הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-11 באוקטובר, 2004 11 תגובות

הארגונים הלא-ממשלתיים בישראל העוסקים בשאלות הקשורות לאזרחי המיעוט הפלסטיני מחזיקים בעמדות ליברליות ודמוקרטיות, וזונחים את ההיבטים הפוליטיים-קולקטיביים של הפלסטינים. האם הם מחזקים את מדיניות הממשלה כלפי המיעוט הפלסטיני? ההגמוניה של הרוב היהודי בישראל נשען על הגדרת המדינה במגילת העצמאות כמדינתו של העם היהודי, והמעוגנת בחוקי היסוד שלה. אמנת כנרת למשל, מזכירה לנו שאופיה הדמוקרטי של המדינה כפוף להיותה הבית הלאומי של העם היהודי, שבה "יכובדו זכויות המיעוט". מאז קום המדינה היו נסיונות לשמר למראית עין את האיזון בין היות ישראל מדינה דמוקרטית ובין היותה מדינה יהודית. ואולם, לא רק שאיזון כזה אינו אפשרי מעצם הגדרת המדינה, אלא שבפועל הלא-יהודים סובלים מאפליה בכל הקשור לחוק השבות, לחוקי התכנון והבנייה, לחוק האזרחות והכניסה לישראל ובכל הנוגע לחלוקת המשאבים הלאומיים. החקיקה בתחומים אלה ובתחומים אחרים באה להדגיש את יהדותה של המדינה, ולכן נוגדת את עקרון השוויון.

ממשלות ישראל מתעלמות מהעובדה שהפלסטינים בישראל הם בעלי זכויות אזרחיות מכוח היותם מיעוט לאומי בעל היסטוריה, נוכחות ושפה משלו, שמצבו נכפה עליו כתוצאה מהקולוניזציה הציונית ומהקמתה של המדינה היהודית על אדמתו. יתרה מזו, ממשלות ישראל פעלו ופועלות לפרק את הקהילה הפלסטינית לקהילות עדתיות ודתיות: מוסלמים, נוצרים, דרוזים ובדואים – תוך חיזוק מוסדות המשפחה המורחבת, היא החמולה. מדיניות שיטתית זו של ממשלות ישראל כלפי המיעוט הפלסטיני נובעת משיקולים גזעניים, ומשקפת את חוסר היציבות העמוק, שלא לומר הריקנות, בלב הזהות הישראלית.


רוב הארגונים הלא-ממשלתיים בחרו לעסוק בתחומים שהמדינה הגדירה ככלולים בגבולות אחריותה. הם מתעלמים מזכויותיהם הפוליטיות-הקולקטיביות של בני הלאום הפלסטיני, מסוגיית הפליטים ומזכות השיבה. הם מתעלמים מפיזור העם הפלסטיני והגלייתו על ידי כוחות הכיבוש הציוני ב-48′ וב-67′. הם מתעלמים גם מהכרת האו"ם בזכותם של הפליטים לחזור לאדמתם או לקבל פיצויים במקרה שיחליטו לא לחזור. נושאים אלה הם מחוץ לתחום עיסוקם של הארגונים הלא-ממשלתיים. כך פטרו את עצמם ארגונים אלה מעימותים עם המדינה ומהצורך למחות נגדה, נכנעו למדיניותה והציבו את הזכויות הפוליטיות הללו כדבר שאין לעסוק בו. יתרה מזו, מעורר פליאה הטיעון של אותם ארגונים כי יש להפריד לחלוטין בין זכויות-אדם לזכויות פוליטיות. לדעתי, טיעון זה מופרך מיסודו ונובע ממניעים אידיאולוגיים טהורים, שלא לומר ציוניים. הארגונים הלא-ממשלתיים עוסקים אם כן, בכיבוי שריפות ובטיפול במקרים פרטניים הקשורים להפרות זכויות-אדם, אבל מתעלמים מהפנים הפוליטיים של אותן בעיות. הבחירה להישמע לכללי המשחק שקבעה המדינה במסווה של שמירה על זכויות המיעוט פטרה את הארגונים הללו ממחויבותם להיאבק למען צדק שבכללו ההכרה בפלסטינים אזרחי המדינה כמיעוט לאומי שעל חורבותיו הוקמה מדינתם.


יחסי הגומלין בין הארגונים הללו ובין הממסד, כמו גם מקורות המימון שלהם, מתווים את תפישתם ואת דרך עבודתם במנותק מהמציאות שבה חיים הפלסטינים אזרחי המדינה. רוב הארגונים הלא-ממשלתיים נתמכים על-ידי קרנות יהודיות שכוונתן הלא מוצהרת היא לשמר את הסטאטוס-קוו בין יהודים לפלסטינים בישראל. קרנות אלו מוכנות להזרים כספים רבים לפרויקטים המצטיירים כפרויקטים למען דו-קיום ושוויון אזרחי, אך לא לחיזוק הזהות והתרבות הפלסטיניות. הארגונים הפלסטיניים נותרים חסרי משאבים בסביבה עוינת, שאינה מוכנה לרתום את משאביה לטובת האוכלוסייה הערבית. כך מצטרפות הקרנות הללו למדיניות הממשלתית שהרצון לקדם את עקרון השוויון בין שתי הקהילות זר לה.


התמיכה המוסדית במגזר היהודי רחבה לאין שיעור מהתמיכה במגזר הערבי, החי על נדבנות וצדקה. סיכויי הארגונים הערביים לתמיכה שואפים לאפס, וכשזו ניתנת, היא מלווה בדרישות ביורוקרטיות שכמעט אי-אפשר למלאן. סוג זה של חלוקת משאבים מטעם המדינה מותיר בפני הפלסטינים בישראל שתי אפשרויות בלבד: לשתף פעולה עם הממסד או להתנער ממנו ולנסות לשרוד מול כוחניותו הפועלת לשתקם. כך הממסד מנסה לשבש את פעולות ארגון עדאללה למשל, או המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל.


מעבר לשאלת המימון, בין הארגונים היהודיים לארגונים הפלסטיניים מתקיים דיון כוחני ביחס לשאלות העומדות על סדר-היום. נסיוני בארגוני החברה האזרחית לימד אותי שגם כאשר מדובר בארגונים האמונים על שיתוף פעולה יהודי-ערבי, סדר-היום ייקבע בעיקר על-ידי היהודים בארגון.


רוב הארגונים הערביים הנאבקים על חיזוק הזהות הפלסטינית נחשבים רדיקליים בעיני לא מעט ארגונים יהודיים, ולכן אינם נחשבים לשותפים פוטנציאליים. בסופו של דבר משמרים ארגונים אלה את הדומיננטיות של הרוב היהודי ומשתיקים את הקול הפלסטיני באופנים שונים. יולי תמיר היא דוגמה לכך: פרופ’ תמיר, ששימשה יו"ר הנהלת האגודה לזכויות האזרח, היתה שרה בממשלתו של אהוד ברק וכיום היא חברת כנסת. תמיר חתומה על אמנת כנרת, שנוסחה מתוך "מחויבות לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית, ומתוך תחושת אחריות ודאגה עמוקה לעתידה של ישראל ולדמותה של החברה בישראל". זו תפיסה המושתתת על הפרדה בין ההקשר הפוליטי ובין ההקשר האזרחי, והיא אינה משרתת את המיעוט הפלסטיני. בסופו של דבר, תפיסה זו סותרת את סדר היום של זכויות האדם שאליו מחויבת כביכול, פרופ’ תמיר בכל הקשור למיעוט הפלסטיני.


כל עוד סדר היום של הארגונים הלא-ממשלתיים (בעיקר ארגוני זכויות-האדם) משקף את מדיניות הממשלה כלפי המיעוט הפלסטיני בישראל, הוא בעיקר משמר את הסטאטוס-קוו הקיים בין המדינה ובין אזרחיה הפלסטינים.


אם אנו מעוניינים ליצור חברה אזרחית תקינה, הוגנת ושוויונית, חובה עלינו לפעול לשינוי מהותי של אותם ארגונים ולכונן בין היהודים והפלסטינים יחסים שיהיו מושתתים על שותפות אמיתית, שתתבטא בכל הרבדים. בד בבד, על אותם ארגונים להפריד בין צורכי האוכלוסיות שהם משרתים ובין צורכי המדינה, המתנגשים אלו באלו. רק אז יהיה אפשר להתחיל להתבונן בשורשי הבעיות ולצעוד לעידן חדש.

תגובות
נושאים: מאמרים

11 תגובות

  1. ציוני גאה / לא תהיה שותפות הגיב:

    לא תהיה כל שותפות כל עוד הפלסטינאים ימשיכו להתעלם מקיומו של עם ולאום יהודי בארץ.
    בטויים כמו

    "מדיניות שיטתית זו של ממשלות ישראל כלפי המיעוט הפלסטיני נובעת משיקולים גזעניים, ומשקפת את חוסר היציבות העמוק, שלא לומר הריקנות, בלב הזהות הישראלית".

    הם מקוממים ואינם תורמים להשגת השלום והשוויון

  2. נחום לציוני גאה הגיב:

    (ראשית חייב להעיר הערה צדדית – די מרגיז שאתה מתכנה "ציוני גאה" כיוון שיש כאן עוד כמה וכמה ציונים גאים)

    ידידי (אינני יודע את שמך),
    לא אתה תחליט אם תהיה ואם לא תהיה שותפות בין עמי הארץ.

    אינני מכיר אותך, ואינני יודע איזה תפקיד אתה נושא.

    אבל גם אם היית אריאל שרון, לא יכולת לקבוע דבר כזה.

    דו-קיום תלוי בחברה כולה.

    ככל שיותר אנשים יכבדו את מעמדם של אזרחי ישראל מכל מוצא, כך תשתפר השותפות.

    כמו שכותב המאמר מציין בצדק, ארגונים צריכים להתייחס בשוויון מוחלט לאזרחים אם שמו סעיד, או שמו אהוד.

    כמו-כן שישראל תתפייס עם המזרח התיכון, יועיל לנו המצבור התרבותי הערבי שיש לנו, ויהפך מחרב לאומני לעט אומנותי ואינטלקואלי.
    שתהיה לנו שנת שלום ושגשוג

  3. יש שותתפות | יורם בר-חיים הגיב:

    בין ערבים שלא רוצים לחיות תח פאליה ודיכוי לבין יהודים שלא רוצים להיות מפלים ומדכאים יש שותפות של רעויות ושל מאבקים. זה אמנם לא בקנה מידה גדול אבל זה קיים, ובתנאי חיינו שותפות נבנית ותיבנה רק ממאבקים משותפים.

    כל אדם הגון ודמוקרטי יכול להצטרף לשותפות הזו. גזענים גאים ימשיכו להתנגד לה כי היא מנוגדת לעצם מהותם.

  4. גזענות היא מהות הגיב:

    או תוצאה של חינוך לקוי ושטיפת מוח ממסדית?

  5. יורם בר-חיים הגיב:

    הציונות היא גזענית במהותה ולזה הכוונה שהגזענות היא מהותו של הגזען הגאה.

  6. יורם בר-חיים | הערת עריכה הגיב:

    אינני יודע אם המאמר נכתב בעברית ואם לא, מי תירגם ו\או ערך אותו, אבל כתוב :
    "עדאללה למשל, או המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל"

    יש כאן שתי טעויות :
    1) השם הוא עדאלה ולא עדאללה
    2) עדאלה הוא המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, זה שמו המלא כפי שמופיע באתר האינטרנט הרדמי ובתכתובת הרשמית שלו, לא מדובר בשני ארגונים שונים.

  7. הגרמני הגיב:

    בהרבה מתוכן הכתבה אני מסכים בלב שלם עם אדון עכאווי.
    בחלק מהדברים אני מוצא בעייתיות.
    כיצד רוצה המיעוט הערבי לטעון בהכרת זכויותיו המלאות, כאשר אינו מוכן לשאת בחלק מהנטלים החברתיים הנכפים על החברה הישראלית, כמו למשל שירות לאומי חופף לשירות צבאי. גם במדינות אירופאיות מחוייבים אילו המסרבים לשרת בצבא מסיבות מוראליות, בשירות לאומי!
    זה שמדינת ישראל היא מדינה גזענית המעדיפה יהודים, אינו דבר חדש. גם אני הישראלי-יהודי נתקךתי בבעיות הממסד בכל הקשור למעמדה של אשתי הנוצרייה. כך ש"לשמחתי" לא רק את הערבים "דופקים"!!!
    הייתי מעוניין לנסות לקדם פרוייקטים בתחום החינוך והתרבות בגרמניה, מדינת מגוריי, ואשמח לעשות זאת עבור כל ארגון אפוליטי העוניין בכך. במיוחד אשמח לעשות זאת עבור ארגונים מהחברה הערבית.
    אשמח עם כותב הכתבה ייצור איתי קשר, בכדיי לנסות להרים משהו משותף

  8. גרמני, הגזמת הגיב:

    הפלסטינים אזרחי ישראל צריכים לסייע ל"הגנת" המדינה שהוקמה על חשבונם ועל חשבון בני-עמם, מדינה שבהגדרתה היא גזענית כלפיהם, בתמורה לשיויון זכויות מסוג כלשהו ?

    מה השלב הבא, הפסקת הכיבוש בשטחי 67 בתנאי שכל הפלסטינים החיים שם יהפכו למשת"פים ?

    יורם בר-חיים

  9. מואיז הגיב:

    קראתי כמה פעמים

    "היהודים סובלים מאפליה בכל הקשור לחוק השבות"

    ואמרתי לעצמי סוף סוף מישהו מבין מה זאת אפליה…

    עד שקלטתי שמשהו לא ממש היה ברור לי, המשפט הוא
    "הלא-יהודים סובלים מאפליה בכל הקשור לחוק השבות"

    ,,,,

    היה יותר טוב אם לא היה חוק השבות והמדינה לא הייתה קולטת כאן את הוריי… לפחות לי היה יותר טוב.

    חוץ מזה עם כל כך הרבה אפליה כלפי פלסטינים אני לא מאמין שיש הרבה ערבים או פלסטינים שרוצים לעלות לישראל… אופסססססס…. להגר לישראל.

    אבל אם כן, אז זה מגיע להם.

  10. הגרמני הגיב:

    ליורם היקר,
    אינני חושב שאני רחוקים בהשקפותינו, ומעולם לא טענתי שערביי ישראל חייבים לשרת בצבא. נהפוך הוא, אני טוען שאם יווצרו התנאים לשירות לאומי, במסגרת לדוגמא:בתי-חולים, מכבי-אש וכדומה, הרי שלא תוכל מדינת ישראל יותר להשתמש בתירוץ השחוק של השירות הצבאי בכדיי להצדיק הקיפוח במסגרת השירות הציבורי(משרות בחברת החשמל, התעשייה האוירית וכדומה).
    בינינו יורם, אני מכיר מספר לא מבוטל של ערביים ישראלים המשרתים במשטרה ועובדים כרופאים בבתי-חולים.
    נושא השירות הצבאי הפך לצערי למטבע שחוק ביד אילו המנסים להצדיק את קיפוח המיעוט הפלשתינאי-ישראלי.
    כמו כן אני סבור שמבחינה פוליטית חייבים הפלשתינאים הישראלים להיות יותר פרגמטיים ויצירתיים. הנישה הקומוניסטית בשוליי השמאל הישראלי אינה מייצגת חלק ממכריי, או חבריי הרואים בעצמם זהים לחלוטין אליי, ושואפים להכרה בהם כאינדיבידואלים, ולא כחלק אינטגרלי מהחברה הערבית הישראלית השמרנית, כפי שרבים מהישראלים-היהודים נוטים לראות בה

  11. לגרמני, הזכרת לי משהוא הגיב:

    בכהונתו הראשונה של אורי אבנרי כחבר כנסת בשנות השישים הוא העלה הצעת חוק לבטול המוהר המהווה בעצם תשלום עבור קנית הכלה מהוריה (או יותר נכון מאביה).

    אין צורך להכביר מילים בגנות הנוהג הנפסד הזה.

    תנחש מי התנגד להצעה ? נכון, תופיק טובי בשם סיעתו רק"ח

הגיבו לגזענות היא מהות

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים