הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-15 באוקטובר, 2004 5 תגובות

תבוסתו של ראש הממשלה אריאל שרון ביום שני השבוע נבעה באורח ישיר מעבודתו העיתונאית של ארי שביט, אחד הכתבים החשובים של עיתון "הארץ" ("בשם מרשו", 8/10). שביט החדיר שער עצמי מרשים לרשת של עיתונו, ואף זכה לכך שהעיתון פירסם מאמר ראשי פחדני ומתחסד, שהתכחש למעשה לדברי האמת שהוא הביא מפיו של יועץ ראש הממשלה דב וייסגלס במוסף ("מה שאמר וייסגלס", 8/10). ההשלכות של הפרסום היו משמעותיות, לפחות לטווח קצר. אפילו שמעון פרס נאלץ להצביע נגד הודעתו המדינית של ראש הממשלה כדי לא לבזות את עצמו עוד יותר. אם האיש הכי קרוב לשרון (למעט אולי אורי דן, שהיה אומר אותם דברים) מסביר לשביט בשובה ובנחת, ששרון מקריב כמה התנחלויות ברצועת עזה השנויה במחלוקת כדי למנוע מדינה פלסטינית, משא ומתן עם הרשות ועם סוריה, ופתרון מדיני מוסכם כלשהו, אז פרס חייב להתייחס לדברים לפחות באקט חד-פעמי של מחאה פרלמנטרית. זוהי המשמעות העיקרית, בעצם היחידה, של האירועים בכנסת השבוע.

וייסגלס באמת מכיר היטב את שרון, ומודע לכל דקוּת וניואנס של כוונותיו הפוליטיות האמיתיות. נכון שהדברים אינם חדשים למי ששימר במשך כל התקופה האיומה הזאת את יחסו החשדני הבריא כלפי ראש הממשלה, איש דמים במסווה של מדינאי מתון. אבל אנשים רוצים לרמות את עצמם. זהו צורך אנושי מובן, שניתן להתייחס אליו במידה של אהדה והזדהות. אנחנו זקוקים לתקווה כלשהי, שבלעדיה קשה לנו לנהל את שגרת חיינו, לגדל את ילדינו ולהשתעשע במחשבה, אולי בעצם באשליה, שצפוי כאן עתיד טוב יותר לכולנו.


שמעתי הרבה השערות וגם סברות כרס אודות מניעיו של וייסגלס בראיון החושפני שהעניק לשביט. האיש הוא אולי תוצר מובהק של הימין הישראלי הישן (בעבר כינו אותו כאן "הציבור האזרחי") יש בו המון חספוס צברי ואולי קצת קרתנות, חרף ההתחככות שבה הוא מתפאר כל כך, עם מאורות וואשינגטון, הפקידים המאיישים את ממשלו של הנשיא ג’ורג’ בוש. אבל הוא רחוק מלהיות טיפש, ואת פצצת הסירחון שלו, שבעצם איננה אלא הפגנה ערמומית של כנות אותנטית, הוא זרק ליורה הרותחת ששמה הזירה הפוליטית הישראלית בכוונת מכוון.


אם נשפוט לפי תוצאות ההצבעה השבוע על הודעתו המדינית של שרון, וייסגלס כאילו נכשל, לפחות באורח זמני. היועץ ביקש להפיס את דעתם של אנשי הימין בליכוד, ולרכך קצת את תנועת ההתנגדות נגד ההתנתקות בקרב ציבור המתנחלים, ולא הצליח. הוא גם סבר, שאנשי העבודה איבדו כל מצפון וכל מצפן, ולא יצביעו נגד שרון למרות החשיפה. כאן כמעט הצליח. ההתנגדות של העבודה היא עלובה, נתמכת באורח מפתיע דווקא על ידי האגף הנצי במפלגה, ואין בה ממש. הוויכוח בעבודה הוא על חלוקת השלל במקרה של הצטרפות לקואליציה ולא על התוויית קו רעיוני חלופי לליכוד. למעט אופיר פינס ויולי תמיר, ח"כי העבודה נמצאים בעיצומו של תהליך נפשי ופוליטי, שעיקרו נטישת ליכוד ב’ ומעבר לליכוד א’. אלא שלמרבה האירוניה, קצב האירועים הוא מהיר מדי עבורם. עד שהם מתאימים את עצמם עד תום לקו הפוליטי, לתרגילים הטקטיים והאסטרטגיים ולדרך ההתנהלות של מנהיג הליכוד, מפלגת השלטון בורחת לשרון ימינה. חיים רמון הוא כיום המייצג העיקרי של מצבה של העבודה. הוא מתייצב לימינו של שרון בחירוף נפש, מוקיע את מתנגדיו של ראש הממשלה בתוך הליכוד ואת היונים שנשארו עדיין בעבודה, ומסרב לעכל את דברי האמת הנכוחים שאמר וייסגלס ל"הארץ" בשבוע שעבר. כמו בספרי האגדות, הדובון אמר לגמדים שיש רק דרך אחת העוברת במעבה היער, אבל הם מסרבים להאמין למה שעיניהם רואות.


ראש הממשלה איננו איש שלום, אלא מנהיג מדיני קיצוני, החותר להנצחת הסכסוך, גם עם הפלסטינים וגם עם מדינות ערב. הוא עצמו התפאר בערב ראש השנה שתוכנית ההתנתקות היא בעיקר דרך להינצל ממשא ומתן עם הסורים והחזרת רמת הגולן הכרוכה בכך. הפובליציסט הימני אייל מגד האשים אותנו בהפקרת השלום עם סוריה למען העניין הפלסטיני, והוא פשוט טועה. רוב הוגי הדעות של השמאל מעוניינים מאוד במשא ומתן עם סוריה, מכירים בחשיבות הנושא הסורי ומוכנים גם לסגת מרמת הגולן (אני חושד במגד שהוא צבוע גם בנושא הזה, ולא יהיה מוכן לסגת מהגולן בשום מחיר). אנחנו תומכים כמובן בהורדת ההתנחלויות בעזה, אבל לא בהתנתקות מהטעמים הבאים:



  1. יש לנו אחריות מוסרית לרווחתם של תושבי עזה אחרי 37 שנות כיבוש, ועלינו לדאוג להם ולא לסגור אותם בגטו ענקי, שיהיה בית הכלא הכי גדול בעולם.
  2. אנחנו רוצים שלום ולא הגמוניה גזענית באזור. זה אומר שאנחנו תומכים בהידברות עם הרשות חרף מגרעותיה, ורוצים שהם ידברו איתנו חרף מגרעותינו.

מסתבר שלשרון אין רוב בכנסת במצב הנוכחי, אבל זו לא בעייתם של אנשי מחנה השלום בארץ. הוא טוען שההתנתקות תאפשר לו למנוע עצמאות פלסטינית ("עד שיהיו כמו פינלנד", כאילו שאנחנו פינלנד). ייתכן, אבל אסור לנו לסייע לו במזימה הזאת. ראש הממשלה חתר רק לתעודת יושר מארצות הברית כדי שיכול לחזק את ההתנחלויות בגדה ולשלוט שם לנצח. כדאי לכולנו לשנן את הדברים הבאים, שהאיש החזק בממשלו של שרון אמר לשביט מעיתון הארץ:



"בניהול נכון הצלחנו להוריד את עניין התהליך המדיני מעל הפרק, וחינכנו את העולם לכך שאין עם מי לדבר. וקיבלנו תעודת אין-עם-מי-לדבר. התעודה הזאת אומרת כך:


א. אין עם מי לדבר (על זה ממשלת שרון חייבת תודה עמוקה לאהוד ברק. ח.ב.).
ב. כל עוד אין מי עם לדבר, הסטאטוס קוו הגיאוגראפי קיים.
ג. תעודה זאת תתבטל רק שיקרה כך וכך וכך. כשפלשתין תהיה פינלנד.
ד. להתראות אז, ושלום".


גם אם נתעלם מסגנונו האדנותי של וייסגלס (שהזכיר הצהרות מדיניות של ראשי ממשלת גרמניה כלפי הצ’כים בשנת 1938), התוכן הוא ברור והמסקנות ממנו הן חד-משמעיות: שרון ויועצו מרגיעים את הנִצים, סומכים על סמרטוטיותו של המרכז ויודעים שבקושי יש כאן שמאל. ביום שלישי השבוע התראיינתי בתוכנית רדיו של קול השלום, והמראיינת סיפרה לי שחבר הכנסת רן כהן ממרצ דיבר שם בזכות התמיכה בתוכנית שרון למרות וייסגלס. זה ציער אותי במידת מה, אבל להתלבטויות במרצ או ביחד אין שום חשיבות במובן של קבלת החלטות במערכת הפוליטית של מדינת ישראל. המאבק בתוך הזירה הפוליטית הוא בין אלה שמנסים לתאם את מדיניות הסירוב שלהם לשלום עם "הנהלת העולם" (כך מכנה וייסגלס את ארצות הברית) לבין אנשים עוד יותר קיצוניים, המסרבים לקיים אפילו את התיאום הזה.


שמעון פרס דורש משרון לקיים את מראית העין כדי שיוכל להשלים את אחיזת העיניים. לכן רתח כל כך על וייסגלס, שאילוצי הפוליטיקה גרמו לו לחשוף את מה שמסתתר מאחורי מדיניותו של הבוס. המדינאי הכי מוכשר של ישראל, מנהיג העבודה פרס, מתבייש שבני שיחו באירופה ידעו שהוא רתם את כל כישוריו לשירותו של שרון, שרוצה להכשיל את כל תהליכי השלום ולשלוט באזור בכוח ברוטלי בלבד. שלא בטובתי אני חולק מחמאה לפרס: עצם העובדה שהוא עדיין מתבייש, מהווה את מותרו היחיד משותפיו הרעיוניים באגף של שרון בליכוד.


שרון מזכיר לוליין בקרקס, אבל בשונה מאנשי המקצוע העתיק הזה, הוא נאלץ ללהטט בו-זמנית בשתי זירות: למען הזירה האמריקאית הוא חייב להילחם נגד עוזי לנדאו ומטורפים אחרים מהסוג הזה; אבל כדי לשמור על תמיכה בו בזירה הישראלית, הוא מוכרח להדליף למתנגדיו שכל מאמציו המדיניים נועדו, בעצם, למנוע שלום אמת עם פלסטין ועם סוריה. בנושא חשוב אחד ייתכן שווייסגלס צודק: האכסיומה של השמאל המתון, שארצות הברית תאלץ אותנו לעשות שלום, היא מפוקפקת במקרה הטוב. ההתנהלות של בוש בעיראק ובמקומות אחרים מעידה על ליכודיזציה של המדיניות האמריקאית. אם וואשינגטון תתמוך בשרון עד הסוף, ייאלץ גם ביבי נתניהו לאמץ את מדיניותו, עם או בלי הגורם הזניח ששמו מפלגת העבודה.

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    לחיים שלום

    נהניתי, כמדי שבוע בשבועו, לקרוא את רשימתך.
    אכן, שרון, כאמן ההישרדות הבלתי-נלאה, לא היה מאפשר, ולו בפינטוז מעורפל, לאפשר לווייסגלס להתראיין באופן "חופשי". הראיון שהעניק "דובי" (כפי שמכונה בפי "קונדי", כפי שמכונה בפי "דובי") לארי שביט מ"הארץ", היה מוזמן ומזמין, כאותו פוליטיקאי, שנבוך מעצם אי הצגת שאלה מסויימת במסיבת עיתונאים פלונית, והוא, בהתחייכות "מבויישת" "פולט", מניה-וביה: "שמעתי ברעש הדיבורים את השאלה הבאה … (שהזמין עצמו אליה) ואך אשמח לענות ולהתייחס לעניינה …".
    שהרי, אם דברי וייסגלס יעוררו הדים שליליים, תמיד ניתן לטעון כי זוהי עמדתו, או גחמתו של וייסגלס, ובכל מקרה תעמוד לו זכות ה"דברים הוצאו מהקשרם". וייסגלס מגלם, במידה מסויימת את הגיבור הטראגי, ומשיכת המחמאה הציבורית, תזכה את שרון בנקודות.
    הראיון שהעניק וייסגלס אמור לרצות את מתנגדי שרון מבית, ממרכז הליכוד, ואולי אף בקרב המתונים בקרב המתנחלים ורבניהם, וזאת לקראת המהלך הפרלמנטרי הלוהט של נושא ההתנתקות בעוד כשבועיים.
    הראיון שהעניק וייסגלס עשוי להצביע על תוכניתו האמיתית של שרון, ללא כחל וסרק, להנציח את הכיבוש.
    כך או כך, כל החושב שהראיון המדובר לא היה אלא החלקה ופליטת קולמוס ופה, מוזמן לשתות את ימה של עזה.
    שרון תמיד יוכל לטעון

  2. הגרמני הגיב:

    הדבר היחידי המנחם אותי בכל הטינופת הפוליטית הוא כיצד תזכור ההיסטוריה את אריאל שרון.
    בוודאי שלא לצידם של אישים כמו:גורבצ’ב, ווילי ברנדט, מהטמה גנדי, ווצלאב האבל, ג’ימי קרטר ורבים וטובים אחרים.
    את שרון יזכרו לצידם של: ערפאת, אריך הוניקר, מילושביץ, פינושה, מרקוס ,וכל אלו(מלבד היטלר שאינו ניתן להשוואה) אשר טרחו להפוך את עולמנו למקום שפחות נעים לחיות בו!

  3. דניאל-ובכל זאת אני בעד הגיב:

    לדעתי איש שמאל חייב לתמוך בהתנתקות, אף כי כמובן שעדיפה יציאה בהסדר מוסכם עם הפלסטינים. כל נסיגה, גם חד-צדדית, עדיפה על המשך המצב הקיים.
    ולעניין כוונת שרון, איני בטוח שהיא כל כך חשובה. להיסטוריה יש דרכים משלה. הרבה מנהיגים התכוונו לדבר אחד, אבל בסופו של דבר יצרו מציאות הפוכה מזו שהתכוונו אליה.
    נסיגה אחת היא סימן לבאות. אחרי הנסיגה מרצועת עזה יש לקוות שיבואו נסיגות נוספות.
    קצת מוזר לשמוע אנשים שנאבקו נגד הכיבוש כל ימיהם מתנגדים לנסיגה

  4. נתן. הגיב:

    למרות הניתוח המבריק של חיים ,נראה לי שאין שום אפשרות לאיש שמאל להתנגד ל"תוכנית ההתנתקות" או לכל תוכנית אחרת שתסיים את הכיבוש ברצועת-עזה ,כי מי שוסבל בראש ובראשונה מהכיבוש הם הפלשתינאים, ואל לנו
    להיות "גיבורים" על גבם.

    נדמה לי שיש כאן דגמה קלאסית למונח "שרות דב".

  5. אור הגיב:

    דניאל ונתן, לאיש שמאל יש חובה להתנגד לתכנית ההתנתקות. מי שמשאיר את צה"ל בציר פילדלפי וסוגר את כל הגבולות של עזה בים, ביבשה ובאוויר לא מסיים את הכיבוש אלא פשוט משנה צורת כיבוש – מכיבוש התנחלותי כמו בגדה לכיבוש צבאי כמו בדרום לבנון.

הגיבו לאור

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים