הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-21 בספטמבר, 2004 4 תגובות

ההיסטוריון המרקסיסטי-טרוצקיסטי אייזיק דויטשר לא אהד את הציונות, אם לומר זאת בעדינות. אבל אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר צחנת המשרפות עוד עמדה באוויר, אמר את הדבר הבא: "כאשר אדם קופץ מבית בוער ונופל על מישהו ושובר לו את הרגל, לא מאשימים את הקופץ".

וזו אמת חשובה. העולם נראה רע מאוד ליהודים בשנים שבין שתי מלחמות העולם. האש החלה לאחוז בביתם של יהודי אירופה, ועוד לפני פרוץ המלחמה בשנת 1939, אפשר היה להבין לליבם של היהודים שהחליטו שלא ייתכן להמשיך כך, וחייבים למצוא פינה בטוחה בה יהודים לא יחיו בפחד. הצרה היתה שהם בחרו – מסיבות היסטוריות-דתיות ואחרות שזה לא המקום לעסוק בהן – בפלסטינה, והיא לא היתה ריקה כלל ועיקר.


המשל של דויטשר מצדיק את הקפיצה מן הבית הבוער, אבל נשאלת השאלה מה עשה האיש אחרי שקפץ וגרם לעובר-אורח תמים לשבור רגל? – האם הוא עזר לעובר-האורח המסכן לקום? האם התנצל מקרב לב על הפגיעה שפגע בו? האם ניסה לפצות אותו על הנזק? – כלל וכלל לא! – מה שקרה במציאות הוא שהקופץ שניצל מן השריפה גער בפצוע על שעמד במקום שעמד, נזף בו כשזעק מכאב, ושבר לו גם את הרגל השנייה ואת שתי הזרועות. יתר על כן – הוא הצליח לשכנע את הציבור שכיוון שקפץ מבית בוער הוא הקורבן גם במצב החדש, וכי הנפגע אשם בכל התסבוכת ובכלל לא ראוי לשום התחשבות.


לא נעים לומר, והלוואי ולא היה אמת, אבל הסיפא למשל של דויטשר תואמת את המציאות עוד הרבה יותר משניחש הוא. דויטשר מת בשנת 1967, לפני שעובר-האורח התמים שילם מחיר עוד יותר כבד על שנכח במקום הלא נכון ברגע הלא נכון.


שנה טובה!

תגובות
נושאים: עדכונים

4 תגובות

  1. עופר הגיב:

    המסקנה של הכותבת בהחלט נכונה, אבל למען הדיוק ההיסטורי היהודים לא בדיוק בחרו בפלסטינה, לא בשנות ה-40 וגם לא בתקופה מוקדמת יותר.
    היו מספר נסיונות להתיישבות יהודית בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, עקב הלחץ הכלכלי במזרח אירופה, ההתעוררות הלאומית והאנטישמיות. כל הנסיונות האלה, פרטא לנסיון בארץ נכשלו במידה רבה, בין השאר בגלל שחלקם היו מרוחקים מאירופה, נערכו באיזורים עם תנאים פיזיים קשים וגם בגלל שלא היתה להם את הלגיטימציה של הארץ, עניין שהכותבת לא נותנת לו את המשקל הנכון.
    אבל נראה לי שהסיבה העיקרית לכך שבטווח הארוך נכשלו הנסיונות ההתישבותיים האחרים (ארגנטינה, טקסס, אוסטרליה ועוד) היתה שאותם נסיונות התישבותיים נעשו במדינות ריבוניות ולא במחוז של איזו אימפריה. במדינה ריבונית, דמוקרטית או לא, מרגע שמתחיל להגיע מספר גדול של מהגרים התרכזים באזור אחד, מתחיל מיד לחץ נגדי של האוכלוסייה המקומית נגד ההגירה, וכתוצאה מכך מטיל השלטון הגבלות על המהגרים.
    תהליך זה אירע גם בכל המדינות שהיהודים היגרו אליהן ולכן נסגרו השערים שם בהדרגה בשנות ה-20, כך שהיהודים שרצו להגר מאירופה נאלצו, ברובם המכריע, להגיע לארץ.

  2. אייל הגיב:

    מן הראוי להזכיר בהקשר זה גם את משל "הטובע הנאחז בקרש" של עמוס עוז.
    הוא מופיע באחד המאמרים ב"באור התכלת העזה".

  3. עדו ג הגיב:

    סליחה, עד מלחמת העצמאות, את מי בדיוק נישלנו? עד שהערבים יצאו למלחמה (בה הפסידו כמו בכל אלה שבאו אחריה) נקנתה כל קרקע עליה התישבו יהודים בכסף מלא.עד 1948 היוצאים מהכלל היו ישובים שהוקמו על קרקעות מדינה (השלטון המנדטורי). אף אחד לא קפץ ואף אחד לא שבר רגל עד שהערבים השתגעו. ולענין השאלה עד כמה הארץ היתה מיושבת, זה עיוות היסטורי מסוג אחר.

  4. לעדו ג הגיב:

    עדו, איך אתה מרגיש עם זה שכ1000000 גורשו בכוח הרובה וטבח מבתיהם בגלל לאומם?

    אם זה היה קורה ליהודים היית מתנגד? איך אתה מרגיש לדוגמא, עם גירוש בבל?

    איך אתה יודע ש"הערבים פתחו במלחמה"? היית שם? יש ראיות לא קטנות שמראות שהמלחמה המשיכה זמן רב בהרבה מהנחוץ בכדי לספח עוד ועוד אדמות ולהיפטר מכמה שיותר "ערבושים"

הגיבו לעופר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים