פתגם ישן אומר שמי שיש לו רק פטיש רואה כל בעיה כמסמר. אמירה זו מסבירה הרבה מאוד אירועים בהיסטוריה האנושית: מי שיושב על כס השלטון נוטה להפנים את הרעיון שזהו מקומו הטבעי, וכי האנשים הכפופים למרותו – אפילו אם בעוד כמה שנים יוכלו להדיחו בבחירות – חייבים לציית לו. ואם הדבר נכון ביחס למושלים קטנים – ראש עיר, שופט מחוזי, אפילו ראש מדור באיזשהו משרד – קל וחומר כשמדובר באימפריות. מי שמעז להרים ראש ולנסות ללכת בדרכו שלו, אחת דינו – חבטה אדירה עם הפטיש. הבריטים עשו זאת בהודו, בקניה, במלאייה, באירלנד; הצרפתים עשו זאת באלג’יריה; האמריקאים בארצם שלהם, באמריקה הלטינית ובפיליפינים, וישראל באוכלוסייה הפלסטינית. הרוסים עשו זאת וממשיכים לעשות זאת באימפריה הענקית שלהם, ובעיקר במדינות הקווקז, אותן כבשו במהלך 200 השנים האחרונות. הגדיל לעשות סטלין, שהגלה עמים שלמים מארצותיהם, בהם הצ’צ’נים והטטארים. בשנים האחרונות משתדלים העמים הקווקזיים להתנער ממרותה של רוסיה, והצ’צ’נים במיוחד מסרבים להיכנע. במהלך העשור האחרון נהרגו – כך אומרים ארגוני זכויות אדם ומוסדות האו"ם – כ-200 אלף צ’צ’נים מידי הרוסים. מאלה כרבע היו ילדים.
ברור שמותם של כ-50 אלף ילדים צ’צ’נים מידי הרוסים אינו מצדיק את מה שקרה בבסלאן בימים האחרונים. רצח לא מצדיק רצח. אבל ראו מה שקורה עכשיו – דמם השפוך של ילדי בסלאן זועק מן האדמה, וכבר נשמעים קולות רמים, ולא רק במדינת אוסטיה, הקוראים לנקם… לא קשה להבין את הרגש הזה – אילו ניספו שם ילדיי או נכדיי, מן הסתם הייתי גם אני חשה כמוהם. אבל אני הייתי מדכאת את רגש הנקם במהירות, מתוך ההכרה שאת שרשרת הדמים חייבים לשבור אחת ולתמיד, ולא להמשיך בה, מכה אחר מכה.
דבר מוזר: מן הרגע שהצבא פרץ לבית הספר בבסלאן החלו אמצעי התקשורת ברחבי העולם המערבי למתוח ביקורת ולחפש אנשים מקומיים שיביעו זעם על השלטון הרוסי והדרך בה טיפל במצור בבית הספר. אבל האמת היא שהצבא במקום התנהג כשורה – התנהל משא-ומתן שקט עם החוטפים, ואחרי שהחוטפים התירו לקבוצה קטנה של נשים וילדים לצאת, נדמה היה שאולי הפרשה תסתיים בלי שפיכות דמים, ובלי הקטסטרופה שקרתה עם החילוץ האומלל בתיאטרון במוסקבה. אבל אז החלו התפוצצויות בפנים בית הספר ועשן סמיך החל להיתמר מן החלונות, ועד מהרה נראה שהגג קורס על בניין אולם ההתעמלות… מה יכלו אנשי הצבא בחוץ לעשות אם לא לפרוץ פנימה? – דומני שכל כוח צבאי היה פועל כך.
הביקורת במערב נתפסה גם לעובדה שמספר הנוכחים בבניין לא היה ידוע מן ההתחלה – תחילה נאמר כ-430 נפש, אחר כך התברר שהיו שם יותר מ-1,000. אבל גם עובדה זו אינה מעידה על שקר מכוון, כי אם על כך שמן הסתם מישהו ציין את המספר הקבוע של תלמידים בבניין, מבלי להביא בחשבון שהיה זה יום מיוחד ונכחו שם גם המון הורים, אחים ואחיות. לא צריך להיות חסיד של ולדימיר פוטין וממשלתו כדי להבין שמה שקרה בבסלאן לא היה כישלון של הרשויות, אלא מעשה זוועה שאיש לא צפה מראש ואיש לא יכול היה להתכונן לו.
יתר על כן – אתם בוודאי זוכרים מה שקרה בעיר ווייקו שבטקסס באביב 1993. כת משיחית שקראה לעצמה "בארנץ’ דוידייאן", בראשותו של טיפוס כריזמטי בשם דיוויד כורש, התמקמה באותה עיירה טקסאנית מנומנמת, ולא הפריעה לאיש. אלא שהיו שמועות שמתקיימים שם טקסים מוזרים, ושאולי יש שם נשק – דבר שבדרך-כלל האמריקאים מתייחסים אליו כאל זכותם החוקתית. השלטון הפדרלי שלח אי-אלה שליחים ופקידים, ואנשי הכת סרבו להתיר להם להיכנס לתחומם. לא היו שם חוטפים או בני ערובה, כי אם סתם קהילה משונה של משפחות אקסצנטריות שלא איימה על אף אחד. אבל העניינים התחילו להסתבך והחל מצור. סבלנותה של היועצת המשפטית לממשלת ארה"ב, ג’אנט רינו, פקעה והיא החליטה לשים קץ למצור, והפעילה את הפטיש – כלומר, טנקים וכיו"ב. התוצאה היתה שהמבנים עלו באש ושם נשרפו למוות עשרות בני-אדם, כולל ילדים ותינוקות. חשוב להוסיף שטימותי מקוויי וחבריו שפוצצו את הבניין הפדרלי באוקלהומה עשו זאת כמעשה נקמה על ווייקו.
בישראל היה פעם מצור דומה לזה של בסלאן – בבית הספר במעלות שבגליל. ואז, בהתאם לעיקרון שאין מנהלים מו"מ עם מחבלים, צה"ל פרץ פנימה, ועד היום לא ידוע כמה מן הילדים נהרגו מאש המחבלים וכמה מאש החיילים.
לפיכך התשובה בכל מקום היא אותה תשובה – השאירו את הפטיש בבית. הניחו לאנשים לחיות את חייהם – שחררו את הפלסטינים, את הצ’צ’נים, את הטיבטים (אלה בכלל לא יודעים להתמרד והם נכחדים בהדרגה תחת השלטון הסיני הקשוח). הניחו לכל עם לחיות את חייו. אם אפילו שבעה כפרים קמים על הרגליים האחוריות ומתעקשים שהם עם ודורשים עצמאות – כפי שקרה בבלקנים – עדיף לוותר להם מאשר להתחיל לכתוש אותם בפטיש. בסופו של דבר, אנשים חופשים יעדיפו שלום על פני מלחמה.
האומנם? האומנם אנשים חופשים יבחרו בשלום על פני המלחמה? יתכן שכן, במידה והחופש אליו מתכוונת הכותבת הוא חופש במובן הבודהיסטי של המילה וזו הסיבה מדוע הטיבטים אינם מתמרדים, לא כי הם אינם יודעים אלא כי הם אינם רוצים, כלומר הם רוצים ולמעשה הם גם מתמרדים אבל באמצעות חמלה על הכובש – סוג של טרור שזה לא המקום לפרט לגביו. שאר בני האדם? חלקם אולי יבחר בלשבת תחת גפנו ותחת תאנתו, חלק אחר יבחר למסע כיבושים קטן אצל השכנים. בשונה מהדעה המקובלת בקרב השמאל הנאור – מלחמה כיבושים ואלימות בכלל, איננה המצאה אמריקאית ואף לא אירופאית אלא מן תופעה כלל אנושית שאפשר לאתר לא רק אצל מדינות אלא גם אצל בני אדם יחידים. אני אומנם מברך על אמונתה של הכותבת על היותו של האדם טוב מנעוריו, אולם אני מפקפק מעט בתמימותה או יותר נכון בהיתממות המוסרית. הכותבת עושה לעצמה חיים קלים הן בהתעלמות ושינוי של מספר פרטים והן בהפשטה של הדילמה המוסרית לשחור ולבן כאשר כמובן שהשלטונות המורשעים הם השחור וכת קטנה וחביבה בלבן – אילו חיים פשוטים וכמה אנחנו מוסרים ונפלאים, ובא לציון גואל.
ובכן לצערנו בחווה של מר כורש היה הרבה נשק והטקסים המוזרים כללו גם ניצול מיני של אותם ילדים ותינוקות. והטנקים הגיעו רק לאחר שחברי הכת החביבים ירו על סוכנים פדרלים ששכבו פצועים במשך שעות ולא ניתן היה לחלץ אותם ולסיום: האש לא פרצה לה כך לפתע פתאום כתוצאה מחילופי הירי אלא הייתה מעשה מכוון של אנשי הכת שהציתו חביות דלק. מוזר שאת כל זה לא זוכרים. שווה נקמה?
ובואי ונאמר גברת לוטן ואני מתכוון להקיים לי כפר ובו אני על תקן אל השמש ומגישים לי מנחה בתולה צעירה ואפילו מאד פעם בשבוע, ואני גם מספסר בבנות הכפר -גם אז תתני לי עצמאות? ומה לגבי אזור עשיר במחצבים, שהתגלו לפתע פתאום, שמבקש להתנק משכניו ולשמור את העושר ההמבורך שנפל בחלקו לעצמו ולעצמו בלבד, גם אז נקבל זאת בברכה? אין לי בעיה עם חופש – נהפוך הוא. יש לי בעיה עם דוגמטיות ואם מי שחושב שחופש זו זכות ללכת ולכרות ראשים של בני אדם כי פשוט מתחשק לו והוא יוצא נגד היחידים שעשו מעשה בענין. טוב לאפגנים תחת האמריקאים הרבה יותר מאשר תחת הטליבן. ויכול להיות לעירקים טוב הרבה יותר עם האמריקאים מאשר עם כל דורשי טובתם חברי מועדון המעריצים של סאדם חוסין.