הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-8 בספטמבר, 2004 3 תגובות

ביום רביעי שעבר, 1 בספטמבר, התחילו אחמד, חסן, איבתיסם ואחרים ללמוד בגן ילדים חדש בכפר הבלתי מוכר בנגב המזרחי. היה זה יומם הראשון של הפעוטות במערכת החינוך. לכאורה מאורע פעוט ושגרתי שכמוהו חווים בשמחה ובהתרגשות עוד עשרות אלפי ילדים בישראל, שזה להם יומם הראשון בגן ילדים. בכל-זאת היכן השוני?

הישוב בו מתגוררים אחמד, חסן ואיבתיסם אינו מוכר על ידי הרשויות וכך גם גן הילדים שבו. משרד החינוך אינו מממן ולו אגורה אחת מן הפעילות הרוחשת במקום: לא את שכר הגננת, לא את שכר הדירה, לא את הביטוח לילדים, לא את הציוד ולא את הפיקוח. אין כל מעורבות ממשלתית בהקמת הגן, וכל השיפוץ נעשה על ידי בני הכפר וחברי ארגוני מתנדבים יהודים, והציוד הבסיסי נאסף והובא למקום בסיועם של גופים ערבים ויהודים כאחד.


מדוע? משום שמשרד החינוך, כחלק ממדיניות ממשלתית, ובניגוד לחוק חינוך חובה, מונע מהילדים חינוך כדי ללחוץ על משפחותיהם לעזוב את כפריהם ולעבור לאחת מעיירות הקבע. מדינת ישראל שוללת מאזרחיה הבדואים את מה שהיא מאפשרת לאזרחיה היהודים, דהיינו: את הבחירה בין צורות יישוב שונות. היא מציבה בפני הבדואים אפשרות יישוב אחת ויחידה, עירונית, ומתנה בכך את קבלת הזכויות הבסיסיות למים זורמים, שירותי בריאות, תשתיות ושירותי חינוך.


השאלה המתבקשת היא מדוע בוחרת הממשלה להעניש את הילדים הרכים, ומדוע היא מפירה שוב ושוב את חוקי המדינה תוך אפליית אזרחיה? לממשלה פתרונים.


נכון ליום פתיחת שנת הלימודים יש בנגב אלפי ילדים בדואים בגילאי שלוש וארבע שלא יתחילו את שנת הלימודים, מכיוון שלא נבנו עבורם גנים. הם יוותרו בבתיהם עד גיל חמש במקרה הטוב, וגם אז יאלצו לנסוע עד לבתי הספר הרחוקים ממקום מגוריהם מהלך 20 ו-30 ק"מ, ובמקרה הפחות טוב ימתינו עד להגיעם לכיתה א’.


באפריל 2003 הגיש ארגון עדאלה עתירה לבית המשפט העליון נגד משרד החינוך ומשרד הפנים, בשם הוריהם של 43 ילדים בגילאי 3-4, ובשמם של ארגונים שונים. העותרים מהכפרים הלא מוכרים אל-זערורה וביר אל-משאש שבנגב, דרשו להקים גני טרום-חובה לכ-360 ילדים שאין להם מסגרת חינוכית כלשהי. בעתירה נטען כי רק כ-17% מהילדים בין הגילאים 3-4 בכפרים הלא מוכרים בנגב למדו בשנת 2003 במסגרת גני טרום-חובה, על אף החלטה משנת 1999 להחיל את חוק לימוד חובה שנחקק ב-1949, ותיקון מספר 16 לחוק שניתוסף ב-1984 ואשר נועד להביא להחלת החינוך החינם על כל הילדים בגילאי 3 ו-4 שנים. מ-1999 הוחל החוק על גילאי 3 ו-4 בצורה הדרגתית בלבד, וביישובים בהם קיים מצב סוציו-אקונומי קשה, אך למרות שיישובי הבדואים הלא מוכרים עונים על הקריטריונים הללו, הרי שלא נבנו ברובם הגדול גנים.


בדיון שהתקיים בספטמבר 2003, טענה פרקליטות המדינה כי החוק המחייב הקמת גני טרום חובה הוקפא, ומשרד החינוך אינו מקים עוד גני טרום חובה. בג"ץ המליץ לארגון עדאלה למשוך את העתירה, ואיפשר לו לחדשה במידה ומשרד החינוך יקים גני ילדים בעתיד. ארגון עדאלה משך את העתירה ועתר שוב ביוני 2004.


בינתיים עד לדיון בעתירה ולמתן פסק הדין בעניינה, נותרים אלפי ילדים בדואים ללא מסגרת חינוכית. הם עומדים להמשיך את ה"חופש הגדול" שהוא מנת חלקם מאז נולדו, או לקוות שהוריהם יבנו עבורם מסגרות חלופיות, משום שמדינת ישראל וממשלות ישראל לדורותיהן מתייחסים אל הבדואים כאל ספק אזרחים בשל זהותם הלאומית.

תגובות
נושאים: מאמרים

3 תגובות

  1. שאלה לחיה הגיב:

    שלום חיה!
    אכן מה שכתבת באמת נוגע ללב.
    היכן אפשר להתנדב ולסיע לפעילות זו?
    דרך אגב – גם שם משפחתי הוא נח.
    אולי אנו קרובי משפחה?

  2. גברת נח מהקומה למעלה הגיב:

    שלום
    בנושא הפעילות, אנא צרי קשר עם אריאל באימייל
    ariel@dukium.org
    תודה

  3. אור דורון הגיב:

    הפנייה היא לממשלת ישראל
    מה צריך לעשות עוד כדי שבמדינת ישראל במאה ה-21 ילדים בני 3 יקבלו את המגיע להם מכוח היותם ילדים בני אנוש המחוייבים בהגנת נהמדינה בה הם חיים?
    מה קורה לנו?

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים