הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-18 בספטמבר, 2004 22 תגובות

דלת חדר הקירור נפתחה ובזה אחר הוצאו גופותיהם המרוסקות של מחמוד כליפא בן 25, יאמן אל-כפרני בן 19 ועמג’אד חסן בן 24. השלושה הוצאו להורג בג’נין על ידי טיל שנורה ממסוק ישראלי. גופותיהם נעטפו בדגלי פלסטין ונישאו על גבי אלונקות אל בית הקברות בפאתי המחנה. לצד האלונקות צעדו חבריהם כשהם אוחזים בידיהם ארגזי קרטון שבתוכם הונחו חלקי אברים שנמצאו ברכב המרוטש. עשרות חמושים, בני משפחה ומאות מתושבי המחנה ליוו את הנרצחים. ההלוויה נעה כמו נחשול אדיר של זעם מלווה בקריאות נקם וביריות שנורו באוויר. בזה אחר זה נישאו הנאומים. איש דת השמיע תפילה והמתים נטמנו באדמה. ההלוויה דממה. האנשים התפזרו. לא נשאר זכר לזעם ששטף את המחנה. איש-איש שב לדרכו ולעיסוקיו. עוד לוויה חלפה עד לחיסול הבא.

זכריה זביידי, שמכונה בעגה הצה"לית מפקד גדודי חללי אל אקצא (כאילו שמדובר בצבא, פיקוד והירארכיה) עמד מיוזע ליד הקבר והצית סיגריה. מחמוד, אחד הנרצחים, היה חברו הטוב ואיש אמונו. השניים הנהיגו קבוצה של צעירים חמושים שהתהדרו בכלי נשק ישנים וחלודים. לאף אחד מהחבורה לא היתה הכשרה צבאית וספק אם אי פעם מישהו מהם עסק באימוני ירי.


לבושים בג’ינס וחולצות טריקו הם התגודדו סביב זכריה. הרישול שבו הם החזיקו את הנשק העיד יותר מכל על התפקיד שהם הועידו לו. הנשק נועד לסמן אותם כמטרה לחיסול ולהוות את הצידוק המוסרי לכך. הם יודעים שאין ביכולתם לפגוע בחיילי צה"ל המוגנים מכף רגל ועד ראש, ולכן הם גם לא רואים טעם לשכלל את כוח האש שלהם. חבורת נערים מתבגרים שמאסו בחיים תחת מכבש הכיבוש ומתריסים בנשקיהם נגד אפסיות קיומם מול מכונת ההרג הישראלית. כוחם נובע מנכונותם למות ומהידיעה שגופותיהם המחוררות והמרוטשות מזינות את אש המרד. אלא הם ה"מחבלים" מגדודי חללי אל אקצא שפגשתי במחנה.


את זכריה הכרתי משחר ילדותו. הוא היה נער מתבגר ויפה תואר. על גג ביתו שנתרם על ידי אם המשפחה בנתה ארנה, אימי, ב-1993 את "תיאטרון האבן". כמה ימים לפני פרוץ האינתיפאדה קרה המקרה שהכניס את זכריה לרשימת המבוקשים. (המונח "מבוקש" מעורר אסוציאציה של פשע פלילי ולכן המונח שבו משתמשים הפלסטינים הוא "נרדף"). נידאל, שהיה חברו הטוב של זכריה, ביקש ממנו לעזור לו לחלץ פגז מרגמה שנתקע בתוך המטול. השניים עמדו וחבטו בגוף המרגמה עד שזו התפוצצה ופצעה את שניהם קשה. זכריה, שעד אז כל עיסוקו היה לארח משלחות שלום מישראל ולדאוג להחזקת התיאטרון, הפך בן-לילה לנרדף. הוא הואשם בהכנת מטעני חבלה.


זכריה, להבדיל מאחיו, לא עסק בפוליטיקה ולא השתייך לשום ארגון. הוא אהב את החיים ואת הבלורית הקצרה שבצבצה מעל מצחו. אחיו הבכור, עבד, ריצה מאסר של 5 שנים בכלא הישראלי. הוא הואשם בהשתייכות לחזית העממית לשחרור פלסטין. האח השני, דאוד, נמצא במעצר מינהלי. דאוד הוא נהנתן בלתי נדלה. למזלו הרע הוא התרועע בדירה עם חבריו שאחד מהם היה נרדף. האח השלישי, יחיא, מרצה עונש מאסר של 16 שנים. האשמה: פעילות מזוינת נגד הצבא. אחיו הרביעי, טאהא ואימו של זכריה נהרגו בקרבות על מחנה הפליטים ג’נין. אימו נורתה בראשה על יד חייל ישראלי כשעמדה על גג ביתה וסימנה ללוחמים הנצורים לאן לברוח.


זכריה הצטרף לחבורת גדודי אל אקצא. את הקבוצה הנהיגו עלא, אשרף ויוסף, שלושתם היו שחקנים ב"תיאטרון האבן". זכריה מכר את צמידי הזהב שהורישה לו אימו וקנה רובה אם-16 מחייל שהיגר לכאן מרוסיה. חמוש ברובה עם כוונת טלסקופית הוא הפך במהרה להיות אחד האנשים הבולטים בחבורה.


באפריל 2002 פלש הצבא הישראלי למחנה. עלא וזכריה הנהיגו שתי קבוצות של לוחמים שניהלו קרב עיקש נגד הצבא. כשהבולדוזרים של הצבא הרסו את השכונה שבה הם התבצרו, החליט עלא להיכנע יחד עם חבורת נערים צעירים. החיילים ציוו עליהם להתפשט ולהישאר עם תחתונים בלבד. באותו הזמן הצליח זכריה ועוד ארבעה מחבריו להימלט אל חלקה המערבי של השכונה. כשהם הגיעו לפאתי השכונה, התמוטט עליהם מבנה של שלוש קומות. התמזל מזלם והחדר בקומת הקרקע שבו הם שהו לא ניזוק. כשהצבא הציב אולטימטום אחרון ללוחמים להיכנע או להיהרג, הודיע אחד הלוחמים לחבריו שהוא לא לובש תחתונים ושהוא מעדיף למות ולא לצאת עירום בפני כולם. נחרצות דבריו שכנעה את החבורה להישאר במקום. שישה ימים הם ישבו דוממים בין ההריסות. ביום השביעי הצבא עזב את המחנה והתמקם סביבו. זכריה וחבריו יצאו ממקום מחבואם והתקבלו על ידי תושבי המחנה כגיבורים.


במחנה המעצר שנבנה במיוחד לתושבי ג’נין פשטה בינתיים השמועה שזכריה וחבורתו נקברו תחת ההריסות. רבים שהאמינו שזכריה נהרג ניצלו את ההזדמנות כדי להוריד מעליהם את החוקרים והלבישו עליו פיגועי ירי שהם הואשמו בהם. אחרים הודו שזכריה "המת" הוא אשר סיפק להם נשק, תחמושת ומטענים. יצא שזכריה "המת" שחי וקיים במחנה, הפך בן-לילה לאחד ה"מחבלים" המסוכנים בגדה המערבית.


עם 177 תיקי אישום חמורים ומורשת קרב מתחת להריסות הוכתר זכריה זביידי כמנהיג גדודי חללי אל אקצא במחנה הפליטים ג’נין וצפון הגדה.


בתום ההלוויה הצטרפתי אל זכריה ויחד עלינו במעלה המחנה אל דירת מסתור לבקר את בנו בן השנתיים. בדרך הוא סיפר לי שאשתו בהריון ובקרוב יוולד להם בן נוסף.


אווירת המוות סביבנו והידיעה שגם מותו שלו קרב ובא, אפפה את שיחתנו. "אני מת מהלך", הוא אמר וחיוך שובה לב הופיע על פניו. זכריה זביידי מנהל מאבק של מוות ידוע מראש. עקשנותם של הצעירים הפלסטינים למות עומדים על הרגליים ולא לחיות על הברכיים היא היום מהות מאבקם ומסמלת את ניצחון רוח האדם.

תגובות
נושאים: מאמרים

22 תגובות

  1. אד גורדון הגיב:

    עופר היקר, לא כול מי שלא נופל בהערצה לרגלי לוחמי החופש הפלסטינאים הוא תומך של הימין ולאומן ישראלי. לגמרי במקרה אני ממש לא מקדש את הלאום הישראלי והוא מבחינתי מיותר בתכלית ככל לאום אחר. אבל אני פרגמט ומבין את ההבדל בין תפיסה אוטופית לבין מציאות כואבת ולצורך הענין נראה לי שלעת עתה יטב לפלשתינאים להצמד למדינה הישראלית מאשר לזו הירדנית אבל אני לא ממש מתכוון להתעקש בענין הזה. בכל מקרה כן, הייתי שמח עם מדינת ישראל הייתה מצטרפת לקהילה האירופאית, אלא שגם זה כנראה שלא יקרה בעתיד הקרוב מהסיבה הפשוטה שלא רצחנו ושדדנו מספיק בשביל להחשב מדינה מתוקנת בסטנדרטים אירופאים. באותה הנימה אליך מר נחום, בשום מקום אני לא כותב שאני מצפה ממישהו להיות צדיק, אם כבר אני יוצא כנגד ההגדרה הזו שלדעתי היא הבסיס לויכוח הסרק שנעשה כאן. אני טוען שכולם בכל הצדדים אינם צדיקים. מצד שני אני גם לא מחפש אשמים או לפחות לא מטיל את האשמה על צד אחד. יכול להיות שדברי נשמעים לכם כמו רטוריקה אבל אם כך איך אני אמור להתייחס לרומן הרומנטי של מר חמיס?

  2. Henry Lowi הגיב:

    Thanks, Juliano, for this information.

    On April 19, 2002, I sent the following letter to the editor of my local newspaper:

    "It is Holocaust Memorial Day and I am a Jew.

    In the past 24 hours, 14 Israeli combat reservists were killed when they entered a booby-trapped building in Jenin. These soldiers — fathers, sons and husbands — died in Ariel Sharon’s wanton drive to preserve Israeli supremacy and domination of Palestine.

    More than 400 Israeli combat reservists have signed a statement saying that they would refuse orders to participate in suppression of the Palestinian rebellion. As of today, 32 Israeli soldiers are held in Military Prison 4 and Military Prison 6 for refusing to serve in the Occupied Territories. These "refuseniks" have learned one of the lessons of the Holocaust: A people that oppresses another cannot be free.

    In Jenin refugee camp, an unequal struggle is being fought. On one side, the heavily-armed, well-trained, and professionally commanded IDF. On the other side, lightly-armed, poorly trained, and leaderless Palestinian insurgents. The desperate uprising of the hopelessly outgunned Warsaw Ghetto fighters, that began on April 19, 1943, cannot but come to mind.

    In Jenin refugee camp, in the face of terrible odds, the Palestinian resistance has held out for longer than anyone could have imagined.

    On this Holocaust Remembrance Day, one must ask: How many Palestinians have died in Jenin refugee camp? And of those who died, how many were armed resistance fighters, and how many unarmed and non-combatants? What were their names
    ?"
    Thanks, Juliano, for telling us some of the names. Maybe the survivors feel like "dead men walking

    Apparently, someone like Tali Fahima was touched by their struggle and their personal sacrifice. Thanks to her, and them, and you, we have learned something more about them

    When the Holocaust victims, and the Palestinian victims of the Holocaust victims begin to understand each other, peace and reconciliation will become possible. Until then, we must struggle against the occupation, to dismantle all the settler-colonies, for the release of all the resistance prisoners (and administrative detainees like Tali Fahima), and for the right of return of all the refugees.

    Hazak, Juliano, v’Ematz.

  3. קורע לב הגיב:

    אבל אחרים היו בלוויות בהם נקברו גופות מרוטשות של אזרחים ישראלים שזביידי שלח לרצוח אותם. הם לא היו נושאי נשק, חלקם היו ילדים. כן, אני יודע שכל הצבועים יקפצו ויגידו שגם צה"ל הורג ילדים. זה נכון, אבל צה"ל לעולם אינו הורג אזרח בכוונת תחילה וכשיש ראיות שחיל ירה באזרח לא חמוש בכוונה החיל מועמד לדין בעוד שולח הרוצחים זבידי ואחרים זוכים לכבוד רב דווקא בגלל שרצחו נשים וילדים. עדיפים כבר המטורפים שטוענים שמותר להרוג כל ישראלי כי הוא (תמצאו בעצמכם את הסיבה).

  4. למגיב קורע לב הגיב:

    לדעתי על המגיב "קורע לב" להזדהות ולקבל את פרס ישראל על היותו הישראלי האחרון שעדיין מאמין כי "צה"ל לעולם אינו הורג אזרח בכוונת תחילה". אלא אם כן הוא הרגע נחת ממאדים, ולא קרא מה שהצבא ושאר רשויות הכיבוש כבר הודו בעצמן: כל שבוע מתפרסמת הודעת בה צה"ל מביע צער על מותו של אזרח שהצבא הרג "בכוונת תחילה" (כלומר הצבא לא אומר שזה היה בכוונה, אבל אחרי כמה מאות מקרים של הבעת צער אפשר להפסיק להאמין לבדיחה העצובה הזו).

    השב"כ בעצמו הודה לפני כמה חודשים כי רק כ-33% מהפלסטינים שנהרגו היה להם איזשהו חלק בלחימה. כלומר, מתוך כ-3,000 פלסטינים הרוגים אליבא דה-השב"כ, כ-2,000 הם אזרחים (כולל 500 ילדים וכמה מאות זקנים).

    המגיב גם ממשיך להחזיק בעמדה כאילו הצבא מעמיד מישהו לדין. על כך אולי מגיע לו פרס נוסף (הנה הנתונים): במהלך 4 שנות עימות מספטמבר 2000 פתחה מצ"ח בחקירה נגד 600 חיילים. 181 נחקרו על עבירות של גניבה וביזה; 114 נחקרו על עבירות של עיכוב במחסומים ושימוש בפלסטינים כמגן חי; 217 נחקרו על אלימות; ורק 88 נחקרו על ירי, שגרם להרג או לפציעה. מתוך 600 החקירות, הוגשו רק 90 כתבי אישום, מזה רק 22 על ירי.

    אך אל תדאגה, בכל הקשור למשפטים בפגיעה בפלסטינים, הסחבת שנוקט צה"ל מייטיבה עם החיילים. עד היום הסתיים משפטם של 56 חיילים בלבד (אין נתונים כמה הורשעו בהרג). קצין אחד הורשע בהריגת ילד ונדון ל-6 חודשי מאסר!!! (עדיף להרוג מלסרב, שעל כך מקבלים 12 חודשי מאסר).

    אם הרשעה בהריגה של חייל אחד או אפילו 5 (מתוך 3,000 מקרי מוות) ומתן עונשים מגוכחים של כמה חודשי מאסר הם עדות לכך שכאשר "יש ראיות שחיל ירה באזרח לא חמוש בכוונה, החייל מועמד לדין" כפי שכתב המגיב קורע לב, אז המגיב הזה עיוור לחלוטין.

  5. קורע לב הגיב:

    תזכיר לי מגיב יקר כמה רוצחים פלשתינים הועמדו לדין על רצח אזרחים ישראלים – אפס, נדה, אף אחד. להיפך, כולם זכו לתשואות על הרצח המכוון הקרוי "מאבק לאומי". אז אולי הבעות הצער נראות לך צבועות, אבל הפלשתינים לא טורחים לעשות אפילו את זה. תוסיף לכך את העובדה שהפלשתינים לא משתפים פעולה בחקירות וחיבים להגיע למסקנה ש -88 העמדות לדין הן מספר גדול. ספר גם לקוראים כמה חילים הועמדו לדין בגין הרג אזרחים בצבאות אחרים, תבחר איזה צבא שאתה רוצה ותגלה שגם בקריטריון הזה מדינת ישראל היא מדינת צדיקים גמורים. מלחמה זה דבר מכוער, כשזה טרור זה מכוער עוד יותר, אבל מי "שהתחיל" שוב ושוב ושוב, מאז 1929, אלה הערבים ולכן אם למישהו צריכים להיות רגשי אשמה על המתחולל פה זה להם ולהם בלבד.

  6. לקורע לב הגיב:

    הם לא עומדים לדין, צה"ל הברברי פשוט מחסל אותם בטילים (50,00$ כל אחד) ממסוקים מהאוויר – סוג של משפט צדק בצבאות נאורים. אגב, בצבא ארה"ב הועמדו עכשיו לדין חיילים רק על התעללויות בכלא אבו גרייב בעיראק.

  7. עופר נ – האם קורע לב משקר? הגיב:

    פלסטינים רבים הועמדו לדין על פגיעה בישראלים, אבל על רובם חל כלל ה"דלת המסתובבת", שחל גם אצלנו על רצח ערבים !

    דני פינטו הקצין הגיבור שרצח אזרחים לבנוניים בחניקה וקיבל חנינת בזק מרפול, רוצחי המחתרת היהודית שקיבלו חנינה והתקבלו כדיבורים, ועוד ועוד (שלא לדבר על כל הרוצחים שלא הועמדו לדין)

    אני לא חושב שמערכת המשפט הפלסטינית היא מופת בעניין, אבל טול קורה מבין עיניך. יש לה דוגמה "נאה" להסתמך עליה קצת מערבית לפלסטין

  8. לגיא אברהמי הגיב:

    מלחמה זה לא פיר פיט אבל גם למלחמה יש כללים. אחד מהם הוא שלא פוגעים באזרחים בכוונת תחילה. להזכירך, לאחר שפצצה של חצי טון הרגה 14 אזרחים ויתרה ישראל על הריגת ראשי החמס בפצצה של טון. לא שמעתי שקול כזה אצל הפלשתינים. יותר מכך, הם מתהדרים במספר האזרחים שהרגו. תאר לעצמך שישראל היתה מפעילה את מלוא כוחה בהפצצות חסרות אבחנה, כפי שעושים הפלשתינים. מזלינו ומזלם של הפלשתינים שמפקדי צה"ל הברברים מפעילים שקולים אחרים חוץ מלהרוג כמה שיותר פלשתינים.

  9. עופר נ. : צ"ל "התקבלו כגיבורים" הגיב:

    .

  10. תקון טעות הגיב:

    1.אף פלשתיני לא הועמד לדין על רצח יהודים/ישראלים. שלשה פלשתינים הועמדו לדין על פגיעה בענין הפלשתיני ולא על כך שרצחו יהודים. הם שוחררו מיד. גם העמדתם לדין בענין זה היתה לאחר לתץ כבד של ארה"ב.
    2. החסולים הממוקדים התחילו בשנת 2001 לאחר שהרשות הוכיחה שהיא מגוננת באש על הרוצחים. עד לתחילת מסע הרצח בשנת 2000 כמעט לא נהרגו אזרחים פלשתינים לא חמושים.
    3. האמריקאים שהועמדו לדין נשפטים על משהו שקרה בתוך מתקן צבאי ולא על מה שקרה בשטח. כבר הרבה לפני כן נשפט חוקר שב"כ על גרימת מות תוך חקירה. להזכירך, ראש שב"כ ושלשה בכירים, אף שלא הועמדו לדין, נאלצו להתפטר בגלל רצח של טרוריסט עצור. ברשות אנשים כאלה הם מופת ודוגמא להתנהגות נאותה.
    4.נכון שחיל שמואשם בגרימת מות ברשלנות של פלשתיני מקבל ששה חודשי מאסר, אבל זה עונש חמור יותר ממה שיקבל כל אחד מהקוראים אם ידרוס אדם בכביש, שם הענש הוא ששה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שרות., כלומר אף יום בית סהר.
    הוא שאמר המגיב הראשון – מדינה של צדיקים.

  11. גיא אברהמי הגיב:

    רוב החיילים שמורשעים בהריגה או גרימת מוות ברשלנות לא יושבים בכלא בכלל, רק לאינפורמציה כללית. מעבר לכך, מי שמטיל פצצה של טון על איזור מגורים צפוף ואין לו כל נקיפת מצפון (כדברי מפקד חיל האויר), אולי לא רוצה להרוג ילדים אבל הוא יודע שהוא הולך לעשות את זה וזה לא מזיז לו.
    אני בטוח שזביידי היה מעדיף לשבת בטנק או במסוק ממוזגים ולירות טילים על חיילי צה"ל, מאחר ואת הפריווילגיה הזו יש רק לצד הישראלי הוא נלחם בנשק שיש לו שכולל גם פגיעה באזרחים (שהיא נוראית בעיני, אבל לא שונה מפגיעת צה"ל באזרחים פלסטינים).

  12. גיא אברהמי הגיב:

    למגיב שמעלי- צודק, אנחנו לא מתהדרים באזרחים שהרגנו, אנחנו סתם הורגים אותם בסיטונות, כבר יותר מ-3000 והיד נטויה… כל עוד אנחנו הכח הכובש, כל עוד אנחנו מאפשרים התנחלויות על שטחים פלסטינים תוך כדי גזל אדמות והריסת חיים, אין לנו שום זכות לבוא בטענות לצד השני… נשים שמפילות את תינוקן במחסום בגלל שלא ניתן להן לעבור הן תוצר ישיר ומכוון של מדיניות ההתנחלויות אז בוא לא ניתמם.

  13. הערה הגיב:

    מתייחסים כאן למאבק בין הדיכוי של צבא הכיבוש לפלסטינים כאילו יש כאן התמודדות במשחק מלחמה בו הצדדים מחוייבים לשחק "לפי הכללים". כאן מאבק בין כובש אכזר מדכא ומנשל ובין המנסים איכשהו להיחלץ מהפשע. אז אם אתה דורך למישהו על הגרון אל תתלונן כאשר הוא מוציא לך עין ואל תסביר שאתה לוחץ חזק רק לפי "הכללים". פשוט, מי שדורך על השני אשם בכל התוצאות משני הצדדים.

  14. מור הגיב:

    לגיא אברהמי:
    תסביר לי את הרציונל שלך, כי יש לי חשש שאני קשה הבנה: פצצה של טון שהורגת אנשי חמאס ואזרחים גם יחד זה "לא מוצדק" ולכן סיכול ממוקד שפוגע רק באנשי חמאס, ללא פגיעה
    באזרחים הוא "מוצדק"? הסבר ונמק.

    "כלי נשק ישנים וחלודים"? בערוץ 8 שודר הסרט שאותו ביים כותב המאמר, ושם, אם זיכרוני אינו מטעני כלי הנשק של החברה מגנין היו חדישים ביותר: אני זיהיתי שם מא"ג חדיש+שרשרת כדורים ראויה להתכבד, רובה M16 עם כוונת טלסקופית משוכללת, ועוד כמה רובי M16 "רגילים" שלכל הדעות אינם עונים להגדרה "רובים ישנים וחלודים" האם התיאור הזה הוא במסגרת תוכניתנו "הפלסטיני המסכן שצריך לרחם עליו"? או שמא יש כאן תיאור רומנטי משהו של ,"הפרא האציל" הלוחם בציוויליזציה בנשקו ה"נחות"?
    ועצתי ללוחם הנועז העשוי ללא חת, זכריה זוביידי: IF YOU HAVE TO SHOOT SHOOT DONT TALKפיגוע בלב היישות הציונית בתוך 24 שעות? כבר עבר כמעט שבוע. תמצא לך עבודה אחרת.

  15. צור שפי – לגיא אברהמי הגיב:

    גיא שלום:

    אני מבקש להתייחס לאותה פיסקה בתגובתך האומרת "כל זמן שאנחנו הכח הכובש…אין לנו מה לבוא בטענות לצד השני". זהו לב הויכוח בינינו. הכיבוש מתועב וצריך להסתיים, אתמול ולא מחר. אבל, המשך הכיבוש איננו מצדיק פיגועי טרור דוגמת אלה להם נחשפנו בשנים האחרונות (להבדיל מגרילה נגד חיילים שהיא לגיטימית). ולכן למרות הכיבוש בהחלט יש מקום לטענות כלפי הפלסטינים.

  16. נחום הגיב:

    חבל שכל המהלכים הצבאיים של השחקנים הראשיים
    בארץ, מובילים לעוד ועוד סבל. רוב המגיבים של הקו השמרני מלגלגים ליפי הנפש וממש מתענגים על תהום האלימות והרוע שאליה הגענו… מה אני אגיד לכם, יש פה מידה של נקרופיליה ומידה של חלמאות. מה אנחנו צוחקים שהגענו לתחתית החבית של חיי המדינה?
    המטרה של מדיניות היא לשפר את מצבו של האזרח לא למצוא וליצור תירוצים כדי לבזבז את חיי וכספי הציבור על הרפתקאות סרק… ישראל של 2004 משקיע מיליאדים במלחמה נגד נערים שמרד הנעורים שלהם מופנה מהחברה שלהם אל הטנקים בפתח ביתם…
    חבל

  17. סרחיו יאני הגיב:

    ג’וליאנו, תודה על המאמר המצויין והמרגש. "שרותי הבטחון" של ישראל הם הסכנה הגדולה ביותר לאזרחי ישראל: הכיבוש והאמצעים המשמשים לשמירתו יוצרים את התגובות הקשות לו והופכים גם אז אזרחי ישראל לקורבנות.

  18. אד גורדון הגיב:

    מוסר זו המצאה של רוצחים עם נקיפות מצפון וחשש תדמיתי. איך להרוג ועדין לצאת טוב בטלווזיה. רובה זה רובה ולהרוג זה להרוג ולא משנה עם הקורבן הוא ילדה עם קוקיות או חייל בן 19. כל הדיון המטופש הזה של מי יותר גרוע הוא תוצאה של כל מיני אמנות שנכתבו בידי בנקאים ובירוקרטים של המלחמות שמנסים לתת הכשר לאלימות. ובכן אין כזה דבר – אלימות מכל סוג ומכל סיבה היא פסולה ולא משנה עם מדובר בטנק ששוה מיליונים או רובה חלוד.
    גם כל הענין הזה של הגדרה עצמית וזכותה של קבוצה אתנית להתקבץ יחד ולדכא את ההתפתחות שלה עצמה זה קשקוש. אני נגד הגדרה עצמית. הגדרה עצמית היא כלי לדיכוי וסגרגציה שמשרתת בעלי אינטרסים צרים. המאבק הפלשתינאי היה הרבה יותר יעיל במידה והוא היה נעשה במטרה הפוכה – להשתייך למדינת ישראל. אם אני הייתי המנהיג הפלשתינאי הייתי מכריז על היותי ישראלי גאה, על השטחים כחלק בלתי נפרד מארץ ישראל, דורש לשלם מיסים ולגייס את בני לצה"ל.

  19. עופר הגיב:

    לאד גורדון – אתה אומר דבר והיפוכו. מצד אחד אתה רוצה למחוק לחלוטין את השאלה הלאומית, ומצד שני אתה מקדש דווקא את הלאום הישראלי. לשיטתך, יכולים הפלסטינים באותה מידה לראות את עצמם כחלק מהעם הירדני , או שהישראלים ירצו להצטרף לארה"ב עקב קשרים תרבותיים מסויימים.

  20. נחום לאד גורדון הגיב:

    היה בעיה בטיעוניך שככלל אני מסכים איתם, היא שמאחורי הרטוריקה שלך עומדת הסרבנות לשפר את המצב ולשנות את הקיים עד שהקורבן (הCIVILIANS בשני הצדדים) יהיה זך משלג.

    כלומר מנוקדת ראות ישראלית: עד שהפלסטינים לא יהיו שילוב של אמא תרזה, מהטמה גנדי וישו הצלוב, ויקבלו את הכנעתם המוחלטת, אין טעם לייחל לדו קיום ,חופש , וזכויות יסוד (בפיך הגדרה עצמית).

    ומנקודת ראות פלסטינית הרטוריקה הזו מצדיקה: עד שהיהודים לא יסוגו מיד מכל השטחים, יפרקו את הנשק הגרעיני, ויאפשרו לכל הפליטים לחזור, אין טעם להתחיל בהסדר.

    אגב הכיוון האחרון של הטענות שלך היה כאילו הפלסטינים רק רוצים להתרחק ממדינתנו… אבל הם הציאו בעבר הלא רחוק (20 -30 שנה) מדינה דו לאומית, וחילונית.( אינני בטוח שזה מה שאני רוצה לנוכח האילוצים המעשיים שנבעו מהשנים האחרונות )

    אבל עליך לפחות להתייחס לכך לפני שאתה מטיל עצמיך למסלול של האשמות והצלפות רטוריות מיותרות

  21. אור דורון הגיב:

    שלום ג’וליאנו. אנחנו לא מכירים אם כי עקבתי מעט אחר הקריירה הבימתית שלך. נחשפתי לסרט הרגיש שיצרת ואני חושב שמדובר בעשייה קולנועית מרגשת ונוגעת ללב.
    אני מבין, כך אני חושב, את הלבטים הקיימים אצל אדם שהוא בן להורים מעורבים החי במדינה יהודית על כל המשתמע מכך. אני כואב את כאבם של כל המקופחים במדינה שלי ומנסה לעשות את המעט שניתן באמצעות מעורבות. אני יכול להבין את הרגשות העזים שיש לך למשפחת זביידי ובעיקר לזכריה.אבל, וזה אבל גדול, לא שמעתי ממך מילת גנאי בעת ההוצאות להורג בג’נין בראשותו ועל ידי זכריה (צולם בטלביזיה)כחלק מהשתלטותו על השטח במקום הרשות. אין זה מאבק בין מי התחיל קודם? תרומת הרשלנות היא של שני הצדדים אבל קשה לי לזהות תומכי שלום רבים ברשות היוצאים נגד פעילות של רצח והרג.
    אני מספיק מבוגר על מנת שלא לקבל את הסיפור בגווני השחור-לבן האופייניים לויכוח. המצב באמת הוא יותר אפור שהולך ומשתלט על שני הצדדים. אתה כמוקרב ובן בית בצד השני יכול יותר מכולם להשפיע על המצב.
    אתה יותר מאחרים יכול ליצור מצב שמשפט כמו למות על הרגלים ולא על הברכיים יהפוך למשפט בתוך הצגה ולא כתיאור מוקצן של המציאות האכזרית של האזורנו.

  22. נמ"ש הגיב:

    אמת היא חזקה! והיא סוחפת! אבל גם מתעתעת!
    לכל אחד אמת משלו…כך שפתאום ישנן המון אמיתות סותרות ומתנגשות זו בזו…ומי צודק? כולם! ומי טועה? כולם! אז איך בכל זאת מסתדרים? לפי איזו אמת הולכים? מה אתם אומרים?
    ג’ול- אולי יש לך תשובה?

    אני מצרפת שיר פרי עטי המתאר "שיגרה פלסטינית" כמו שאני רואה בעיני רוחי:

    המואזין בקול חודר
    ואותיות מסולסלות
    מעוקלות בגוון ערבסק
    אום כול טום ברטט
    מתפתל יחד עם
    פאריד אל אטרש…
    מבקעים את התחושות
    מסממים את הרגש
    באוטנטיות אלמותית,
    כשהרגל דורכת בכפר
    והלשון טועמת את-
    ריח הקפה והזעתר,
    החומוס וההל,
    אתה יודע שהגעת לבית
    של מוחמד, ואיברהים,
    ויוסוף…
    בסורגים גבוהים
    ועיניים מציצות מתוך מעמקי מטבח קטן,
    דרך תריס פלסטיק
    ועשן סיגריות-
    מחניקות מעיים…
    עיניים מסתכלות,
    מתבוננות בנוף ילדות-
    עקור של בנייני
    בטון חשוף
    ושדות קוצים שרוף, טרשי
    ולמעלה- אללה הקדוש!
    אללה אכבאר!
    שישמור את ילדינו- המתים!

    מקווה לטוב נמ"ש.

הגיבו למור

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים