הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 באוקטובר, 2004 10 תגובות

אהרון דוד גורדון ידוע, ולא-בלי-צדק, כסמן המרכזי של האידיאולוגיה הציונית-חלוצית של ימי העלייה השנייה, לצד פעולתו ובעיקר פועליותו, כשהשאיר מאחוריו, והוא בן 48 בעלותו ארצה, פועלים עבריים צעירים, מטורזנים וחדורי התלהבות, בשעה ש"התחרה" עמם במעדר, בטורייה ובמחרשה. א.ד. גורדון הוא אביו-מולידו של הרעיון החלוצי – "כיבוש העבודה", כשביטוי זה מסמל שני ערוצי ביצוע: כיבוש עצמי לעבודה, ליצירה, הן הכיבוש הגופני (היה חזק ומיומן!) והן הכיבוש הנפשי (אל תישבר!) מחד גיסא, וכיבוש (השתלטות) על כל מקומות העבודה האפשריים במשק הארצישראלי/עות’מאני הנושק לים התיכון מאידך גיסא.

סיסמאות אלה, שנחרתו כמעט על כל דגל בתקופת העלייה השנייה, ולא מעט כביקורת על העסקת "זרים" (נחשו במי המדובר) על ידי אנשי העלייה הראשונה (פתח-תקוה, זכרון יעקב, ראשון לציון ועוד, וכפי שהוא בעצמו קובל במאמרו "פיתרון רציונלי" ב-1909: "די לבוא לאחת ממושבותינו בשביל לראות כי ממסד עד הטפחות, עם כל כרמיה ופרדסיה, היא כולה בנויה בידי ערבים ונעבדת בידי ערבים". כתבי א.ד. גורדון, 472) – סיסמאות אלה נודעו כליבת האידיאולוגיה הציונית, זו אשר העמידה במרכזה את גאולתו-תחייתו של "היהודי החדש" כאדם עמל, פורה ומפרה בעבודה יצרנית.


מאחורי הסיסמה המתקתקה של "כיבוש העבודה" הסתתרה נטייה בוטה ואגרסיבית של נישול מרבי של האוכלוסייה הערבית-פלסטינית באזור, שהרי כיבוש משמע השתלטות, והשתלטות משמעה נישול הפלאח הערבי. עיקרון זה הונע על ידי דלק ציוני, קולוניאליסטי, אנטי הומניטארי, אשר ביקש להחדיר, השכם והערב, את המנטרה הנואלת של "עם ללא ארץ המגיע לארץ ללא עם". כלומר, את היצורים ה"מוזרים" שאנו נחשפים אליהם כאן בציון, מלמל-הרהר החלוץ הפוטנציאלי הציוני, הם רק אורחים לרגע, מין סטטיסטים נבובים בעלילתנו האמיתית, הנכונה, הצודקת. וה"מוזרים" הללו היו הפלאחים הערביים. ושלא נטעה חלילה-וחס, אמירות מסוג זה רווחו אז באירופה הקולוניאליסטית, אל מול ה"ילידים" באפריקה, ה"פרימיטיביים" של דרום-מזרח אסיה ועוד. זאת ועוד, הקבוצה המובילה בזרם המהגרים/עולים לארץ היתה זו הרוסית, ואיך נאמר: הללו לא הגיעו בדיוק ממדינה דמוקרטית, ליברלית, אלא כזו העושקת חקלאיה מפייטרופבלובסק ועד סנט-פטרסבורג, אלימה, בוטה וכובשנית-דורסנית.


אין בכוונתי למתוח פה קו ביקורתי, מהותי ועקרוני, על משנתו של א.ד. גורדון בהקשר זה, היינו בזיקה לסיסמאות של "כיבוש העבודה", אך איך שלא נהפוך את משנתו והגותו, נצא לא טוב מהעניין.


אני רוצה לבחון שבבי טקסטים מהגותו של "אחרון הפועלים", כדי לגבש דעה על עמדתו:


א.ד. גורדון ספק מנסה להלך איימים על קוראיו-חבריו, ספק זועק מדם לבו, כשהוא תולה ב"כיבוש העבודה" גם משמעות לאומית ומדינית, כלומר: כל נתח קרקע שייכבש, בדרך עיבודו כמובן, יהיה חלק בלתי נפרד מהלאומיות הציונות, לכשתתממש (מה שיכונה אחר-כך, בלשון מעט עוקצנית: "עוד דונם ועוד עז", ויושר אחר כך: "דונם ועוד דונם, רגב אחר רגב, כך נכבוש אדמת העם מגולן/מצפון עד נגב"). בדרך זו מבקש גורדון להפנים ולהטמיע יותר ויותר את ערכיות העבודה היצרנית בנפש העם. א.ד. גורדון היה כה להוט לנושא העבודה, כמטרה וכאמצעי גם יחד למימוש עקרונות ציוניים, לדעתו היוקדת, עד כי הרבה לפתח את הנגזרות השונות, החיוביות כמובן, מעצם העיסוק בעבודה הפרודוקטיבית.


אובססיבי לטיעוניו מזה ולא מעט נגוע בתמימות שיש בה קורטוב של רשעות, מציג גורדון תמונת מצב ציורית, דרמטית, פסבדו-רומנטית, כמו מתקיימת תחרות (חד-צדדית, עלומה וכמוסה) בין הפלאח הערבי לפועל העברי, בשאלת הזכות על הארץ, וכך נמסרים דבריו, בסמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, מתוך מאמרו "עבודתנו מעתה":


"עלינו לברר עוד לעצמנו (וגם לאחרים) את זכותנו הלאומית על הארץ ואת מצבנו המדיני בתור עם הארץ. רגילה עתה הממרה, כי אין זכות על ארץ נקנית אלא בדם. זהו אחד הסופיזמים שקנו להם זכות אזרח בקרב כל העמים, שהצדק המקובל התיר להם להיות חיות טורפות – אחד השקרים המוסכמים. בדם ואש גוזלים את החירות מעם הארץ ומשעבדים את העם ביחד עם הארץ שיעבוד זמני (מעין עקיצה לסיסמת ארגון השמירה "בר-גיורא" שקם ביפו ב-1909 וסיסמתו היתה: "בדם ואש יהודה נפלה. בדם ואש יהודה תקום"), כל זמן שלא תש כוחו של המשעבד, אבל הארץ נשארת תמיד בפועל בידי היושבים עליה ועובדים אותה … (ובמקום אחר הוא אומר: "הארץ תהיה שייכת לאותו הצד המסוגל יותר לסבול עליה" – ערבי או עברי) ארץ נקנית בחיים עליה, בעבודה וביצירה. וכך נקנה או נשיב לנו את זכותנו על ארצנו גם אנחנו … ארצנו, שהיתה לפנים ‘ארץ זבת חלב ודבש’ … נשארה שוממה … וגם ריקה (בערך – כך בניסוחו של גורדון, ושימו לב להנחת יסוד טועה ומטעה, כדי לשרת את רעיונו המרכזי). זהו כעין אישור זכותנו על הארץ, כעין רמז, כי הארץ מחכה לנו. בחיים, בעבודה וביצירה נקנה או נאשר את זכותנו ההיסטורית על הארץ" (כתבי גורדון, עמ’ 244-243).


שימו לב לצביעות ולרשעות המסתתרת מאחורי משפטים תמימים לכאורה אלה: הערבים יושבים בארץ וגורדון כופה עליהם מעין תחרות; גורדון מבטל את זכותם ההיסטורית ומעמיד אותה למבחן מול אותה תחרות נבזית: מי שמנצח לוקח את כל הקופה; גורדון מתעלם מן העובדה שהעם הזניח את הארץ במשך מאות רבות של שנים; גורדון מעניק לגיטימציה לגזילת קרקע מבוריינת-בריונית בדרך של "הורדת ידיים". את הקטע הנדון הוא מסיים באומרו: "מי שיעבוד יותר, ייצר יותר, ייתן יותר את נפשו, הוא יקנה יותר זכות מוסרית וגם יותר כוח חיוני על הארץ". גורדון לא שם לבו לכך, שבאמירתו זו הוא דווקא משבח את רעיון "הדם והאש". "ובמידה שנעבוד, תהיה הארץ שלנו", והרי כל בר-דעת ובן-מוסר היה שואל אותו מיד: "מי שמך!?".


אולי גורדון קצת נבהל מעצם הצעתו, ולכן הוא ממשיך, והפעם בדברי פיוס וכיבושין: "אולם לעומת זה צריכים להיות זהירים מאוד ביחסינו אל הערבים, ברכישת קרקעות וכדומה, לבלי לנגוע בזכותם האנושית או במשהו" (האומה והעבודה, הספרייה הציונית, תשי"ב, ע’ 45).


בכאב לב ובמרירות עמוקה מציין א.ד. גורדון עובדה שרבים וטובים בכלל המנהיגים הציוניים, ובכללם החוקרים המוטים, ביקשו לטאטא מתחת לשטיח, כמו אינה קיימת והיא: העדר רעיון ועיקרון לאומי בקרב המתיישבים הציונים. מאז ומעולם, ועדיין, מבקשים לערות לתוך ורידינו את ההנחה כי לעומת ערביי האזור, היה ציבור העולים הציוניים חדור רוח לאומית, קדם-מדינתית. הערבים, כך נהגו לומר בפטרנליזם קולוניאלי, מסתפקים בפיתה, בזיתים ובשמן. הסכיתו ושמעו מה יש לא.ד. גורדון לומר בעניין:


"עם ישראל, אומרים הם (הערבים), אינו תובע כלל את זכותו על ארץ ישראל (הוא מציין בכאב את התופעה הזאת, שהיתה קיימת עוד מראשית העלייה הראשונה), ובסתר נשמתו הוא מודה כי אין לו מה לתבוע. יש איזה קומץ, איזה מיעוט קטן של ציונים בעלי הזיה, המקלקלים את הכול. ואם תראה להם שמונה מאות אלף או מיליון שוקלים (תומכים ציונים, משלמי "השקל הציוני" – י.ש), אבל, האם, לאמיתו של דבר, בכוח שקלים תובעים זכות על הארץ (ביקורת גורדוניסטית על האסטרטגיה של הציונות המדינית וגם המעשית – י.ש), אם מאחריהם אין להרגיש שום כוח ריאלי, כוח חי, של עם חי תובע כמו שעם חי יודע לתבוע? אולם אז, לו היתה התביעה נשמעת, אז היו הערבים מרגישים בנו כוח והיו מוכרחים להתחשב עמנו (בל נשכח שחלק דומיננטי מן העלייה הציונית נתפש כעליית-אין-ברירה, שהרי לו היה די כסף בכיסם היו מפליגים לחופי אמריקה). וגם האחרים היו מוכרחים להתחשב עמנו. על ארץ ישראל יש לנו שטר כזה, שכוחו לא פסק עד היום ולא ייפסק לעולם – הלא הוא התנ"ך, ולא רק התנ"ך, ולא באותו המובן, שבתנ"ך הובטחה זכותנו על ארצנו, כי אם גם באותו המובן, שאנחנו בארץ ישראל יצרנו את התנ"ך … ומה יצרו הערבים בכל משך ימי שבתם בארץ? יצירות כאלה, ואפילו רק יצירת התנ"ך בלבד נותנת זכות שאינה פוסקת לעולם על ארץ יצירתו" (שם ע’ 56).


יש לשים לב כיצד מפיל א.ד. גורדון את טיעוניו אל התהום, ונאלץ לגייס את ה"שטר" ה"היסטורי" – את התנ"ך. הוא מחד גיסא כנראה שכח שעם ישראל כלל לא עשה ולו מאמץ קל שבקלים לעלות לציון במהלך מאות של שנים, ואשר על כן נשמע הנימוק התנ"כי כתירוץ דחוק ועלוב. מאידך גיסא – יוצא מבקבוקו של א.ד. גורדון השד הגזעני, המתנשא הקולוניאלי, שתמציתו: הערבים כפראים וכברברים לא יצרו שום נכס תרבותי, בניגוד לעם ישראל, ולכן ראויה הארץ למנכסיה התרבותיים, היינו היהודים. הכיצד מתעלם גורדון מהתרבות האיסלמית של הח’ליפות הממושכת. לגורדון הפתרונים.


תמונת מצב דומה עולה ממכתבו של גורדון ליוסף ברץ בשנת 1921, ובו הוא מצהיר במפורש כי "העם הערבי תובע את זכותו (הלאומית – י.ש) בקולות, בצעקות, בפרעות, בשערוריות … עם ישראל שותק. יותר נכון, את עם ישראל אין רואים כלל, הוא כאילו איננו במציאות … העם הערבי הוא עם חי … ולפיכך הוא משמיע את קולו, ואפילו בצורה לא יפה, הרי זה קול העם" (גורדון, מכתבים ורשימות, הספרייה הציונית, תשי"ז, ע’ 142).


כמעט באותו נוסח משגר גורדון לוועד המרכזי של "הפועל הצעיר" בשנת תרפ"א: "הערבים יש להם כל התכונות וכל הקניינים של עם חי, רק לא חפשי. יושבים הם בארץ, חיים בה, עובדים את אדמתה, מדברים בלשונם הלאומית, היחידה לכל העם, וכן הלאה. לפיכך יש לתביעתם על הארץ צורה וערך של תביעת עם חי על ארצו הטבעית … עד שאנחנו דנים אם יש תנועה לאומית ערבית (זוכרים כיצד התבטאה גולדה מאיר לגבי הפלסטינים כעם?! – י.ש) או לא – החיים פועלים את פעולתם החיה, התנועה צומחת וגדלה, כי ישנם בעין כל התנאים הנאותים לצמיחתה ולגידולה".


אז מה היה לנו? מצד אחד – אחד א.ד. גורדון שאמר: אנחנו, הציונים, זרים בארץ; אנחנו עם מת שאינו משמיע זעקה לאומית; תנועה לאומית ערבית (פלסטינית) חיה וקיימת, נושמת ובועטת. מנגד – אחד א.ד. גורדון המזלזל בתרומה הערבית לתרבות ולחברה בכלל. מצד אחר, המעניין, מציע א.ד. גורדון פיתרון "אידיאלי", "צודק" (לטובת הציונות, נעדרת הקשר לארץ): לנהל מול הערבים תחרות – מי שכובש יותר קרקע בעבודה, מגיעה לו יותר קרקע. זהו פיתרון פרגמטי, כובשני, קולוניאליסטי, המבקש להתעלם מן הגלות הממושכת, שאף לא אחד מן היהודים ביקש להביא רוב עם לארץ, ולהתחדש נוכח הנוכחות הערבית-הפלסטינית בארץ. או אז נחלץ פיתרון התחרות. כמה שזה "הוגן"?!

תגובות
נושאים: מאמרים

10 תגובות

  1. יעקב אמיר הגיב:

    יחיעם שורק אינו יכול לכתוב את המילה "ציונות" בךי להוסיף את המילה "קולוניאליזם"… וזאת למרות שכהיסטוריון הוא יודע הייטב שקולוניאליזם מתרחש כאשר מדינת אם שולחת אזרחיה לארץ אחרת על מנת לנצל את אוצרותיה הטבעיים ועל מנת להרחיב את תחום השפעתה של מדינת האם. שורק יודע ששום מדינה לא שלחה את חברי התנועה הציונית או יהודים אחרים לארץ ישראל. שורק מודע לעובדה שמטלם לא היה כל קשר היסטורי בין מדינת האם לבין הקולוניה. אבל הקשר ההיסטורי בין עם ישראל לבין ארץ ישראל קיים שנים רבות לפני שרובה המדונות של היום נולדו.
    מסיבות אלה צריך להיות ברור שאין כל קשר בין ציונות לקולוניאליזם.
    יש להזכיר לשורק שהאימרה "ארץ ללא עם עבור עם ללא ארץ" שנאמרה על ידי הסופר היהודי הבריטי, ישראל זנגוויל ב1901-, מעולם לא הייתה
    עמדה רישמית של התנועה הציונית. עובדה היא שזבוטינסקי כתב ב – 1923 ש"שם (במדינה שתקום) ירווה לו משפע ואושר בן ערב בן נצרת ובני" ,
    וגם הוסיף שבמדינה שתקום, אם ראש הממשלה יהיה
    יהודי הרי סגנו יהיה ערבי ולהפך.
    עובדה היא שב–1947- התנועה הציונית קיבלה את עיקרון הפשרה הטריטוריאלית שא.ד.גורדון וודאי
    היה תומך בו.
    בארץ ישראל התחולל מאבק בין שתי תנועות לאומיות ו"כיבוש העבודה" היה שלב במאבק הזה.
    לצערו שנראה לעין של יחיעם שורק, התנועה הלאומית של העם היהודי ניצחה.
    "כיבוש העבודה" היה צעד חשוב ביותר בדרך להקמת
    המדינה.

  2. יוחי בן זכאי הגיב:

    ד"ר שורק,

    האידיאולוגיה מעוורת את דעתך. גורדון הוא הצרה האחרונה שלך. למעשה סביר מאוד שהיה מחבק אותך היום. הציונות הארצישראלית לא הלכה בדרכו של גורדון. הוא באמת הסתפק במועט והיה דתי-טולסטויאני-חסידי-בודהיסטי, אביר הפשטות. הוא האמין בהתפתחות אורגנית, חיבת ציונית, הזורמת לאט כניקבת השילוח. הוא לא היה שותף למרוצה. תפקידו הוא יותר כמיתוס מגייס, כמו הסוציליזם, ואין לתאוריות ולחזיונות של שניהם תפקיד משמעותי בעיצוב המרחב החברתי בפלשתינה. גורדון היה סנטה קלאוס ציוני, האבא שעשה עלייה – תחליף-אב לחלוצים שקרעו את עצמם מאבותיהם בשטטל.
    הדינמיקה של השדה הושלטה מגורמים אחרים.
    הלוואי שהיו לנו הרבה גורדונים.

    הציוני בעל כורחו,
    יוחי.

  3. נתן. הגיב:

    עם חשיכה תעיתי באבק משעולי הפרדסים שבקצות העיר.
    כולם של בני הארץ,של הערבים.שלהם-."

    למי שעוקב אחרי החוקרים הפוסט-ציונים של ימינו אין ספק.
    מנשלים, שמחשבות על גרוש ,טרנספר ו"טיהור אתני" חלפו בראשם מרגע ירידתם בארץ ,או לחילופין "קולוניאליסטים" ששמו להם למטרה
    לנצל את בני המקום ומשאבי הארץ לצרכיהם.

    אולם המציאות היא קצת יותר מורכבת מקלישאות, ומי לנו דובר רהוט ואמיתי יותר לבני העלייה
    השנייה מהסופר יוסף חיים ברנר.

    בסיפורו הקצר "מפנקס" ששורות הפתיחה שלו הובאו למעלה, הוא מתאר טיול בין פרדסי יפו.
    תחילת השיטוט מפגישה אותו עם שני "שכנים באים-מימים" הדורים בלבושם וכל הנראה בעלי הפרדס אשר מתייחסים אליו בעוינות מופגנת,אינם משיבים לו על ברכת השלום שלו דבר הגורם לברנר כעס רב המתבטא במשפט :
    "טוב להיפגש בליטואני בסביבות קובנא מאשר בפולני-המזרח האלו."
    או במילים אחרות ,עשירי הארץ הערבים ושנאתם ליהודים ,משולה בעיניו ואף גרועה מהאנטישמיות הפולנית הידועה בארסיותה.

    בהמשך השיטוט פוגש ברנר בנער-פועל ערבי הלבוש קרעים ומתנה בפניו את צרותיו. מתברר כי הוא פועל של אותם אפנדים מראשית הסיפור, יתום העובד בשכר-רעב.

    המפגש עם הצעיר הערבי מציף את הסופר בהרהורים: "…….יתום עובד!אח צעיר! …אחריותך הן עלי מוטלת היא.הן עלי להאיר את עינייך,להטעימך יחסי-
    אנוש…לא, לא עשיית רבולוציה במזרח על רגל אחת בפקודת ועד ידוע ובטעם שליחים של פוליטיקה סוציאליסטית ידועה-לא!, לא פוליטיקה.זה,אולי דווקא לא תפקידנו ובזה אולי דווקא נעסוק בעל כורחנו.מתוך ייאוש בדלית ברירה!-לא, לא זה!..כי אם מגע נפש בנפש..מהיום…ובמשך דורות…במשך
    ימים רבים….וללא שום מטרה…לא שום כונה..מלבד כוונת אח ידיד ורע."

    וכך מסיים ברנר את סיפורו:
    "שלומי לך חביבי לחשו שפתי וליבי המה לו ולי. המשכתי את תעייתי בחשכת הערב."

    אולם הוא לא המשיך לטייל זמן רב.
    הרשימה "מפנקס" היה הרשימה האחרונה שפרסם ברנר בדפוס. ימים ספורים לאחר מכן ב1 למאי 1921נהרג בבית שבו התגורר בלב פרדס ליד יפו.

  4. יסמין הגיב:

    פועלים מטורזנים?… כלומר הדורים בלבושם ומגונדרים?… בטוח שזו היתה כוונתך? 🙂

  5. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    לנתן שלומות

    המתן בסבלנות. באחת מרשימותי הבאות, בהנחה שתתפרסם, תופתע לגלות רעיונות "קצת שונים" מפיו של הסופר חיים ברנר.

    שווה לחכות

  6. אורן הגיב:

    לד"ר שורק היקר
    מה לך כי התגוללת על א.ד. גורדון שבכתביו שאתה עצמך הבאת, דווקא מובעת השקפת עולם שאינה דוגלת בהשתלטות אלימה על הארץ, וקובעת כי הדעה כי עמים משתלטים על ארץ באלימות בלבד היא שקר מוסכם בין העמים, וניתן לחזק את האחיזה בארץ דווקא דרך עבודת האדמה וכיבוש העבודה, שבפעם האחרונה שבדקתי אינן פעולות אלימות אלא לגיטימיות לחלוטין.
    אלא מאי, א.ד. גורדון העיז להביע רעיון שעשוי היה לשיטתו, רחמנא ליצלן אליבא דשורק, לחזק את היישוב היהודי בארץ ישראל.
    והרי אין סדין אדום גדול יותר עבור פוסט ציוני כשורק מאשר חיזוק האחיזה היהודית בארץ ישראל.
    הרי אתה יודע שבתקופת "כיבוש העבודה" לא הייתה השתלטות אלימה על אדמות ערביות,בשונה מתקופת מלחמת 48, אלא רכישת אדמות מוגברת של יהודים והקרנות הלאומיות שלהן שהחלו לרקום עור וגידים, והכל בסיוע ערבים שרצו למכור אדמות, למרות שהדבר אינו מקובל בתרבות הערבית.
    אז מה, ממתי אסור לרכוש בכסף מלא אדמות?
    אלא ששורק יודע בדיעבד כי חוכמת היישוב באותה תקופה גרמה לכך שבשיטת "עוד בית ועוד עז" הוקמה לבסוף יישות לאומית ציונית חזקה, וזה כבר חטא כל כך חמור שמדיר שינה מעיני שורק, עד כי מצא לו מקום להתגולל על הסוציאליסט החביב שכל חטאו היה ברצונו לחזק את היהודים בארץ ישראל.

  7. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    אורן חביבי (בי"ת רפה או דגושה, כרצונך)

    אכן קלעת לשליפת צפרני וטפרי הטרף, לנו, לפוסט-ציונים, החגים ברום ותרים אחר טרף פוטנציאלי – חי או פגר, על-מנת לספק את צרכינו האפלים. מה לעשות, אנחנו ניזונים מדמם של אחרים ושותים בשקיקה טרנסילבנית כל תא מבשרם.
    ובמעבר חד לרצינות: אותנו, ההיסטוריונים ה"נאלחים", מעניינת האמת, עד כמה שהיא מייסרת, מדמעת ומדממת, וחציבתה מתוך בורות הבטון של תלי המיתוס הלאומי-ציוני (פטרנלי, פסאודו-קולוניאליסטי), אכן מקוממת עלינו את הקונצנזוס המקורנף, חלקו משתלח וחלקו מתאבל. הרי תסכים אתי, כי כל חשיפה לטובת עקירת תיאוריות אנטישמיות, למרות "הוכחתן" "המוצקה", תהיה מקובלת בעיניך מחד, ומזעיקה כל אמות מידה "מוסריות" מן הצד האחר, האנטישמי, האפל, מאידך. ובוודאי שתרווח בכורסת ההיסטוריה שלך, משתטען נכחה (נוכח האנטישמיות) – נצחתי בעוד קרב. השלך תחושה זו אלא הרצון לקלף כל מיני מיתוסים ציוןניים-מקרנפים, שלא נועדו אלא ליצור את האתנוצנטריות השבטית הדולקת, הבוערת. על חיק הפיברוקים ההיסטוריים גודלנו ולומדנו. ואיך תסביר זאת למראת האמת?!
    טעות ושגיאה כי כל האדמות נקנו, החל משלהי המאה ה-19, ובכל מקרה גם קניה מן האפנדים הותירה את הפלח’ים, הח’רתים בהומלסיותם הטראגית.
    כיבוש העבודה על כל משמעויותיו אכן ביקש להצית את הדימיון החלוצי בקרב העולים, אלא, שאיך שלא תהפוך אותו, משמעו סילוקו של הפועל המקומי.
    זאת ועוד, הציונים בבואם ארצה, הרי במקרה הטוב לא גבשו דעה שלילית כנגד התושבים המקומיים, ובמקרה הגרוע באו, כשבתרמילם אותן דעות פטרנליסטיות, אירופיות, בעניין הילידים המקומיים ואדנות האדם האירופי, הלבן, עליהם.

  8. נתן. הגיב:

    ועוד הערה לדוקטור שורק.

    רק עכשיו שמתי לב כי כתבת "במידה שיפרסמו".

    ועל זה נאמר "הצחקתני"יען כי מאמר שמציג את ברנר באור שלילי יפורסם בהחלט.

    לעומת זאת:

    התגובה ששלחתי לך היא חלק ממאמר ארוך יותר שכתבתי שבו אני מתאר את יחסו של ברנר לערביי הארץ ששם כאמור ללעג את טענותיהם של הפוסט-היסטוריונים על "קולוניאליסטים מתנשאים".
    בכל הצניעות אני חושב שהמאמר בהחלט ראוי להתפרסם ,גם אם הוא לא עונה על הקריטריונים של שנאת הציונות.

    אולם כמו שאתה מבין המאמר לא פורסם וברור מדוע.

  9. ליאור הגיב:

    הפרשנות שלך מאוד סלקטיבית ובנוסף אני לא יכול לחשוב על שום ארץ בה יכלנו להתגורר מבלי לפגוע בעם הנמצא שם , ואין מה לעשות מדינה יהודית חייבת להתקיים, ועל זה אני לא מוכן להתפשר, אתה לקחת איזה חתיכת טקסט והוצאת אותה מהכשרה אני יכול להביא הרבה מקורות אחרים המצביעים על גורדון כאיש אנטי מלחמתי מובהק.

  10. ליאור הגיב:

    להוסיף עוד טעות שמכוונת על ידך היא הסיבה , הסיבה שגורדון הביא עלינו את עקרון העבודה היא בגלל שמצידו הוא חשב שזאת בעייתו העיקרית של היהודי בעולם שאין לו עבודה, ובגלל מתיחסים אליו כאל פרזיט (כן , כן הוא השתמש במילים אלו) ולכן הוא צריך אדמה כדי ועבודת אדמה כי שם הגאולה האמיתית של העם העברי ומה לעשות הטענות העיקריות בגנות יהודים בשואה ובכלל היו בגלל היותם שולטים במרום ולא עובדים, אני אישית חושב שלפחות חלק מטענותיו צודקות

הגיבו לד"ר יחיעם שורק

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים