני ואביגדור ליברמן.

  18. תולעת מילונים הגיב:

    ואם למישהו עוד נותרו ספקות לגבי תמצית הציונות, הנני מזמין אותם לפתוח את האנציקלופדיה העברית בערך "קולוניאליזם", בו מקבלים ישר הפנייה לערך אחר: "התיישבות".

הגיבו ללהערה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים