הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-27 באוקטובר, 2004 אין תגובות

הכיכר הראשית של א-ראם היא למעשה אי תנועה קטן בלב פקק אחד גדול. התכונה ברחוב שהוא אזור הקניות העיקרי של השכונה בת 60,000 התושבים גדולה במיוחד ערב הרמדאן. הכל צפוף וסואן וצפירות המכוניות מחרישות אזניים. ובכל זאת, יש איזו התרחשות שקטה שתופסת את עין המתבונן ממש בלב הכיכר הזעירה. שם, מתחת יריעת ברזנט קטנה, ניצב שולחן ולידו כסאות. קילוח דק של אנשים זורם אל השולחן. נשים וגברים מציגים תעודות, מתיישבים וממלאים טפסים. כרזה ירוקה-שחורה-אדומה מתנוססת וקוראת להם להירשם ולהשפיע. כן, זהו משרד הרישום להצבעה בבחירות הבאות לרשויות המקומיות ולפרלמנט הפלסטיני, וכדאי להיזדרז, כי היום הוא היום האחרון להרשמה.

מבט על הכיכר והרחוב ההומה עשוי לתת את הרושם המוטעה של חיים נורמליים ושל דמוקרטיה בפעולה. אבל מי שיעלה על אחד הגגות בשכונה יקבל תמונה שונה בתכלית. נחש בטון ענק הולך וסוגר על א-ראם. חומה גבוהה מקיפה אותה ממערב וממזרח. מאה מטרים מן הכיכר בה נרשמים אנשים, בצומת הראשית הקרויה "צומת א-ראם", יש עדיין מעבר בחומה. זהו הפתח האחרון, וגם הוא עומד להיסגר בקרוב. א-ראם היא מכלאה גדולה בשלבים הסופיים להקמתה.


לו יכולנו להגביה עוד, ולהביט ממעוף הציפור, היתה התמונה הנגלית לעיננו עוד יותר עגומה. יריעת הברזנט והשולחן הממוקמים בלב הכיכר הם המקום היחיד בכל רחבי ירושלים הפלסטינית בו ניתן להירשם לבחירות. זאת מן הטעם הפשוט שממשלת ישראל סגרה את כל משרדי הרישום בירושלים. ישראל נוהגת לבקר תדיר את חוסר הדמוקרטיה בקרב הפלסטינים ובמדינות ערב. היא גם מטילה את כל האחראיות למצב הפלסטינים על הנהגתם, וטוענת ששום שינוי לא יבוא לפני שזו תתחלף. אך כשזה מגיע להליך הדמוקרטי של בחירות, ישראל מגיבה כמו שהיא רגילה. את המשרדים בירושלים סגרו שהרי מדובר "בבירה הנצחית והמאוחדת". בשאר רחבי השטחים הכבושים ניתן היה להירשם להצבעה, למי שצלח את 70 המחסומים ותלוליות העפר, את התעלות וגדרות התיל הפזורות בכל רחבי הגדה. אך האפשרות לנהל בחירות תקינות בתנאים של כיבוש וגידור ותחת אש הטנקים, אינה נראית סבירה במיוחד. זאת גם הסיבה העיקרית שאף עם סיום ההרשמה אין עדיין מועד סופי לבחירות עצמן.


בינתיים, בכיכר התרחשות חדשה. הפגנה. כמה עשרות אנשים האוחזים בשלטים עומדים בצמוד ובין המכוניות שבלאו הכי תקועות בפקק. פאדל תעבובי מ"הפורום הפלסטיני לשלום ודמוקרטיה" בא עם תושבים מהעיר העתיקה, סילואן, וואדי ג’וז – באקט סמלי של מחאה. הם מייצגים את כל אלה שהיו רוצים להירשם לבחירות, היו רוצים להצביע ולהשפיע, אך ישראל מונעת זאת מהם. אליהם מצטרפים ראש מועצת א-ראם, סרחן סליימה, וכמה מאנשיו, וגם אנחנו, כמה פעילים של תעאיוש. מחאה.


הכל מתנהל בשלוה. היות שמדובר במכרים ותיקים השיחה קולחת, ומצטרפים אליה גם הבאים להירשם וסתם עוברי אורח. ההרשמה מתנהלת לאיטה בלא הפרעה. גם הפקק מתנהל לאיטו, בלא תזוזה. הניגוד בין עצרת המחאה הזו להפגנה הקודמת שנערכה מול הבולדוזרים – כשאלה עוד בנו את החומה – זועק. אין גז מדמיע, לא מופעלת אלימות כלפי המפגינים, אין אף חייל בסביבה. האמת היא שלא אכפת לממשלת שרון אם יפגינו כאן, בגטו של א-ראם. לא אכפת לממשלה, לצבא ולציבור הישראלי דבר וחצי דבר ממה שיקרה כאן. שיסגרו את בתי הספר, שלא יגיעו לבתי החולים, שמשפחות יופרדו, שיעמדו לנצח בפקק, שירעבו. העיקר שזה יעשה מאחורי חומות הבטון, היכן שאיש לא רואה. אפילו לא כל כך אכפת אם ירשו להם שם בכיכר להצביע. מה יש, שלגטו יבחרו הנהלה.


זמן להיפרד. המועצה של סרחן טרודה בהכנות אחרונות לרמדאן בין החומות, פאדל ממהר לחוג בית בקיבוץ בנגב, ואצלנו בתעאיוש הטלפונים כבר מצלצלים מבודרוס המצויה בעוצר ובקשר למסיק, שהצבא והמתנחלים מחבלים בו. אנחנו קובעים לשוב ולהיפגש לקראת המשך המחאה המשותפת. עוד נחזור לא-ראם. אולי בסופו של דבר מישהו בכל זאת יקשיב לנו.

תגובות
נושאים: מאמרים

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים