הבוקר התכסו רחובות ירושלים במודעות עליהם נכתב "יהודים לא מגרשים יהודים". מיד עלתה במוחי המחשבה – את מי יהודים כן מגרשים? כבר מזמן נוכחנו כי ישראלים רבים מבחינים בין דמם של יהודים לדמם של אחרים. זה לא חדש שרצח יהודים מזעזע יהודים יותר מרצח בני אדם אחרים. די היה לראות את כותרות העיתונים בשבוע שעבר כאשר הפיגוע בסיני, בו נהרגו 13 ישראלים, תפס את כל הכותרות הראשיות ואילו בקטן ובאותם עמודי חדשות נכתב על קרוב ל-100 פלסטינים שנהרגו בארבעה ימי פעולת צה"ל בעזה, מתוכם כמה עשרות ילדים. המפקד שביצע וידוא הריגה בגופתה של אימן אל-המס בת ה-13, הושעה מתפקידו, אך עדין מסתובב חופשי ולא נתפס כאדם המסכן את שלום הציבור, שכן "הציבור" הוא יהודי וכל היתר – אינם חלק מן "הציבור". על התושבים הפלסטינים בגדה נכפה מסיק זיתים קצר בן 3 ימים בכדי שלא ייפגעו על ידי המתנחלים, לאחר שמוסק אחד כבר נפצע קשה מירי של מתנחל ליד יצהר.

ההבחנה האיומה בין דם לדם, הכאב, הזעזוע והאמפטיה השמורים רק לבני הגזע היהודי הטהור, מעוררים בי בחילה ופלצות. הם גם מעוררים בי אימה. כמי שמרגישה שהיא חלק מן החברה הישראלית ואחראית לאופיה ולצביונה של מדינת ישראל, אני חרדה באמת ובתמים למקום בו אני מגדלת את שני ילדי. הגזענות והבדלנות כבר מזמן הפכו לחלק אינטגרלי מן המסרים המועברים אל האזרחים בערוצים השונים: בהתבטאויות אנשי ציבור, בחלק מהצעות החוק והחקיקה העוברת בכנסת, בפעילות הצבא והמשטרה, בתקשורת, בספרי הלימוד החד-צדדיים ובשפת הרחוב המילולית והחזותית.

כוחות אפלים מניעים אותנו לשנוא כל מי ששונה מאיתנו; אם הוא ערבי – אז הוא אויב; אם הוא פלסטיני – הוא פחות מאדם; אם הוא אתיופי – אז הוא שחור; אם הוא רוסי – הוא בטח גוי או זונה; אם היא אשה – היא בטח נחותה; אם היא ענייה – אז היא סתם קרציה ואם הוא שמאלני – אז הוא "סכין בגב האומה".

הגזענות היא חרב פיפיות ומי שהיום מוצא עצמו למעלה עשוי למצוא את עצמו – על-פי אותו היגיון מעוות בדיוק – בתחתית הסולם האבולוציוני לפני שיספיק להבין מה קרה.

Share on Facebook