הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-10 בנובמבר, 2004 16 תגובות

את "התנגדותה החד-משמעית לתוכנית ההתנתקות" נימקה מק"י בטענה כי מדובר בתוכנית שכל מטרתה "חיזוק והרחבת ההתנחלויות בגדה ומניעת כינונה של מדינה פלסטינית עצמאית ובת קיימא". מבלי להתייחס כאן להימנעותם (המוטעית לטעמי) של חברי-הכנסת הקומוניסטים בהצבעה על התוכנית בכנסת, הרי שהתנגדותה העקרונית של המפלגה נובעת מתמיכתה בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית. נשאלת השאלה, כיצד קומוניסטים יכולים להצדיק את זכותו ומאבקו של עם להגדרה עצמית? האין בכך מן ההתנכרות למאבק המעמדי ולאינטרנציונליזם האמורים להנחות כל קומוניסט? ברצוני לטעון כי התשובה שלילית, ואכן ניתן לשלב הגדרה עצמית לאומית עם אינטרנציונליזם, מאבק מעמדי ושחרור אנושי, כלשונו של מרקס בשאלת היהודים. אולם אז עולה שאלה נוספת: במקרה וניתן להגן על זכותם של לאומים להגדרה עצמית מנקודת מבט סוציאליסטית, כיצד ראוי שזו תושג? במלים אחרות, מהו ההליך הראוי דרכו תושג "היפרדות פוליטית וטריטוריאלית" (כלשונו של נמרוד אמזלק במאמרו "שתי מדינות לשני עמים – דיאלקטיקה מהפכנית" שהתפרסם באתר הגדה השמאלית ב-10/9/03) בין העם הנכבש למדינה הכובשת? זהו חלק א’ בו אנסה לענות על השאלה הראשונה. בחלק ב’ אעסוק גם בסוגייה השנייה.

בניגוד ללאומנים שונים, ליברלים ושמרנים למיניהם ואף זרמים דתיים מסוימים, מרקסיסטים כמעט תמיד נהגו לנתח את סוגיית ההגדרה העצמית על-פי מידת תרומתה הצפויה של הגדרה שכזו לקידום הסוציאליזם. הזכות להגדרה עצמית לאומית מעולם לא נתפסה על-ידי מרקסיסטים כחזות הכול אלא רק כחלק אינטגרלי מן המאבק המעמדי, ממיגור האימפריאליזם והקפיטליזם וממימושו של הסוציאליזם. מנקודת מבט זו, המשותפת למרקסיסטים, צמחו פרשנויות וניתוחים מגוונים שהובילו למסקנות שונות אודות האסטרטגיה הנכונה לקידום הסוציאליזם ומקומן של הלאומיות וההגדרה העצמית הלאומית בה. כך גם המחלוקת בין מרקסיסטים הדוגלים כיום במדינה פלסטינית לצד ישראל לבין אלו התומכים בכינונה של מדינה אחת – יותר מאשר מחלוקת אידיאולוגית לגבי המטרה, מדובר כאן לדעתי במחלוקת פוליטית באשר לדרך הגשמת המטרה.


במאמר שהוזכר לעיל, טוען אמזלק כי "אלה המציעים את רעיון המדינה האחת" לוקים ב"אסטרטגיה שגויה לחלוטין העומדת בניגוד להשקפה המרקסיסטית בנוגע לשאלה הלאומית". אני מסכים לחלוטין כי הם שוגים מבחינה אסטרטגית, אך איני מסכים כלל ועיקר כי תפיסתם מנוגדת להשקפה המרקסיסטית בנוגע לשאלה הלאומית. הרי השינוי בעמדתו של מרקס לגבי אירלנד (מתמיכה במאבק פועלי אנגלי-אירי משותף במסגרת בריטניה המאוחדת לתמיכה בהגדרה-עצמית אירית ופרישה מבריטניה) לא נבע מהפכפכנות תיאורטית או מתפנית אידיאולוגית, אלא מניתוחו והבנתו את התנאים ששררו אז באירלנד ובאנגליה. אם הבנה שכזו (כמו גם התנאים עצמם) יכולה היתה להשתנות אצל מרקס עצמו, קל וחומר שהיא יכולה להיות שונה בין אנשים מבלי שאלו יאבדו את זיקתם למרקסיזם.


אחד מן הוויכוחים המרתקים בנוגע לזכות הלאומים להגדרה עצמית התנהל ב-1915 בין שני מרקסיסטים נאמנים: ולדימיר לנין וקארל ראדאק (מפאת קוצר היריעה לא אתייחס לוויכוחים נוספים בעניין זה בהם לקחו חלק, בין השאר, רוזה לוקסמבורג, ליאון טרוצקי ולוקאץ’). המחלוקת בין שני אישים אלה (שתוארה על-ידי לנין כמחלוקת טקטית ולא אידיאולוגית או תיאורטית) מוכיחה כי הן תמיכה בכינונה של מדינת לאום והן תמיכה במאבק מעמדי דו- או רב-לאומי במסגרת מדינית אחת, עולות בקנה אחד עם הסוציאליזם. יותר מכך, מחלוקת זו גם חושפת לדעתי קו מחשבה מסוים המשותף לשניים.


ראדאק, אם כן, טוען כי "המלחמה לזכות ההגדרה העצמית שאינה קיימת היא מלחמת שווא". כוונתו של ראדאק היתה כי מאבקו של עם החסר מדינה משלו (מכאן "ההגדרה-העצמית שאינה קיימת") למען כינונה של מדינה עצמאית נפרדת, הוא מאבק מיותר וכוזב משום ששחרור והגדרה עצמית אמיתיים משמעם כיבוש השלטון על-ידי מעמד הפועלים (הפרולטריון), תהא לאומיותו של זה אשר תהא. תחת מלחמה להגדרה עצמית חיצונית, קרי – מאבק לשחרור מעול זרים ולמען מדינה לאומית נפרדת, דוגל ראדאק במאבק למען הגדרה עצמית פנימית – השתלטות מעמד הפועלים על מוסדות המדינה הקיימת והתעלותו למעמד המנהיג את האומה, כלשון המניפסט הקומוניסטי . דבר זה, על-פי ראדאק, מחייב מאבק משותף של הפרולטרים בני העמים השונים החיים תחת שלטונה של אותה המדינה, של פועלי העמים המדכאים והכובשים ופועלי העמים המדוכאים והכבושים גם יחד כנגד הבורגנות של אותה מדינה – על לאומיה השונים.


בביקורתו על תפיסה זו, כותב לנין כי ראדאק "מכוון את מבטיו אל אנגליה, צרפת, איטליה, גרמניה, כלומר – אל ארצות שתנועת השחרור הלאומי בתוכן היא נחלת העבר, ולא אל המזרח, אל אסיה, אפריקה, אל המושבות, ששם מקומה של תנועה זו היא בהווה ובעתיד". במלים אחרות, הקריאה למאבק מעמדי במסגרתן של מדינות קיימות בלבד מתעלמת ממאבקם של עמים מדוכאים לשחרור לאומי. כפי שמבהיר לנין בחיבורו על החוברת של יוניוס (1916), "מכאן מסיקים משהו חסר-שחר עוד יותר וראקציוני ממש – אדישות כלפי תנועות לאומיות. אדישות כזו נהפכת לשוביניזם, בשעה שבני האומות האירופיות "הגדולות", כלומר – בני האומות המדכאות המוני עמים זעירים וקולוניאליים, מכריזים בהעמדת-פנים של מלומדים כביכול: ‘מלחמות לאומיות אינן יכולות עוד להיות!’ מלחמות לאומיות נגד מעצמות אימפריאליסטיות לא רק אפשריות וקרובות לוודאי, אלא גם בלתי-נמנעות והן פרוגרסיביות, מהפכניות…"


לנין, בניגוד לראדאק, מנתח את השאלה הלאומית ואת סוגיית ההגדרה העצמית בתוך ההקשר הרחב יותר של האימפריאליזם (הנתפס, כידוע, כשלב עליון של הקפיטליזם). בתוך המערכת הגלובלית האימפריאליסטית-קפיטליסטית, מבהיר לנין, יש להבחין בין אומות מדכאות לאומות מדוכאות, וכל התעלמות מהבחנה זו מחזקת למעשה את האומות המדכאות וממילא את אותה המערכת האימפריאליסטית-קפיטליסטית עצמה. בחיבורו הפרולטריון המהפכני וזכות הלאומים להגדרה עצמית (1915), כותב לנין:


"האימפריאליזם הוא דיכוי, שקומץ מעצמות גדולות מדכאות את לאומי העולם, דיכוי שהולך ומתפשט … [לפיכך] אותה הפרדת הלאומים למדכאים ולמדוכאים, שהיא מהות האימפריאליזם … חיונית דווקא מבחינת המאבק המהפכני נגד האימפריאליזם. ומתוך הפרדה זו נובעת בהכרח ההגדרה שלנו ל’זכות הלאומים להגדרה עצמית’ … בשם הזכות הזאת, מתוך תביעה להודות בלי צביעות בזכות זו, חייבים הס.ד. [הסוציאל-דמוקרטים] של הלאומים המדכאים לדרוש את חופש ההיפרדות של הלאומים המדוכאים, כי אם לא כן, תהיה ההודאה בשיווי-זכויותיהם של הלאומים ובסולידריות הבינלאומית של הפועלים רק מלה ריקה, רק צביעות.


"זכות הלאומים להגדרה עצמית, אם כן, מוצדקת כאן בשלושה אופנים. ראשית, הגדרה עצמית של הלאומים המדוכאים תחליש את האימפריאליזם ותהווה חוליה במלחמה נגד הקפיטליזם. שנית, זכות הלאומים להגדרה עצמית נובעת מעקרון השוויון, כלומר, כל העמים זכאים לה באופן שווה ואוניברסלי:


"אם הדרישה לחופש הלאומים אינה מליצה כוזבת המחפה על האימפריאליזם והנאציונליזם של אי-אלה ארצות בודדות, הרי היא צריכה לחול על כל העמים ועל כל המושבות… אם תינתן זכות זו רק לאי-אלה לאומים, הרי זאת אומרת להגן על הפריווילגיות של לאומים ידועים, זאת אומרת – להיות נאציונליסטים ואימפריאליסטים ולא סוציאליסטים. אך אם נודה בזכות זו לגבי כל הלאומים, הרי צריך לכלול את כל העמים המדוכאים באירופה … ומחוץ לאירופה, כלומר את כל המושבות" (לנין, "שאלת השלום"; נכתב ב-1915 ופורסם ב-1924).


שלישית, ההכרה בזכות ההגדרה העצמית של כל הלאומים תסייע ביצירת סולידריות בינלאומית של הפועלים, וממילא בקידומו של הסוציאליזם. זאת משום שבתנאים של דיכוי לאומי, המוביל להתנגדות מצד הלאום המדוכא ולפיכך לקונפליקט בינו לבין הלאום המדכא, קל לה יותר לבורגנות לגייס לצידה את הפרולטריון כנגד הלאום האחר ופועליו הוא, המוצגים כאויב האמיתי. בכך, יוצרת הבורגנות (הן של הלאום המדכא והן של זה המדוכא) חזות של אחדות לאומית המשרתת למעשה את האינטרסים המעמדיים שלה עצמה. מדיניות זו של "הפרד ומשול" מפצלת את מעמד הפועלים ומאפשרת לבורגנות להתמיד בשליטתה ההגמונית. הבורגנות של העם המדוכא תתיימר לייצג את העם כולו ותפנה את חיציה כנגד הלאום המדכא בשם זכויות היתר של האומה הכבושה. הבורגנות של העם המדכא, מצידה, תגייס את "פועליה" כנגד האומה המדוכאת בשם זכויות היתר שלו הוא. אחת מזכויות היתר הנפוצות בהן עושה שימוש הבורגנות של עמים שונים, מדכאים ומדוכאים כאחד, היא זכותו ההיסטורית הבלעדית כביכול של העם על טריטוריות מסוימות – "המולדת ההיסטורית". מרקס התייחס לתופעה זו בחיבורו מלחמת האזרחים בצרפת. דבריו של מרקס רלבנטיים ביותר למצבנו הנוכחי בפלסטין/ישראל כך שיש מקום להתייחס אליהם בהרחבה.


בביקורתו על "המעמד הבינוני הגרמני הליברלי", הפועל לכאורה על-פי "צו האומה הגרמנית, שאין לסרב לו", כתב מרקס כי בהתקפתם על חבלי אלזאס ולורין (שהיו תחת שליטתה של צרפת) לא טענו הפטריוטים הגרמניים כי "עמה של אלזאס-לורין משתוקק לחיבוקה של גרמניה…" הסיבה לכיבוש זה טמונה היתה בתפיסה הפטריוטית הגרמנית "שיש להחרים את האדמה ואת בני-האדם שגדלו עליה. משל היו קניין גרמני שלא יפוג תוקפו לעולם… על-פי משפט הזכות ההיסטורית…" בנוסף, משתמשת הבורגנות בטיעוני סרק של "ביטחון", "הגנה" או "כורח צבאי" תוך הצהרה על רצונה בשלום, ואף כך פועלת לשם גיוס הפרולטריון לצידה. גם לכך מתייחס מרקס: "הפטריוטים [הגרמניים] הערמומיים תובעים את אלזאס ואת לורין הגרמנית בחזקת ‘ערובה חומרית’ מפני התקפות צרפתיות … דברי הפטריוטיזם הטבטוני אומרים: אבל אל-נא תראו את הגרמנים כראות הצרפתים. אנחנו לא לתהילה לבנו, כי אם לביטחון. הגרמנים עם רודף שלום הם מטבעם. תחת כנפי חסותם העשויה ביישוב-הדעת ייהפך אף הכיבוש עצמו מעילה של מלחמה עתידה לערובה של שלום-נצח".


המלחמה נגד צרפת, ממשיך מרקס, הוצגה בגרמניה כמלחמה בעלת "אופי הגנתי טהור" הנערכת "רק נגד קיסר הצרפתים ולא נגד העם הצרפתי". לדברי הקיסר הגרמני, "הקיסר נפוליאון התקיף בים וביבשה את האומה הגרמנית, שביקשה בעבר ועודה מבקשת כיום לחיות בשלום עם העם הצרפתי ; נטלתי לידי את הפיקוד על הצבא הגרמני כדי להדוף אחור את התנפלותו, ואנוס הייתי מחמת נסיבות צבאיות לעבור את גבולות צרפת". נשמע מוכר, הלא כן? מכאן גם דברי לנין: "אנו נאבקים נגד תרמית הממשלות, שבפיהן מדברות הן כולן על שלום, על צדק, ולמעשה הן עורכות מלחמות שוד וכיבוש" (הרצאה על השלום, 1917).


ההכרה בזכות ההגדרה העצמית וההתנגדות לכל כיבוש וסיפוח, אם כך, תפוגג את העוינות בין פועלים בני אומות שונות ותקדם את המהפכה הסוציאליסטית. כדברי לנין, הכרה זו "מסלקת את אי-האמון ההדדי בין פועלים בני האומות המדכאות ובני האומות המדוכאות, מוליכה אל מאבק סולידרי, בינלאומי למען מהפכה סוציאליסטית (זאת אומרת – למען המשטר היחיד שבו אפשר להגשים שיווי-זכויות לאומי מלא) ולא למען אוטופיה בעל-ביתית של חופש כל המדינות הזעירות בכלל, בתוך המשטר הקפיטליסטי". מכאן גם נגזרת האסטרטגיה המחייבת הן את הקומוניסטים בני האומות המדכאות והן את אלה בני האומות המדוכאות. הקומוניסטים בני האומות המדכאות חייבים, כאמור, "לדרוש את חופש ההיפרדות של הלאומים המדוכאים" – אם כל הסוציאליסטים של המעצמות "הגדולות", זאת אומרת – המבצעות מעשי שוד גדולים, אינם מגנים על אותה זכות עצמה של המושבות, הרי סיבת הדבר היא רק זו ורק זו, שלמעשה אימפריאליסטים הם, ולא סוציאליסטים. ומגוחך הדבר לשגות בדמיונות-שווא, כי אנשים שאינם מגנים על ‘זכות ההגדרה העצמית’ של הלאומים המדוכאים, בעוד שהם עצמם שייכים ללאומים מדכאים – מסוגלים למדיניות סוציאליסטית. הברירה בפנינו … או מלחמה מהפכנית או התרפסות בפני האימפריאליזם … ואת הנזק הגדול ביותר לפרולטריון מביאים אלה הצבועים (או המטומטמים) ממציאי הפוליטיקה של ‘שביל הזהב’".


ההגדרה העצמית של הלאומים המדוכאים, אם כך, איננה בעלת ערך משלה ואיננה מטרה בפני עצמה – היא אינה "למען אוטופיה בעל-ביתית בתוך המשטר הקפיטליסטי". לפיכך, מסביר לנין, גם הקומוניסטים "של הלאומים המדוכאים צריכים לשים לראש פינה את איחודם וליכודם של פועלי הלאומים המדוכאים עם פועלי הלאומים המדכאים – כי אם לא כן יהיו בסופו של דבר סוציאל-דמוקרטים. אלה בעל-כרחם אנשי בריתה של בורגנות לאומית זו או זו, הבוגדת תמיד באינטרסים של העם והדמוקרטיה, הנכונה תמיד, מצידה היא, לכיבושים ולדיכוי לאומים אחרים".


לדעתי, עמדותיהם השונות של לנין וראדאק נובעות מקו מחשבה משותף הקשור לשתי אמירות ידועות מן המניפסט הקומוניסטי: "מלחמת הפרולטריון, אם לא לפי התוכן, הרי היא לפי הצורה, לאומית קודם-כל. הפרולטריון של כל ארץ וארץ צריך, כמובן, לחסל תחילה את הבורגנות שלו עצמו".


ו"הפועלים אין להם מולדת. אין ליטול מהם את שאין להם. כיוון שהכרח הוא לפרולטריון לכבוש לו קודם-כל את השלטון המדיני, להתעלות למעמד לאומי [מעמד מנהיג את האומה], לכונן את עצמו בתורת אומה, הרי הוא ממילא לאומי…" כוונתו של מרקס (כפי שגם הבהיר בחיבורים אחרים) ברורה: כל פרולטריון צריך קודם כל למגר את שלטון הבורגנות שלו ולהשתלט תחתיה על מוסדות המדינה שלו. שלב הכרחי במאבק זה הוא להפוך את המדינה לשלו, כלומר, להשיג זכויות שיאפשרו לו להשפיע, ולו חלקית, על הרכבה של הממשלה ועל מדיניותה – לבטל את הפריבילגיות הפוליטיות מהן נהנית הבורגנות ולקדם את הדמוקרטיה. במלים אחרות, על הפועלים להפוך מנתינים לאזרחים, לרכוש להם מולדת כביכול. הזכות העיקרית עליה מדברים מרקס, אנגלס, לנין ואחרים הרי היא זכות הבחירה הכללית באמצעותה יוכל מעמד הפועלים לכבוש בסופו של דבר את השלטון עצמו. כפי שכתב אנגלס במבוא למלחמת המעמדות בצרפת 1848 עד 1850:


כבר המניפסט הקומוניסטי הכריז על כיבוש זכות-הבחירה הכללית, כיבוש הדמוקרטיה, כעל אחת המשימות הראשונות והחשובות ביותר של הפרולטריון הלוחם … [הפועלים] השתמשו בה, בזכות-הבחירה, באורח שהביא תועלת לאין-שיעור להם עצמם … עם השימוש המוצלח הזה בזכות-ההצבעה הכללית נכנס לתקפו אופן-מאבק חדש לגמרי של הפרולטריון, והוא התפתח והשתכלל במהרה. נסתבר כי מוסדות-המדינה, בהם מתארגן שלטון הבורגנות, נותנים עוד אחיזות נוספות, שבעזרתן יכול מעמד הפועלים לאסור מלחמה על אותם מוסדות-מדינה גופם.


כמובן שהדמוקרטיה הבורגנית מוגבלת וחלקית, אך מימושה חיוני להגשמתה של הדמוקרטיה המלאה, הסוציאליסטית. כדברי לנין, "אנו נשענים על מידת-הדמוקרטיות שהוגשמה כבר, ובחשפנו את אי-שלמותה במשטר הקפיטליסטי, דורשים אנו מיגור הקפיטליזם, הפקעת נכסי הבורגנות, כבסיס הכרחי גם לביטול הדלות של ההמונים וגם להגשמתם המלאה והמקפת של כל התיקונים הדמוקרטיים. במקצת תיקונים אלה יוחל עוד לפני מיגור הבורגנות, קצתם תוך מהלך מיגור זה וקצתם לאחריו". מכאן גם תמיכתו (המלווה בחששות וביקורת) של מרקס בכינונה של הרפובליקה הצרפתית הבורגנית ב-1870:


אנו מקדמים בברכה את כינונה של הרפובליקה בצרפת, אך באותה שעה מתייסרים אנו בחששות, אשר נקווה כי יתגלו כחששות-שווא. רפובליקה זאת לא ניתצה את כס המלכות, היא רק תפסה את מקומו שנתרוקן… כמה מפעולותיה הראשונות של ממשלה זו מוכיחות בעליל, כי ירשו מן הקיסרות… את פחדה מפני מעמד הפועלים… רצוי הדבר שינצלו [הפועלים] בשקט ובתקיפות את האמצעים שמזמנת בידם החירות הרפובליקנית, כדי לבצע ביסודיות את ארגון מעמדם שלהם. דבר זה יעניק להם כוחות חדשים, כוחות הרקולס, למען תחייתה של צרפת ולמען משימתנו המשותפת – שחרורו של הפרולטריון … תחי הרפובליקה!


ראדאק ולנין אינם חלוקים על הצורך של כל פרולטריון "לחסל תחילה את הבורגנות שלו", להשתלט על המדינה ולכבוש את הדמוקרטיה. הנקודה סביבה הם חלוקים נוגעת לשאלה: מי היא בדיוק הבורגנות של כל פרולטריון ופרולטריון, ומה הופך אותה ל"שלו"? עבור ראדאק, הגבולות המדיניים הקיימים הם אלו הקובעים את "יחסי השייכות": הבורגנות במדינה מסוימת היא הבורגנות "של" הפרולטריון באותה המדינה. לפיכך, מעמד הפועלים צריך להיאבק בתוך המדינה הקיימת ולא למען פרישה ממנה לטובת הקמתה של מדינה עצמאית נפרדת כלשהי. לנין, לעומתו, טוען כי הגבולות המדיניים הקיימים אינם אלא תוצאה של חלוקה אימפריאליסטית, של כיבושים וסיפוחים. מאחר שגבולות אלה נכפו על עמים שלמים כנגד רצונם, מאבק פרולטרי רב-לאומי במסגרתן של אותן המדינות אינו אפשרי ואינו צודק: הוא אינו אפשרי משום שטרם הוסר אי-האמון ההדדי בין פועלים בני האומות הכובשות והמספחות לבין פועלים בני האומות שנכבשו וסופחו; הוא אינו צודק משום שהוא מתעלם מקיומו של השעבוד הלאומי ומגלה אדישות כלפי תנועות לאומיות, אדישות הנהפכת, כאמור, לשוביניזם לאומי. "הגדרת גבולות המדינה", טוען לנין בסיכומי הוויכוח על ההגדרה העצמית (1916), צריכה להיעשות "בהתאם ל’סימפטיות’ של האוכלוסים, ובכלל זה גם חופש מלא ללאום להיפרד מעל המדינה". במלים אחרות, גבולות המדינה צריכים להיקבע על-פי זהותם הלאומית של בני הלאום, על-פי בחירתם. מה שהופך בורגנות מסוימת להיות "של" פרולטריון מסוים, אם כך, היא תחושת הזהות הלאומית של הנוגעים בדבר, בורגנים ופרולטרים כאחד. לפיכך, בכדי לחסל את הבורגנות שלו צריכים הן הבורגנות והן הפרולטריון לקיים מנגנון מדיני לאומי משותף, ודבר זה מצריך לעתים הגדרה עצמית ופרישה ממדינה קיימת.

תגובות
נושאים: מאמרים

16 תגובות

  1. יורם בר-חיים הגיב:

    חשוב להבהיר דבר אחד. מהכתוב במאמר נרמז שהתומכים ב"מדינה אחת" הם אלו הממעיטים בערך ההגדרה העצמית ואילו התומכים ב"שתי מדינות" הם אלו המחשיבים אותה יותר. זה לא נכון ואסביר מדוע.
    רוב התומכים הלכה למעשה ב"מדינה אחת" הם מרקסיסטים פלסטינים התומכים בהקמתה של מדינה חילונית ודמוקרטית בכל פלסטין. אנשים אלו אינם מנוכרים לזכות ההגדרה העצמית של עמם, אלא להיפך, תומכים בה באופן מלא ובכל הארץ. הם פשוט לא חושבים ש"הגדרה עצמית" פירושה לחיות בנפרד מיהודים אלא סבורים שהגדרה עצמית פירושה להיות חופשי בארצך, חופשי מכיבוש, חופשי מאפרטהייד, חופשי מחיים במחנה פליטים. את החירות הלאומית בכל הארץ ניתן וצריך, מבחינת הזרם הזה, לממש באמצעות מדינה אחת, חילונית ודמוקרטית, בכל פלסטין.
    כמי ששיך בדיוק לזרם הזה אני סבור דווקא כי פתרון של שתי-מדינות (לא מדבר על מצב זמני של נסיגה ישראלית, כל נסיגה ישראלית היא כמובן חיובית) הינו מנוגד לזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני משום שהוא מונע את זכות השיבה, את שחרור הפלסטינים תושבי הקו הירוק ואת היכולת של העם הפלסטיני לאחד את ארצו ואת עצמו בארצו, שזה חלק מהמות של שחרור לאומי.

  2. Henry Lowi הגיב:

    I have 5 questions:

    1. What is the difference between Nimrod Amzalek’s
    "היפרדות פוליטית וטריטוריאלית"
    and Arnon Sofer’s "geographic and demographic separation"?

    2. If you recognize the democratic right of oppressed nations to separate from their oppressors, up to and including the right to form a separate national state, do you not recognize that this right is to be exercised democratically by the entire oppressed nation?

    3. Do you claim that a separate Palestinian nation has been formed in the West Bank and Gaza Strip, or do you recognize that, if there is a Palestinian nation, then it includes the oppressed Palestinian residents of the refugee camps, exiles, and residents of the State of Israel?

    4. Do you not admit that, in order for the Palestinian nation to exercise the democratic right of self-determination, all the refugees and exiles will have to be permitted to return, and all Palestinians would have to be able to exercise their political choice under conditions of democracy?

    5. Doesn’t internationalism on the national question, as taught by Lenin, require an unequivocal, determined political fight for the right of return, and a fight against any political program that prolongs the anti-democratic division of the Palestinian people and the Partition of the Palestinian homeland?

    Regards, Henry Lowi

  3. Ofer Cassif הגיב:

    Dear Henry
    1. There are many differences, of which I’d like to mention only two — one refers to the goal, the
    other to a means to that goal. First, then, while Sofer’s objective is a Jewish state, Nimrod (and
    I) opposes such an idea and aspires for proletarian comradeship. Second, while Sofer wants
    separation in accordance with ethnic lines — no matter what the Palestinians in Israel want or
    aspire for, Nimrod, I presume, emphasises the will of the people, as it were. Attending such a
    will will reduce national antagonism hence make it easier on us to achieve the desired proletarian
    comradeship.
    2. Sure!
    3. Not that it makes any difference, but surely I recognise that the residents of the refugee
    camps, exiles, and some residents of Israel are part and parcel of the Palestinian people.
    4. Absolutely!!!
    5. I unequivocally support the right of return of the Palestinians to their homeland, on both sides
    of “the green line”. The question is, what is the wisest and best way to attain it. I believe that
    under current conditions we should fight simultaneously for an independent Palestinian state in
    the 1967 occupied territories AND for democratisation of Israel, i.e., transforming it from an
    ethnic-based state to a civil(ised) one, where all citizens are treated equally. That, of course,
    would include a radical change in the state’s immigration and naturalisation laws.

    You know, Mahatma Gandhi was once asked, What do you think about British civilisation? “It
    sounds like a very good idea”, he replied. Well, I’d say the same about the state of Israel…

    BPR,
    Ofer

  4. Henry Lowi הגיב:

    Thank you, Ofer.

    How do you determine the "will of the people" without return and democracy for all Palestinians?

    And when you fight for "an independent Palestinian state in the 1967 occupied
    territories", how do you respond to the Fateh statement, issued in response to the Geneva Initiative, as follows:

    " The Palestinian State is no longer a priority nor in the popular interest of
    the Palestinian people"
    and
    "Sacrificing the Palestinian State for the sake of achieving the return, therefore, serves the comprehensive Palestinian strategy, while sacrificing the right of return for the sake of a pseudo State with limited sovereignty sacrifices the
    people’s rights, dreams and aspirations."
    See:
    — קישור —

    (I speak, read, and write Hebrew. I type only in English. You may respoond in Hebrew)

  5. אלון לסל, דארק סוציאליסט, להגנת המארכסיזם הגיב:

    אישית, אנחנו בחוג להגנת המארכסיזם, אשר נראים כתומכים בשתי מדינות, איננו מאמינים שלא צריכה להיות עצמאות טריטוריאלית לשני העמים. אנחנו פשוט מאמינים שמדינות סוציאליסטיות צריכות להיות מאוחדות על פי המודל הסובייטי: ממשלה מרכזית, עם מדינה לכול עם שבתוכה ישנם מיעוטים לאומיים. כך אנו משלבים הגדרה עצמית עם אינטרנאציונאליזם.

    הבעיה שלנו עם עמדת מק"י אם כן אינה בחלוקת המדינה לשניים, אלא בכך שהיא סומכת על הבורגנות שתעשה זאת (הסכם ז’נבה וכד’). אנו מאמינים כי אך ורק מעמד הפועלים מסוגל לממש את זכות ההגדרה העצמית, והוא ימשיך את המהפכה הדימוקרטית על כול חלקיה בכול העולם למהפכה סוציאליסטית. מק"י לעומת זאת סומכת על הבורגנות שתעשה את המהפכה הדימוקרטית, עמדה שלנין התנגד לה ושהחזיקו בה המנשביקים.

  6. אלון לסל, דארק סוציאליסט, להגנת המארכסיזם הגיב:

    כמובן שהתכוונתי שאנו נראים כתומכים במדינה אחת.

  7. חרם צרכנים הגיב:

    נראה שזה האתר הנכון אבל המקום הלא נכון.
    אודה אם מישהו מהאתר יול להעביר את ההודעה למקום המתאים וסליחה מראש.

    אם עומדים – לא קונים!

    לאחרונה התפרסמו ידיעות על מקומות עבודה הפוגעים בבריאות העובדים בהם בשל מדיניות הכופה עמידה במהלך העבודה. מדובר בקופאיות ובנתוני שירותים אחרים הבאים במגע איתנו וסובלים כדי שאנחנו :נהנה משירות אדיב".

    כתבה רותי סיני בהארץ: "… – אין בכך די. כל עוד הציבור אינו מוחה על כבודם האבוד של העובדים המשרתים אותו – למשל, על ידי מעבר לחנות אחרת – ימשיכו גם המעסיקים להתייחס לעובדיהם כאילו הם שקופים."
    — קישור —

    יוניברס קלאב, המשביר לצרכן,סופרפארם ועוד רבים אחרים יש מדיניות הכופה עמידה.
    ביום שישי 19.11 לא נקנה במקומות אלו.
    שירות בעמידה – תודה אבל לא תודה.

  8. נמרוד פינסקי הגיב:

    מק"י אינה מפלגה קומוניסטית וכנראה שמעולם לא היתה.
    כיצד מסוגלת מפלגה סוציאליסטית לתמוך במנהיג אשר תומך בחוסר דמוקרטיה מוחלט, פגיעה מכוונת בחפים מפשע ושחיתות.
    ערפאת גזל את הכסף אשר יועד לפלסטינים ושם אותו בחשבונו האישי. סוהא הרוויחה 100 אלף דולר כל חודש, חיה בדירת פאר וחיי מותרות. כך גם בכירי הרשות הפלסטינית.

    לפלסטינים, אשר שייכים רובם הגדול למעמד הנמוך, הוא לא הותיר אגורה ודווקא ישראל היא אחת המדינות היחדות שבנתה מתקנים, כבישים, חשמל ומים בשטחי הפלסטינים.

    אנו נזכרים כי גם בסטאלין תמכה המפלגה הקומוניסטית, למרות טיהורים, כליאה וגירושים של מתנגדיו משמאל ופגיעה נרחבת בחייהם של אזרחי בריה"מ.

    כמו סטאלין וסדאם חוסיין, כך גם ערפאת.
    שליט יחיד אשר פגע בזכות עמו לחיות בכבוד.
    מישהו במק"י צריך לעשות חשבון נפש-מה ערכיה האמיתיים של המפלגה…

  9. אור הגיב:

    נמרוד פינסקי היקר,

    ערפאת הנהיג מאבק לאומי פלסטיני בתנאי מחתרת. הרבה מקום ל"דמוקרטיה" לא היה, כך גם במאבקים של תנועות גרילה אחרות.

    כן, הוא היה קפיטליסט (בכספו הרב, אגב, הוא השתמש לא בשביל נהנתנות אלא בשביל כח פוליטי, אחרת הוא לא היה תקוע במוקטעה). כן, הוא השתמש בטרור במהלך דרכו, מה שלא מוצדק וראוי לגינוי, אך לא עומד בסתירה למטרות המתקדמות אותן הוא ייצג. מוזר שהרבה אנשי שמאל בישראל מוכנים לקבל טרור מאנשים כמו רבין או ברק אבל לא ממנהיגים פלסטינים.

    אבל בשורה התחתונה, הוא הנהיג תנועת שחרור לאומי. לטוב ולרע. הוא היה הראשון במחצית השנייה של המאה ה- 20 להוות קול פלסטיני עצמאי כשהקים את הפת"ח. הוא סמל בשביל הפלסטינים לעמידה עצמאית – לא בובה של ישראל ולא בובה של משטרי ערב.

    כשהוא היה בחיים, הייתה המון ביקורת להעביר עליו. גם על ממשיכי דרכו יש ביקורת עניינית להעביר. אבל לגבי ערפאת, כל מה שנשאר לעשות היום זה להשתתף באבלו של העם הפלסטיני על מות מי שהם רואים כאב הלאומי. לזכור את הדברים מהם לא היה מוכן לסגת תחת לחץ ישראלי-אמריקאי: פינוי ההתנחלויות, מדינה פלסטינית על הקו הירוק, שתי בירות בירושלים, שיבת הפליטים.

    ההערות על סטאלין ועל סדאם חוסיין (?!) כל כך לא קשורות למק"י של היום, שפשוט אין מה להגיד בעניינן.

    כך שלסיכום, יכול להיות שמי שצריך לבחון את ערכיו זה אתה. ואולי גם תבחן מה עניין ערפאת למאמר הזה.

  10. נמרוד פינסקי הגיב:

    מי קבע שבתנועה מחתרתית אין מקום לדמוקרטיה?
    זה שהדמוקרטיה לא תפסה מקום בתנועות מחתרתיות אחרות לא אומר שלא היה לה מקום-להיפך, היא חייבת להתקיים בכל מקום, גם במחתרת.

    בכספו אתה יכול לומר כי לא השתמש בנהנתנות לעצמו (אם כי אפשר להתווכח על זה) אבל בוא נסכים כי בכירי הרשות ומשפחתו בהחלט נהנתה על חשבון ההמונים הפלסטינים. זו עובדה בשטח.

    דווקא אם הטרור לא עומד בסתירה למטרות המתקדמות אותן הוא ייצג זו הבעיה. אתה אומר בעצם שהוא שם לאחת ממטרותיו את הטרור…
    גם את רבין וברק לא סבלתי ואיני סובל, יותר בשל הטרור החברתי-כלכלי מאשר הצבאי.

    ערפאת אכן היה מהבולטים (לא הראשונים) שנתן כל למאבק הפלסטיני אך הוא עשה זאת בדרכים לא מקובלות ולא מוסריות ואכן שימש כבובה בידי הישראלים והאמריקקים. אל תשכח תמונות מאוד "ידידותיות" עם רבין, ברק, נתניהו ושרון. תכנית אוסלו עצמה היוותה שליטה של המעמדות השליטים, ישראלים ופלסטינים, על המעמד הנמוך ללא התחשבות בו ובניגוד לצרכיו.
    ערפאת היה צבוע ושקרן. היה זגזגן קבוע ולמילתו לא היה ביטוח. הוא הסכים לוותר על הרבה (בניגוד למה שאמרת) אבל אז היה משנה עמדותיו וחוזר על מאבק מזויין.

    תמוה בעיני שעם בסבלו נוטה להעריץ את מי שדפק אותם כל חייהם, כשם שנעשה בעיראק ובבריה"מ של סטלין. ערפאת עיכב מה שיכלה להיות מדינה פלסטינית. הוא לאומן וקפיטליסט וכל דרכו אינה קשורה לסוציאליזם, שלום, צדק, דמוקרטיה.
    איני מבין את השמאל המקומי והעולמי אשר מתעלם מכל אלו ומזיל דמעה בהשתתפות עם אבל העם הפלסטיני. עלינו לבוא ולומר להם-הנה, השתחררתם מכבלו. תחגגו בעריכם, יש סיכוי גדול יותר שתסיגו מה שרציתם. חוץ מזה, עצם זה שהוא היה מושא הערצם אין זה אומר שאנו צריכים להשתתף בצערם. גם עם הגרמנים היית משתתף על צער היטלר? זו לא הנקודה. אין קשר לאיך שהם רואים אותו, אלא למה שהוא היה באמת.

    גישתה של מק"י בעניין ערפאת בחייו תמיד הדהימה אותי. מפלגה סוציאליסטית התומכת ברודן לאומן וקפיטליסט. גם אם ישראל תתקוף את בוש תצא מק"י בהגנות עליו. זו הסיבה היחידה.

  11. יורם בר-חיים הגיב:

    התנועה הלאומית הפלסטינית, בשונה מהרשות שהיא מוסד כמו-מדינתי שתנאי הקמתו דורשים שיהיה לא-דמוקרטי, הינה באופן יחסי תנועה הדמוקרטית למדי. למרות תלונות מוצדקות של השמאל הפלסטיני, ולמרות שהיו אקטים אנטי-דמוקרטיים של פתח כלפי תנועות האופוזיציה, הרי שבסך הכל, ובהתחשב בעובדה שמדובר במפלגות הפועלות בתנאי מחתרת וכולן מחזיקות זרועות גרילה חמושות, הרי שישנן דעות שונות ותנועות שונות, שהויכוח ביניהן מתנהל רוב הזמן במילים ולא באמצעות הרובה, וכל התנועות האלו היו מאורגנות יחד בארגון גג פעיל (אש"ף) לפחות עד לצמיחתו של חמאס מחוצה לו.

    אם משווים את היחסים בין פתח לאופוזיציה ליחסים בין צ’אנג קאי שק לקומוניסטים בסין תחת הכיבוש היפני, נניח, אז מבחינת הדמוקרטיה בתנועה הלאומית מצב הפלסטינים לא נורא. הכל באופן יחסי כמובן.

  12. אור הגיב:

    לומר שערפאת היה "דיקטטור" ולהשוות אותו לסטאלין או היטלר זאת אמירה הזויה. לא הייתה לא משטרה חשאית, לא היה לו צבא וגם לא הייתה לו מדינה. כל מה שהיה לו זה קצת רשות פלסטינית, שלתפקיד נשיאה הוא נבחר באופן דמוקרטי, והרבה כיבוש וטרור ישראלי – שמשום מה אתה רואה כמשני לטרור של ממשלות ישראל נגד הציבור שלהן (אתנוצנטריות?).

    ערפאת לא שמר על כל הכללים והתקנים של הדמוקרטיה. לא היו לו גינונים פרלמנטריים אירופיים. אבל הוא היה הרבה יותר דמוקרטי מכל ראש ממשלה ישראלי – הוא נלחם נגד הכיבוש הישראלי בשטחים ובעד הגדרה עצמית פלסטינית. וזה הקרב הדמוקרטי ביותר.

    הוא לא היה סוציאליסט. הוא גם לא היה תומך נלהב של צדק חברתי. אבל גם בתוך הקפיטליזם, כשהנהגה אחת לוקחת עמדה של מלחמה לשלילת זכויות מ- 3.5 מיליון פלסטינים, והנהגה שנייה לוקחת את העמדה של מלחמה להקמת מדינה פלסטינית עצמאית – תסלח לי שאני לוקח צד. כל שיפור דמוקרטי טוב לעם, ומדינה פלסטינית גם אם היא לא משתחררת מכבלי ההון עדיפה לעובדי פלסטין וישראל.

    עדיף הנהגה עממית וסוציאליסטית. אבל אסור לשלול תמיכה מתנועת שחרור לאומית בגלל שהאופי שלה לא מוצא חן בעיננו.

    ערפאת לא ראה את הטרור כמטרה. אף אחד לא רואה את הטרור כמטרה. הטרור הוא כלי, כלי פסול, שערפאת השתמש בו אך עזב אותו וגינה אותו בעשורים האחרונים לחייו.

  13. נמרוד פינסקי הגיב:

    גם היטלר וגם כל ראשי ממשלות ישראל נבחרו באופן "דמוקרטי". מדוע הגרשיים? משום שלאף מתחרה מאלו שאמרתי, כולל ערפאת, לא היו מתחרים ראויים. לעם לא נותרו הרבה ברירות במי לבחור. ההצבעות ברשות הפלסטיניות היו בד"כ בין ערפאת לבין אף אחד-מועמד יחיד, כמו במדינות ערב הלא-דמוקרטיות.

    כואב לי לראות את העיוורון שלכם. איך אתם מסוגלים להאמין שערפאת לא היה מעורב בטרור בשנים האחרונות? הרי הוא בעצמו הודה מספר פעמים בתמיכתו!
    אני אכן מבדיל בין הרג צה"לי לבין הרג של קבוצות טרוריסטיות פלסטיניות, וזה מתוך ידע וניסיון אישיים בצה"ל.
    אנשים רבים בפורום הזה לא הקדישו יום אחד בצבא כדי לראות אם מוכרים להם אמת או שקר. אז אני יודע מה קורה, הייתי שם ולמדתי.

    למרות ובגלל היותי שמאלני, אני יודע להבחין בין צודק ולא צודק.

    ערפאת דאג לעצמו ודאג לדכא את עמו. שלטונו היה טוטליטארי וכמו רודנים אחרים הוא אפילו לא השאיר יורש. הוא אכן "ייצג" את העם הפלסטיני, אך בצורה מושחתת ולא ראוייה. חבל שלא הייתה לפלסטינים שום דרך לתקן את העוול ולהחליף את המנהיג שפגע בהם יותר מכל.
    כל דבר קטן שבכל זאת יש לפלסטינים הגיע מממשלות ישראל, ארה"ב ואירופה. ערפאת שמר לעמו רמת חיים נמוכה מאוד כדי שיוכל להאשים את הציונים.

    אתם חייבים לצאת מהקטע הזה של תמיכה עיוורת. האיש היה לא מוסרי ופסול.

  14. מעניין הגיב:

    סמיח’ה ח’ליל שהתמודדה מול ערפאת היא "אף אחד" ? אתה מדבר על "תמיכה עיוורת" מול "ביקורת" (ויש על מה לבקר את ערפאת) אבל אתה הוא שכותב בעיוורון מוחלט בהסתמך על דמוניזציה ועל "נסיונך האישי בצה"ל" שמן הסתם באמת הופך אותך למומחה לטרור נגד אזרחים, הספציאליטה של צה"ל.

  15. נמרוד פינסקי הגיב:

    אוקיי, אני מודה שמעולם לא שמעתי את השם סמיח’ה ח’ליל או על כך שהיא התמודדה מול ערפאת (אני לא אתפלא אם הניצחון היה מכור).
    אני מודה שטעיתי במקרה הזה, אולם יש לי הרגשה שאתם מוציאים את ארפעת זכאי יותר מאשר אשם.
    אתם אומרים שיש מה לבקר אותו, אולם הוא ייצג עם מדוכא. אם כך, כל מנהיג שייצג עם מדוכא הוא מוסרי וצודק? על כל מנהיג כזה שנפטר צריך להשתתף בצער?
    נראה לי שישנה כאן דעה רווחת שהמטרה מקדשת את האמצעים, זה חבל…

    ניסיוני בצה"ל אכן לימד אותי הרבה. ראיתי מקרוב מה צה"ל עושה ומה הוא לא עושה. היתה לי את ההזדמנות להשתתף במבצעים בהם נעשה "טבח" ומצד שני להכיר מקרוב את חיילי צה"ל ה"מוסריים"…

    אני חסין מפני שטיפות מוח מטומטמות ואני יודע להבחין בין טוב ורע.

  16. אם כך הגיב:

    כל מה שנותר לך עכשיו הוא להצטרף לגדודי עז אלדין אל קסאם או גדודי שוהדא אל אקצא או כל זרוע צבאית פלסטינית אחרת כדי שתוכל לגבש דעה מקרוב, ללא פניות וללא "שטיפת מוח" על מעשי ההתנגדות הפלסטינית. או שאולי לא ? אולי על הפלסטינים מספיק ללמוד מאהוד יערי ורק בצבא הישראלי חייבים להיות כדי להיחשב "אובייקטיבי" ?

הגיבו ליורם בר-חיים

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים