הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-8 בנובמבר, 2004 21 תגובות

לא חשוב איפה ייקבר כאשר ילך לעולמו – בבוא היום תעביר ממשלת פלסטין החופשית את עצמותיו להר הבית, כפי שהעברנו אנחנו את עצמות בנימין זאב הרצל וזאב ז’בוטינסקי להר הרצל. הוא אחד המנהיגים הגדולים שקמו אחרי מלחמת העולם השנייה. שיעור קומתו של מנהיג אינו נקבע רק על פי גודל הישגיו, אלא גם על פי גודל המכשולים שעימם היה עליו להתמודד. מבחינה זו אין בעולם כולו מתחרה ליאסר ערפאת: שום מנהיג בן דורו לא נדרש לעמוד במבחנים כה אכזריים ולהתגבר על מהמורות כה מרתיעות כמוהו.

כאשר עלה על במת ההיסטוריה, בסוף שנות ה-50, היה העם הפלסטיני קרוב לחידלון. השם פלסטין נמחק מן המפה הגיאוגרפית והפוליטית. ישראל, ירדן ומצרים חילקו ביניהן את הארץ. העולם החליט שאין יחידה לאומית פלסטינית, שהעם הפלסטיני חדל מלהתקיים כמו האומות האינדיאניות באמריקה – אם בכלל היה קיים אי-פעם.


אמנם, בעולם הערבי עוד דובר על "הבעיה הפלסטינית", אך היא שימשה רק ככדור משחק בין המשטרים הערביים. כל אחד מהם ביקש להפקיע את "העניין הפלסטיני" לטובת עצמו, תוך דיכוי ברוטאלי של כל זיק יוזמה פלסטינית עצמאית. כמעט כל הפלסטינים חיו תחת דיקטטורות דורסניות, ורובם בתנאים משפילים. כאשר הקים יאסר ערפאת, אז מהנדס צעיר בכוויית, את "תנועת השחרור הפלסטינית" (שראשי התיבות שלה במהופך הם פת"ח), התכוון בראש וראשונה לשחרור עמו מעול השליטים הערביים, תוך החזרת יכולתו לדבר ולפעול בשם עצמו. זאת היתה המהפכה הראשונה של האיש שחולל בימי חייו לפחות שלוש מהפכות גדולות.


מהפכה זו היתה מסוכנת מאוד. לפת"ח לא היה בסיס עצמאי. הוא נאלץ לפעול בארצות הערביות – שם נרדפו פעיליו לרוב עד צוואר. באחד הימים, לדוגמה, כשסירב ערפאת למלא את פקודות השליט הסורי התורני, הושלכה כל הנהגת התנועה, וערפאת בראשה, לכלא. רק אום ג’יהאד, אשתו של אבו-ג’יהאד, נשארה בחוץ וקיבלה לידיה את הפיקוד על הלוחמים.


השנים ההן גיבשו את הסגנון המיוחד של ערפאת. הוא היה צריך לתמרן בין השליטים הערביים, להשתמש בכל התחבולות האפשריות, להשמיע חצאי-אמיתות וכפל-לשון, לחמוק ממלכודות ולעקוף מהמורות. הוא הפך לרב-אמן עולמי של תמרונים. כך הציל את התנועה בימי חולשתה, עד שהפכה לכוח חשוב.


גמאל עבד-אל-נאצר, השליט המצרי שהיה אז הגיבור הבלתי-מעורער של העולם הערבי כולו, חשש מפני עליית הכוח הפלסטיני העצמאי. כדי להחניקו בעודו באיבו, הקים את "ארגון השחרור הפלסטיני" (אש"ף) והעמיד בראשו את אחמד שוקיירי, שכיר-חרב פוליטי. אבל אחרי תבוסתם המבישה של הצבאות הערביים במלחמת ששת-הימים (יוני 1967) ומה שנראה כניצחון מחשמל של פת"ח על צה"ל בקרב כראמה (מארס 1968), השתלט פת"ח על אש"ף, וערפאת הפך למנהיג הבלתי-מעורער של המאבק הפלסטיני כולו.


באמצע שנות ה-60 פתח ערפאת במהפכה השנייה שלו – המאבק המזוין בישראל. היומרה היתה כמעט מגוחכת: קומץ של לוחמי-גרילה, לא הכי-מיומנים, כמעט בלי נשק, נגד העוצמה הכבירה של צה"ל. ולא בארץ של הרים ובקעות וג’ונגלים בלתי-עבירים, אלא בארץ קטנה ומיושבת. אבל המאבק הזה העלה את העניין הפלסטיני על סדר-היום העולמי. הדבר חייב להיאמר בגלוי: לולא הפיגועים הרצחניים לא היה העולם שם לב לעם פלסטיני המשווע לקיום ולחרות. כתוצאה מכך הוכר אש"ף כ"נציגו הבלעדי של העם הפלסטיני" המפוזר, ולפני שלושים שנה הוזמן ערפאת לשאת את נאומו ההיסטורי בעצרת האו"ם: "ביד האחת אני מחזיק ברובה, וביד השנייה בענף-זית".


בשביל ערפאת היה המאבק המזוין אמצעי, ותו לא. לא אידיאולוגיה, לא מטרה בפני עצמה. היה ברור לו שהמכשיר הזה אמנם עוזר לגבש את העם הפלסטיני ולזכות בהכרה בינלאומית, אך לא ינצח את ישראל.


מלחמת יום-כיפור (אוקטובר 1973) גרמה למפנה הבא בתפיסתו. הוא ראה שאחרי ניצחון התחלתי מדהים נעצרו צבאות מצרים וסוריה, ובסוף היתה יד צה"ל על העליונה. זה שיכנע אותו סופית שאי-אפשר להגשים את המטרות הפלסטיניות בכוח הנשק.


לכן, מיד אחרי תום מלחמת יום-הכיפורים, פתח ערפאת במהפכה השלישית שלו: הוא החליט שעל אש"ף להגיע להסכם עם ישראל ולהסתפק במדינה פלסטינית בגדה המערבית ורצועת עזה בלבד.


זה העמיד בפניו תפקיד היסטורי חדש: לשכנע את העם הפלסטיני לוותר על עמדתו ההיסטורית, ששללה את קיום מדינת-ישראל, ולהסתפק במדינה ב-22% משטח פלסטין שלפני 1948. אף שלא אמר זאת בפה מלא, היה ברור שפירוש הדבר גם ויתור על שיבתם הבלתי-מוגבלת של הפליטים לשטח ישראל.


הוא התחיל לפעול להשגת מטרה זו כדרכו – בסבלנות, בעקשנות ובתחבולות, שני צעדים קדימה, צעד אחד אחורה. על גודל המהפכה תעיד העובדה, שעוד ב-1970 פירסם אש"ף בביירות ספר, שבו תקף בחריפות את פתרון-שתי-המדינות (הוא נקרא בספר "תוכנית אבנרי", מפני שהייתי אז הטוען העיקרי לפתרון זה). הצדק ההיסטורי מחייב לקבוע שערפאת הגה את הסכם-אוסלו בשעה שגם יצחק רבין וגם שמעון פרס דבקו עדיין ב"אופציה הירדנית" חסרת-השחר. בין שלושת מקבלי פרס-נובל לשלום, ערפאת היה זכאי לו ביותר.


מ-1974 והלאה הייתי עד-ראייה למאמצים האדירים שהשקיע ערפאת כדי להביא את עמו לקבלת הגישה החדשה. צעד אחרי צעד קיבלה המועצה הלאומית הפלסטינית את הגישה הזאת, החל בהחלטה להקים שלטון פלסטיני "בכל חלק מהמולדת שישוחרר מידי ישראל" ועד להחלטה ההיסטורית ב-1988 להקים את המדינה הפלסטינית לצד ישראל.


הטרגדיה של ערפאת (ושלנו) היתה שככל שהתקרב לפתרון שלום, ממשלות ישראל התרחקו ממנו. תנאי-המינימום של ערפאת היו ברורים, ולא השתנו מאז 1974: מדינה פלסטינית בגדה וברצועה; ריבונות במזרח ירושלים (ובכללה הר-הבית, אך בלי הכותל המערבי והרובע היהודי); החזרת הקו הירוק עם אפשרות לחילופי-שטחים מצומצמים ושווים; פירוק כל ההתנחלויות בשטח הפלסטיני ופתרון בעיית-הפליטים תוך הסכמה עם ישראל. בעיני הפלסטינים זהו המינימום שבמינימום, ולכן אין הם יכולים לסגת ממנו.


יתכן מאוד שיצחק רבין התקרב לפתרון זה בסוף ימיו, כאשר הכריז בטלוויזיה שערפאת הוא "השותף שלי". כל יורשיו התנגדו לו. הם לא רצו לוותר על ההתנחלויות, אלא להיפך, להרחיבן בהתמדה. הם התנגדו לקביעת גבולות נוקשים, מפני שהתפיסה הציונית שלהם שאפה להתרחבות מתמדת. לכן ראו בערפאת אויב מסוכן ועשו את הכל כדי לשבור אותו, בין השאר על-ידי מסע חסר-תקדים של דמוניזציה אישית. כך גולדה מאיר ("אין דבר כזה כמו עם פלסטיני"), כך מנחם בגין ("חיה דו-רגלית; האיש עם השערות על הפנים; היטלר הפלסטיני), כך בנימין נתניהו, כך אהוד ברק ("קרעתי את המסכה מעל פניו"), כך אריאל שרון, שניסה להרוג אותו בביירות והמשיך לנסות זאת בהתמדה מאז.


שום לוחם-שחרור בחצי-המאה האחרונה לא עמד מול מכשולים כל-כך אדירים כמוהו. מול הפלסטינים לא עמדה מדינה קולוניאלית שנואה או מיעוט גזעני מעורר סלידה, אלא מדינה שקמה אחרי השואה, ושכל העולם חש אליה אהדה ורגשי-אשמה. מכל הבחינות – הצבאיות, הכלכליות והטכנולוגיות, החברה הישראלית עולה על הפלסטינית פי מאה. כאשר נדרש ערפאת להקים את הרשות הפלסטינית, לא קיבל לידיו מדינה מתפקדת, כמו נלסון מנדלה או פידל קסטרו, אלא אזורים מופרדים, מדולדלים, שתשתיתם נהרסה באופן שיטתי בעשרות שנות כיבוש. הוא לא קיבל לידיו ציבור היושב על אדמתו, אלא עם שמחצית בניו הם פליטים מפוזרים בעולם ומחציתו השנייה מורכבת מחברה שסועה מבחינה פוליטית, כלכלית ודתית. כל זה בעוד מלחמת-השחרור הפלסטינית נמשכת.


להחזיק את החבילה הזאת ביחד ולהנהיגה לקראת מטרתה בתנאים אלה, צעד אחר צעד, זהו ההישג ההיסטורי של ערפאת.


לאיש גדול יש חסרונות גדולים. אחד מחסרונותיו הוא נטייתו לקבל את כל ההחלטות לבדו, בייחוד אחרי שכל שותפיו הקרובים נהרגו. על כך אמר לי פעם אחד מגדולי מבקריו: "זאת לא אשמתו. אנחנו אשמים. במשך עשרות שנים התרגלנו לברוח מכל ההחלטות הקשות, שחייבו אומץ-לב ותעוזה. תמיד אמרנו: שערפאת יחליט".


וערפאת באמת החליט. כדרכו של מנהיג אמיתי, הלך פעמים רבות לפני המחנה, ומשך את עמו אחריו. כך בהתמודדות עם השליטים הערביים, כך ביציאתו למאבק המזוין, כך בהושיטו את ידו לישראל. על אומץ הלב הזה רוחש לו עמו אמון, כבוד ואהבה, הגוברים על כל דברי הביקורת.


אם ילך יאסר ערפאת לעולמו, תפסיד ישראל אויב גדול, שהיה מוכן להיות שותף ובעל-ברית.


ככל שיעברו השנים, כך יגדל ויתעצם שיעור-קומתו בזיכרון ההיסטורי. ואשר לי: הערכתי אותו כפטריוט פלסטיני, הערצתי את אומץ-לבו, הבנתי את האילוצים שביניהם תימרן, ראיתי בו שותף לבניין עתיד חדש לשני עמינו, הוקרתי אותו כאדם.


כדברי המלט: "בסך הכל הוא היה איש, לעולם לא אראה עוד אחד כמוהו".

תגובות
נושאים: מאמרים

21 תגובות

  1. ראובן שמבדוי הגיב:

    הכל טוב ויפה למעט העובדה שערפאת הינו טרוריסט. ההספד הבאמת מרגש שאורי אבנרי כתב לערפאת הן מבחינה אישית והן מבחינה היסטורית חוטא מבלי להזכיר את המילים במפורש, טרוריסט. אפשר להתווכח על טרור כנשק לגיטימי/לא לגיטימי ושאר הנימוקים אבל אי אפשר שלא להזכיר את במאומה את הפשעים האיומים שיאסר ערפאת היה אחראי עליהם.

    אני יודע שמקטרגים על ערפאת והיותו טרוריסט אין ספור פעמים (ודווקא אלה שנקטו בשיטות טרור במהלך ההיסטוריה), וסנגורים כמעט ואין. אך עדיין, לא ניתן להציג כך דברים.

  2. קובי הגיב:

    מה דעתו של אורי אבנרי לגבי הפשעים הלא מוצדקים שביצע אירגונו אש"ף בהנהגתו של ערפת נגד הנוצרים בלבנון אונס.ביזה ורצח האים יש לו הסבר לכך

  3. עופר יהלום הגיב:

    ראשית עלי לומר שאני מאוד מעריך את אורי אבנרי, ומאז ילדותי הייתי קורא קבוע של כתבותיו בעיתון "העולם הזה" ומאוחר יותר בפירסומים אחרים, למרות שלא בהכרח הסכמתי עם הדעות שהביע.

    נקודה אחת במאמרו הנוכחי משכה את תשומת לבי, והי הטענה כאילו מדינה פלסטינית בקווי 67 תכלול 22 אחוז מהארץ. ובכן, מר אבנרי, טעות בידך – לארצות אין כלל גבולות, רק למדינות, וגם לאלה יש נטייה להשתנות לעתים.

    אם אדם אחד אומר שגבולות הארץ הם מהים עד הירדן, והשני אומר שהגבולות הם מתעלת סואץ ועד הפרת, לא ניתן לומר שאחד מהם צודק והשני טועה, או אפילו שיש איזו אמת באמצע, מכיוון שזהו עניין סוביקטיווי לחלוטין. אותם 22 אחוז הם משטח המנדט הבריטי כפי שנקבעו בשנת 1922 בצורה שרירותית, כמו כל גבול אחר בהיסטוריה.

    העקרונות שמהם מתחייבת הקמתה של מדינה פלסטינית לפי קווי 67 הם הגדרה העצמית של תושבי כל יישוב או איזור והרצף הטריטוריאלי בין יישובים המשתייכים לאותה מדינה. ומכאן גם דעתי שאין למסור את מרכז ודרום הגולן לסורים, מכיוון שזה נוגד את רצונם של רוב התושבים שם.

  4. אורן אנטין הגיב:

    הרבה דברים נכונים נאמרו כאן, אבל מה עם קצת איזון ? אבנרי לא התייחס לשחיתות ולגניבת כספי העם הפלשתינאי והעברתם על ידי ערפאת לחשבונות פרטיים. האבות המייסדים שלנו לא שלחו את ידם אל כספו של עמם כמו ערפאת, כך שמבלי להמעיט מחשיבותו, מנהיג ישר ומוסרי לעמו הוא לא היה.

  5. עדו הגיב:

    האם מישהו מכיר הוכחה אמיתית לאותן גניבות בקנה מידה קולוסלי שמואשם בהן ערפאת?
    (חוץ מהפירסומים המפוקפקים של צהל, משלל "חומת מגן").
    אמנם יש להזהר מלהאדיר את זכרון האיש ללא בסיס, אבל אולי כדאי גם לברר את אמיתות "פשעיו נגד עמו".
    אם למישהו מידע לגבי ה-"שחיתות" הפושה ברשות הפלשתינאית, שהוא לא רוצה לפרסם באתר, הוא מוזמן לשלוח לי מייל אישי.
    אני מקדים ואומר שאני ספקן מאוד לגבי קנה המידה של השחיתות.

  6. גל הגיב:

    יש הרבה עדויות על התנהלותו הבעייתית של ערפאת שהמקור שלהן אינו ישראלי, עדו. בשביל ההתחלה אתה מוזמן לבדוק תוכל לבדוק את התחקיר של ה-BBC על מימון ישיר של ארגון הטרור "גדודי השאהידים של אל-אקצה", שאחראי על עשרות פיגועים בתחומי הקו הירוק ובשטחים. — קישור —

    אולי תמצא עניין גם בדבריו של עיסאם אבו-עיסא, מי שהיה יושב ראש הבנק הפלסטיני הבינלאומי ומייסד "הקואליציה הפלסטינית הלאומית לדמוקרטיה ועצמאות". במאמר ב-Meadle East Quarterly הוא מתאר את מעלליו של ערפאת באופן שאינו מותיר הרבה ספקות.
    — קישור —

    גם אם אתה סבור (כמוני במידה מסוימת) שלערפאת שמורות זכויות במאבקו הצודק של העם הפלסטיני וגם אם אתה אבל על מותו, אין צורך להתכחש לאמת. והאמת היא שהוא יכול היה להשיג עבור כולנו יותר, הרבה יותר.

    וגבי מאמרו של אבנרי – מדוע לא הזכרת את פעולות הטרור של אשף בשנות ה-70? גם אם אתה מזדהה אתן במדיה זו או אחרת, עליך להזכיר אותן בביוגראפיה משום שחשיבותן לא הייתה זניחה כלל.

  7. shamai הגיב:

    To those claiming that Avneri disregarded Arafat’ use of terror, you have not read the article closely enough. here it is:

    הדבר חייב להיאמר בגלוי: לולא הפיגועים הרצחניים לא היה העולם שם לב לעם פלסטיני המשווע לקיום ולחרות.

    This general presumption is an unsubstantiated and incorrect hypothesis. I would argue that using creative methods and gaining knowledge of sophisticated PR tactics – the PLO could have gained international recognition without coldblood killings of innocent Jews.

  8. אורן אנטין הגיב:

    לעידו: אם מגזין פורבס אומד את הונו של ערפאת ב 330 מליון דולר, אז להניח שהכל מצוץ מהאצבע זה קצת נאיבי

  9. אייל הגיב:

    אני סופר שמאלני אבל מהכתבה אני מסיק שאים אני אנהיג מתנחלים לפגע בפלסטינים יבוא יום ומשהו יומר עלי ואני מצטט "הדבר חייב להיאמר בגלוי: לולא הפיגועים הרצחניים לא היה העולם שם לב לעם היהודי המשווע לקיום ולחרות."

  10. לאייל הגיב:

    סופר שמאלי או לא, אין ברירה אלא להכיר במציאות. הפיגועים שמו את הפלשתינאים על המפה כמו שהם שמו את האצ"ל והלח"י על המפה.

  11. אלישע הגיב:

    בכל המאמר המצויין הזה מתעלם אבנרי מנקודה משמעותית מאד: לו היה ערפאת מכיר במדינת ישראל בשנות השבעים (מה שביקשו ממנו פעמים אין ספור אבנרי, מתי פלד, יעקב ארנון ואחרים באותם שנים) היה יכול להגשים את חזונו בקלות יחסית. בהתעקשותו התמוהה שלא לעשות כן "איחר את הרכבת" בשנות השבעים היו ברצועת עזה ובגדה המערבית התנחלויות שיכולת לספור אותן על אצבעות כף יד אחת. כל ציבור המתנחלים מנה אז לא יותר ממאות בודדות. בזמן שהחליט ערפאת סוף סוף להכיר במדינת ישראל כבר מנתה אוכלוסיית המתנחלים כמאה וחמישים אלף איש, כשהיא מגובה בלובי רב עוצמה בכנסת ובמסדרונות השלטון. כך נוצר מצב, שבמובנים רבים הוא בלתי הפיך. במבט לאחור נראה שמנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית לא קרא נכון את ההתפתחויות העתידיות, והחמיץ הזדמנות היסטורית שכנראה לא תשוב עוד.
    באשר לפתרון בעיית הפליטים "בהסכמה עם ישראל" הרי שדברי אבנרי הזויים משהו לאור התבטאותו של היושב ראש לפני מספר חודשים בה אמר כי זכות השיבה היא קדושה, וכל פליט זכאי לשוב למקום שממנו גורש.

  12. עופר יהלום הגיב:

    לאלישע – אין דבר שהוא בלתי הפיך, השאלה היא רק מידת המאמץ הנדרש ואם אותו שינוי רצוי או נכון. ניתן לפנות את רוב המתנחלים ממש כפי שפונו שלשה מיליון צרפתים מאלג’יריה שרובם נולדו בה.וגם אם ערפאת היה מוכן לישראל בקווי 67 לפני עשרות שנים, מספר החכי"ם שהסכימו אז להכרה הדדית בין ישראל ואש"ף היה הרבה פחות ממספר התומכים כיום בחזרה לקו הירוק.

  13. אלישע הגיב:

    לעופר יהלום:
    המצב האלגירי אינו דומה כלל למצב עימו אנו מתמודדים כיום: בין אלגיריה לצרפת מפרידים מאות קילומטרים של ים (התיכון). לו צרפת ואלגיריה היו מדינות החולקות גבול משותף ההיסטוריה הייתה נראית אחרת. ככלל, לא ניתו להשליך ממציאות אחת למציאות אחרת, משום שהתנאים שונים. ראה למשל את הסכם השלום בין ישראל למצרים: שטח מפורז עצום מפריד בין המדינות. בהסכם עתידי ביננו לבין הפלסטינים לא ניתן ליישם פירוז כזה, מן הסיבה הפשוטה שתנאי השטח אינם מאפשרים זאת. באשר למצבים בלתי הפיכים: יתכן ואתה צודק בקביעתך כי אפשר יהיה לפנות את כל המתנחלים משטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, (אם כי הדבר יתקל בקשיים מרובים) אבל אשליה היא לחשוב כי פינוי ההתנחלויות יספק את בן השיח הפלסטיני. אחרי הפינוי תעלה שאלת הפליטים, שבה אינני רואה (לצערי) מגמה כל שהיא של פשרה מצידו. ראה למשל את קביעתו הנחרצת והחד משמעית של ערפאת בנושא: "זכות השיבה היא קדושה, לכל פליט יש זכות לשוב אל המקום ממנו גורש ולאיש אין את הזכות למנוע זאת ממנו" (דברים שהשמיע בגלוי ובמפורש ב"יום הפליט") לא מזמן התבטא גם אבו מאזן ברוח דומה, כשאמר כי לא יהיה שום משא ומתן על יישום החלטת האו"ם 181 (ההחלטה הקובעת כי הפליטים שעזבו את מקומות מגוריהם ב48 יכולים לשוהב אל המקומות שישבו בהם לפני פרוץ פעולות האיבה)

  14. עופר יהלום הגיב:

    לאלישע – אכן, אין שתי סיטאציות בהיסוריה, או בחים בכלל, שהן זהות לחלוטין.אבל ניתן ללמוד די הרבה מסטיאציות דומות לגבי אותן נקודות שזהות ביניהן או כמעט זהות.
    אני לא חושב שאילו השטחים היו נמצאים מעבר לים היתה לכך משמעות ממשית לגבי קשיי הפינוי. גם לפי הסכם ז’נווה חלק ניכר מהמתנחלים יישארו במקומם במסגרת חילופי שטחים.
    מובן ששאלת הפינוי , הפליטים ושאר נושאי הסכסוך יבואו למו"מ באותו זמן, ולכל צד יהיו קווים אדומים שלא מוכן לסגת מם. קו אדום בצד שלנו יהיה כנראה עניין ההתנגדות לשיבת הפליטים בפועל, ממש כפי שקו אדום אצלם יהיה חילופי שטחים ביחס של 1:1, מה שאף ממשלה עדין לא הציעה להם.

  15. אלישע הגיב:

    עופר שלום,
    לתשומת ליבך, בועידת טאבה הציע ביילין למשלחת הפלסטינית שיבה בפועל של פליטים לשטח מדינת ישראל. מדובר היה על מספרים משמעותיים ביותר. נחש מה הייתה תשובתם להצעתו.
    1. הסכמה עקרונית, בתוספת שינויים קלים
    2. הצעה נגדית
    3. משא ומתן על סמך ההצעה של ביילין, בניסיון להגיע לפתרון מוסכם.
    4. דחייתה של ההצעה, מן הסיבה שאינה מאזכרת את סיבלם של הפליטים הפלסטינים במשך 52 השנים האחרונות.

  16. עופר יהלום הגיב:

    לאלישע – כל מה שהציע ביילין לפלסטינים בטאבה היה למעשה מטעמו של ברק שביילין כיהן אז כשר בממשלתו.אם אכן דחו את ההצעה מסיבה פרוצדורלית כפי שאתה מתאר, זו היתה בכל זאת התקדמות.
    בהסכם ז’נווה, שבייליןם היה בין יוזמיו ומנסחיו, דובר על שיבה של מספר מצומצם מאוד של פליטים בהסכמת הנציגים הפלסטינים.

  17. אלישע הגיב:

    "אם אכן דחו את ההצעה"? הם אכן דחו את ההצעה, מכל וכל. המילה "אם" מיותרת כאן. וכמו ששרו חברי להקת כוורת לפני שנים רבות, זהו עצם העניין. אם הייתה מצידם הצעה נגדית, הייתה בכך חצי נחמה, משום שבמקרה כזה אפשר לומר כי מתחיל להווצר משא ומתן כלשהוא, אך זה לא היה המצב. אחרי הצעה כל כך מרחיקת לכת (שיבה של כמה עשרות אלפי פליטים בשלב הראשון, ובשלב השני שיבה של כ50000 פליטים לשנה במשך 10 שנים. את ההצעה הזו דחתה המשלחת הפלסטינית.
    באמת ובתמים חשבת שהפלסטינים בחרו באחת מ4 האפשרויות שהצגתי בתגובתי?

  18. נתן. הגיב:

    אלישע.
    ******
    כל קשר בין מה שכתבת, לבין מה שהתרחש בטאבה הוא פרי דימינוך השופע.

    הפלשתינאים לא דחו שום הצעה בטאבה.

    אני יכול להמליץ לך לקרוא את כל הפרק שעוסק בטאבה מתוך הספר "מדריך ליונה פצועה"מאת יוסי ביילין- פרק ו’.

    להלן ציטטה קטנה מתוך סיכום הפרק-

    "בנושא הפליטים התגבשה הסכמה באשר להשתלשלות העיניינים ונוצרה הסכמה כמעט מלאה לגבי עקרונות פתרון הבעיה.הפיצוי הכספי שישראל תממן נותר לשלב הסכם הקבע ואילו ההתיחסות למספר הפליטים שישראל תהיה מוכנה לקבל באופן סמלי נותר להכרעת המנהיגים לקראת החתימה על הסכם המסגרת.
    .

  19. עופר יהלום הגיב:

    בטאבה לא נחתם שום הסכם למרות שכנראה היו הבנות בע"פ על חלק מן הנושאים.מה לעשות ש"הבנות" כאלה כל צד מבין איך שהוא רוצה להבין.
    לעומת זאת, הסכם ז’נווה היה כתוב, טלמרות שלא נחתם בין הנציגים הרשמיים של ישראל והפלסטינים מדובר בו במפורש על שיבה של מספר מצומצם של פליטים מסיבות הומניטריות ובכפוף להסכמת ממשלת ישראל, בדומה לאיחוד המשפחות הקיים כיום ממילא.

  20. tאלישע הגיב:

    לנתן שלום,
    את ההצעה המפורטת של יוסי ביילין, כפי שהוגשה למשלחת הפלסטינית בטאבה ניתן לקרוא באתר האינטרנט של "לה מונד דיפלומטיק". כמו כן אפשר לפנות לארכיון ה"ארץ" שם מופיעה כתבה בנושא, ובה מצוטט יוסי ביילין כמי שמיצר על כך כי הפלסטינים דחו את הצעתו. לאחר שתקרא את המקורות הנ"ל אפשר יהיה להמשיך בדיון המרתק והחשוב הזה. מצפה לתשובתך.
    לעופר: החתימה על הסכם זנווה היא דבר חיובי מאד: נותר רק לשני הצדדים (הרשות הפלסטינית מצד אחד וממשלת ישראל מצד שני) לאשרר את ההסכם ככתבו וכלשונו, ובא לציון גואל. האם זו הייתה כוונתם של שני הצדדים, או שההסכם הוא בגדר המלצה בלבד? אתה מוכן להסביר את הנקודה הזו? בתודה מראש, אלישע
    נ.ב. לנתן- לפני כמה חדשים התקיים באתר הזה (באחד ממאמריו של שמואל אמיר) ויכוח ערני בנושא. בכמה מתגובותי ציטטתי מדברי ביילין כפי שהופיעו בכתבה ב"הארץ" תוכל לעיין גם שם.

  21. עופר הגיב:

    יש הסכמה על כך ששני הצדדים לא הגיעו להסכמה בנושא הפליטים.

הגיבו ללאייל

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים