הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-5 בנובמבר, 2004 10 תגובות

ג’ורג’ בוש, המנצח הגדול של בחירות 2004, היה ראוי לתבוסה גם בגלל הטקטיקה המלוכלכת של פעיליו במדינת המפתח, אוהיו. הם גייסו את בית המשפט המקומי, השמרני, כדי לאכוף תקנה אנטי דמוקרטית, שאפשרה להם לבדוק פרטנית את זכות ההצבעה של כל בוחר. זה לא רק עיכב את ההצבעה, אלא הפחיד בוחרים רבים מקרב אוכלוסיות המהגרים והמיעוטים. הטקטיקה הזאת עזרה לו לזכות בבחירות באוהיו, שהכריעו את המערכה כולה.

אבל כבר עתה ניתן להעריך שהמועמד הדמוקרטי האפור ג’ון קרי לא הצליח לנצל את ההתעוררות הגדולה בקרב ציבור הבוחרים בארצות הברית. כישלונותיו של הנשיא בוש בתחום הכלכלי, ההתבוססות האומללה שלו בבוץ שיצר במו ידיו בעיראק, יכלו לתדלק את מערכת הבחירות של יריב קצת יותר אטרקטיבי. קרי ניהל מערכה צמודה נגד הנשיא המכהן, אבל לא הצליח לנצח. כמו שראינו עד כה בכל התהליכים הפוליטיים המרכזיים שהתרחשו בתחילת המאה הזאת, הריאקציה הימנית חוגגת.


אין דבר המאפיין את ההבדלים התרבותיים בין הרפובליקנים והדמוקרטים יותר מאשר הסיפור המכוער של מסע האיומים והלחץ של הרפובליקנים באוהיו. ייתכן שהפוליטיקה של שתי המפלגות דומה מדי, אבל הסגנון שונה, והסגנון הוא האדם. אנשים מתקדמים בכל רחבי העולם ייחלו לראות את האשלייה הסגנונית הזאת קורמת עור וגידים גם במדיניות החוץ והפנים של נשיא חדש. כל זה לא יתממש בשנים הקרובות.


ביום הבחירות לנשיאות ארצות הברית הקשבתי לדיון מלומד ברשת סקאי, שעסק ביתרונות ובחסרונות של היחסים המיוחדים בין האמריקאים לבריטים. זה היה מרתק, כיוון שכל הדוברים היותר אינטיליגנטיים (כלומר, אלה שהסכמתי איתם) סברו שוואשינגטון גורמת נזק רב למדיניות החוץ הבריטית, בין השאר כיוון שהנשיא ג’ורג’ בוש גורר את ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר להרפתקאות מסוכנות ומיותרות במזרח התיכון ולתמיכה עיוורת ובלתי מבוקרת בישראל. הדוברים הפחות מתוחכמים נקטו בשפה ביטחוניסטית, מחרחרת פחד ומדנים, וראו בבוש את מגן הערכים המערביים נגד הברבריות. אילו ערכים? וממתי הפונדמנטליזם הפרימיטיבי של הימין האמריקאי מייצג אותם לעומת אירופה? על השאלות הנוקבות האלה תומכי בוש הבריטים לא טרחו כלל לענות.


למרבה הצער הטיעון המרכזי של מתנגדיו של בוש בבריטניה איננו רלבנטי למציאות הישראלית. לאירופים, וגם לבריטים, אינטרסים מנוגדים לאלה של ארצות הברית, גם, ואולי בעיקר, במזרח התיכון. בישראל, כמובן, התמיכה האמריקאית (ולכן גם התמיכה שלנו במדיניות החוץ של וואשינגטון) היא תמצית הפוליטיקה הישראלית ונשמת אפה.


בשבוע שעבר הסבירה שרת החינוך לימור לבנת את ההתקפלות שלה מהמרד הדרמטי והקצת מגוחך נגד ראש הממשלה אריאל שרון בנושא ההתנתקות. היא נשמעה כנה לחלוטין ובהחלט האמנתי לה. החינוך שלה, המינוח שעליו גדלה, המערכת הרגשית והסמלית שלה – כל אלה מחייבים תמיכה מוחלטת בארץ ישראל השלמה, התנגדות לכל נסיגה, ואהדה כלפי המתנחלים. אבל גם היא הבינה, שבלי תמיכה מוואשינגטון אין לגיטימיות ואין רלבנטיות לאף ממשלה ישראלית. המסקנה הנובעת מהנחת היסוד הזאת היא, שניתן להתנגד לאמריקאים רק בפוליטיקה של שוליים ולא בפוזה הממלכתית של הליכוד העכשווי. ואכן, מנחם בגין עלה על בריקדות נגד השילומים מגרמניה בראשית 1952, בראש סיעה כמעט מרוסקת של 8 ח"כים. הציבור העדיף אז את הריאליזם האכזרי (והחומרני) של דוד בן-גוריון. הישראלים של היום רוצים לשמור על זיקה לוואשינגטון כמעט בכל מחיר, ובלעדיה לא ניתן לשלוט במדינת ישראל. את העובדה הבסיסית הזאת תופס גם בנימין נתניהו, איש הימין האמריקאי בכל רמ"ח אבריו.


התמיכה המוחלטת בארצות הברית ובמדיניות שלה מאפיינת את כל המפלגות הציוניות וגם את התקשורת הישראלית. כל הזירה הפוליטית שלנו תמכה בשתי המלחמות התוקפניות נגד עיראק, וממנה אין לצפות לעירעור רציני על הגלובליזציה ועל ההגמוניה האמריקאית בכלכלה העולמית, תוך ניצול מחפיר וקניבאלי של המדינות העניות. כל הסקרים מצביעים על כך שישראל היא המדינה הכי פרו-אמריקאית בעולם, והקרע המוחלט בין השמאל הציוני לאזרחים הערבים נובע בחלקו מהמגמה הזאת. אפילו הסנטימנט של המיעוט היוני למועמד הדמוקרטי ג’ון קרי, מול התמיכה הגלויה והסמויה של הרוב בג’ורג’ בוש, מלמדת המון על הפוליטיקה הישראלית. ביח"ד ובקרב יוני העבודה ניתן למצוא את תומכיו של קרי, בעיקר מסיבות אסתטיות וסנטימנטליות. במרכז הלאומני מקננים תומכי ג’ורג’ בוש, ואילו בימין ההתלבטות היא בין בוש לבין חשדנות כללית בכל "הגויים", כולל בשליטים שלנו היושבים בוואשינגטון. ניתן אולי לנסח את הדברים כך: התמיכה בקרי משקפת את עומק הנכונות לנסיגה; התמיכה בבוש מסמלת את התקווה שיאריכו לנו את הרישיון של אין-עם-מי-לדבר, כלשון הזהב של דב וייסגלס. ההתנגדות מימין לכל זיקה של תכתיב אמריקאי מייצגת את האמונה שבורא העולם ייחלץ אותנו מכל צרה, בלי קשר למציאות בשטח. חלק מהדוגלים בעמדה הזאת מקרב הציבור החילוני הנִצי, מאמינים שנוכל לשכנע את האמריקאים שהאינטרס שלנו זהה לזה שלהם. כל אלה, אנשים כמו עוזי לנדאו, בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן, תומכים כמובן בבוש.


האמונה הכמעט מיסטית בגורם האמריקאי איפיינה גם את השמאל הציוני בשלושים השנים האחרונות. רבים קיוו בגלוי ללחץ אמריקאי מאסיבי על ממשלת ישראל לפירוק התנחלויות ולנסיגה מהשטחים. עד כה, התקוות לא התממשו בשטח, ורק החלטתו של שרון לבצע את תוכנית ההתנתקות מהווה עבורם בשורה כלשהי. בחודשים שקדמו לבחירות עסקו רוב הפרשנים הישראלים בספקולציות על המדיניות העתידית של המועמדים במזרח התיכון. בוש תמך בשרון, אבל בקדנציה השנייה הוא יהיה פטור משיקולי בחירות כיוון שהחוקה האמריקאית אוסרת עליו להתמודד פעם נוספת; קרי הוא חשוד, משום שהליברליזם היחסי שלו ושל אנשיו מקרב אותם למדיניות האירופית. הרמוניה בין אירופה לבין ארצות הברית נתפסת על ידי הממסד הישראלי כאסון מדיני וביטחוני.


יש אצלנו נטייה להגזים במשמעות הפערים בין קרי לבין בוש. שניהם מחוייבים להגמוניה אמריקאית במערכת הבינלאומית, ולהמשך קיומה של זירה חד-קוטבית, המאכלסת מעצמה גדולה אחת בלבד. שניהם ימשיכו לתמוך בגלובליזציה, המקנה לארצות הברית יתרונות כלכליים עצומים, וגם השיפורים שקרי מציע במערכת הרווחה האמריקאית הם שוליים. הקניבליזם הרכושני, האכזרי, חסר המעצורים, היה דומיננטי גם תחת קרי, שהיה מבצע רק שינויים קוסמטיים שיקטינו במשהו את ההתמרמרות בשכונות העוני בערים הגדולות. פרשנים ליברלים רציניים הביעו את הסברה, שבוש וקרי נשענו במערכת התעמולה שלהם על מניפולציות של הפחד המבעת בשנים האחרונות את ציבור המצביעים בארצות הברית. בוש הבליט את הטרור, נפנף ללא הרף ביום המר והנמהר של 9/11, ונטף שנאת זרים ולאומנות אמריקאית אדומת צוואר; קרי, לעומתו, ניפח את הסכנות האקולוגיות ולא בחל בדמגוגיה סוציאלית. עם זאת, עלייתו של קרי היתה כרוכה באיוש תפקידי מפתח בממשל בוואשינגטון בדמויות חדשות, שכמה מהן התנגדו בכל תוקף לתוקפנות הנואלת נגד עיראק וחושבות ברצינות על תיאום מדיניות החוץ עם האיחוד האירופי. לשוחרי השלום האמיתיים בישראל, מדובר בבשורה טובה.


בחירתו מחדש של בוש מבטיחה לנו more of the same. אותם פקידים מפוטמים ומושחתים, אותו אתוס תוקפני על גבול הפאשיזם, אותה שינאה מהולה בפחד, שמאפיינת את יחסם של בעלי זכויות היתר למקופחים. וגם אותם סוכנים של חברות הנשק, חברות הנפט ושאר הקונגלומראטים, שמטילים מצור על קובה אבל מטפחים חברות מושחתות בעולם השלישי שהמשטרים שלהן נוחים למדיניות החוץ האנוכית של וואשינגטון.


בחירתו של קרי, נס שלא קרה, היתה מייצגת לפחות שינוי סמלי והפנמת הלקחים המרים של הרפתקת הדמים בעיראק. היה בה אולי גם סממן של התקוממות נגד התפשטות העוני, העזובה, מצוקת הדיור ומחדלי מערכת הבריאות והחינוך בכל רחבי ארצות הברית. ייתכן שקרי לא היה עושה גדולות ונצורות בנושאים האלה, אבל הרטוריקה של האגואיזם הקדוש היתה משתנה. במעט חמלה, תחת הציניות של השבעים, טמון גם פוטנציאל של שינוי בהתנהלות של המדיניות הגלובלית של ארצות הברית.


אין לנו שמץ של אמון בקרי, אבל יש לנו כמויות מסחריות של אי-אמון בבוש. אם מישהו בממשל כלשהו היה זורק את יועצו של שרון דובי וייסגלס מכל המדרגות של מחלקת המדינה האמריקאית, היינו רואים בזה צדק פואטי, שהוא תחליף עלוב לצדק אמיתי. רבים מאיתנו השקיעו שוב אנרגייה רגשית רבה בחלום המתוק, שאולי קרי ואנשיו ינצחו וידחקו בישראל לדבר עם מנהיגות פלסטינית כלשהי, ואז יישלל משרון הרישיון לנהל מדיניות שרירותית וחד-צדדית ולאכוף את רצונו על אחרים. האכזבה היא מרה. בעצם נוכל לומר בוודאות, שהנשיא בוש הוא פרו-ישראלי עד כדי כך, שההתקדמות לשלום תהיה בלתי אפשרית.

תגובות
נושאים: מאמרים

10 תגובות

  1. סינדי הגיב:

    — קישור —

    מאמר של השמאל, המסביר מדוע לא להגר לקנדה, בין היתר בגלל האחריות למתרחש שם וגם כלפי העולם. רשימה יפה, והייתי מוסיפה מניסיון אישי בקנדה שהם מאד לא אוהבים אמריקאים, גם אם הם דיסידנטים. באשר לנימוק העשירי וההיתולי המתאר את מזג האויר בקנדה…זה דוקא לא ממש תופס. בחלק המערבי-דרומי של קנדה מזג האויר נפלא, כמובן לא בהשוואה לקליפורניה, אבל בהחלט ביחס לשאר חלקי ארצות הברית.
    קנדה קלטה עשרות אלפים אמריקאים בזמן מלחמת וייטנם, וכיום מתחילה איזו יציאת מצרים של הומוסקסואלים מארצות הברית. אנקדוטה היסטורית, בביוגרפיה המצויינת של טרויה, על טולסטוי נזכרת תקרית מעניינת שבסופה היגרה כת רוסית שלמה, על אלפיה, לקנדה, עקב התנכלויות מצד הצאר. כל "חטאם" היה שהטיפו לפציפיזם במסגרת תפיסתם הדתית.
    כך שקנדה כבר קלטה מתנגדי מלחמה מאז סוף המאה התשע עשרה.
    הבעיה המרכזית בטיעון של "המהגרים" הוא שבוש לא מתכוון להניח לאחרים, ועוד שכנים כל כך סמוכים, לנהל מדיניות המתנגשת במפורש במטרותיו האסטרטגיות. לארה"ב דרכים משלה להפעיל לחצים על קנדה "ליישר קו", ומאזו הכוחות נוטה בפירוש לטובת ארה"ב, כך שהמשחק הוא עדין, אבל לא יפתור את הבעיה בשורשה. קנדה מונה פחות מעשירית אוכלוסי ארה"ב, שחלק גדול מהם זה הצרפתים שמנהלים קרב משל עצמם, והרבה אינדיאנים שלא ממש משתלבים בתמונה המרכזית. עם מספר כה קטן ושטח גדול כל כך, אין לקנדה סיכוי להיכנס לעימות חזיתי עם ארה"ב והיא חשופה להשתלטות כלכלית. סקירה מרתקת של ההיסטוריה של היחסים בין שתי המדינות, עם "זוית יהודית" כמובן, מצויה בספרה של אן מארי מקדונלד "THE WAY THE CROW FLIES" המספר על תקופת קנדי ומשבר מפרץ החזירים. ניראה שהסופרת עורכת השוואה בין תקופה זו לבין מלחמת עירק.
    השמאל בארצות הברית די מנוטרל מאז שנות השמונים, הכוונה למתנגדים החריפים לאימפריאליזם האמריקאי. ישראל, כאשר יחלפו ענני ההתלהבות מחיבוק הדוב של בוש (שבזנבו ודאי נעוץ עוקץ, כמו בכל חיבוק כזה) – תגלה שהיא לא שונה מכלל העולם, ומהווה עוד יעד שיווקי לארצות הברית.

  2. הגרמני הגיב:

    חיים שלום,
    אינני תומך בבוש-אפילו רחוק מזה.
    בבחירות אלו לנשיאות בהשוואה לבחירות הקודמות:בוש-אל גור נצפו שתי תופעות מעניינות.
    הראשונה, רוב לבוש גם במניין הקולות הכללי, בניגוד לרוב לגור בבחירות הקודמות שבהן הכריעה השיטה הדמוקרטית המוזרה באמריקה.
    השנייה, אמריקאים רבים שהצביעו לבוש, מכיוון שקרי היה עבורם מועמד נסתר. מועמד דמוקרטי שלעולם לא כיהן כמושל, או שנשא בתפקיד כלשהוא בממשל קלינטון.
    בניגוד לחיים אני מאמין בשינוי בפוליטיקה האמריקאית בארבע השנים הקרובות. ללא לחץ משמעותי מלובים כאלו ואחרים, יוכל בוש לחזר אחרי העולם הערבי, ובראשותו סעודיה, איתם קשור הוא ומשפחתו(ובמיוחד אביו), בקשרים אישיים-מסחריים רבי שנים.
    את בוש הבן והעומדים מאחוריו, קרי אביו וצ’ייני, מעניין הדלק יותר מכל דבר אחר. מלבד גושים דמוקרטיים בחופים המערבי והמזרחי הרי שרוב אמריקה רפובליקנית מהגרביים ועד לכובע. את רוב האמריקאים מעניין מחיר גאלון בנזין יותר מאמנת קיוטו ונושאים הקשורים באיכות הסביבה.
    לפיכך אני צופה ללחץ מסיבי על ישראל בשנות הכהונה הנוכחית להגיע להסדר שבסופו מדינה פלשתינית, וזאת בכדיי לפצות, ולו במעט, על מדיניות אנטי-ערבית בשנים הקודמות.

  3. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    הבחירה בבוש מהווה הוכחה נוספת, בפעם המי-יוד-כמה, על הנטיה האי-ליברלית, הדורסנית, הכובשנית, הנוצרית-פוריטנית, השמרנית, הבוטה והמחוספסת, של החברה האמריקאית – ה"דמוקרטיה" המובילה בעולם.
    עם זאת, התיקתוק האופטימי מאחורי עורפי מזליף תחזית לא מפונטזת של לחץ אמריקאי מסיבי על ממשלת שרון לפינוי מאחזים ולמימוש הקמת המדינה הפלשתינאית.
    שמתם לב בוודאי, עת הותקל בוש על-ידי שאלה דיסאינפורמטיבית של עיתונאי בדבר התגובה על מות ערפאת. הנשיא גמגם מעט, ומשהתעשת הודה בפה מלא כי כוונת המימשל היא הקמת מדינה פלשתינאית עצמאית לצד מדינת ישראל. אינשאללה!!!

  4. שאלה לחיים ברעם הגיב:

    חיים
    האם אתה מוכן לפרט בנוגע לבדיקת זכות ההצעה באוהיו ?
    מיהו שהסמך לבצע את הבדיקה, מתי ואיפה ובאיזה אופן ?

    יורם בר-חיים

  5. כפיר הגיב:

    אני מאוד מכבד את הרעיונות הנעלים המקדמים את תפישת העולם של חיים ברעם. מן גישה ליברלית שזורה בסוציאליזם מתקדם. יחד עם זאת, יש לי בעיה מאוד רצינית למצוא דוגמאות לאידיליה כזו שגם עבדה. בתמימותי אני אף פעם לא מבין מה הוא מציע. אני באמת אשמח אם יום אחד חיים יואיל בטובו לכתוב מאמר המתאר את העולם לתפישתו בעוד כמה עשורים – נניח ובמידה ומנהיגים יאמצו את תפישתו. ואיך לדעתו מבחינה ריאלית מגיעים לשם. או מגיעים לשם בהתחשב בטבע האדם? אולי יש לחיים משהוא לספר לנו על טבע האדם ששלושה מילניומים, לפחות, לא הצליחו. אני לא מוצא חוכמה גדולה באימוץ תפקיד של מוחה נצחי. אז מה לך יש להציע? למיטב הבנתי העולם מעולם לא היה במצב טוב יותר, וזאת למרות ההגמוניה האמריקאית, ולעיתים אף בזכותה.

    ראשית, למען הסר ספק, אני גם לא מחבב את בוש במיוחד, אולם:

    ה"משוחדות של העולם" מתבססת במאמר ע"פ המשוחדות של הכותב. היו בחירות דמוקרטיות בארה"ב. למען האמת, בוש זכה בפער לא קטן. ההפרש עומד על כשלושה וחצי מיליון מצביעים. בוש גם זכה במדינות המפתח אוהיו ופלורידה, כמו גם בניו מקסיקו; ומן הסתם זכה במספר גבוה מאוד של אלקטורים. זהו ניצחון לא קטן במושגים אמריקאים. אלה הם עובדות. הבכיינות המסוגננת של חיים כשעניין כלשהוא לא משרת את תפיסת עולמו היא מגוחכת.

    מעניין לעניין באותו עניין, הפטרונות של חיים ברעם כלפי אוכלוסיות מיעוטים שאותם הוא מתיימר לייצג היא בלתי נסבלת. למה בדיוק התכוון חיים כשהוא כותב שתהליך זה "הפחיד" את הבוחרים מאוכלוסיות המיעוטים. להזכירו הם אזרחים, לא שוהים בלתי חוקיים. במידה וחיים ברעם האינטלקטואל, המודע והאמיץ, היה אזרח אמריקאי, תושב מדינת אוהיו, הוא לא היה "מפחד". יש גם פטרונות כלפי מיעוטים באזורנו, ואף על פי שחיים ברעם חושב שהוא מגן שבטם, הוא פטרון וגאוותן לא קטן.

    בית המשפט העליון האמריקאי אישר לרפובליקנים להציב פקחים (משפטנים) מכיוון שהיו אלפי, ועשרות אלפי מצביעים, רובם דמוקרטים, הרשומים בשני שמות ובשמות פיקטיביים. הידעתם שדונלד דק הצביע באוהיו? גם הדמוקרטים יכלו להציב פקחים. הם בחרו לא לעשות כן, מכיוון שהתקפה על הצבת פקחים רפובליקנים, לדעתם, הייתה בעלת ערך רב יותר מאשר להציב פקחים משלהם.

  6. עדי – דמוקרטים מאוכזבים לקנדה הגיב:

    אני מזהה אצל ברעם אמפטיה לדמוקרטים לה גם אני שותפה
    ליבי עם הדמוקרטים שעשו מאמץ אדיר בבחירות אלה ולא צלחו. אמריקה מחולקת כיום כפי שלא היתה זמן רב.
    קראתי שיום לאחר היודע תוצאות הבחירות נרשמו למעלה ממאה אלף(!) כניסות לאתר ההגירה של ממשלת קנדה. האופנה האחרונה בקרב הפרוגרסיבים האמריקנים היא לדבר על עזיבה לקנדה, שמשטרה החברתי המתקדם הוא דגם עבור רבים מהם
    חלק מהם הציעו גם את האפשרות שמדינות צפון-מזרח ומדינות המערב בהם זכו הדמוקרטים יפרשו מארצות-הברית, ישאירו את בוש והפונדמנטליסטים לבדם, ויצטרפו לקנדה….
    ראו מפה בקשור הבא
    — קישור —

  7. עדי- סרבני שירות הגיב:

    אני חושבת שאמריקנים רדיקלים (שמאל אמיתי)יעשו בחוכמה אם יעזבו לקנדה ויחזקו אותה, במקום לנהל מאבק כמעט אבוד באמריקה. אגב, שני חיילים אמריקנים שסירבו לשרת בעירק ביקשו מעמד של פליט בקנדה. עדיין לא הוחלט מה יהיה גורלם, אך שמעתי שביחס לסרבני שירות מישראל הקנדים פתוחים ומסבירי פנים.
    לפחות ארבעה ישראלים סרבנים קיבלו מעמד פליט בקנדה בזמן האחרון

  8. סינדי הגיב:

    צ"ל "תשאיר אותם בקנדה" כמובן

  9. סינדי הגיב:

    ועוד תיקון צ"ל "מה זה אומר על ישראל כפרוייקט"…אוף כמה שגיאות על הבוקר

  10. סינדי הגיב:

    זו שאלה מעניינת, ואני נוטה להסכים שהשמאל הרדיקלי עדיף לו שיצא מארה"ב בשלב זה לקנדה אוסטרליה או אירופה. אבל זו קבוצה לא גדולה גם ככה, אלא חשובה מספיק לכולנו כדי שלא ינטרלו אותם. רבים בקרב השמאל הזה אינם אמריקאים ממילא, אלא מהגרים שעברו לשם בעשורים האחרונים. פגשתי אחד האמריקאים האלה שהגישו תביעה, בחור חמוד להפליא, ולפחות נכון לחודש יולי לא היתה החלטה, והם העריכו שלא יהיה ניצחון חד וחלק אלא מעין "פשרה" שתשאיר אותם בארה"ב מבלי להרגיז את הדרקון.אשתו אגב היא ממוצא וייטנמי…
    השאלה היא אחרת, לדעתי, מה ההצעה שלך לישראלים מן השמאל הרדיקלי או לסרבנים ? האם גם כן יציאת מצרים ? מה זה אומר על כ"פרוייקט" ? אני מאד חצויה בנושא הזה. יש אומרים להאבק על הבית ויש האומרים שזה ממילא הבית של מישהו אחר. זה נוגע לשאלות עמוקות של זהות, ואני רק מעלה על קצה המזלג. כמובן, זה לא המצב של אמריקאי או מהגר אמריקאי שיעזוב עכשיו את ארה"ב עד שוך בוש.

הגיבו לסינדי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים