הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-12 בנובמבר, 2004 38 תגובות

השבוע קראתי מאמר פרימיטיבי של כתב הניו-יורק טיימס תומס פרידמן, שתורגם במלואו גם ב"הארץ". הוא כתב בשנאה על מנהיג העם הפלסטיני יאסר ערפאת, ושפט אותו פחות או יותר לפי אמות המידה הנהוגות בשבדיה. יש לי השגות רבות על המתודה של פרידמן, שכתב עשרות מאמרים חשוכים גם לפני הפלישה האמריקאית הנפשעת לעיראק, אבל אסתפק בהערה אחת: ארצות הברית של פרידמן איננה שבדיה משום בחינה, וגם שם שולטות תאוות הבצע, הכוחניות, מירוץ העכברים הקדוש, האימפריאליזם והחברות הגדולות, ולראייה, בחירתו של ג’ורג’ בוש מחדש לכהונת הנשיא. פרידמן התעלם כמעט לחלוטין מהנתון הבסיסי שחייב להיות לנגד עיניו של כל מי שמנסה לכתוב היום על המנהיג שגסס ומת: הוא פעל כמנהיג של עם מדוכא, החי תחת כיבוש אלים, בתנאים בלתי אפשריים. הגזענות הסמויה שאדוארד סעיד המנוח כל כך היטיב לתאר בספרו "אוריינטאליזם", מבצבצת מכל מלה של פרידמן.

כדי להוכיח את התזה השרירותית שלו, שהפכה כבר מזמן להיות מגויסת בשירות התוקפנות הצבאית האמריקאית והכיבוש האלים הישראלי (כיום ניתן לעשות זאת תוך כי שימוש בסיסמאות נגד ההתנחלויות ואפילו תוך כדי תמיכה במדינה פלסטינית) נזקק פרידמן למנוע החיפוש גוגל באינטרנט. פרידמן הזין את גוגל בצירוף המלים יאסר ערפאת +פלסטין +חינוך, ולא הצליח לדבריו למצוא אפילו נאום או פסקה שבהם גולל ערפאת את חזונו בסוגיית "חינוך הנוער הפלסטיני וטיפוחו". הגימיק הזול הזה שימש גם ככותרת למאמרו. באותה מידה אפשר היה לשטוח בפנינו צירוף מלים אחר, מיוחד לגוגל. אולי "בוש +עינויי שבויים בעיראק ובקובה +מסורת משפחתית פרו-נאצית. כידוע היה סבו של ג’ורג’ בוש תועמלן ואיש עסקים פרו-נאצי, שאף נעצר על ידי ממשלת ארצות הברית בתקופת מלחמת העולם השנייה.


פרידמן עצמו מודע לעובדה שייתכן שנאומיו של המנהיג הפלסטיני פשוט לא תורגמו מערבית לאנגלית, אבל ממשיך לפתח את מסקנתו שערפאת לא התעניין כלל בנושאים כאלה. אין כאן שום הגיון, מלבד דמגוגיה שנועדה להנחיל לקוראיו את הרעיון שערפאת הוא "אדם רע".


רוב הישראלים זוכרים את כל מהלך חייהם בצל ערפאת, גם כמוקד לשנאה, גם כאיש שייצג תקווה כלשהי לשלום. בימי ירח הדבש שלאחר ספטמבר 1993 הוא הפך בהדרגה לאישיות ציבורית מוכרת בארץ, מעבר להילה של האויב הערטילאי, המסוכן, המאיים. סטיריקנים נועזים יחסית התחילו להתייחס אליו במין פאמיליאריות חביבה, כאילו היה אחד משלנו שנקלע רק במקרה למחנה האויב. היה לו חרצוף, נמצאו לו מחקים מוכשרים, לא תמיד עוינים. לעתים היה נדמה שמדובר באיזה ראש עירייה פרובינציאלי, או מזכיר סניף הליכוד בעיירת פיתוח. כיוון שאנחנו עם קונפורמיסטי המקבל על עצמו בהתנדבות את תכתיבי הממסד (במובן הרחב של המונח הזה), ניצלנו בחדווה את הרשות הזמנית שקיבלנו להתייחס אליו בסקרנות המהולה בקצת חיבה, כאל דמות ממערכון של אפרים קישון. דווקא אז החצינה החברה הישראלית את רצונה העז לחיות בשלום, לקבור את השדים עמוק בתוך הארון, לראות באויב לשעבר יצור אנושי ולא מהות זרה וחורשת מזימות. אבל לאט לאט דאגו ברוך גולדשטיין, ביבי נתניהו והפיגועים של החמאס להחזיר אותנו למציאות. כדי להגיע לנורמליזציה צריך לשלם מחיר מסוים, והציבור הישראלי פוחד לא רק מהמחיר, אלא בעיקר מאלה בתוכנו, שאינם מוכנים לשלם אותו.


תמיד רחשתי לערפאת אהדה מתונה מינוס, בשל המודעות לחולשות המאפיינות אותו ואת כל המנהיגים באזור. חוסר הסובלנות, התמיכה בגזר דין מוות (הנחשב בעיני לרצח לכל דבר), זניחת כל האידיאלים של צדק חברתי, הסתגלות מהירה מדי לסדר העולמי המוכתב מוואשינגטון. אבל האיש היה אמיץ דיו כדי למכור לעם הפלסטיני את חזון אוסלו, שלא היה בו שמץ של צדק היסטורי אבל הכיל רמז עבה לאפשרות התממשותה של פשרה היסטורית. פרידמן מתעלם מהעובדה שהראיס היה קורבן של מעשה הונאה מאסיבי של כל ההנהגה הישראלית, משמעון פרס ובנימין נתניהו ועד אהוד ברק. זו היתה הסיבה הפוליטית, לא המוסרית, להסתייגותי מאוסלו וממדיניותו של ערפאת מהרגע הראשון. ההיבט של השלמה היסטורית בין העמים היה מלהיב, וענפי הזית שצעירי הפתח חילקו לחיילי צה"ל גרמו להרבה עיניים דומעות בקרב יפי הנפש האמיתיים שבינינו. אבל ערפאת לא העלה על דעתו את האפשרות שמנהיגי מפלגת העבודה ירמו אותו בצורה כל כך בוטה, וזה כולל גם את יוסי ביילין. אם הישראלים חשבו שיש להם עסק עם משת"פים מהסוג של צבא דרום-לבנון, הם פשוט טעו. ערפאת וכל מתוני אש"ף האמינו, שאם הפלסטינים יסכימו להכיר בישראל ובכך לעשות מחווה ענקית, בעצם להנחיל ניצחון אדיר לציונות, לא יהיה קץ לנדיבות הישראלית. במקום זה הם נתקלו בבני דמותם של המיסיונרים הקולוניאליסטים באפריקה של המאה הי"ט, שקנו בעבור מחרוזות זכוכית אוצרות עתק ואדמות נרחבות להתנחלות לבנה.


לשווא ניסינו להבהיר להם את המציאות, כדי שלא יאלצו לחיות עם החלום ועם שברו. הדיפלומט הפלסטיני המנוח עיסאם סארטווי אמר לי בשיחה מרתקת בפאריס בשנת 1982, שנה לפני שנרצח בישיבת האינטרנציונל הסוציאליסטי בפורטוגל, שהוא מתקשה להבין את הישראלים מהזרם המרכזי, קרי – תנועת העבודה: "כיצד יצחק רבין ושמעון פרס אינם מבינים, שאנחנו הפלסטינים יכולים לתת להם לגיטימציה בכל העולם הערבי ובחלקים נרחבים מהעולם המוסלמי?", תהה סארטווי. לא הצלחתי להסביר לו את עובדות החיים, ולכן אולי התעכבנו יותר משעה על הבהרת המונח המשמעותי "פראייר" בתרבות הישראלית.


במשך הזמן השתכנע גם ערפאת, איש ספקן וחשדן מאין כמוהו, שלפחות היונים והיונים למחצה בתרבות הפוליטית הישראלית יהיו מוכנים לנסיגה מלאה, לפירוק ההתנחלויות ולמשא ומתן רציני על פתרון בעיית הפליטים תמורת הכרה פלסטינית בישראל של גבולות 1967. מסתבר שהוא לא היה ספקן וחשדן דיו. קברניטי אוסלו לא חשבו כלל על פתרון כזה, גם לא בשנת 1993. הם חלמו על "בירה פלסטינית באבו-דיס" שתחשב לצורך ההונאה כירושלים, ועל הסכמה פלסטינית להמשך הימצאותם של רוב המתנחלים (ביילין דיבר על 70%-80%) בשטחים הכבושים.


פעם אמרתי לחיים רמון בתוכנית 7 וחצי בערוץ הראשון בטלוויזיה, שאסור לישראל לגזול את "כיבשת הרש" של הפלסטינים, שכן השטחים הכבושים אינם אלא 28% מכלל שטחה של א"י-פלסטין. רמון, ידיד ותיק שלי, כמעט התעלף. הוא ראה בזה את שיא הקיצוניות. אבל גם בעיני הפלסטינים הכי מתונים זה היה תמיד המינימום הדרוש לשלום בר-קיימא.


אבל פרידמן איש נכבד הוא, והוא טוען שערפאת היה אדם רע. התנהלותו הפוליטית היא "ביטוי לאופיו", סבור האמריקאי. הוא מת בפאריס, ושני דורות של פלסטינים "ימותו בגלות". פרידמן לא כתב מלה על האדנות השחצנית של חיילי צבא הכיבוש, על רצח מאות הילדים, על העובדה שכל צעיר פלסטיני הגון בילה במעצר ישראלי, על מלחמת הגבורה של עם שלם נגד העושק, ועל כך שערפאת מסמל את המאבק הזה. הוא השתמש בהרבה אלימות במהלך חייו, בדיוק כפי שעשו דוד בן-גוריון, מנחם בגין ויצחק שמיר, שלא לדבר על יצחק רבין, יגאל אלון, ביבי נתניהו ואריאל שרון. אבל כיום, 11 שנה אחרי אוסלו, ניתן היה לחיות עם הפלסטינים בשלום במחיר זול של נסיגה ישראלית מכל השטחים שנכבשו בשנת 1967. גם היום, ליד ערפאת המת, אין מנוס מלחזור על הנוסחה הידועה: אין שלום וגם שטחים כבושים. או שלום-או שטחים. רק אחרי שנפנים את הנוסחה הזאת נתחיל לחשוב על פתרון בעיות אחרות, כמו הפליטים והיחסים עם אזרחי ישראל הערבים, שהם הנכס הכי גדול שלנו להשתלבות בתנאי שלום באזור הזה.


ערפאת איננו ומעולם לא היה גיבור חלומותי. לא האמנתי באוריינטציה האמריקאית שלו, הצטערתי על ההידרדרות המהירה של הרשות הפלסטינית לשחיתות, הוקרתי את מסירותו לעמו ואת סגפנותו, אבל מתחתי ביקורת גלויה על הסתאבותם של המקורבים. אבל כמי שחולם כאן על שלום ועל חיים ביחד, במסגרת מדינית שאותה יעצבו ככל הנראה רק הדורות הבאים, אני מרשה לעצמי להשתתף בצערם של הפלסטינים. אני לא מאמין באיבה נצחית בין עמים, וחשוב לי לא להתעלם מרגשותיהם של מיליוני שכנים, בהם אזרחים ערבים רבים, הקרובים מאוד ללבי.


פרידמן שהטיף מוסר על שחיתות שכח את העובדה שהוא עצמו הפך לסניגור של פעילותה האלימה והמושחתת של מעצמת על כוחנית ותאבת בצע נגד כל עמי האזור. כבר שכחת שהנשיא שלך הרג אלפי בני אדם באפגינסטן, רובם המכריע רחוקים מכל שותפות עם אל-קעידה? שכחת את "הנשק להשמדה המונית" שלא היה לא נברא, ואת החורבן שאתה ובני עמך ממיטים על עיראק "המשוחררת"? ערפאת איננו בדיוק הצדיק מבעלז, אבל רוב ימיו לחם בעד המדוכאים ונגד המדכאים.


מישהו טילפן אלי ביום שלישי השבוע, דיווח לי שחברת הכנסת ענבל גבריאלי מהליכוד הטיחה בפניו של ח"כ אחמד טיבי שערפאת הוא "כלב", ושאל אותי אם אינני מתחרט על דברי ההגנה שכתבתי עליה כאן. אז מותר אולי להתחרט, אבל גם על גבריאלי אסור להתנפל בסגנון עדתי-גזעני בוטה, וגם לא לייחס לה חטאים של בני דוד רחוקים שאותם לא פגשה מימיה. אבל ברור שהדברים שאמרה לטיבי הם בהמיים, לצערי העמוק. העלבונות שאנחנו מטיחים בפלסטינים נובעים מתחושה של כוח ועליונות. מוטב לנו לזכור שהיתרונות הצבאיים אינם נצחיים. לא לעולם חוסן, וקצת צניעות וענווה של עם שמהווה מיעוט קטן באזור הזה, לא יזיקו.


אני לא משלה את עצמי. בתוך עמי אני יושב, ראיתי את "מודעות האבל" המגונות על ערפאת ויש לצפות עכשיו לחגיגות מעוררות גועל וחסרות רגישות אנושית ופוליטית. מעניין איזו תוצאה היה מקבל פרימיטיב כמו פרידמן בגוגל, אם היה לוחץ על הצירוף הקומץ בטדי +סניף הליכוד ברעננה +"מוות לערבים". ייתכן שהיה מעלה חרס בידו, כיוון ששליטתו בשפות של האזור שבו הוא מומחה היא חלקית, וקשה לדעת אם מישהו טרח לתרגם לאנגלית את הצירוף המגונה הזה. בעוד חודשים אחדים יגיע תורה של דמוניזציה של יורשו של ערפאת. כיוון שאין סיכוי שאליקים העצני, אפרים סנה או אפילו יוסי ביילין יזכו לשבת ברמאללה במקום ערפאת, ניתן לנחש את טיבם ואת סגנונם של המאמרים שיופיעו בעיתונים שלנו, שלא לדבר על דברי הפרשנות בערוץ השני. אהוד יערי היה הראשון ש"בישר" לעולם את מותו של ערפאת, עוד לפני שזה הפך לעובדה מוכרת ורשמית. לפחות הוא לא זכה לראיין את ערפאת בכלא ולבזות אותו כפי שעשה בעבר לאסירים פלסטינים מעונים וחסרי אונים.


הייתי מסיים ברצון במשפט כמו תנו כבוד ואז אולי גם תזכו לכבוד, אבל אני יודע שהוא יפול על אוזן ערלה. זה חבל, אבל זה מה שיש. לא נותר לנו אלא להתחיל את המערכה הציבורית הבאה, כדי לקדם הידברות במקום לכפות הסדרים על המנהיגות הפלסטינית החדשה.

תגובות
נושאים: מאמרים

38 תגובות

  1. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    לחיים שלום

    לא תאמין, אבל עוד באותו יום (9.11.04), בו פורסם תירגום רשימתו של תומס פרידמן, שיגרתי מכתב תגובה למערכת "הארץ" (לא פורסמה, או אולי טרם פורסמה), תחת הכותרת של "תודה לך גוגל"
    וכך כתבתי:
    תומס פרידמן, מוחא כפיים אובססיבי של בוש, "בושמני", שמרני, מתקומם כנגד העדר אינפורמציה בגוגל, כאשר מקישים יחד "ערפאת+פלשתין+חינוך", ואני הייתי שואל אותו, האם היה מוצא על כך מידע בארצו, לו ארה"ב היתה נתונה תחת כיבוש מעיק ומתאכזר, והרבה פחות מ-37 שנה.
    יתירה מזו, כשאני פותח את מנוע הגוגל ומקיש "בוש+חינוך", הייתי מקבל תוצאות של שמרנות, אנטי-ליברליות, אווירת הפחדה ואימה, פונדמנטליזם, פוריטניות ודבקות בישו-יתברך, מצוד אחר הומוסקסואלים ולסביות ועוד. ממש תענוג. ולו הייתי מקיש את הצירוף "בוש+דמוקרטיה+אנושיות" היה הגולם מפליט: אפגניסטן מרוטה, עיראק כבושה ומרוסקת, זכויות אדם נרמסות …
    מה נאמר, ממש להתקנא. בא לכם אולי להתכבד בקפה קובני באחד התאים של גוואנטאנמו?
    (סוף ציטוט למכתב).
    אגב חיים, העובדה שאנו מכנים התנהגות בוטה בשם "בהמיות", אנו פשוט עולבים את החיות. התבטות (לא שכחתי את האל"ף) אינה בתיזאורוס שלהן.

  2. עופר נ הגיב:

    למיטב ידיעתי, כבשת הרש הפלסטינית קטנה אף יותר מכפי שנכתב ושיעורה משטח א"י\פלסטין הוא כ- 22%

  3. Henry Lowi הגיב:

    Very little of value is being said about Yasser Arafat, the man and his political legacy. All the hype is about his personal traits and faults.

    All the projections are about the anticipated success, or failure, of a new diplomatic process with a more or less compliant collaborationist PNA.

    Nothing is being said about the roots of Arafat’s struggle: the failure of de-colonization in Palestine, and the refugee problem.

    Yasser Arafat’s political legacy is the credo of the refugees’ movement that he founded. "Revolution until Victory!" was its mission. "A secular democratic Palestine, with equality for Muslims, Christians and Jews" was its vision.

    This is the enduring legacy of Arafat, the Fateh movement, and the PLO.

    Supporters of Palestinian rights must focus on the basics, and must emphasize that the re-organization of the Partition of Palestine (so-called "2 state solution"), by military or diplomatic means, will not solve any of the fundamental problems, and will not lead to peace.

    The only stable solution will be the establishment of a unified democratic republic in Palestine, with a constitution that upholds human rights.

    International solidarity requires economic sanctions against the Zionist colonialist regime, and political support for the refugees’ right to return.

    The people of Palestine, Arabs and Jews, must be organized and armed politically to fight for a democratic future.

    All the rest is manoeuvres, hype, dis-information, and prolongation of the unbearable imperialist status quo.

  4. אלישע הגיב:

    חיים שלום,
    אינני מצליח להבין מדבריך מהו "פתרון מוסכם לבעיית הפליטים". אם המשא ומתן שהתנהל בטאבה הוא הדגם שאתה חושב עליו, הרי שמשאים ומתנים עתידיים עלולים להגיע למבוי סתום, כבר בשלבי הפתיחה.
    אנסה להסביר את הנקודה הזו: בטאבה הגיש יוסי ביילין הצעה למשלחת הפלסטינית שבה מביעה ישראל את צערה על הסבל הנורא שנגרם לפליטים הפלסטינים. יתרה מזו: בהצעה גם הובעה הסכמה לשיבה של מספר לא מבוטל של פליטים לשטח מדינת ישראל, וכמו כן הסכמה לקליטת כמה עשרות אלפי פליטים מדי שנה, לתקופת זמן של עשר שנים. המשלחת הפלסטינית דחתה את ההצעה. נשאלת השאלה האם לדעתך מן הראוי להתחיל את המשא ומתן העתידי מנקודת הפתיחה הזו? ובמילים אחרות היכן יש להציב קוים אדומים? להסכים נניח, לשיבה של חצי מיליון פליטים, אך אם ידרשו הפלסטינים שיבה של מספר גדול יותר לסרב לבקשתם? אודה לך אם תתיחס לסוגיה הזאת.
    בתןדה מראש, אלישע.

  5. המתלבט הגיב:

    קריאה מתמשכת בטוריו של חיים ברעם מורה על עמדה בהירה בנושא שתי מדינות (תומך), פרוק התנחלויות (תומך), סוציאליזם (תומך), ויש עוד נושאים שאין לי בעייה לאתר את עמדתו. אולם טרם פתרתי את חידת עמדתו בנושא הפליטים הפלסטינים. כאן הוא נעזר בניסוחים מעין דיפלומטיים, דו משמעיים.
    לא ברור לי האם הוא תומך בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים בלבנון, בירדן, בסוריה לאדמותיהם ובתיהם בתחומי מדינת ישראל. האם הוא תומך למשל בבנייה מחדש של כל הכפרים הפלסטינים שנהרסו בגליל כדי לישב שם את בני אותם כפרים ששרדו ואת צאצאיהם. האם הקמת מדינה פלסטינית בשטחים הכבושים (ללא מתנחלים) ובמקביל החזרת פליטים פלסטינים לתוך ישראל במסגרת זכות השיבה, תסייע למציאות הזוייה של שלוש מדינות פלסטיניות? (ירדן, פלסטין וישראל עם הפליטים שקרוב לוודאי תחליף את שמה)?

  6. כפיר הגיב:

    בואו לרגע נניח לגוגל שהשימוש שעשה בו פרידמן, מבכירי העיתונאים בעולם, כנראה לא היה מבריק. האם ברעם טוען שערפאת כן היה איש חינוך? זאת הנקודה שאותה ניסה תומס פרידמן להבהיר. ברעם מנצל את השימוש שעשה פרידמן בגוגל כדי לספר לנו שוב את כל התיאוריות הלעוסות שלו. כולנו מכירים תחת אילו תנאים פעל ערפאת. עדיין, הוא בחר להשתמש בטרור ככלי ראשי ועיקרי להשגת מטרותיו האישיות, והלאומיות. אחד השיעורים שערפאת העביר לפלסטינאים הוא בדמות דיקטטורה ושחיתות. פלסטינאים רבים יספרו לנו שערפאת, בין היתר, היה מכשול, אז לתומס פרידמן אסור?

  7. חיים ברעם הגיב:

    לכל השואלים והתוהים,
    מבחינה "אידיאולוגית "טהורה" אני חותר לפתרון הדמוקרטי ביותר, שבו יחיו בני שני העמים ביחד.
    עם זאת, יש להתחשב באילוצי המציאות, להיאבק בכל נושא ובכל מיגזר למען שיוויון, סוציאליזם, דמוקרטיה, ושלום. המטרות לטווח קצר חשובות לא פחות מאשר האוטופיה לטווח ארוך, אבל ברור שגם המאבקים האקטואליים נעשים לאורו של החזון הרעיוני. היישות הישראלית, תרבותה, שפתה וההיסטוריה שלה חשובים לי מאוד ואני חלק ממנה.כמובן שההשתייכות הזאת משפיעה על היחס הרגשי והאידיאולוגי לכל ההצעות לפתרון הסיכסוך. לא בכל נושא צריך להיות כל כך ברור. המציאות מציגה לפנינו אתגרים חדשים כמעט בכל יום. אני מקווה שההבהרה הזאת היא בכל זאת מועילה.

  8. אמיר – לכפיר הגיב:

    נניח שהפלשתינאים היו מחנכים לאי אלימות ולכל מיני ערכים שאתה מאמין בהם.
    השאלה היא , האם חינוך כזה יכול להיות בכלל אפקטיבי על רקע מה שקורה ת’כלס בשטח?
    האם חינוך כזה יכול להשפיע , כאשר מנקודת מבטו של פלשתינאי שחי בשטח ,גם לאחר הסכמי אוסלו ,ויש שיאמרו , בייחוד לאחר הסכמי אוסלו , העמיקה ישראל את אחיזתה בשטחים, הגבירה את שליטתה ולא הראתה שפניה להסתלקות כנה ואמיתית ממצב הכיבוש?
    האם תחת רושם שכזה, ריאלי לצפות בכלל לסוג כזה של חינוך?

  9. הגרמני הגיב:

    מסכים עם חיים בהרבה משכתב. אתמול התראיין בטלויזיה הגרמנית פרופסור מאייר, מומחה בעל שם לעולם הערבי, בתוכנית על חייו של ערפאת(3SAT).
    מה שמעניין הוא הנסיון להתבוננות אוביקטיבית רבת שנים על פועלו של ערפאת. האיש אשר המציא את המונח העם הפלשתיני. האיש אשר הצליח להכניס את העם הפלשתיני למודעות עולמית, ולהביא לכך שרבים בעולם מכירים בזכותו של העם הפלשתיני למדינה.
    את זה לא הצליחו לעשות הבאסקים בספרד, לא המחתרת האירית, וגם לא הכורדים בתורכיה, סוריה ועיראק.
    ערפאת כמנהיג שגה לא מעט במהלך דרכו כאשר הימר לא פעם על הסוסים הלא נכונים, אך תרומתו הכוללת לרעיון הפלשתיני גדולה מכל שגיאותיו.
    הנסיון הטיפשי, לדעתי, לשפוט ולבקר אדם בכלים הנהוגים בתרבות ממנה מגיע המבקר, ולא בכלים הנהוגים בתרבותו של זה העומד תחת ביקורת הינו שורש הבעייתיות. ערפאת היה מנהיג ערבי,מוסלמי במזרח התיכון, ולא כפי שאולי נוהגים לבחון אותו, כאילו הגיע מחצי האי הסקנדינבי!
    שחיתות? נכון, אבל מה לנו כי נלין על כך על רקע הפרשיות המתגלות בבייתנו(שרון,הנגבי,נתניהו…)
    הבוז וחוסר הכבוד המנשבים מחצר השלטון הישראלית כלפי המת בולטים למרחוק למראה הדגל המורד לחצי התורן במדינות רבות בעולם.
    והם לא אבלים בשל אהבתם לערפאת האיש- זהו אות אחרון של כבוד המוענק למנהיג אשר הקדיש את חייו להכרת העולם בזכאות עמו למדינה!!! משלו!!

  10. ציון הגיב:

    כולם מספרים על "ערפאת שלי". כל אחד נהיה אהוד ברק ש"חושף את פניו האמיתיות באמת". אבל האמנם זה זה בגדר האפשר לחשוף את אופיו האמיתי של אייקון? האם אין זאת שכל אחד מציג אותו לפי צרכיו ואמונותיו?
    חיים ברעם, ראוי אתה לכל שבח על עמדתך ההומניסטית העקבית והמוצקה, אבל למה, בשם שמים, כדי להוכיח עמדה זו עליך לצייר עולם של שחור (מדוכאים, עניים, פלשתינים) ולבן (אמריקה, בעלי הון, ממשלות ישראל לדורותיהן)? ברור כי ניתוח כזה גובל בקריקטורה ותורם לשיח של סיסמאות חלולות (ממש כמו מאמריו הצדקניים של ידידנו פרידמן עליו אתה שופך לשווא אש וגופרית).
    אי אפשר לטעון מצד אחד שערפאת הוא מנהיג חכם וערמומי מאין כמוהו שהצליח כנגד כל הסיכויים לשרוד ולתמרן בין שלל הפלגים והכוחות בתנועתו כמו גם מסכת ענפה של לחצים בינלאומיים ולהביא את הפלשתינים להישגים מדיניים חסרי תקדים, ומאידך לקבוע שהוא נפל קורבן להונאה שקופה של ביילין ופרס. רק התבוננות מפוכחת בתנהלותו של האיש (בלא שיפוט שחור\לבן) מגלה שלמרות העקביות בחשיבתו האסטרטגית הוא טעה אינספור פעמים בקריאת המפה ובתנהלותו הטקטית (לבנון, הפלת פרס מראשות הממשלה, התמיכה באינתיפדה הנוכחית וכו’ וכו’). ברור גם שללא האינתיפדה הראשונה, שלא הונהגה על-ידיו כלל, הוא לא היה מגיע מעולם להנהיג לא רשות ולא מדינה שבדרך. ולפי מה שאנחנו שומעים מפלשתינים שונים (גם מתקשורת אישית) ערפאת גם כשל, לא בשל היותו בעל "אורינטציה אמריקאית", אלא משום שהוא היווה פלטפורמה לשחיתות ודיכוי הולכים וגדלים תוך שהוא מנצל בציניות את מעמדו כסמל בו לא ניתן לפגוע, וכאשר הזעם הציבורי עמד להתפרץ כלפיו ברחוב הפלשתיני הוא הסכיל להטותו כלפי ישראל בעלותו על גל המהומות שפתח את האינתיפדה הנוכחית.
    בקיצור, נכון שאתה לא ממש מאוהדיו המושבעים של האיש, אבל ראיית העולם הידוכוטומית שאתה מציג מקשה על קריאת המציאות לפרטיה והשלכות עידן ערפאת על העתיד.

  11. סינדי פורשת לעוד מבצע עלום הגיב:

    לאחר ניסיון קצרצר באתר הזה, אני מגיעה למסקנה שחרף השמאליות והביקורתית הפוסט קולוניאלית שמוצהרת, הרי זהו שיח לוחמים, על טהרת הגברים ש"מבינים" ומתווכחים על עתיד העולם באותה אינטונציה המוכרת מתרבות המילואים הישראלית, ובעצם כל מקום אחרת. הניקניים שברחתי מרמז שממילא אני סבורה שהאשה הישראלית ה"שמאלנית" יכולה לכל היותר לתפקד כסינדי, עד שהיא מזדקנת בשיבה מכובדת והופכת מאובייקט מיני לאיזו מדאם מכובדת (ויש פה ייצוג כלשהו לזן הזה). מספר הכותבות פה הוא פתטי בנמיכותו כמו הייצוג בכנסת או באתר של הליכוד, אני מניחה. במסגרת התגובות יש כמעט רק גברים למעט איזו שורה שתיים שלוחשות נשים מתורבתות..
    ערכתי השוואה עם אתרים בעלי נופך פוליטי דומה בארה"ב למשל, וגיליתי שזה בהחלט ייחודי לישראל. הזוהי הגדה השמאלית ? תודה על החוויה. ושלום

  12. חמי הגיב:

    חיים הדגיש לכל אורך המאמר את שימושו של פרידצן במנוע החיפוש גוגל זה כמובן גדי שיוכל להימנע מהתמודדות עם המסר שפרידמן ניסה להעביר לגבי עראפת כאיש חינוך. הכי קל בעולם להיתפס לטעות בצורת ההתבטאות של כתב כדי להוציא את מאמרו כלא אמין (זה כמעט כמו לאמר שדבריו אינם נכונים בגלל שהיו לו שגיאות כתיב). לאחר מכן הביא חיים עובדה תמוהה שקשטרה לנטיותיו הפוליטיות של סבו של בוש, ונשאלת השאלה אם אבות אכלו בוסר לפני 60 שנה (אני מעריך) אין שום סיבה ששיני בנים תקהנה.
    חיים טוען שמוכנותו של הראיס להכיר במדינת ישראל כמדינה ריבונית היא "מחווה ענקית" ורק על כך היינו צריכים להודות לו ולתת לו מדינה משלו, זה כמובן אבסורד הכרתו של עראפת במדינת ישראל כמדינה ריבונית היא יריית הפתיחה למשא ומתן, הרי לא יכולה להיות הדברות של שני צדדים כאשר צד אחד אינו מכיר בצד השני כצד. אם עראפת רוצה לנהל מו"מ הוא צריך קודם כל להכיר במדינת ישראל ואז אפשר להתחיל לדבר, בתמורה ל"מחווה ענקית" זאת הוא לא יקבל דבר זהו תנאי הכרחי לצורך קיום מו"מ, ולא משהו שאחד הצדדים מוותר עליו ותמורתו מגיע לו נסיגה כלשהי.
    כאשר מדברים על פשרנות, אהוד ברק הציע לפלסטינאים יותר ממה שאי פעם (בעזרת ה’) יוצע להם. אם עראפת היה פשרן כמו שחיים מנסה להציג אותו הוא היה מקבל את מה שנתנו לו כי את י-ם הוא לא הולך לקבל (עזבו צודק לא צודק מוסרי לא מוסרי הוא פשוט לא יקבל ועל כך יש קונצנזוס בציבור הישראלי), אז איפה פה הפשרנות, במקרה הטוב מבחינתו יציעו לפלסטנאים שוב את מה שהציע ברק ואז אם הם יקבלו את זה כל הטרור שעראפת הביא על כולנו (גם על עמו) היה מיותר. אחרי שאנחנו רואים איך עראפת הגיב להצעה הכי נדיבה שאי פעם יקבל (עוד פעם היא יכולה לא להיות נדיבה מבחינתו וגם מבחינתכם אבל במיקוח יש מינימום מסוים אותו המוכר לא יעבור, עראפת נכשל כישלון חרוץ בהבנה הזאת שכשאני מתמקח בשוק עם מוכר על משהו גם אם נראה לי מאד יקר המחיר שהוא מציע ברור לכולם שיש מינימום גם למחיר שאליו ירד וגם לסבלנותו ברגע שעברתי את אחד מהם אני מקחן גרוע) מוטלת בספק טענתו של חיים שעראפת רומה ע"י ההנהגה הישראלית והמצב נראה הפוך אנחנו הצענו לו מה שיכולנו והרי ברור לכולם שגם הצעתו של ברק לא בטוח שהיתה עוברת משאל עם לצורך העניין, ובסירובו הראה שפרצופו לא לשלום ולהידברות אלא לטרור.
    אם לפי חיים 330 מיליון דולר (הערכה של מגזין פורבס שלא נחשד בציונות וזוהי לא ההערכה הגבוהה ביותר) בחשבונות בנק שווצריים הם סגפנות אז הלוואי והייתי סגפן. כמובן שאת הכסף הזה הוא לא הרויח מהשקעה נכונה בבורסה כך שגם הטענה לגבי מסירותו לעם הפלסטינאי נראית קצת ביזארית.
    לגרמני:
    אם בתרבות הערבית עושק של מנהיגים את עמם הוא מוסרי ולגטימי (אני לא מאמין שאני הולך להגן על מנהיגי הציבור הישראלי אבל להשוות את שחיתותו של שרון, ברק ושו"ת לסכומים כמו 330 מליון דולר היא לא הגיונית ונשמעת מגוחכת) אז העם אנו צריכים להגיד שגנבותיו של עראפת הם לגטימיות בגלל שכך עושים כולם?

  13. כפיר – לאמיר הגיב:

    במילים אחרות: אתה אומר שחינוך להומניות הוא בילתי אפשרי תחת הנסיבות בשטחים. ויתרה מזאת, אתה רומז, או אולי אומר בריש גלי, שאלימות רצחנית כמתודיקה היא אפילו מוצדקת. ההיסטוריה הראתה שניתן לקיים מאבק לא אלים בנסיבות מסויימות ולהרוויח מכך יותר מכל סוג של מאבק אחר. (עיין ערך מהטמה גנדי). השאלה האם הפלסטינאים היו משיגים יותר ללא אלימות (אני אישית מאמין שכן) נתונה לוויכוח. אבל אם לפלסטינאים מותר להשתמש באלימות בכלל ובטרור בפרט על מנת להשיג מטרות פוליטיות אז אל תצפה שהצד השני, דהיינו ישראלים, לא ישתמשו באלימות, עם כל הכבוד ("תכלס בשטח"). לשאלתך הבסיסית, כן ריאלי לא לדבר על צבאות של שהידים שצועדים לירושלים ומבקום זה לדבר על האקדמיה הפלסטינאית. אתה רציני?

  14. נתן. הגיב:

    מכיון שככל הנראה, אבו-מאזן עומד להיות המנהיג הפלשתינאי הבא , כדאי לקרוא שוב את המסמך שהוא חתם עליו,הידוע גם בשם מסמך ביילין-אבו מאזן משנת 95, במיוחד בנושא הפליטים:

    ******

    סעיף 7:פליטים פלשתינאים:

    בעוד שהצד הפלסטיני מאמין כי זכות הפליטים הפלשתינאים לחזור לבתיהם מעוגנת בחוק הבינלאומי ובצדק הטיבעי הוא מכיר בכך כי התנאים של העידן החדש של שלום ודן-קיום וכן המציאות שנותרה בשטח מאז 1948 הפכה זכויות אלו לבלתי ניתנות לישום.
    ….
    בעוד שהצד הישראלי מכיר בסבל החומרי והנפשי שנגרם לצד הפלשתינאי הוא מכיר בזכות הפליטים הפלשתינאים לחזור למדינה הפלשתינאית וכן בזכותם לקבל פיצויים.

    ******

    מעבר לכך עוסק כל הסעיף במנגנון ליצירת פיצויים לפליטים ,כאשר המקום היחיד שבו מוזכרת שיבה לישראל הוא בסעיף קטן 5:

    ******

    מדינת ישראל תמשיך לאפשר איחוד משפחות ןתקלוט פליטים פלשתינאים במיקרים מיוחדים מוגדרים אשר יוסכם עליהם עם הועדה בינלאומית.
    אש"ף מתיחס לישום הנאמר לעיל כהסדר מלא וסופי של סוגיית הפליטים.

    ******

    בקיצור ולסיום:בעית הפליטים יכוטלה להיפטר בהסכמה והיגיע הזמן להפסיק לנפנף בדחליל הזה.

  15. נתן. הגיב:

    לכפיר.

    האם אריק שרון הוא איש חינוך?

  16. כפיר – לנתן הגיב:

    לא, אריאל שרון הוא לא איש חינוך. אבל התפקיד שממלא שרון בחברה הישראלית לא דומה לתפקיד שערפאת מלא בחברה הפלסטינאית. בחירתו של אריאל שרון כראש ממשלה (לא דיקטטור) באה כתגובה ריאקציונית לאלימות הפלסטינאית שהוזנה במשטמה במשך תקופתו של ערפאת. האם אותך לימדו בבית הספר שהיהודים/ערבים/כל מי שתיבחר הם בני חזירים? האם אותך לימדו שמותר וקדוש לפוצץ את עצמך ולהרוג אחרים? אותי לא. גם אני דורש פינוי של המתנחלים. אבל בניית בתים, גם אם היא גוזלת שטח של עם אחר, לא שקולה לקידוש המוות. מספיק עם אנלוגיות שיקריות שעושות עוול לאלפי אנשים.

  17. הגרמני הגיב:

    חמי היקר,
    כנראה שלא הבנת אותי, כיוון שמעולם לא הצדקתי את השחיתות ברשות הפלשתינית בראשותו של ערפאת, שבאה על חשבון עמו הסובל.
    אולם בעוד אנו מרשים לעצמנו(כולל נבחרינו) להלין על השחיתות הפלשתינית, לא שמעתי זמירות כאלו המגיעות מהצד הפלשתיני לכיוון השחיתות הישראלית במסדרונות השלטון. ולמה זאת?
    בעוד הצד הישראלי מרשה לעצמו סכיזופרניה מוסרית(אסביר בהמשך), הרי שהצד הפלשתיני די עקבי בשחיתותו המנהלית.
    פעם מסתכלים אנו במראה ורואים מדינה מערבית, דמוקרטית בעלת מערכת של שלטון חוק, כפי שנוח לנו להזדהות עם מדינות כאלו בעולם(אירופה, אמריקה וכדומה). ובפעם האחרת משתקפת אלינו במראה מדינה מזרח תיכונית שבה לנבחריה חוקים משלהם,או כדוגמה נוספת, מרשים אנו לעצמנו שלטון אפרטהייד בשטחים, בו מקופחים זכויות אדם בסיסיות בשיטתיות ובזלזול תחת המוטו:הערבים לא מתנהגים אחרת בינם לבין עצמם,ו "ברומא התנהג כרומאי".
    לכן אינני חושב שערפאת היה הבעייה בדרך לשלום, כמו גם העם הפלשתיני!
    הסכיזופרניה הישראלית היא זו שמונעת צעדים פרגמטיים לכיוון זה.
    טראומה פוסט-שואתית מובילה אותנו להחזיק בנשק אטומי,כימי וביולוגי, כאשר במקביל אנו מזדעקים כאשר למירוץ חימוש זה מצטרפים שכנינו.
    בציניות אנו מסתכלים על החברה הערבית השמרנית וההיררכית המקפחת זכויות אזרחיה, אך במקביל מקפחים את המיעוטים החיים בקרבינו, וכובשים שטחים לא לנו(בוא לא נשכח גם 20 שנות כיבוש בלבנון).
    וכשמישהו קם לבקרנו על מעשינו, אנו מאשימים אותו באנטישמיות. גרוע יותר הוא כאשר מעז מישהו להכחיש שואה, או להמעיט מסבל העם היהודי- אבל האם ניסינו אנו פעם ברצינות, בינינו לבין עצמנו, לחשוב(ואולי לקחת מעט אחריות) על סבל העם הפלשתיני(הנאקבה)!
    אז חמי, אותי לא מעניין ערפאת כמעט(ינוח על משכבו בשלום). אותי מעניינת מדינת ישראל, וכיצד תיראה בעוד יובל שנים מעכשיו!
    וכאשר נעשה סקר אשר הציג את מדינת ישראל כסכנה לשלום עולמי כעסתי גם אני בהתחלה. אבל לאחר חשבון נפש ממושך, ולאחר שבחנתי מגמות בחברה הישראלית בשנים האחרונות…אם זה ממשיך לאותו כיוון,לא נעים להודות-זה לא נראה טוב!!!

  18. אלישע הגיב:

    לנתן
    אתה בטוח שאבו מאזן הולך להיות המנהיג הבא של הפלסטינים? זה לא אופטימי מדי?

  19. אמיר לכפיר. הגיב:

    במילים אחרות: אתה אומר שחינוך להומניות הוא בילתי אפשרי תחת הנסיבות בשטחים -לא , אני לא אומר את זה.

    אתה רומז, או אולי אומר בריש גלי, שאלימות רצחנית כמתודיקה היא אפילו מוצדקת – לא, גם זה אני לא אומר .

    כל מה שאני אומר הוא , שבנסיבות שמתקיימות בשטחים ,תחת הסיטואציה של הכיבוש , ההשפעה של חנינוך תהיה שולית מאוד לדעתי.

    עד כמה לא ריאלי לדבר על חינוך למדתי (למשל,ולא רק שם) כשקראתי את ‘הזמן הצהוב’ שפותח חלון אל אשר מתחולל בתוך הנפש של הפרט תחת סיטואציה של כיבוש.

  20. כפיר – לאמיר הגיב:

    אם כך אין בינינו ויכוח עקרוני אלא ויכוח איכותי. אני אומר שחינוך זה הכל, השאר הוא נגזרת. אתה אומר שהנסיבות הן הכל, ושהחינוך כבר יבוא ומימלא והוא הנגזרת. אם כך מחנכים למה שכבר יש ולא למשהוא טוב יותר (מעניין)? אני מבין מאיפה אתה בה ולמה לפלסטינאים יש מטען אדיר על הלב. זה עדיין לא מצדיק חינוך לאלימות רצחנית. ברגע שאדם מוותר על החיים כערך הוא מוותר על עצמו כאדם, ושום דבר, גם לא הנסיבות שמתוארות ב"זמן הצהוב", מצדיק זאת.

  21. אמיר לכפיר הגיב:

    ועוד משהו שנזכרתי בו ישר אחרי ששלחתי לך את התגובה:

    דיברת על החינוך , זכורה לי סיטואציה משנת 92′ , שכונת שיך רדואן בעזה , אני בסיור רגלי .
    ילדה קטנה ,שרק התחילה ללכת , בקושי עומדת או מדברת , עושה כלפינו החיילים מחוות של השלכת אבנים.
    חייכתי.
    רק מאוחר יותר הבנתי כמה זה מזעזע ולא מחוייך, כנגד האקלים בו גדלים ילדים וילדות שכמותה , קשה לצפות שחינוך יהיה באמת משמעותי.
    המסקנה שלי מהאירוע הייתה , שכדי שיהיה שמץ של סיכוי שילדים שם יוכלו להתחנך ולהפוך לאנשים חיוביים , לי ולצבא בכלל אסור להיות נוכח בספירה האזרחית.

  22. אמיר – לכפיר הגיב:

    שוב, העמדת דברים על דיוקם:
    אם כך מחנכים למה שכבר יש ולא למשהוא טוב יותר (מעניין)?
    ממש לא.
    אלא ש: כאשר הנסיבות הן קיצוניות ,הרי שהצפיה שהחינוך ישפיע, שקולות בעיני במידה לא מבוטלת לצפיה שכוסות רוח יועילו למת.
    בנוסף, אני לחלוטין לא חושב שהאלימות הרצחנית היא (בעיקר) תולדה של החינוך.
    כלומר , כמו שהחינוך, כאשר המצב כל כך בקאנטים , לא יכול להוות משקל נגד כדי למנוע אלימות רצחנית , כך גם אני לא ממש רואה אותו כדבר המשמעותי שמייצר את האלימות הרצחנית.

    גם אהוד ברק , הודה ברגע של כנות ( נדירה) שאם היה פלשתינאי , יש סיכוי לא מבוטל שהיה מצטרף לחמאס או לארגון טרור כלשהו,והוא לא אמר את זה בגלל שהוא חושב שהחינוך הפלשתינאי היה גורם לו לבחור בדרך הזאת.

  23. נתן. הגיב:

    לכפיר.
    ************

    מידי שנה שרים ילדי ישראל את השיר הפופולרי"לעת אכין מטבח מצר המנבח"?
    האם יש כאן חינוך לביצוע מעשי טבח באויב?

    ומה עם החגיגות על תליית המן ועשרת ילדיו(החפים מפשע) מה זה מעיד על החינוך של ילדי ישראל?

    ומה עם שמשון הגיבור המחבל המתאבד הראשון בהסטוריה ?ומה עם "זכור את אשר עשה לך עמלק"? ומה עם סיפור המופת על חנה ושבעת ילדייה?

    בקיצור, מי שכותב הכללות מטופשות כגון "אותך לימדו בבית הספר שהיהודים/ערבים/כל מי שתיבחר הם בני חזירים"
    יקבל תשובות בהתאם.

  24. נתן. הגיב:

    אלישע היקר.

    אני לא רוצה לקלקל את שמחתך,אבל נדמה לי שהסיכוי של ראש-ממשלה ישראלי להירצח על ידי בני עמו גבוה מזה של מנהיג פלשתינאי.

  25. גלילי הגיב:

    פעם טיילתי באוסטריה ובשיחה שהייתה לי עם צעיר הבהרתי לו כי היטלר מסמן בעינינו את הרוע הנאצי. הוא טען כי היטלר היה בסדר אך יועציו היו גרועים . הסכמנו שלא להסכים.
    אם ננקה ממאמרו של ברעם את מלל הכיבוש ונשאיר את הדברים השליליים שכתב הוא מתקרב מאוד לדעתי.מנהיג שחלק גדול מזמנו הקדיש לכתיבת שיקים לגורמים שונים שראשיהם היו כותבים שיקים לאנשיהם ומעשר לכיסם , היה מעונין בהמשך הבלגן כדי לשמר את שלטונו.
    החזקת אשה בחול החוגגת במסע קניות ומניחה את ידה על כספים לא לה בידיעתו. גם חסיד שוטה שעיניו בראשו יבחין בשחיתות כאשר רוב הכספים מופנים למנגנוני בטחון הנלחמים האחד בשני.
    ואחרון חביב אפילו סיינט עראפת סופג הערה וכרטיס צהוב מברעם על האמריקניזציה שלו.מעניין מניין שואב ברעם את הידע שלו על כך.

  26. לנתן הגיב:

    אתה צודק בנוגע להשוואת הסיכויים. זאת ועוד, הסיכוי של מהניג פלסטיני להירצח על-ידי ישראל הוא גדול לאין-ערוך מסיכוייו של איזשהו מנהיג להירצח על-ידי מישהו.

  27. יורם בר-חיים הגיב:

    צודק חיים ברעם בעיקר דבריו – את היחס של ישראלים (ואמריקאים) למותו של ערפאת יש לשפוט מתוך אופיים הגזעני והאלים של הכיבוש והציונות, לא מתוך אופיו של ערפאת.

    ערפאת מת, העם הפלסטיני חי ונאבק. את הזכויות שהעם הפלסטיני דורש ונאבק עליהם לא ניתן לבטל ואת המאבק לא ניתן להשתיק. אבו עמאר צדק בדבר אחד :
    רוח לא מזיזה הר.

  28. אורן אנטין הגיב:

    שתי תגובות:
    1. למי שכתבה "סינדי פורשת לעוד מבצע עלום"
    ובאה בטרונייה על המספר הנמוך של נשים הפעילות באתר – אנא הפני את טרונייתך לנשים באשר הן, באוניברסיטה או במספרה. לגברים שמגיבים באתר אין יד ורגל בתופעה, אלא אם כן את מעוניינת לממן לחצי מאיתנו ניתוח לשינוי מין כדי שהאתר יעמוד בסטנדרטים השיוויוניים שלך.

    2. הרבה דברים נכונים כתבו חיים ברעם ואורי אבנרי על ערפאת, אבל דוקא על שלוש מאות מליוני הדולרים שלפחות על פי המגזין פורבס נגנבו מהעם הפשתינאי הסובל על ידי ערפאת לא כתב. אז נכון שניתן לפתור את הכל בלהגיד שפורבס זה מגזין קפיטליסטי שמשקר במצח נחושה, אבל הייתי מצפה מאנשים עם אינטגריטי לפחות להתייחס לנקודה ולא להתעלם ממנה. כיצד יכול חיים ברעם לומר " הוקרתי את מסירותו לעמו ואת סגפנותו" כשסכומים כאלה נלקחו מאנשים סובלים לחשבונות פרטיים ?

  29. מתיתיהו שמואלוף הגיב:

    חיים היקר
    רשימה מרגשת כתבת פה.
    חזונך הוא חזוני.

    ברכה
    מתיתיהו

  30. לא סינדי/לסינדי הגיב:

    חבל שבחרת לשחק "ברוגז". חבל שהבנות משאירות את המגרש לבנים – אחרי הכל אין כאן סינון וכל אחת יכולה להתבטא. השיח הפמיניסטי בישראל לא ממש משגשג אבל לקבוצות כמו "פרופיל חדש" "אחותי" ו"זוכרות" יש מה לתרום. לגופו של ערפאת, הבחירה שלו באופציה האלימה נראית לגברים טבעית יותר מאשר לנו. השאלה היא מה אנחנו יכולות לעשות, ואיך אפשר להתווכח עם האטרקטיביות של נפנוף המקלעים מול יוהרת הטנקים וכוחותינו המזויינים.

  31. סינדי הגיב:

    תודה על ההתייחסות, לפחות יש נשים בין הקוראים.אות…
    האמת שדי נואשתי מלנפנף בדגל לבן אל מול הארוטיקה המלחמתית..ודאי שאינני רואה טעם לבקר את האופציות של הפלשתינים שכן אני סבורה שזה אגרסיבי, ובודאי לא מתפקידי. הרי אינני מצליחה להשפיע ולו במעט על הזכרים היהודים, ואפילו השמאלנים _ הראיה אתר זה – מה לי כי אלין על יאסר ? ניראה לי שזה אחת הדרכים הפחות הגונות להתמודד עם הבעיה, כלומר, הסטת הזרקור לצד השני. ככה הרי הגנרלים שלנו מצדיקים את שלטון האימים שלהם פה. בדרך כלל נשות ישראל החסודות נמנעות, ובצדק, מלהיכנס בין הגנרל שלהן ובין הטנק שלו, שמא יבולע להן. ומאחר שכך, נידמה לי שהמשכיל,ה בעת ההיא יידומו…אני לא מפקירה את השטח, אלא שאין שטח. הגדה השמאלית היתה אמורה לציין את המתחם שבו שיח הלוחמים הזה יעבור איזו שהיא תובנה לפחות, והנה אם בארזים..וכולי…המצב פה על הפנים, וחבל להשחית את נעורנו על תהליך שחייב למצות עצמו, בדרך כלל ברע, אבל מה לעשות…אני הולכת לזרום עם המצב ולהמיר את תאוות הכתיבה וההטפה שלי לתשוקה לאפייה…אמנם קצת אולד פשון אבל הכי מכניס מבחינה כלכלית. לפני שאני מתחילה להצטלם בעירום, אני פורשת. אני לא מכירה את הארגונים שהזכרת, אולי אסתכל. בכל אופן, בתסמונת סינדי לוקחות חלק גם נשים, כמדכאות, כך שאני אמנם פמיניסטית אבל לא חסידה עיוורת של הצדקת נשים באשר הן "שלטונית" או פוליטית. סינדי פנתה לכל ארגוני הנשים, וזכתה בביקורת מוסרנית נלעגת ממי שמופקדות על "מעמד האשה", מה שבא ללמדך, שהפמיניזם בארץ הוא כרגע בחיתוליו. אז שלום לכולם, ולילה טוב.

  32. סינדי הגיב:

    נ.ב. אני לא חושבת שלהיות פמיניסטית זה "לא סינדי"…וזה בדיוק העניין…ברגע שהישראלית לא תרגיש צורך להיות חסודה וליצור הבחנה מוסרנית בינה ובין "המזרון של הפלוגה" או שפחת המין הצבאית…אולי יתרחש פה משהו אמיתי. כרגע, זה עדיין "הפרד ומשול" שמצליח מעל למשוער. מאחורי כל הפליה יש SHAMING
    אני לא הרגשתי שהמחסום הזה נחצה, והוא מחסום פנימי בתוך ארגוני הנשים הישראלים, ובתודעה המקומית. מתחת לפתיחות ול"שויון" לכאורה, האשה הישראלית היא בעיקר סייעת צבאית…ואם היא פמיניסטית אז אולי "ישבצו" אותה במחלקת יחסי ציבור של מכונת המלחמה, וישלחו אותה למדינה "נאורה" (מסוכנת ? עוכרי ישראל ?) כדי להראות שגם אצלינו יש פמיניסטיות,
    שכן כל מה שיש להם, לנו יש גדול יותר…אני לא חושבת שאני מנסה לפסול משהו, אלא בדרך זו להצביע על כך שעוד ארוכה הדרך…וסינדי זו עייפה ולא פורשת אלא מפנה את הזירה לכוחות צעירים ונמרצים, לבחורות כשרוניות יותר ש"להן זה לא קורה". _חיוך.

  33. כפיר – לנתן ואמיר הגיב:

    נתן היקר,

    הוויכוח בינינו הוא לא בשעשועי סמנטיקה. יש אלמנט אקטואלי-איכותי שאני מוצא נעלם בכול הדוגמאות שהבאתה. אנחנו לא מדברים על סיפורי עמים או ספרות השוואתית, אלא על מציאות יום יומית שבה, כן, הפלסטינאים מתאבדים כדי להרוג נשים וילדים לדעתי כפועל יוצא של חינוך, בין היתר. אני לא מכיר ישראלים (או מתוך הדוגמאות שלך, יהודים) שתמונתם של בני המן עולה לנגד עינהם כשהם חושבים על עימות. תהייה רציני.

    מה שמביא אותי לתגובתי לאמיר:

    הוויכוח בינינו לא ייפתר מכוח ההיגיון. שנינו מסכימים על אותם העקרונות (עם קצת תשומת לב). אבל, שוב, אני מייחס לחינוך, לאו דווקא רשמי, גם כזה שמעוגן בטרמינולוגיה, למשל, משמעיות רבות יותר ממה שאתה מוכן ליחס לו. אתה אומר שתחת הנסיבות בשטחים האלימות מובנת (אפילו ברק מבין אותה) ואפילו מוצדקת. בטח אותה ילדה קטנה שדמתה את עצמה לזורקת אבנים לא נולדה עם ההבנה שכך צריך לנהוג אלא דרך חינוך של מבוגרים. או אולי אתה חושב שכמו שצבי המים מוצאים את דרכם לאוקיאנוס כך הילדים הפלסטינאים מוצאים את דרכם לאבנים? אתה טוען משהוא מאוד רגשני אבל סותר את עצמך בו בזמן.

    תפיסת עולם של אומות בכלל ואנשים בפרט היא תולדה של אילו פעולות אדם מאמין ייצרו את התוצאה הרצויה לטעמו או טעמם. על פי אותו שכנוע פנימי אומות ואנשים פועלים. מה כמו שישראלים רבים אוהבים לומר "מה תכלס יביא לי מה שאני רוצה". תפיסת העולם הפלסטינאית, כמובן בהכללה גסה אבל בעלת משקל סגולי קריטי, היא כזאת, שאלימות, ולא סתם אלימות, אלא בפרט תופעת ההתאבדויות, תביא להם את התוצאה הרצויה. תפיסת עולם מקורה בחינוך גרידא. כל למשל אנשים שנולדים במקומות שונים מגיעים למסקנות שונות לגבי איך אדם צריך לחיות את חייו. תפיסת העולם הישראלית, על כל המיליטריזציה שבה ועל כל מגרעותיה, לא מקדשת את המוות. אין זו נקודה שולית בעימות אלים אלא נקודה עיקרית בעימות כואב.

  34. אמיר – לכפיר הגיב:

    אותה הילדה שעשתה את המחווה של זריקת אבן, פשוט הטמיעה סיטואציה שהיא נולדה אליה , סיטואציה שבה ברחובות בהן היא אמורה לשחק , היא נתקלת באנשים לובשי מדים ונשק על בסיס יום יומי.
    אותה ילדה המשיכה לגדול ולהתפתח , כאשר בלילות דפקו על דלת הבית והקימו את אביה כדי שיעשה עבודות רס"ר וימחוק ב-2 בלילה כתובות שנמרחו על קירות הרחוב.
    אותה הילדה המשיכה וגדלה , וזכתה לטייל עם אביה ברחוב כאשר חייל בן 20 מצווה עליו להוריד דגל מקו מתח גבוה , היא זכתה לראות את אביה מושפל ונלעג.
    היא זכתה לביקורים אלימים של הצבא בביתה על בסיס כמעט קבוע.
    וכן הלאה וכן הלאה, כאשר בצורה הדדית האלימות שמפעילים שני הצדדים הולכת וגוברת יותר ויותר , ופוגעת בעוד ועוד אנשים חפים מפשע.
    זו המציאות שמייצרת את החינוך תכל’ס.
    ושורשה של המציאות היא דיכוי שהולך ומתעצם , זה כל הסיפור על רגל אחת.

  35. כפיר – לאמיר הגיב:

    בהחלט. אני מסכים שזה רובד אחד של המציאות. אולם למציאות רבדים רבים אחרים שבהם אתה בוחר, מתוך נאמנות לתפישה הפוליטית שלך, להתעלם, בפירוש. המצב בשטחים דורש פתרון ושינוי. זו לא השאלה. אולם זה לא מצדיק את תופעת המתאבדים, למשל.

    אתן רק דוגמא אחת לכוונתי מכיוון שקצרה היריעה:

    התופעות שאתה מתאר שינו צורה ועוצמה בתוך מסגרות זמן מאוד מוגדרות. את האבנים זרקו לרוב במהלך "תקופת האינתיפאדה." חיילים, לרוב, דפקו בתדירות על דלתות ביתם של פלסטינאים רבים באישון לילה בזמנים של עימות בעל עצימות גבוה. מקרים פרטיים אפשר למצוא בכול זמן. היו זמנים שהפלסטינאים היו תחת כיבוש ואבנים לא נזרקו. את העוצמות והתדירויות של המעשים, שני הצדדים מתמרנים בהתאם לצרכים פוליטיים ביד אומן. זה לא שיש מצב קבוע, סטגנטי, של "כיבוש". לתופעה יש עוצמות משתנות מכוונות. הכיבוש כשלעצמו צריך ללא ספק להסתיים. האם הדרך לסיימו היא בוויסות עוצמות האלימות לכדי "שהידיות"? זאת הבחירה המכוונת שערפאת עשה דרך חינוך. אם אתה בוחר להתעלם ממימד זה של העימות אני לא רואה איך לתפישתך יבוא שלום. אם אתה מכיר במימד זה ומצדיק אותו אני לא רואה איך יבוא שלום. יתרה מזאת, אם אתה מצדיק אותו, כיבוש או לא כיבוש, אני את הרובה אשא בגאון. את המשפחה שלי אף אחד לא יפוצץ, גם לא "ילדה מסכנה שדפקו לאבא שלה על הדלת".

    אני לא פציפיסט. אני מסמפט, למשל, את תופעת זריקת האבנים כאקט מחאתי. אבל יש רף אלימות פלסטינאית שחורג מגבולות מאבק לגיטימי בעיני, מכיוון שהוא לא הומאני בעליל, ואם הוא לגיטימי אז זה בדיוק מה שהוא. למאבק יש שני צדדים, להזכירך.

    יבואו כאלה שיגידו "אבל הם ניסו להשתחרר מהכיבוש וכלום לא עזר להם". אני לא מסכים עם טענה זו. הנזק שנגרם למאבק הפלסטינאי לעצמאות, בגלל הדרך שבה הוא נעשה, עוד שנים רבות ישא פירות ביאושים. גם אם תהיה להם מדינה, את פירות הביאושים של החינוך של ערפאת יקצרו הילדים שלי ושלך. הוא היה הרבה דברים, אבל בטח לא מנהיג גדול.

  36. אמיר – לכפיר הגיב:

    קראת את הספר ‘הזמן הצהוב’ ? אם לא , אני ממליץ לך בחום לקרוא אותו.
    תוכל לצלול דרכו אל המכניזם הדכאני של הכיבוש בצורה מאלפת , והספר נכתב עוד לפני האינתיפאדה הראשונה , אתה יכול לקבל שם שיעור מאלף על החלחול של הדיכוי , ועל העוצמה המחנכת שגלומה בו , שהיא היא החינוך האפקטיבי ביותר לשנאה העזה כלפינו , ששום מערכת חינוך פורמאלית לא תתמודד איתה.

    אתה אומר את המשפט הבא :
    "כיבוש או לא כיבוש, אני את הרובה אשא בגאון. את המשפחה שלי אף אחד לא יפוצץ, גם לא "ילדה מסכנה שדפקו לאבא שלה על הדלת". "
    יפה , גם אני לא מוכן שאת המשפחה שלי אף אחד לא יפוצץ,וגם אני אגן על עצמי בגאון.

    אבל – אני גם מנסה לחשוב רגע איך הדברים נראים מהצד השני.
    וגם אני כפלשתינאי , לא מוכן שיפוצצו את המשפחה שלי ,וגם לי יש כבוד וגאון.
    ואם מישהו יפגע בי ( כפלשתינאי) יתעלל בי או במשפחתי , יהרוג את אבא שלי, אמי , אחותי או אחי או בעלי , בין אם בזדון בין אם בשוגג ,אני לא אשב בשקט .
    כשאני הייתי חייל בשטחים , דמיינתי איך הייתי אני מרגיש אם היו מתייחסים אלי ואל משפחתי באותו המטבע , אם היו מדכאים אותנו לשם דיכוי , חבל על הזמן איזה אלימות הייתה יוצאת ממני.
    שום חינוך לא היה מונע ממני למשל, לנקום את כבודו של אבא שלי שפוצץ במכות מול עיני.

  37. כפיר – לאמיר הגיב:

    אני מקבל את המלצתך ו"הזמן הצהוב" נכנס לרשימת הספרים שעלי עוד לקרוא (ייקח לי מספר חודשים, אז שהעימות ימתין).

    את שורשי האמפתיה שלך אני מכבד מאוד. למיטב ידיעתי מומחים בתחום מגדירים אמפתיה כאחד מחמשת עמודי התווך של אינטליגנציה רגשית. אבל שים לב שאמפתיה אמיתית היא לא הזדהות מוחלטת עם האחר. אמפתיה היא היכולת להזדהות, ובאותו הזמן לפתוח "זווית עילית" על הנעשה ולהגיע למסקנות שאינן רגשיות לחלוטין, אפילו רציונאליות, שמושא ההזדהות כנראה לא היה מצליח להגיע אליהן לבד.

    חינוך פורמאלי היא דרך אחת לצאת מהמבוך. אתה צודק כשאתה אומר שזו לא הדרך האולטימטיבית להתמודד (זו גם לא דרך מבוטלת). אבל לא בזאת בלבד מדובר.

    שים לב, רף התגובה שאתה מאפשר למושא האפתיה שלך, דהיינו הפלסטינאים, הוא לא רציונאלי. בנוסף, חוסר ההסכמה בינינו נעוץ במדתיות ומאמות מדה לא שוות. קל לך לחשוב על עצמך כהומאני: "ומה אני הייתי עושה אם…". אני מציב לך אתגר, באמת, מה אתה היית עושה אם? תכתוב לעצמך מספר נקודות של "מה אני הייתי עושה" ונראה מה המסקנות. אני מבקש שתדמיין את הדוגמאות באותה הפלסטיות שאתה מדמיין את הסבל הפלסטינאי: "הייתי נכנס להתנחלות ויורה לילדה בת חמש לעיני הוריה בראש", "הייתי עולה לאוטובוס מתבונן בנוסעים, ילדים, נשים, גברים ומפוצץ את עצמי" או "הייתי יורה פגז מרגמה מאולתר על אוטובוס של ילדים בדרך לבית הספר כשהיו מגיעים מחלצים הייתי יורה בהם וגם בילדים שעוד נותרו בחיים" או אולי "הייתי שולח את אחותי בת השש עשרה להתפוצץ כדי להגן על עמינו"…. אתה יכול להשלים את השאר לבד. היית?

    במידה ותשובותיך הן אולי, כן, כן וכן אז לי ולך יש וויכוח שאינו ניתן לגישור. אם תשובותיך הן כנראה שלא, לא ולא אז למה המאבק הפלסטינאי בצורתו הנוכחית, עם כל האמפתיה והסימפטיה שבעולם, הוא בר הגנה, ועוד על ידיך?
    ידידי, עוול אחד לא עושה עוול אחר כשר ועוול אחד לא דומה למשנהוא, מה גם שזה חסר טעם להשוות. המאבק הפלסטינאי בלב האומה הפלסטינאית פגום הומאנית מעיקרו.

  38. אמיר – לכפיר הגיב:

    אז ככה :
    מסכים לגבי האבחנה בעיני האמפטיה , אני מרגיש שלא רק שהיא לא באה אצלי על חשבון "הזוית העילית" אלא להפך , בזכותה האבחנה שלי מתחדדת עוד יותר ורציונאלית עוד יותר.האמפטיה לא יוצרת ביטול עצמי לגבי ולגבי האינטרסים שלי אלא להפך.

    לגבי החלק השני של דבריך , אכן הצד השני מגלה לא מעט חוסר ראציונאליות .
    ההבנה שלי לחוסר הראציונאליות נגזרת מתוך ההבנה והאמפטיה למצוקה בה שרוי הצד השני , ולהבנה שסיטואציה כזו , שמתמשכת ,בהכרח תוביל לא מעט אנשים להתנהג בצורה לא ראציונאלית , וחייתית. ( עם החיות הסליחה ).

    לגבי באופן אישי : אני לא אהיה צבוע , אני בהחלט יכול לחשוב לגבי , שאם הייתי מוצא את עצמי בפינה , עם הגב לקיר , מושפל ורמוס עד עפר , הייתי מתקשה לשמור של אופי ראציונאלי.
    אני מעריך מאוד אנשים שכן יצליחו , ולראייה , יש כאלה משני צידי המתרס , אבל , אני מודע לכך , שבהיותינו בני אדם , נקבל נוכח אותה הסיטואציה שלל תגובות והתנהגויות.

הגיבו לכפיר – לנתן ואמיר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים