הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-4 באוקטובר, 2004 8 תגובות

שוחרי השלום בישראל קיבלו בשמחה ובהערכה את ההכרזות של נשיא סוריה בדבר נכונותו למו"מ עם ישראל להשגת שלום. בניגוד מוחלט להכרזה מעודדת זו, ממשלות ישראל (בעבר ובהווה) דחו את דבריו של נשיא סוריה, והצהירו במפורש על סירובם למו"מ לשלום. יתר על כן, שליטי ישראל נחרדו מ"סכנת" המו"מ לשלום, וחיפשו פרובוקציה כדי לנסות להכשיל את היוזמה. לפי הידיעות שפורסמו בכלי התקשורת הישראלים, ביצעו שליחי ישראל רצח בדמשק.

פרובוקציה זו, כמו כלל מדיניות ישראל של כיבוש; שפיכות הדמים; הדיכוי נגד העם הפלסטיני; הסירוב לשלום עם סוריה והמשך השליטה על הגולן – היא המשך לטרגדיה שמחוללת ממשלת ישראל בראשות פושע המלחמה אריק שרון. מדיניות זו היא אסון לעם בישראל. לאחר 4 שנות אינתיפאדה, ברור לכל ששום מעשה דיכוי ורצח המבוצעים ע"י ישראל, לא יכניעו את העם הפלסטיני ויתר עמי ערב. מעודדת העובדה, שהופיעו אישי ציבור בישראל וקראו להיענות בחיוב לקריאות נשיא סוריה. אישים שהשתתפו בעבר במו"מ עם סוריה, בימי שלטונם של ברק ונתניהו, הצהירו בגלוי שממשלות ישראל הכשילו את האפשרות להשגת שלום עם סוריה. ברצוני להדגיש כי אין כל ניגוד ואין כל סתירה בין המאבק לחיסול הכיבוש המדכא באכזריות את העם הפלסטיני, לבין המאבק לחיסול הכיבוש בגולן. זהו מאבק אחד ואחיד לשלום צודק ולהכרה בעיקרון: שתי מדינות עצמאיות לשני העמים – ישראל ופלסטין, נסיגת ישראל לגבולות ה-4 ביוני, חיים של שלום וביטחון לכל עמי האזור.


ואכן באה יוזמה מבורכת של שוחרי שלום לפעול להקמת ועד ציבורי למאבק להשגת שלום עם סוריה, כדי להשיב תשובה חיובית להכרות נשיא סוריה ולהסכמה לנסיגה מהגולן. דיון כזה עתקיים ביום שלישי, 12 באוקטובר בחיפה (פרטים כאן). כנס שוחרי שלום מיועד לדיון והסקת מסקנות לארגון פעולות לשלום עם סוריה. נציגי תנועות שלום ושוחרי שלום באשר הם מוזמנים לכינוס חשוב זה.

תגובות
נושאים: עדכונים

8 תגובות

  1. ציוני גאה/ שלום עם סוריה הגיב:

    יש בהחלט מקום לדחוף לבסוס שלום עם סוריה.
    שלום זה צריך להתבסס על קווי שביתת הנשק מ 1949 ולא קווי 4.6.67

    אין שום סיבה להעניק פרס לסורים על התנהלותם בשנים 1949-67 ולהסכים להשתלטותם בכח על הגדה המזרחית של הירדן, חלק מגדת הכינרת ואזור אל חמה.

  2. לציוני הגאה | הקו הירוק הגיב:

    בין שביתת הנשק של 49′ לבין ה- 4.6.67 לא חלו שום שינויי גבול בין ישראל סוריה. אותו גבול בדיוק.

  3. ציוני גאה / העובדות הגיב:

    בתאריך 20.7.49 נחתם הסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה.

    הגבול שנקבע בהסכם חפף את הגבול המנדטורי בין ארץ ישראל וסוריה.
    במסגרת מדינת ישראל נכללו מקורות הירדןשתי גדות הירדן, כל אגם הכינרת, ואזור אל חמה (חמת גדר).

    חלק מהאזורים הנ"ל הוכרזו כאזורים מפורזים בנוסף לאזורים מפורזים ממערב לירדן

    במשך 19 שנים ניצלו הסורים את יתרונם הטופוגרפי והשתלטו דה פקטו על הגדה המזרחית של הירדן,על צפון מזרח הכנרת, ועל אזור חמת גדר והדרך המובילה אליה.

    כעת הם דורשים הכרה במצב ששרר בפועל ב 4.6.67

    אין שום סיבה להענות לבקשתם !

  4. יובל הלפרין הגיב:

    הגבול בהסכמי שביתת הנשק בפירוש לא חפף את הגבול מ-23′, שנחתם בין בריטניה לצרפת.
    ההסכם למעשה מעולם לא הושלם. בחזית ההיא, הכוונה ב"שטחים מפורזים" הייתה לא "מפורזים מנשק" (כמו סיני כיום, למשל), אלא "חסרי ריבונות", כלומר שעתידם ייקבע בהמשך הדיונים.
    בפועל, הדיונים לא נמשכו. תחילה ישראל השתלטה על מרבית השטחים המפורזים (בטענה שהם נמצאים ממערב לגבול של 23′), שכללו את רצועת החוף שממזרח לכינרת, היכן שמצוי כיום קיבוץ תל-קציר. זו בדיוק הסיבה שתל-קציר הופצצה מהרמה, כי הסורים ראו בכך הפרת הסכם שביתת הנשק.
    בהמשך השתלטה סוריה על יתרת השטחים המפורזים: מובלעות בניאס וחמת-גדר.

    כך שקו 67′ אינו חופף חזה של 49′(שלמעשה לא היה בכלל קו) ולא לזה של 23′, והוא הוגן לחלוטין, כי אין "מתחשבנים" עם הפרות ההסכם משני הצדדים.

    אבל ללא קשר לעובדות ההיסטוריות, הציוני הגאה שוב נופל בפח ה"כמעט גבולות 67′", שברק נפל בו (או הפיל אותנו במכוון) בקמפ-דייוויד, וקודם לכן – במו"מ עם אסאד האב שנגדע באיבו (במוסף השבת האחרון ב"ידיעות אחרונות" כותב דניס רוס שברק, ורק הוא, קטעו את המשא ומתן הזה, ושהסורים הראו גמישות "מפתיעה") (וכיום נופלים בו גם אדריכלי ז’נבה).
    כל הלהג הזה על "כן מגיע להם, לא מגיע להם" (שגם אני נטלתי בו חלק זה עתה) נועד רק לכך שהם יגידו "לא", ואז נוכל להגיד "הצענו להם (כמעט) הכל, והם לא רצו".

    הברירה היא פשוטה – האם אנחנו רוצים שלום, או מאוהבים בחממת המלחמה שמונעת מאיתנו להתמודד עם שאלות קשות בתוכנו שיעלו על פני השטח בהיעדרה.

  5. ליובל הלפריו הגיב:

    ראשית, תל קציר והאון לא היו בשטח המפורז וההפגזות עליהם היו חלק ממלחמת המים. אני מסכים שקו שביתת הנשק אינו קו קדוש, השאלה היא למה רק ישראל צריכה לותר. במסגרת אי קדושתו של הקו יכולה ישראל לדרוש את השליטה על קוניטרה או דמשק למשל, לא? כי אם תשובתך היא לא אז הקו כן קדוש וישראל צודקת כשהיא דורשת לשבת באל חמה או בגובה חצי המדרון מהכנרת לרמה(שם עבר הקו ולא על הירדן). תסלח לי אם אהיה סקפטי שלא לומר חשדן ואנחש שהקו קדוש ביחס לישראל אבל לא ביחס לסוריה וזה במסגרת חסר החוקיות הכולל של קיום מדינת ישראל.

  6. יובל הלפרין הגיב:

    הסטטוס קוו של 67′ הוא לא קדוש, הוא פשוט הקו היחיד שעשוי להפוך לגבול קבע בין ישראל לשכנותיה.

    הרי את השאלה "למה דווקא 67′? שאלו בישראל לגבי מצרים, הייתה מלחמה אחת, המשיכו לשאול "למה דווקא", עד שבא מנהיג ישראלי שנסוג מעבר לקווי 67′ (טאבה נכללה במצרים ע"פ גבולות המנדט, אך בישראל ע"פ גבולות 67′).

    הגיעה העת שתבין מדוע בעניין זה רק ישראל צריכה לוותר: כי בישראל מדובר במחלוקת פנימית. אני לא רואה בכך ויתור ואתה כן. בסוריה אין מיעוט אתני של 20 אחוז ועוד מיעוט אידיאולוגי של כמה אחוזים נוספים שאינם מקבלים את הנחות היסוד של השלטון הקיים, לכן כושר המיקוח שלה במו"מ גדול יותר. אנחנו לא נגיע להסכמה עקרונית, אבל תיקח את זה כעובדה קיימת ותסיק מסקנות בהתאם.

  7. עופר הגיב:

    קשה לי להאמין שהויכוח על השטחים המפורזים הוא מה שיכשיל את ההסכם. אפילו אהוד ברק לא מסוגל לקטנוניות כזו – את ההסכם עם הפלסטינים הוא הכשיל ע"י זה שהציע להם כ-80 אחוז מהשטח שבמחלוקת (הגדה והרצועה) וגם זה מבותר בכבישים ומובלעות, ולא 99 אחוז ממנו.

    הסכם שביתת הנשק חפף בדיוק, מבחינת הריבונות את הגבול מ-23, ולא צריך לקרוא בהסכם מה שאין בו. לא היו אמורים להיות שטחי הפקר בין ישראל וסוריה, ועובדה שהסורים פינו את מה שכבשו וחזרו לשם אזרחים ישראלים מיד אחרי המלחמה בלי התנגדות סורית.

    עקב המבנה של החברה הישראלית אז והקיבוצים בפרט, ניתן לראות את היישובים שהוקמו ע"י גרעיני נח"ל באזורים המפורזים כמאחזים צבאיים, כך שיתכן שהקמתם היתה הפרה של ההסכם, אבל זה פירוש די דחוק שלו.בשנות ה-60, לאחר כמה עימותים אלימים, הושג הסכם חדש בין ישראל וסוריה לפיו החלקות שעובדו עד אז ע"י ישראל יוכרו כחלק ממנה, אבל מלחמת ששת-הימים חיסלה את ההסכם הזה ואין סיבה לקיים אותו כיום כפרס לסורים.

    הויכוח לגבי הכינרת הוא לגבי "עובי העיפרון", כלומר על השאלה אם הסורים יוכלו להגיע לכינרת או שיהיה כביש מסביבה בריבונות ישראלית. אם באמת רוצים להגיע להסכם, אפשר להעביר לסורים כמה קילומטרים בצפון בתמנורה לחוף הכינרת, בדומה להסדר שנעשה עם הירדנים, אבל אם לא מתכוונים לשלום אמיתי – כל הויכוח הוא באמת מיותר.

  8. אלישע הגיב:

    קשה להבין את סלחנותם של המגיבים מסוג מסויים לכיבוש הסורי בלבנון, בעוד שקצפם יוצא כנגד כיבוש שטחים סורים בידי ישראל.
    לו היו כנים באמת ובתמים, הרי שהיו יוצאים חוצץ כנגד כיבוש לבנון ע"י הצבא הסורי (אינני דן עכשיו ברווחים השמנים של הצבא הסורי מעיסקי הסמים בבקעת הלבנון, זה נושא לדיון אחר)
    שהרי כיבוש הוא כיבוש הוא כיבוש. לא שמעתי ולו חבר כנסת ערבי אחד המגנה ולו במילה אחת את אסד הצעיר על נוכחות צבאו על אדמה לבנונית כבושה. מישהו מן המתדיינים יכול להסביר לי את פשר התופעה המוזרה הזו? אני לא מסוגל להבין.
    בתןדה מראש.

הגיבו לעופר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים