הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-26 באוקטובר, 2004 20 תגובות

אין באמצעות הכלים הדמוקרטיים ביותר, כדי לקבוע את גורלו של עם אחר, שדידת אדמותיו, דיכויו ומניעת הגדרתו העצמית. גם אם מאה אחוז של אזרחי ישראל, או נציגיהם בכנסת, יחליטו בצורה הדמוקרטית ביותר כי יש להמשיך בכיבוש או לגרש את רוב או כל הפלסטינים מתוך "ארץ ישראל", זאת תהיה החלטה מנוגדת לכל הנחות היסוד של משטר דמוקרטי.

עכשיו משעלה בכל עוצמתו נושא הסירוב לסדר היום הציבורי, ביוזמתם של רבנים לאומניים, הגיעה העת להבחין בין שני סוגי סרבנות – הסירוב לשרת בשטחים הפלסטיניםם לעומת הסירוב להשתתף בפינוי אפשרי של כמה התנחלויות. קיימים הבדלים משמעותיים גם בפרטים הקשורים באופיים השונה של שני סוגי הסירוב, כגון ההצהרות הכוזבות מיסודן של הרבנים על איסור מסירת שטח כלשהו מ"ארץ ישראל" המעוגן כביכול באיסור תורני. אומנם אלף פנים לתורה, אך איסור כזה לא קיים בשום מקום בכתבי-הקודש, ונדרשת פרשנות לוליינית כדי להציג את הכתבים המקודשים בצורה כזו, מה עוד שגבולות "ארץ ישראל" היו נתונים לשנויים תכופים לאורך ההיסטוריה ואפילו רבני-יש"ע וש"ס לא יתייחסו כיום ברצינות לגבולות ההבטחה. אך לא נעשה אפילו מאמץ פרשני להוכיח את האיסור על ויתורים כאלה ולעגן את "דעת התורה" במקורות, אלא פשוט נקבע כי כך הוא ללא כל ראיות, רק על סמך יוקרתם וכוחם הפוליטי של רבנים בקרב מאמיניהם.


הרי ידוע, כי זה שנים שחלק נכבד מרבני ישראל הפכו לקבוצת לחץ פוליטית העושים בתורתם קרדום לחפור בו, ואוי לרב שיעז לסטות מ"טרנד" זה. הוא יהיה אובייקט ללחץ קבוצתי אדיר וזעם קדוש, הן מצד הרבנים האחרים והן מצד חלק מצאן מריעתם. חמור מכך, מרבית הצעירים הדתיים מחויבים ללא עוררין לצווי רבניהם והם נטולי אוטונומיה אישית וחשיבה עצמאית, משום שאלה טיבם של המשפחה, החינוך והאמונה הדתית. במצב כזה הסרבנות למעשה נכפית קולקטיבית על אוכלוסיות שלמות, והן בבחינת המרדה ברורה וגלויה.


אמת היא שקבוצת רבנים אחרת הוציאה גילוי דעת בו היא מתנגדת לסרבנות לפנות מתנחלים. יחד עם זאת, גם רוב רובם של רבני קבוצה זו מצהירים שהם נגד פינוי כל התנחלות, וכי הפינוי הוא "בגידה בארץ ישראל". בכך הם למעשה מעבירים מסר כפול וסותר לצאן מרעיתם המטשטש את ההבדל בין שתי הגישות לטובת ה"פסיקה" התומכת בסירוב. למה הדבר דומה: להצהרות תקיפות כנגד עוולות הכיבוש, מפי רב חילוני כמו יוסי שריד, אשר נאה דורש כנגד כל עוולות והאיוולת שבהמשכו, ולשונו חדה כתער, אולם הוא מגנה בחריפות כל מי שאינו מוכן בפועל לשרת את המערכת שעליה הכיבוש מושטת, ואשר ככל הנראה המעשה העיקרי שעשוי להביא לסיומו.


כל האלמנטים שנמנו בסרבנות הדתית אינם מצויים בסרבנות לשרת בשטחים הכבושים. המכנה המשותף היחיד בין שני סוגי הסרבנות הוא, כי אכן הם פוליטיים ובאים להנציח או לשנות מציאות פוליטית. אלא שכל הבדלים בין סוג אחד של סירוב לסוג האחר – שוליים. כדי להבין את מלוא ההבדל יש לראות את התמונה הכוללת של המציאות הישראלית מאז מלחמת 1967. אכן שני סוגי הסרבנות טוענים גם בשם ערכים דמוקרטיים, האומרים כי גם זכויות המיעוטים חייבים לקבל הגנה מעריצות הרוב. אלא שרק במקרה של הסרבנים לשרת בשטחים הכבושים טיעון זה תקף.


כאמור, מעל לכל אין באמצעות הכלים הדמוקרטיים ביותר, כדי לקבוע את גורלו של עם אחר גם אם מאה אחוז של אזרחי ישראל יחליטו בצורה דמוקרטית להמשיך בכיבוש. אך למה לנו להעלות אפשרויות היפותטיות. הרי הלכה למעשה זה בדיוק המצב שנוצר בישראל למן 1967 והלך, והעמיק מאוד במשך קרוב לדור שלם. ישראל שלטה ישירות בשטחים ובאוכלוסיות פלסטיניות, ומימיה השתמשה בהם (כל עוד יכלה) בכוח עבודה הפלסטיני הזול (בעיקר על בסיס יוממות). ישראל עשתה בשטחים כספר פתוח להתיישבות ולמעשה להרחבה טריטוריאלית תוך שליטה בלתי מעורערת על חיי מיליוני פלסטינים מבלי להעניק להם כל זכויות. עם כניסת הרשות הפלסטינית, בעקבות הסכמי אוסלו, הפכה זו חלקית לשליטה עקיפה, כאשר הרשות היתה אמורה לשמש כקבלן משנה לשליטה באוכלוסייה, ואילו ישראל המשיכה לשלוט באדמות (וליישבן) ובכל דרכי היציאה והכניסה.


היה בכך המשך השליטה תוך התנערות מכל אחריות, אף המינימאלית, המוטלת על שלטון כיבוש. בהסכמי אוסלו לא הובטחה הלכה למעשה כל התקדמות נוספת לקראת הסדרים מדיניים וקץ הסכסוך. הפלסטינים והשמאל התמים הבינו בטעות שההסכם מוביל למדינה פלסטינית תוך כחמש שנים, ואילו המערכת הפוליטית הישראלית הבינה שזכתה בהרשאה להמשיך בקולוניזציה של השטחים, תוך פאציפיקציה של האוכלוסייה הפלסטינית על ידי יבוא הכוחות מטוניס, בתמורה להענקת מספר סמלי ריבונות וטובות הנאה ל"סולטה".


וכך נמשכה לפני ואחרי אוסלו, וגם אחרי התמוטטותה למעשה של הרשות הפלסטינית, השליטה הישראלית. כי בתוך גבולות שליטתנו נמצאים כאמור גם עכשיו שתי אוכלוסיות: אוכלוסייה הנהנית פחות או יותר מכל זכויות האזרח והזכות לעצב את גורלה, ואוכלוסייה אחרת נטולת כל זכויות אזרח ואף מרבית זכויות-אדם. גם אחרי ההפרדות למיניהן המצב הבסיסי ייוותר כפי שהוא – נמשיך לשלוט במעברים, החלק הארי של ההתנחלויות יעמוד על כנו ואף יתרחב, וגזל הקרקעות והמים יימשך. כן נמשיך למנוע כל התקדמות לקראת מדינה פלסטינית בכל גבול שהוא. בכך הפכנו מזה מספר עשורים עם אדונים, בנוסח הדמוקרטיה האתונאית. בד בבד אנו מרגישים כקורבן של לוחמה פלסטינית מלוכלכת, אשר את חלקה הגדול וצורת ניהולה אכן ניתן להגדיר כטרור וכפשעי מלחמה, ובכך להצדיק את כל מעשינו ומחדלינו – כולל הטרור המדינתי-הנגדי שאנו מפעילים.


סרבני הימין, אם יהיו כאלה, שאיפתם להנציח סטאטוס-קוו זה המעוות באורח קיצוני את משטרנו הדמוקרטי, ואילו סרבני השירות בשטחים רואים בבירור את המצב של כיבוש והתנחלות כשמעל לכל מתנוסס הדגל השחור של העדר חוקיות – לא רק מבחינת המשפט הבינלאומי ולא רק מחמת "מעשה חריג" זה או אחר – אלא בגין חוקים אוניברסאליים של הומניות המשותפים כיום לכל העולם התרבותי. הם המבינים שהמשך הכיבוש שומט את עצם הלגיטימיות של קיום המדינה, וכי אין זה מספיק לזעוק נגד הכיבוש אלא צריך לעשות מעשים שעשויים להביא בסופו של דבר לסיומו ולדמוקרטיזציה אמיתית של המשטר הישראלי, גם אם יש לשלם על כך במיני מחירים אישיים.

תגובות
נושאים: מאמרים

20 תגובות

  1. אילן הגיב:

    כרגיל מטשטש הגבול אצל השמאל בין דעה אישית לבין דעת קהל ודמוקרטיה.
    הסיסמא המדינה זה אני מבטאת את זה היטב.
    מה אומר קימרלינג?
    גם אם מאה אחוז של אזרחי ישראל, או נציגיהם בכנסת, יחליטו בצורה הדמוקרטית ביותר כי יש להמשיך בכיבוש או לגרש את רוב או כל הפלסטינים מתוך "ארץ ישראל", זאת תהיה החלטה מנוגדת לכל הנחות היסוד של משטר דמוקרטי.
    הרי על זה נטוש כל הויכוח, האם מדובר בכיבוש זוהי שאלה של השקפת עולם שמובלעת בתוך הטענה המלומדת כאקסיומה.
    מאז ומעולם נקבעו גבולות בין מדינות בתהליכי משא ומתן אך גם בתהליכים כוחניים ומלחמות. העיקרון שעל התוקפן לשלם בעד תוקפנותו מעוגנת בחוק הבין לאומי ולא בכדי.
    השליטה המוחלטת על הצדק היא מהירושות הפחות נוראיות של יורשי שמש העמים.
    יולי תמיר הפרופסור הדמוקרטית המכובדת אמרה בראיון בציטוט לא מדויק:
    האם תהליך אוסלו התקבל בתהליך דמוקרטי? התשובה היא לא. אך אם שואלים אותי האם כדאי לבטל את הדמוקרטיה לשנה כדי לקיים את התהליך התשובה היא כן.
    שימו לב לשנה…….

  2. דידי נבון הגיב:

    עם כל הכבוד לדעותיו המלומדות של קימרלינג קשה לי מאד להזדהות אם האלמנט הקונספירטיבי העולה מהכתוב. אולי אני באמת תמים, אבל אני באמת מאמין שיוזמי תהליך אוסלו התכוונו לכינון מדינה פלסטינית בסופו.אני גם סבור שלולא הפיגועים בעפולה, חדרה ,דיזינגוף ובעיקר הפיגועים של מרץ 96′ היום היתה מדינה פלסטינית. להציג את כשלון התהליך כתוצאה של כוונת מכוון ישראלי היא התעלמות מחלקם של הרשות ושל עראפאת בו. לרשות היו 6 שנים לפחות למצב את עצמה ככח הלגיטימי היחיד המייצג את הענין הפלסטיני (כלומר – לפרק את החמאס והג’יהאד מנשקם).אף ממשלה – כנה ואמיתית בכוונותיה ככל שתהיה לא היתה יכולה לשכנע את הציבור ללכת עם התהליך אחרי מרץ 96.

  3. יגאל הגיב:

    יש בכך משום הדמגוגיה בהעלאת ערכה של הסרבנות השמאלנית והפחתת ערכה של הימנית, לפחות ע"פ קבוצה של טיעונים לכאורה רציונאליים ומובנים מאליהם.

    קצת מפתיע שמצד השמאל הישראלי, המתיימר לייצג דיעה חופשית ומשוחררת מדיעות קדומות, נופלת לתהום של הימין הקיצוני דווקא, בשיבוש מכוון של מושגים והתעלמות מעובדות.

    אני מביא מספר דיעות של הימין הישראלי המשמשות לקביעת עמדותיו:
    (אני מדגיש שאין אילו דיעותי שלי. בעמדותי אני קרוב הרבה יותר לכותב המאמר)

    1. לדעת הימין – אין כלל כיבוש.
    המושג עצמו אינו קיים – זהו שחרור.

    2. תושבי השטחים אינם עם – וכל שהייתם במקום
    אינה מזכה אותם בבעלות על השטח.

    3. מבחינתם – גבולות 1967 פרושם ויתור על
    אדמת מולדת ממש, בדיוק כפי שהפלסטינים
    אינם קוצים לוותר על אדמתם.

    4. ממילא רוב רובו המכריע של העם הפלשתיני
    מעוניין בהשמדת המדינה הציונית,
    ובגירוש/השמדת אזרחיה היהודים.

    לפיכך – פינוי יישובים מהווה עבירה חמורה ומתן פרס לאוייב ממש.

    5. הסכמי אוסלו נתפסים ככאלה שהופרו בראש
    ובראשונה ע"י הצד הפלסטיני.
    עראפאת לא עשה דבר בכדי להפחית את
    פעולות החמאס, ועשרות רבות של ישראלים
    נרצחו בגלל אוזלת ידו.

    6. הסכמי אוסלו נוסחו ככאלה שייתנו בסיס
    אימון – שבמהלך הדרך, ויראו כי טוב,
    ותקום גם מדינה פלסטינאית בגבולות
    מוסכמים על שני הצדדים.

    7. הבחירה של הפלסטינאים בטרור רק מוכיחה
    את שאיפתם האמיתית לסלק את הישות
    הציונית על אזרחיה מכאן.

    שוב – אין אני מצדיק דיעות אלו – אולם קיים
    עיוורון מוחלט בצד המשאלני לדמות הזאת של העם הפלסטינאי.
    טבמקום לדבר על כך קיימת הכפשה והשמצה שיטתית של השמאל את הימין תוך שבירת כל פלטפורמה של הידברות – אם כי גם מהצד הימני.

  4. נרי בר-און הגיב:

    אני מעוניין לחזק את דעתו של אילן.

    ההצדקה המוסרית לסרב היא הרצון לאפשר לאנשים עם דעות שמחוץ לקונסנזוס להשפיע. היכולת של הדמוקרטיה להכיל סירוב חשובה כדי לאפשר להסכמה החברתית להשתנות. כשאנו מגינים על זכות סירוב אנחנו מגינים על העם מפני טירניות של הרוב.

    ההגנה על זכות אזרחית זו אינה בהכרח התיישרות עם כל אדם וכל דעה שמשהו מוכן לפעול באופן לא חוקי כדי להביא אותה לדיון ציבורי. משמעות ההגנה היא כיבוד זכותו של אדם לסרב לציית לחוק ולשכנע אחרים לעשות כן.

    הטקסט של ברוך קימרלינג עיוור לזכותם של אחרים. הוא עסוק בלבטל את המקום של הדעה האחרת.

    לגופו של עניין שימו לב שהסיבה העיקרית ל"אימה" מסירוב אינה ב10, 100, 1000, 10000 אנשים. היא תלויה בעיקר בעורכי התוכן בתקשורת שמעדיפים דם ומכירות על תבונה. עם המציאות הזאת אנחנו צריכים להתמודד. ה"כח" של הימין הוא ביכולת שלו להציג "מלחמת אחים". ובמקום להכיר בכך שמלחמת אחים היא הפסד של כולם, ולכן על כל אדם לסרב להשתתף בה טקסטים כאלה מלבים אלימות ושנאה.

    אני חושב שטירניות של השמאל אינה טובה או יפה יותר מטירניות של ימין. ההבדל היחיד הוא בזהות של האנשים בהם היא פוגעת.

    ובבניין סינקופי ננוחם.
    — קישור —

  5. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    מאמר ראוי ומבורך

    ושלוש הערות-הארות קצרות:

    ראשית – איסור כנגד מסירת שטחי ארץ ישראל לגויים, לא זו בלבד שאינו מופיע בקודקס המקראי-התנ"כי, אלא מעורפל מחד ושנוי מאוד במחלוקת מאידך בין חכמי הסנהדרין שלאחר החורבן, קרי ספרות חז"ל. עמדתם הברורה היתה שקדושת האדם עומדת מעל לקדושת הקרקע.

    שנית – המתנחלים שזועקים (את טענת הקוזק הנגזל כמובן), שזכותם כמיעוט חייבת להיות מוגנת מפני עריצות הרוב, שוכחים, כי אין הם חיים בתחומיה של מדינת ישראל. כמו גם קהילות יהודיות ברחבי העולם. טענת המיעוט המוגן אינה עומדת להם איפוא בשום קריטריון, גם משפטי, גם קונסטיטוציוני ובוודאי שגם על-פי אמת המבחן המוסרית.

    שלישית – בהבדל בין סרבני השמאל, שהם מצפוניסטיים, שבויים סרבני הימין, באשר הם, באיזוק הרבני, בכבילה האדמו"רית. בין יאמר האדמו"ר אתמול – "בים", היום – "בום" ומחר – "בם", יחרו-יחזיקו אחריו, כמהופנטים, כמסוממי-עקרון חסידיו הנאמנים, העוורים. הנה לכם ההבדל המהותי בין המצפוניסט מן השמאל לבין המהופנט מימין.
    ודוגמה ממש חיה מאתמול: גדולי הרבנים, תומכי הסרבנות, מוכנים לסכור פיותיהם אם יובטח להם משאל עם. היכן העקרון? היכן המצפון? היכן הדגל האידיאולוגי? לאדמו"רים – פתרונים (שם,"למעלה", "תפוס", או "הקו משובש", "לא תקין", או אף נחסם בשל חובות מצטברים)

  6. עדו ג הגיב:

    גם סרבני הימין חושבים שיש הבדל בין הסרבנים אבל הם בטוחים שהם צדיקים ואתה עוכר ישראל. כנראה ששניכם צודקים – הסרבנות של שני הצדדים מתועבת למרות ההנמקות המפוארות מימין ומשמאל.

  7. הגרמני הגיב:

    לחיזוק דבריו של ד"ר שורק. סרבני השמאל עמדו על זכותם שלא לשרת, ונענשו על כך בחומרת יתר.
    כלומר למרות שידעו מה צפוי להם משלטונות החוק עדיין עמדו על שלהם ועל מצפונם. יתירה מזו, החוק לא הכיר בסרבנותם כתופעה גלובלית, ובכך נענשו כל אחד ואחד לגופו של עניין.
    מה שדורשים הסרבנים מימין הינה חנינה גלובלית בשל שייכותם לקבוצה לא קטנה המייצגת ערכים ורעיונות משותפים.
    זוהי הרי חוצפה ממדרגה ראשונה להשען על סרבנות השמאל בכדיי להצדיק את סרבנותך שלך,כאשר אינך מוכן לעמוד בהשלכות מעשיך!
    מעבר לכך אין מקום להשוואה בין אילו המסרבים לשרת בצבא הכובש וחומס זכויותיו של אחר ממניעים הומניים, לבין אילו המבקשים בסרבנותם להנציח ולהמשיך את הכיבוש הנורא במצוות רבנים אשר לוקחים לעצמם את החירות לערב דת עם פוליטיקה!
    עצוב הוא שחלקים מהם עוד מקבלים על זה משכורת כעובדיי מדינה!

  8. תני הגיב:

    בניגוד לתפיסתו של ד"ר שורק, גם אנשי הימין הסרבנים ואלה שאינם סרבנים, אינם רובוטים שהוראות ההפעלה שלהם מצויות בידי הרבנים. הסרבנים משני ההצדדים עיצבו השקפת עולם, הקשורה גם לחינוך שלהם מהבית ולדברים וערכים שרכשו במהלך תייהם ורק לאחר שעיצבו את השקפת עולמם הם פנו לקבל חיזוק אצל רבנים או לחילופין בסופרים ואנשי רוח שמחזקים את ידיהם. ולכן אין הבדל עקרוני בין הסרבנים מימין ומשמאל. ההבדל היחיד הוא כמובן בעיני המתבונן ובהשקפת עולמו.ברצוני לציין עובדה נוספת, כרגע לפחות, יש יותר סרבנים משמאל. הרב שפירא אמנם פסק שיש לסרב, אך, אני עדיין לא שמעתי שעשרות או מאות חיילים דתיים חתמו על סירוב פקודה. בניגוד למכתבי הסרבנים משמאל.

  9. עידו שלו הגיב:

    פרופ’ קימרלינג וד"ר שורק טועים בשני מובנים כאשר הם טוענים שאין ביסוס מקראי, תלמודי או הלכתי לתפיסה שאין למסור, בכל מחיר, שטחי ארץ ישראל לנוכרים. תפיסה כזו – המקבילה לראיית אותם שטחים עצמם כוואקף מקודש, בגישות אסלאמיסטיות פופולריות מסוימות – קיימת אף קיימת, ולא אטרח להביא לה מראי מקומות. אתרי האינטרנט של מה שקרוי "יש"ע" יספקו אותם לכל דורש. נכון שלצדן, קיימת גם גישה הפוכה לחלוטין. מעניין שהיא היתה דומינטטית כל עוד ליהודים לא היה כוח. הכוח, אכן, משחית.

    כך או כך, לתורה באמת שבעים פנים, ונראה ששני הכותבים הנ"ל, שאין המקרא, התלמוד, ההלכה והאגדה, פשט ורמז וסוד תחום התמחותם האקדמי או בכלל, נפתו לשחק על מגרש שהם לא מכירים לעומק.

    לשחק על מגרש היריב זה לשחק לידיו. הטיעון הרלבנטי היחיד הוא הטיעון המוסרי המדבר בעד עצמו. וכאן טעות נוספת: לקבוע קביעות לגבי חינוכם של סרבני הימין הוא עוד סוג של גול עצמי. קוראי אתר זה יודעים היטב באילו בתים התחנכו יונתן בן ארצי, חגי מטר, וכן הלאה. נכון שבעיני הם גיבורים, ואגב, גם יהודים יותר, מקוזאקים (שלא לומר נאצים) עם כיפות. אבל עובדתית ואמפירית, כמעט שבלתי אפשרי לסרב בגיל 18, אחרי שטיפת המוח במערכת החינוך, בלי מידה מסוימת של אינדוקטרינציה מהבית. בדרך כלל (מידע אישי), לחייל הגון רגיל זה לוקח כמה סבבים של מילואים בשטחים. אז מה? הם פחות צודקים?

    אגב, אני סבור שעל צה"ל לכבד ככל שניתן גם את רגשותיהם של סרבנים מהימין. הם קודם כל בני אדם, למי ששכח, ומבחינת רובם הרע שבפינוי אינו דווקא הפגיעה בשליטה הישראלית בשטחים או בפלסטינים, אלא עקירת חבריהם ובני משפחתם. כן, יש אנשים כאלה; להם יש קרובים בהתנחלויות, ואולי הם אפילו גרים שם.

    בנפול אויבך (אמן במהרה בימינו) אל תשמח.

  10. נתן. הגיב:

    לאילן.

    כתבת:"העיקרון שעל התוקפן לשלם בעד תוקפנותו מעוגנת בחוק הבין לאומי".

    באמת?
    איפה?

  11. יורם גת הגיב:

    ליגאל –

    ברור כי לפי תפיסתו של הימין כל פעולה שמחזקת את הכיבוש (או בלשונם שחרור, כדבריך) היא לגיטימית וכל פעולה שמתנגדת לו אינה לגיטימית. ברור כי לפי תפיסת השמאל ההיפך הוא הנכון. הסימטריה מושלמת.

    סימטריה כזו היתה קיימת גם בין תומכי האפרטהייד למתנגדיו, בין תומכי העבדות למתנגדיהם וכן הלאה וכן הלאה. הדרך היחידה לשבור את הסימטריה היא להכריז באופן גלוי כי אנו רואים בעמדתנו המוסרית עמדה אוניברסלית המחייבת גם את אלה שמתנגדים לה. ככזו, היא משמשת כאמת המידה היחידה לבחון את מוסריותם של מעשים.

    לאחר שעשינו זאת, מתברר כי הסרבנות של השמאל מוסרית ואילו אלימות הימין (ובמידה פחותה בהרבה – סרבנות הימין) הן בלתי מוסריות.

  12. ברוך קימרלינג הגיב:

    אני חוזר ואומר, אין כל בסיס הילכתי לאיסור על וויתור חלקי "ארץ ישראל", שכן גבולות ה"ישות" הזו אינם ניתנים לקביעה לא בדורנו לא בדור אחר כלשהו אלא באמצעות דה-קונטסקטואליזציה של טקסטים והוצאתם מהקשרם בעת כתיבתם או אמירתם, וזה בדיוק מה שעושים כל הסמכויות התורניות לכאן ולכאן.

    באשר ל"שמחה בנפול אויבי" אינני רואה בינתיים כלל בנפילתם, וממילא איני יכול להיות "שמח".

    אני גם מבקש סליחה על שימושי במושג "כיבוש". בוודאי שהוא חל רק על מלפפונים בלבד ולא על אנשים ושטחים. הם כולם משוחררים, על פי כל אמות המוסר והחוק הבינלאומי. אני כן מבקש מחילה על שבילבלתי בין דגל שחור לדגל כחול לבן. טחו עיני ערוות צבעים מלראות נכוחה כמו כולם.

    ובבניין (והרס) הארץ נתנחם.

  13. לפרופ’ קימרלינג מעידו הגיב:

    אתה כמובן צודק, וכמובן תצדק אם תטען שבכל י"ג המידות שהתורה נדרשת בהן יש מידה של דה-קונטקסטואליזציה. אבל לא נראה לי שתצליח דווקא בטיעון שכזה לשכנע מישהו לחלל שבת, נניח, או לאכול חזיר. לפיכך אני חוזר וטוען: הדיון בהלכה או במקורות ההלכה, לענייננו, או שאינו רלבנטי, או שהוא עקר.

    ועוד נראה בנפילת אויבינו. או כמו שאמר מישהו לפני, "בשוב אדני את שיבת ציון היינו כחולמים".

  14. און פרץ הגיב:

    אפשר למצוא שני הבדלים בין סרבנות הימין והשמאל האחד הוא קבלת מרות החוק והנכונות ואף הרצון לשלם מחיר.

    שתיים כאשר אתה מסרב עבור עצמך או חברך הנוחיות שלו הבית שלו וכו כמובן אינו דומה לסרוב עבור ה"אחר" סרוב שהמסרב באופן אישי וחבריו אינם מרויחים ממנו דבר. לסרב בשביל החבר מהישיבה זהו סרוב הימין לסרב עבור ה"אחר" הלא מוכר רק כדי לסייע לכל אדם זהו הסרוב משמאל מי שלא מוצא את ההבדלים ילבש בבקשה מישקפיים.

  15. מנשה הגיב:

    אינני יודע מהיכן לוקח לידו פרופ’ קימרלינג את הסמכות להחליט מהו עניין הלכתי ומה לא. אם היה ניגש אחד מרבני הימין ומבקר את מחקריו של קימרלינג על הצבא הישראלי ומחקרים דומים לא היה מתייחס אליו קימרלינג ברצינות, כי הרי לכל שיח אקדמי, רבני, מזרחי, אמנותי וכדומה יש כללים וחוקים. אי אפשר לטעון שאין שום הלכה מעין זו. ניתן לומר אינני מקבל הלכה זו, אינני מעוניין לשחק במגרש ההלכתי, יש רבנים החושבים אחרת, אבל למחוק באופן כל כך מזלזל את דעותיהם- זה מלמד רק על בורות. יש תקדימים הלכתיים ברורים לסוגיה- אם כי אפשר לחלוק עליהם. וכמו שנהגו לומר בישיבות, על פי לשון התלמוד ניתי ספר ונחזי, כלומר נביא ספר ונראה.
    לא לדבר באוויר!

  16. נועה הגיב:

    אכן הבדל!
    סרבני השמאל מסרבים ללבוש מדים ולשרת בצבא, כל עוד הצבא מוגדר ככובש.
    סרבני הימין, לעומתם, לא מסרבים לשרת בצבא, אך במקרה של פקודה לפנות, יסרבו לעשות כן.
    זה לא ממש קשה לצבא, להפנות זמנית את כל המסרבים לפנות למשימה אחרת.

  17. לנתן מאילן הגיב:

    העקרון שהצד המותקף יהיה רשאי לבקש הסדרים שיבטיחו שסכנה כזו לא תקרה שוב כולל נושא טריטןריאלי מעוגנת בחוק הבין לאומי

  18. דן הגיב:

    מה שמדהים במאמר הזה הוא שאתה מציג את דעותיך לא בתור דעה, כמו שאתה אמור לעשות, אלא בתור האמת האחת והיחידה! שופט אנשים מסויימים לכף זכות ואחרים לכף חובה. הקריאה להתנגד לכיבוש באמת נוגעת ללב, אבל האם בכל מחיר? מדבריך משתמע שאין אפילו טיפה של מחשבה על מה יקרא אם כולם יחליטו לסרב, על מה יקרא אם לא תהייה לנו שום הגנה? ומה איתנו? אנו אמורים לקבל את כל מה שהצד השני מנחית עלינו באהבה ולא לעשות כלום? כי זה מה שמשתמע. לצערי, עם כל הרצון הטוב שזה כן יקרה, אניי חושבת שעם מי שעומד מולנו (החמאס- חשוב שיהיה ברור) מיצינו כבר את כל הצינורות המקובלים שלא דרשו הפעלת כוח לכן יש בי כעס על כל הסרבנים למינהם שקמו נגד היציאה למלחמה האחרונה! אני לא מבינה באיזה סוג של בועה אטומה הם חיים?? אני באמת יכולה להבין ואף להתחבר לדברים שהם אומרים בגדול אבל לא אני, ונראה לי שגם לא הם, מבינים איך זה יכול לצאת אל הפועל חוץ מביטול מוחלט שלנו! האם יש לנו זיכרון כל כך קצר שאנו לא מבינים או לא זוכרים למה כלכך חשוב שתהייה לנו מדינה יהודית- כן לעם היהודי! האם הזיכרון שלנו כלכך קצר?

  19. יוסף הגיב:

    לכל הכותבים! אולי מישהו יכול להסביר לי כיצד הוקמה המדינה?
    האם הפעולות של מקימי המדינה עמדו בקריטריונים שכל מיני מגיבים מעלים כאן?

    משום מה, לא מוזכרת כאן זכותנו על האדמה הזאת – כולה. היר בלי זה בשביל מה היה כדאי להקים מדינה דווקא כאן?

  20. ויקי פדיה הגיב:

    מדוע אין התייחסות בשרשור לזה שברוך קימרלינג ז"ל נפטר ב-2007

    — קישור —

    אגב, קוראיה הנאמנים של ויקי פדיה גם מוזמנים לתרום. עבודה העורכים כולה בהתנדבות והפרוייקט בסכנה, בדיוק כמו "הגדה"

הגיבו לאון פרץ

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים