הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-28 בספטמבר, 2004 4 תגובות

עברו כארבעה חודשים מאז כתבתי את מאמרי על דו"ח דברת, שהגדרתיו "חיוב בתוך שלילה". בחודשים שחלפו קראתי מאמרים שונים על הדו"ח, מאמרים סוגדים ומאמרים שוללים. לא הזדהיתי עם העמדות הגורפות לשני הכיוונים, מכיוון שכך, אני מוצא לנכון להסביר את עמדתי השונה. כדי לחדד את הדברים אומר כך: ישנם בדו"ח חלקים שנכון להתגייס להדיפתם עם כל הכוחות הציבוריים שימצאו לכך, אותם ואת הממשלה שתעמוד לצידם; ויש בו חלקים שנכון להתייצב לצידם נגד הממשלה שאינה מתכוונת או אינה יכולה לממשם.

דו"ח דברת מתרכז בעבודתו בשלושה תחומים: ארגון, תחוקה ותקציב, ולגודל האירוניה ולמרבה המזל, הוא אינו עוסק בחינוך עצמו, בתוכניות לימוד ובערכים. האירוניה נובעת מההפרדה הבלתי אפשרית כמעט בין אלה לאלה; והמזל נובע מכך שאילו באלה עסק, ועליהם היה זוכה לתמיכתה הגורפת של הממשלה הזאת, לא היה כל קושי להתייצב כנגדו בגדול.


אומר משהו על הרכב הוועדה, משהו המכעיס מאוד את חברת הוועדה רות קלינוב. אינני מכיר את האיש דברת אולם אינני מוכן להשלים עם העובדה שלא איש חינוך עומד בראשה, כי אם תעשיין עתיר ממון. האם היה מישהו מעלה על דעתו שבוועדת רפורמה על מערכת הביטחון, לא איש ביטחון היה עומד בראשה כי אם מחנך או רופא?! והאם סביר כי מוועדה כזו יעדרו נציגיהם של שני ארגוני המורים, לא בטעות כמובן כי אם במתכוון?!


שני הצדדים האלה שבהרכב הוועדה הם שקבעו במסמרים את יסודותיה השליליים: רפורמה חינוכית ללא שינויים בתקציב, חיסול האינטגרציה ופרוקה של הסולידריות בחדרי המורים.


כזכור הוקמה ועדת דברת כתוצאה מהמשבר העמוק בחינוך שהוכח בסקר בינלאומי שנערך ב-41 מדינות מערב מתועשות: נמצאנו ברבע האחרון בהישגים בהבנת הנקרא, מתמטיקה ומדעים, ובמקום ראשון בפערים בין ילדי עשירים ועניים.


השאלה הראשונה שראוי לשאול היא האם רפורמה חינוכית תיתכן כאשר:



  • מכל 5 ישראלים אחד עני?
  • מכל 3 ילדים אחד עני?
  • 340,000 משפחות עניות כאשר ל-40% מהמשפחות יש עובד-מפרנס?
  • באוכלוסייה הערבית 27% מהמשפחות עניות (לעומת 10%בישראל כולה)?
  • כאשר העוני מעמיק ומשפחה ענייה בעלת 4 נפשות יש לה כ-3,200 שקל לפרנסתה?
  • כאשר החברה הישראלית מוצפת לאומנות, מיליטריזם וגזענות, ו"המלחמה בטרור", מחד גיסא ו"עצלותם" של הישראלים מאידך גיסא הם ההסבר הנפוץ לכל מצוקה חברתית?

אינני בטוח כלל שהתשובה הנכונה היא חיובית.


אולם כאשר קמה ועדה כזאת, אין זה נכון לשלול את מסקנותיה על הסף בטיעון "שרפורמה לא תיתכן מפני ש…", וראוי לדון במסקנותיה לגופן.


כבר בראשיתו של הדיון ראוי לומר שהוועדה נטלה על עצמה משימה יומרנית כפולה: להעלות באורח משמעותי את מיקומה של ישראל בין שאר המדינות שנבחנו, ולצמצם את הפערים החינוכיים בתוכה. איך אמרה לבנת: "אנו לא אחראים לצמצום הפערים בחברה, רק בחינוך". על כן ננסה גם אנו לדון הפעם "רק בחינוך".


חיסול האינטגרציה


הוועדה המתיימרת כל-כך לסגור פערים פוערת פערים חדשים ונותנת לגיטימציה לפערים ישנים.


כשם ש"מדינת הרווחה" היא סימן היכר לחברה קפיטליסטית שאפשר לחיות בתוכה, כך מהווה האינטגרציה החינוכית סימן היכר למגמה שילדים עניים לא יבודדו במערכת החינוך מילדים עשירים ואמידים, שמוסדות החינוך בכל השלבים יהיו משותפים ככל שזה ניתן, שתוכניות לימודים חיוניות ושיטות הוראה נכונות יופעלו למען כל הילדים, שישיגו הישגים טובים ככל האפשר.


כמו "מדינת הרווחה", קנה לו עקרון האינטגרציה מקום של כבוד בתודעה הישראלית ומה שקורה ל"רווחה" קורה גם לו: שניהם מוכים מכות אנושות על-ידי השוללים אותם. ואם כי הרווחה והאינטגרציה לא מומשו ממש (ודאי לא בין יהודים לערבים) קירטעה האינטגרציה אחר הרווחה במידת מימושה: עיקר הצלחתה הוא באחוז הגבוה במיוחד של התלמידים הלומדים בישראל, כ-95% בין הגילאים 5-18 (זאת למרות העובדה שלימוד חובה הוא רק עד כיתה י’).


באה ועדת דברת, שלא מזכירה בדו"ח שפירסמה את המלה "אינטגרציה" אפילו פעם אחת, וחילקה מראש את אוכלוסיית התלמידים לשלוש רמות הישגים: בסיסית, בינונית ומצוינת. כל התלמידים חייבים בבסיסית, לטובים יותר תאופשר הבינונית, והמצטיינים יזכו למצוינת (לפי שושני, יוכלו המצוינים לסיים בגרות בגיל 16 ולהגיע לצבא עם BA ביד). כמובן שחלוקה כזאת של כלל התלמידים במערכת, מקבעת מעמדות פדגוגיים-חברתיים, מקימה בהדרגה בתי-ספר בהם התלמידים ברובם משתייכים לאחד המעמדות שנקבעו. האם זו סגירת פערים או לגיטימיזציה שלהם?


כאשר אני יוצא כנגד החלוקה הזאת וממשיך לדבוק בעיקרון האינטגרציה הנשחק, אני נשאל: אז תגיד איך? והרי נקודות להבהרה:



  • פעולה מתמשכת לריכוז תלמידים ממוצא חברתי שונה, לדעתי האישית גם מוצא לאומי שונה, במוסדות משותפים.

  • מימושה של הפעילות הלימודית בכתות אינטגרטיביות, כאשר גם תהליך הלימוד בקבוצות נעשה בקבוצות מעורבות: תלמידים מלמדים תלמידים.

  • לקיים שיעורי העדפה מתקנת לתלמידים המתקשים, וערוצי העשרה לחזקים.

  • לחתור להישגים מקסימליים לכל התלמידים, כאשר ברור שההישגים לא יהיו זהים. לאפשר לתלמידים לסיים את לימודיהם עם רמות שונות של תעודות בגרות, וגם עם בגרויות חלקיות.

  • לקיים פעילויות נלוות משותפות לתהליך הלימודי כספורט, טיולים, תרבות.

  • להקים חברת תלמידים משותפת בעלת סמכויות בניהולם של חיים חברתיים דמוקרטיים בבתי-הספר.

אין ספק שמערכת חינוך אינטגרטיבית מסייעת מאוד לתלמידים מתקשים ומאיטה במידה מסוימת את קצב ההתקדמות הלימודית של המצטיינים. אולם תרומתה הערכית לתלמידים החזקים רבה, ואילו בידודם של המצטיינים במוסדות המותאמים רק ליכולתם – ניזקה החינוכי-ערכי רב.


ערעור הסולידריות בחדר המורים


כשם שראשיה של ועדת דברת אינם מכירים בערכה של סולידריות עובדים במפעל תעשייתי, כך אין הם מכירים בערכה בחדר המורים, והם פועלים כנגדה בשתי דרכים: על ידי הקמתו של מוסד בקרה חוץ-מערכתי ועל ידי ניתוקו של מנהל בית הספר מצוות המורים שבהנהלתו, והצבתו הסמכותית גבוה מעל להם.


על מוסד הבקרה החוץ-מערכתי מוטל התפקיד לבקר ולהעריך את מערכת החינוך ללא הרף, את כל המוסדות, את כל המנהלים ואת כל המורים והגננות; להעריך ולמדוד הישגים וכישלונות בעיקר כאלה הניתנים למדידה כמותית (ציונים, נשירה, היעדרויות וכו’), ולפרסמם "בשקיפות מלאה" לציבור המורים, ההורים והתלמידים. שקיפות זו אמורה לאפשר להורים ולתלמידים לברוח ממוסד חינוכי כושל, ולהמירו במוסד חינוכי מצליח. ביקורת פולשנית וחיצונית כזו תלמד גם את המורים שאמורים היו לכאורה לקיים סולידריות צוותית, איך כל אחד מביניהם נראה מבחוץ, בעינו הבוחנת של "האח הגדול".


מערכת חיצונית בוחנת ומודדת, המסייעת ליצירתה של תחרות, בין המוסדות החינוכיים ובתוכם פנימה, מהווה כנראה לדעת הוועדה כלי משובח להתייעלות. כלי כזה, נותן בידי המנהל (העומד כמובן בתחרות עם מוסדות חינוכיים אחרים הפועלים בתחומו), כלי "יעיל ומוסמך" להעדפת מורים כאלה על פני מורים אחרים, לתגמל את הראויים לתגמול, לפטר את שאינם ראויים ולקבל, במספרים מוגבלים עדיין, מורים חדשים בחוזי עבודה אישיים. כאשר נתונות בידי המנהל סמכויות פדגוגיות ארגוניות ותקציביות מרחיקות לכת, היכן הן סמכויותיו של צוות המורים, לדון בכל אלה ולקבל החלטות הנוגדות לעתים את אלה של המנהל?!


בבריטניה, שגם בה הונהגה שיטת בקרה כזו ושליטה הירארכית נוקשה על ציבור המורים, בימיה של מיס תאצ’ר, החלו המוני מורים לפרוש ממערכת החינוך וכ-40% מהם ציינו כי הבקרה והשליטה של המערכת הם הגורמים הראשיים לפרישתם. בתוכנית הרפורמה של הסתדרות המורים מוצע תהליך הפוך: צמצומו של הפיקוח החיצוני על מוסדות החינוך (מפקחים) והכנסת הבקרה השיטתית, ההנחיה והפיקוח לתוך מוסדות החינוך. כמובן שכל חיבור בין המעשה החינוכי האישי והקבוצתי עם הבקרה, ההנחיה והפיקוח, נכונים פי כמה מניתוקם למוסד בקרה ומדידה חוץ מערכתי. נוהג נכון כזה לא צריך למנוע ממשרדו של מבקר המדינה, המבקר תחומים רבים של המערכת הציבורית, לקיים מחלקה מיוחדת שמערכת החינוך היא עניינה.


והחיוב היכן?


אחרי תמצית כזו של שלילה (ובעיית התקציב עוד תגיע) ישאל הקורא: והחיוב בתוך השלילה היכן הוא?


החיוב הוא בשני סעיפים משמעותיים מאוד, שאילו היו מתממשים (ו"האילו" משמעותי לא פחות), היו משנים את המערכת ומאפשרים אולי, לצמצם במקצת את הפערים החינוכיים הקיימים: פתיחתה של המערכת לגילאי 3-4 (שתעלה כמיליארד שקלים ושעליה החליטה הכנסת עוד ב-1999, ולא מומשה) ואימוץ תוכניתו של ארגון המורים העל-יסודיים, "עוז לתמורה", תוכנית שנוסתה כבר בחמישה בתי ספר בערים שונות וזכתה להצלחה רבה; תוכנית ש-150 בתי ספר התייצבו בתור לאימוצה, והיא נתמכה בידי אנשי-ציבור מכל שכבות האוכלוסייה, יהודים וערבים. גם תוכנית זו הוקפאה על-ידי משרד החינוך בהעדר תקציב.


אין צורך לבזבז מלים מיותרות כדי לשכנע עד כמה פתיחתה של המערכת לגילאי 3-4 היא משמעותית, דווקא לאוכלוסיית התלמידים המתקשה כבר בגיל זה, ואשר הכישלונות הגדולים עוד לפניה. גם אין צורך להסביר עד כמה חזק הקשר בין עוני, השכלה מועטה של ההורים (גם כאן ללא הכללה גורפת) וקשיים של בנים ובנות בשפה ובחשיבה. קשיים אלה גדולים במיוחד בארץ הגירה בה קיטובים בארצות המוצא של משפחות המהגרים וקיטובים לאומיים פנים ישראליים גדולים במיוחד. אולם שינוי כזה מחייב מאות מבנים חדשים או הרחבתם של מבנים ישנים, אלפי גננות בעלות כישורים והשכלה מתאימה, והרחבתו של מערך הגנים הקיים (לפי דברת "אשכולות גנים").


קבלתה של התוכנית "עוז לתמורה" כמעט ככתבה וכלשונה חשובה בוודאי לא פחות:



  • המורה יעבוד 40 שעות שבועיות בחמישה ימים בשבוע (הסתדרות המורים מציעה 36 שעות שבועיות, מה שנראה לי נכון יותר). הוא ילמד פרונטלית בין 23-28 שעות שבועיות ובשאר השעות יסייע לתלמידים מתקשים, יקיים ישיבות פדגוגיות, יכין שעורים, ייפגש עם הורים ותלמידים ויכין אירועים תרבותיים וחברתיים.

  • יחול צמצום בחופשותיהם של המורים (שתי חופשות גדולות וחופשות חגים קטנות).

  • תעלה באורח משמעותי משכורתם של המורים שתושווה למשכורותיהם של אקדמאים השווים להם בהשכלתם בשירות הציבורי (כל עובדי ההוראה יחויבו בתואר ראשון, רשיון הוראה ושנת ניסיון מונחית).

  • בתי ספר כאלה ומורים העובדים כך, ינחיתו מכה אנושה על אחד מתחלואיה הקשים של מערכת החינוך: תעשיית השיעורים הפרטיים שהיא אחד הגורמים המרכזיים המגדילים בהכרח את הפערים בין הורים בעלי אמצעים לבין אלה שאין להם.

עד כאן החיוב בדו"ח דברת. בשעה שבדו"ח קיצורו של שבוע העבודה והארכת יום העבודה הם שתי פניה של מטבע פדגוגית אחת, הצליחה שרת החינוך, באמצעות הרוב בוועדת החינוך של הכנסת, להפריד בין השניים: להתחיל בקיצורו של שבוע העבודה, למרות התנגדות ארגוני ההורים והמורים, מכיוון שקיצור כזה אינו עולה פרוטה וחוסך מיליונים בתקציבו של משרד החינוך ובתקציבן של הרשויות המקומיות; ואילו הארכתו של יום העבודה התובעת ממון רב, נדחתה כבר ל-2010. גם על כך כבר אמרה השרה כי לא תהייה הזנה בבית הספר ביום הלימודים הארוך; כי מה ההבדל בין ילד שאין לו מה לאכול בבית בשעה 13:30 למי שאין לו מה לאכול ביום הלימודים הארוך?


עכשיו על הכסף


דו"ח דברת מדגיש שוב ושוב שהרפורמה אינה מחייבת את הגדלת תקציב החינוך ממנו קוצצו ב-11 קיצוצים כ-3 מיליארד שקל בשנים האחרונות, פרט אולי לרפורמה לגילאי 3-4 לה יוקצב תקציב מיוחד.


מנין יבוא הכסף? אנשי דברת עונים:



  1. מביטולה של חטיבת הביניים (זהו חיסכון אדמיניסטרטיבי זעום. הרי התלמידים ממשיכים ללמוד בכיתותיהם).

  2. מביטולם של המחוזות במשרד החינוך (גם זה צמצום קטן. הרי במקום המחוזות יוקמו מוסדות חינוך אזוריים; ותוקם רשת חדשה לגמרי של מדידה והערכה).

  3. מפיטוריהם של 15,000 מורים (זהו צמצום כספי משמעותי כמובן, אם כי המורים שלא יפוטרו, משכורותיהם יעלו באורח משמעותי ומורים חדשים ו"טובים יותר" אמורים להצטרף למערכת. אולם מיהו זה שקבע שבמערכת יש 15,000 מורים שחוקים ובלתי ראויים שנכון לפטרם?).

קיימת אומנם דרך נוספת להגדלת התקציבים שדו"ח דברת נמנע מלפרט. כאשר מוטלת על מנהלי בתי הספר האחריות והחירות התקציבית, יעשו המנהלים היכולים לעשות, להגדלתו המשמעותית של תקציבם: הם יגבו, ויקבלו ברצון גם מבלי שיגבו, כספים משמעותיים מהורים עשירים ואמידים; ישכירו את המבנים שברשותם למפעלים ציבוריים ופרטיים במועדים פנויים מחינוך; יאפשרו לפרסומת עסקית להשתמש בתלמידיהם כקונים, משווקים ומפרסמים.


אבל מה יעשו ואיך ינהגו בתי הספר העניים (שעכשיו יזכו גם לתואר "בסיסיים"), הערביים ואלה שבשכונות ובעיירות הפיתוח? האם לא תעמיק ועדת דברת את הפערים החינוכיים מסיבות תקציביות אלמנטריות על בסיס העובדה שלרפורמה נחוצים שלושה: מדיניות נכונה, עובדים טובים וכסף?! (אשר לכוונותיהם הסובייקטיביות של חברי הוועדה, שחלקם לפחות, מעוניינים באמת בצמצום פערים, אני מציע להקשיב להצעתה של הסתדרות המורים בתוכניתה: חיסכון של 700 מיליון שקל בשנה על ידי מערכת החינוך בארבע השנים הבאות; ואל כל שקל שיחסך על ידי המערכת תצרף הממשלה שקל משלה).


לסיכום


ועדת דברת לקחה על עצמה משימה כפולה: להקפיץ את הישגיה של המדינה בין שאר המדינות המתחרות ולצמצם את הפערים שבתוכה. ספק גדול אם שתי המשימות ניתנות למימוש בעת ובעונה אחת בתנאים החברתיים-כלכליים בישראל, ואם שימת הדגש על המצוינות אינו פוגע בסגירת הפערים, התובעת בהכרח עבודה לרוחב לאורך תקופה ארוכה.


לעומת זאת הקפצת מיקומה של המדינה בין שאר המדינות קלה הרבה יותר, אם כי הרמתו של הסולם כולו אינה מצמצמת בהכרח את המרחקים שבין שלביו השונים.


בסיכום: ראוי על-כן שתיפתח מערכה חברתית נגד מסקנותיו השליליות של דו"ח דברת שהן עיקר הדו"ח; וראוי שתיפתח בעת ובעונה אחת מערכה חשובה לא פחות למימושן של מסקנותיו החיוביות, הנוגדות את מדיניותה החברתית של הממשלה.

תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. אלישע הגיב:

    דני שלום,
    ברצוני להפנות אליך שאלות בשני נושאים שלי אישית אינם ברורים די צרכם:
    האחת, האם נכונה העובדה שבישראל ההשקעה לתלמיד היא מהגבוהות בעולם? האם הנתון הזה נכון או יש כאן הצגה מעוותת של המציאות בשטח? אם הנתון הזה נכון, מה הסיבה להישגים העלובים כל כך אותם אתה מביא בראשית מאמרך?
    השניה, האם נכון הדבר כי בשנות החמישים והשישים, (שאז דורגה ישראל במקומות הראשונים באותם מבדקים) נערכו הבחינות רק בבתי הספר העיוניים, ואילו היום הם נערכים בכל בתי הספר? מן הנתונים המתפרסמים באמצעי התקשורת קשה להבין מהי האמת. בתודה מראש, אלישע.

  2. ישי הגיב:

    אלישע !

    קרא את זה:

    — קישור —

  3. חגי הגיב:

    קראתי את המאמר בעיון ועדיין אני מתקשה להבין האם אתה תומך או מתנגד המלצות וועדת דוברת?

    נתחיל מהתחלה.
    1) ההיגיון להעמיד בראש הועדה איש עסקים קפיטליסט ולא איש חינוך נובעת מהסיבה העיקרית והיא שאיש עסקים מבין מהם אמצעי מדידה בעוד שאיש חינוך דועג רק לתדמיות.
    2) המצב האבסורדי שבו לא ניתן לפטר מורה לא טוב רק מפני שיש לו קביעות והאירגון המייצג אותו מתנגד היא אפסורדית וחלפה מהעולם.
    3) רמת המורים בארץ היא גרועה! חד משמעית, תנאי הקבלה לסמינרים למורים הם מהנמוכים ביותר שיש בכל המקצועות האקדמאים בארץ, תשלום השכר הנמוך + שעות החופש הרבות מושכות אוכלוסיה בעלת רמה נמוכה.
    האם אתה רוצה שהרופא שמטפל בך יתקבל לבית ספר לרפואה עם ציונים כמו בסמינר למורות?
    4) יש צורך לשנות את כל תפיסת העלום החינוכית,להוסיף מקצועות (כמו כלכלה וערבית!) ולתגבר את מקצועות הבסיס.
    5) האינטגרציה היא כישלון מוחלט, צריך לאפשר לכל ילד ללמוד בסביבת המגורים שלו, המידה ויתקיימו מדדים (מה שאין היום) ברורים לגבי רמת ההוראה וההישגים ניתן יהיה לתגבר בתי ספר נכשלים (גם לפטר את המורים שם!).

    לדעתי ההיתנגדויות שלך נובעות מתפיסת עולם שעבר זמנה

  4. אלי הגיב:

    משהו לא ברור.
    אם אתה בעד כמעט הכפלת שעות העבודה של המורים האם לא ברור מכך שמורים רבים יפוטרו?

    נשמע כאילו אתה מנסה להחזיק את החבל משני קצותיו, גם להכפיל את תקן השעות למורה וגם להשאיר את כל המורים.

הגיבו לאלישע

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים