בסרט הקולנוע "דוגוויל" – סרטו האנטי-בורגני של הבמאי הדני לארס פון-טרייר, ממשיכו של קולנוע התיאטרון האפי של המחזאי הגרמני ברטולד ברכט – מובעת הדעה (על פי פרשנותי הפרטית) שבהיעדר ממשלה ומוסדות דמוקרטיים השומרים על החוק, ניתן לחזור למשטר אלים חסר רחמים. היוצר, כתסריטאי ובמאי של הסרט, מאפשר מצד אחד לתושבי העיירה דוגוויל לאנוס, לנצל ולהעסיק באכזריות את גיבורת הסרט. והאחרונה ברוב תמימותה הנוצרית עד הרגע האחרון של הסרט מבקשת להמשיך ולהגיש את הלחי השנייה, ולנסות ולמלא את התפקיד שהועידו לה תושבי העיירה האכזריים. וכל הניצול האכזרי הזה מגובה בטיעונים רציונליים, של האינטלקטואל המקומי.
מנגד, לארס פון-טרייר מאפשר לגיבורת הסרט להגיע לאותו "היפוך" (לפי אריסטו) שמביא את מהלך ההתרחשויות אל ניגודו. תהליך ההיפוך מכיל בתוכו את ההכרה של הדמות הראשית, כלומר את אותו השינוי מאי-ידיעה לידיעה. הכרה מסוג שכזה, אשר מתרחשת ביחד עם אותו אפקט ההיפוך, כותב אריסטו, תעורר חמלה או חרדה (זוהי מהות האסטיקה של הדרמה). ההכרה של הדמות הראשית בסרט היא באכזריות של תושבי העיירה. הגיבורה נענית לבקשת אביה הגגנסטר, לאפשר לו לנקום את נקמתה המלאה ולהשמיד את העיירה על תושביה ובתיהם המדומיינים.
בימים אלו צבא ההגנה לישראל, בשם מדינת ישראל, טובח בעשרות פלסטינים, חלקם חפים מפשע. תוך מספר ימים עלה מניין ההרוגים על 100 איש ויותר. התקשורת הישראלית אשר זועמת במשך זמן רב, כאשר נהרג תושב ישראלי (בעיקר יהודי ואשכנזי) אטומה. כך לא נשמע ממנה שום קול ביקורתי, ולא מובעת חמלה על הטבח ועל הנקמה הישראלית על ירי הקסאם של ארגון החמאס על תושבי שדרות. מנגד, העם הפלסטיני מנסה בכל כוחו לעמוד בדרישות הבלתי אפשרויות של ישראל, הכוללות מאות מחסומים, רעב, אבטלה, עוצר צבאי, כתר, סגר, חומות מסוגרות המקשות על הקיום היום יומי הפלסטיני.
הציבור הישראלי גם הוא לא מביע חמלה, או רחמים, למראה ידי הדם הצבאיות הצה"ליות בכל אמצעי התקשורת. הצבא, אשר מנהל את הרדיו ואת הטלוויזיה, ובפרקטיקת החשיבה האטומה שלו משתתפים גם ערוצי המידע הישראליים, משחרר כל הזמן טיעונים רציונליים מדוע פלוני ואלמוני היו צריכים למות, בהתקפה כזאת או אחרת. אמנים, פילוסופים, אנשי אקדמיה הציונית-אשכנזית, פוליטיקאים, פרלמנט, שחקני הכדורגל (גיבורי האוכלוסייה הגברית) ארגוני שלום אשכנזיים מקומיים, ארגונים פמיניסטים, מוסדות דת יהודיים – כולם שותקים ומשחקים את המשחק של לעמוד מהצד ולהתבונן ולרטוט משמחה, או לשתוק בפחד. אפילו קורבנות הקסאמים, לא שועים ויוצאים נגד האלימות המאורגנת בשבילם.
לפי לארס פון-טרייר, למדינת ישראל צפוי אסון אמיתי בסוף הסרט בגלל הדיכוי והכיבוש של העם הפלסטיני, והפניית העורף ההיסטורית לנרטיב הפלסטיני ולזכויות הפליטים והעקורים.
לצערי, אין סופרמנים במאה ה-21, שיבואו ויענישו ענישה חסרת רחמים ניטשאנית וברכטיאנית את המקרבנים, קרי את המדינה הישראלית ואוכלוסיותה, על הדה-הומניזציה שהיא עושה לעם הפלסטיני, קל וחומר שקריאה כזאת לא תצא מפי, בתור אינטלקטואל רדיקלי-מזרחי. עם זאת, במסר של תקווה אני קורא להיפוך בדרמה האכזרית הזאת, ואני קורא למוסדות האו"ם להכיר שמדינת ישראל ומדינת פלסטין הכבושה, זקוקים לכוחות האו"ם לבוא ולהפסיק את ההשתוללויות הלאומיות המקומיות.
