הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-20 בנובמבר, 2004 15 תגובות

אין חדש ב"מגדל השן" – העסקים כרגיל. כל בוקר מתאספים הסטודנטים לקמפוסים ברחבי הארץ כדי לצרוך את מנת הידע שתועבר באותו היום. אינני מתכוון להטעות, השימוש במושגים כמו צריכת ידע ועסקים בעודי מתאר את שגרת היום באוניברסיטאות, הינו שימוש מכוון, הבא להציג את התגברות מושגי הקפיטליזם ועקרונות השוק על האקדמיה. האקדמיה, שמנסה להציג עצמה כא-פוליטית, נכנעת מדי יום ביומו לגחמות השוק הכלכלי. לכן יש לבחון, האומנם האקדמיה אינה פוליטית או כלכלית?

סקירה של מספר אירועים בולטים בשנה וחצי האחרונות מעידים על התרחבות השיחים הפוליטיים והכלכליים באקדמיה על חשבון שיקולים חברתיים, שאינם למטרות רווח.


ניתן להתחיל בשדה הפוליטי, כאשר לפני כשנה הוחלט לאמץ את המלצות ועדת מלץ לבדיקת המצב הגרעוני באוניברסיטאות. ועדה זו נותנת כוח רב בידי נשיא האוניברסיטה ובמקביל, מפחיתה מעוצמתו של הרקטור האחראי על הפן האקדמי. כינון מבנה ניהולי מאוחד (Unitary) בכל המוסדות האקדמיים תוך פגיעה ביכולת ההשפעה של אנשי האקדמיה במוסדותיהם והגברת העוצמה של חבר הנאמנים הנתון למניפולציות פוליטיות, מאפשר לפוליטיקה להשפיע גם על שדות הידע ואולי אף לקבוע בעתיד אילו מקצועות הם פסבדו-מדעיים ולפיכך, אין צורך ללמדם. למהלך זה יש גם פן כלכלי, שמטרתו ייעול הניהול וצמצום עלויות לאור הגרעונות הכבדים של המוסדות האקדמיים, כיוון שדרכו ניתן לראות כיצד תחומי ידע נוספים ייתאדו מהאקדמיה בשל היותם "יקרים" ו"לא משתלמים" ויתהוו שדות ידע חדשים ו"שמישים" דוגמת תוכניות Executive במנהל עסקים, מדיניות ציבורית וכו’.


השדה הפוליטי גם לא נרתע מלהתערב בשדה האקדמי טרם יושמו המלצות ועדת מלץ. דוגמה מובהקת לכך מהווה ההשתלחות של שרת החינוך, לימור לבנת, בחבר הסגל האקדמי של אוניברסיטת באר שבע, ד"ר לב גרינברג, שפירסם מאמר ביקורת על מדיניות הממשלה בסכסוך עם הפלסטינים ("רצח-עם סימלי"). שרת החינוך ביקשה לפטר את המרצה בגין דעותיו הרדיקליות (לתפיסתה) ואיימה שלא תופיע לכנס השנתי של התורמים לאוניברסיטה, מהלך שעלול לפגוע אנושות בתקצוב של אוניברסיטת בן גוריון. עם אימוץ מסקנות ועדת מלץ, יהפכו אירועים כגון אלו לאירועים שכיחים, שישתיקו שיחים אקדמיים-רדיקליים המסכנים את החשיבה הממסדית-הגמונית.


דוגמה נוספת לחדירת הפוליטי אל השיח האקדמי היא הניסיון להחזיר את שיטת המיון הישנה לאוניברסיטאות (הבחינה הפסיכומטרית) על חשבון השיטה החדשה (בחינות הבגרות), שהעלו את מספרם של קבוצות מיעוט מדוכאות בקרב פקולטות יוקרתיות (ראו את מאמרי הקודם "מדמוקרטיה מתגוננת לאקדמיה מתגוננת"). רעיון זה הינו בבחינת התגוננות ההגמוניה הפוליטית-תרבותית מפני אויביה, דבר הגורם לשינוי כללי המשחק ולהחזרתם לקדמותם כיוון שהם מיטיבים, קודם כל, עם בני בריתה.


אם הפוליטיקה מצליחה לחדור לשדה האקדמי, הרי שהשוק מצוי שם כבר די מזמן. סיבוב חטוף בקמפוסים של אוניברסיטת תל אביב חושף את הצופה לאלפי פליירים פרסומיים, המכניסים סכום נכבד לאוניברסיטה ולאגודת הסטודנטים. אם ירצה אותו צופה לצלם מספר דפים, יוצע לו מחיר זול יותר לצילום בתנאי שפרסומת של אחת מהחברות הסלולריות תתנוסס על צדו האחר של הדף. תרבות הצריכה מגיעה לשיאה בשבוע פתיחת הלימודים במהלכו נערך פסטיבל ססגוני בו חברות רבות מהשוק מציבות דוכנים במטרה למכור סחורות לסטודנטים, על בסיס השתייכותם לקהילה מסוימת "הראויה" להנחות רבות. הסטודנטים מצדם, אינם מביעים התנגדות רבה לפסטיבל הצרכני הזה כיוון שהם מכוננים עוד קודם כסובייקטים-צרכניים החל מינקותם. לא מפתיע שהסלוגן המוביל באותו קמפיין היה "מעולם לא היה משתלם יותר להיות סטודנט", מוטו המקשר אוטומטית את הסטודנט עם תרבות הצריכה ומושגים של רציונליות כלכלית. ההתייחסות אל הסטודנטים כצרכנים קיימת גם בקרב ראשי האוניברסיטאות, הרואות בסטודנט סובייקט צרכני שבא לרכוש תעודה. לשם כך, היא מציעה תנאים אטרקטיביים, קמפוסים מטופחים ותוכניות Executive המבטיחות תואר מהיר בעל עתיד מזהיר (ראו את מאמרו המצוין של אמיר בנבג’י בעיתון "הארץ" מה-15/10).


בשנה האחרונה אף התחזק מעמדו של השוק כאשר השדה הפוליטי, באופן וולנטרי, הניח לאנשי שוק לקבוע את מדיניות החינוך העתידית – החל בחינוך הטרום-יסודי וכלה בחינוך האקדמי. כך שביום ראשון לפני שבוע, כאשר הודיעה שרת החינוך כי בכוונתה למנות ועדה חדשה לבחינת שכר הלימוד באוניברסיטאות, היה זה רק פרק נוסף בהתגברות כוחם של אנשי השוק בקביעת מדיניות ציבורית. ועדה זו, שבראשה יעמוד אלישע ינאי, יו"ר מוטורולה וחבר במועצה להשכלה גבוהה, קמה בכדי ליצור אלטרנטיבה לדו"ח ועדת וינוגרד שהמליצה על הפחתה הדרגתית של שכר הלימוד ב-50% תוך 5 שנים (2006-2001). אך המלצות לחוד ומעשים לחוד. בפועל, שכר הלימוד האוניברסיטאי הופחת עד כה ב-17% עד תום שנת הלימודים הקודמת (במקום הפחתה ב-23% כמתוכנן) כשבאופן תיאורטי, שכר הלימוד של סטודנט בשנת לימודים זו היה אמור לעמוד על 7,115 שקל, לפני תשלומי רווחה לאגודות הסטודנטים השונות. (דו"ח על ועדת וינוגרד, מחלקת המחקר והמידע של הכנסת).


מהלך זה, בו ממונה ועדה ממשלתית לנושא בו יש כבר המלצות "טריות" יחסית, ניזון מהתוכנית הכלכלית להבראת המשק שיוזם האוצר – תוכנית שהחלה לתת את אותותיה על מגזרים רבים בחברה הישראלית: קשישים, מובטלים, אמהות חד-הוריות, מיעוטים אתניים ועוד.


זאת ועוד. הרעיון להנהיג שכר לימוד דיפרנציאלי על פי המקצוע בו ילמד התלמיד עלתה בכנס קיסריה על ידי צוות מומחים בראשות דוד ברודט, מנכ"ל משרד האוצר לשעבר. צוות זה הציע, כבר אז, כי שכר הלימוד יהיה דיפרנציאלי וייקבע על פי יכולת ההשתכרות העתידית של הסטודנט במקצוע בו ילמד וזאת במטרה להוזיל את עלויות ההשכלה הגבוהה (ראלי סער, "הארץ", 3 ביולי 2003).


אם נוסיף לכך את ועדת דברת, שבראשה עמד שלמה דברת, המזוהה יותר עם השוק מאשר עם החברה, ניתן לסגור משולש רב-עוצמה בו אנשי שוק קובעים את עתיד החינוך בישראל. נימת השוק החופשי לא נעדרת גם מדבריה של שרת החינוך באומרה כי "העובדה שהסטודנטים מרוצים מוועדת וינוגרד היא אכן עובדה, אבל זה לא אומר שזה הדבר הנכון לעשות, גם מבחינת הצדק. לא בטוח ששכר לימוד צודק הוא כזה שלא מבחין בין סטודנטים שיכולים לשלם ושאינם יכולים לשלם. אני לא מאמינה בסוציאליזם בולשביקי, שהכל צריך להיות שוויוני" (ynet 15/11).


לא צריך להיות נביא כדי להרגיש את הרוח הניאו-ליברלית החזקה הנושבת מאמירות אלו. היכולת לתרגם את המושג שוויון למופע קונקרטי של הסוציאליזם בברית המועצות, הינו מהלך דמגוגי שמטרתו ליצור דה-לגיטימציה לשני המושגים גם יחד, ולהעצים את החירות השלילית, המפנה את הזרקור אל האינדיבידואל אך לא אל החברה.


כפי שניתן היה לצפות, תגובת הסטודנטים לא איחרה לבוא. כבר ביום למחרת החלו סטודנטים מהמשמרת הצעירה של מפלגת העבודה להחתים עצומה ולנסות להגיש בג"ץ שיפסול את הקמת הוועדה, התאחדות וארגון הסטודנטים הודיעו על מאבק חריף נגד החלטות השרה לבנת, וכך מנסה הקהילה הנקראת "סטודנטים" (או לפחות מנהיגיה) לצאת למאבק חברתי.


מאבק חברתי וסטודנטים? האם באמת ארגוני הסטודנטים מצפים כי אותם סובייקטים-צרכניים ייסבו את עצמם (במושגיו של אלתוסר, Interpellate) מיחידים לסובייקטים פוליטיים וייצאו למאבק חברתי?


הרי הסטודנט המצוי (ואני יודע שיש כאלו שאינם נופלים להגדרותיי הכוללניות) הוא א-פוליטי ואדיש לנעשה בסביבתו. הפגיעה בכיסו אומנם תכאב לו יותר מהפגיעה בכיסם של מאות אלפי מקוצצי הקצבאות בארץ, אך הוא ימשיך לצעוד במדשאות האקדמיה במטרה לקבל את התואר המבוקש. מה גם, שהתארגנות למחאה סטודנטיאלית-פרטיקולרית תחת השם "קהילת הסטודנטים" טומנת בחובה את הבעיה המרכזית של המחאות החברתיות בשנים האחרונות: התארגנות פרטיקולרית לצורך קידום אינטרסים צרים, מבלי לראות את המאבק החברתי כמאבק כולל רב-מגזרי, בעל מטרות אוניברסליות דוגמת: צדק חברתי, שוויון ועוד. במקום לנסות לשנות את פני החברה על ידי הבעת תמיכה במחאות מחוץ לקמפוס, נשארת המחאה הסטודנטיאלית (למעט הפגנות קטנות וספורדיות) בתוך המתחם האוניברסיטאי. לא מפתיע אם כן, שהסטודנטים לא מצליחים לגייס תמיכה ציבורית בקרב מגזרים אחרים בחברה הישראלית כיוון שהם אינם רואים את עצמם כחלק מהמאבק החברתי אלא, רק כאשר מעמדם מתערער או נפגע.


לפני כשבועיים הזדמן לי לצפות בשביתת מחאה של תלמידי החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, לאחר שהתברר כי החוג מבצע תקנון לציוניהם. באותה תקופה התפרסמו דו"חות רבים שדיווחו על העמקת האבטלה, פגיעה בזכויות סוציאליות נרחבות ועוד, אך על זה הסטודנטים לא הפגינו – הם העדיפו להביע מחאה על התפלגות הציונים ולא על התפלגות ההכנסה בחברה.


כמו כן, התגייסות הסטודנטים למחאות היא סלקטיבית ואינטרסנטית במובן הצר של המלה. כך למשל, כשבשנה שעברה הודיעו על שינוי שיטת הקבלה לאוניברסיטאות וחזרה לשיטת המיון הישנה, לא קמו הסטודנטים בהמוניהם והתרעמו על השינוי שמטרתו חסימת דרכיהם של מיעוטים אל השדה האקדמי, אלא נותרו אדישים יחסית. באותה תקופה, נתקלתי בעצומה שפורסמה על ידי מספר סטודנטים, אך היא לא זכתה לתמיכה או לחשיפה תקשורתית רבה, דבר שהוביל להתמסמסותה בשיחים אחרים שעלו באותה תקופה (לקריאת העצומה הקישו כאן).


לכן, אין להתפלא אם הסטודנטים יישארו בודדים במערכה זו, במידה ויתגייסו אליה. בעוד שדות רבים בחברה עוברים תהליך של פוליטיזציה, הסטודנט המצוי נותר א-פוליטי ואינו יוזם שינוי חברתי או פעילות פוליטית עצמאית אלא רק בחסות מפלגות מהשדה הפוליטי. די מובן כי אי אפשר להעלים עין מקבוצות חברתיות מדוכאות ואז לבקש את עזרתן כאשר הדיכוי פוגע בסקטור שלך באופן ישיר. מכאן שאי היכולת של הסטודנטים לתרום למחאה החברתית ולשיחים של צדק ושוויון תיפגע בהם כעת, כאשר ינסו לכבוש את דעת הקהל, כיוון שהסטודנטים מצטיירים כאוכלוסייה שבעה, אוכלוסייה אליטיסטית, שניתן לקצץ בה ואף צריך. וכך, ישלמו הסטודנטים על אי היכולת לכונן בריתות עם מגזרים אחרים במסגרת מאבק חברתי קולקטיבי. המאבק החברתי ימשיך להיות מופרט וכל קבוצה תהיה קטנה מכדי לרכז עוצמה מספקת כדי להתמודד עם מנגנוני הכוח של ההגמוניה הפוליטית-כלכלית-תרבותית, שתצליח לדכא אותם או לפחות להרגיעם.


על מנת לייצב מאבק חברתי משמעותי, יש לאחד את השורות וליצור קואליציות בין קבוצות שונות. רק מהלך של האחדה תחת מאבק חברתי כולל, תוכל להוביל לשינויים משמעותיים במבנה החברתי – מחאה סקטוריאלית תותיר את רוב הצדדים בידיים ריקות.

תגובות
נושאים: מאמרים

15 תגובות

  1. איתי פלומבו הגיב:

    ליובל

    לא טענתי כנגד השתתפות במסגרת מפלגתית לשם שינוי סדרי החברה. טענתי היא כי ישנם מרחבים בהם המפלגתי אינו חופף את הפוליטי משמע, המפלגה עם כל כוחה ומצעה אינה מכסה תמיד את כל התחומים בהם האדם רוצה לפעול. לעיתים, היא גם מכילה בתוכה סתירות פנימיות-מבניות המקשות על האדם לקבל אותה כקומפלקס שלם של רעיונות איתם הוא מזדהה. אני בהחלט סבור כי הכוח מצוי עדיין במסגרת ההתארגנות המפלגתית, אך אין להתעלם מאותם מרחבים אותם המפלגה עלולה להזניח.

  2. בזיק הגיב:

    ראוי לזכור שישראל הינה מדינת מהגרים ועוד של יהודים,אשר חיו שנים רבות בגולה ,במעמד של תושבים ארעיים.
    לכן,אין זה מפתיע שרוב האזרחים בישראל לא מפגינים או לא מביעים את דעתם.לתפיסתי האופי הגלותי והלא שורשי תבוע בהם,לכן אין לאזרחים תחושת שייכות למקום. ואכן,לצערי הרבה ,אני חיייב להוסיף שרובם כאן פותרים בעיות בוערות בטענה : "מקסימום,אם יהיה רע עוזבים".
    אני לא מכיר עם הדומה לעם שלנו וכאן שורש הבעיה .

  3. גלילי הגיב:

    שתי הערות לחבר איתי :
    להוה ידוע לך כי האוניורסיטה משלמת משכורות ולפיכך תלויה בתקציבים ממשלתיים זאת מאחר ואין ברשותה את אותה מכונה המדפיסה כסף.
    הפוליטיקה לפי הגדרתך היא כל מה שהממשלה והימין עושים . כאן נכונה האימרה השחוקה – הגיבן לא רואה את החטוטרת של עצמו.
    האם התבטאויות של עובדי האוניורסיטה בנושאים פוליטיים שלא קשורים לעבודה , שימוש בניירות האוניורסיטה , ציון התפקיד , טלפונים וכד זאת לא פוליטיקה ?
    להווה ידוע לך החבר איתי פוליטיקה זה דבר די מלוכלך ושני הצדדים נגועים בלכלוך זה לצערי אתה רואה רק צד אחד.

  4. עופר יהלום הגיב:

    לגלילי – יש טוענים שכל מעה הוא פוליטי, אבל השאלה אם הוא פסול. במישור זה, תואר שייך לאדם עצמו ולא למעסיק, ולא כל שימוש ברכוש המעסיק לצרכים פרטיים הוא פסול, מכיוון שאז היו צריכים לאסןר כל שיחת טלפון פרטית או שימוש באינטרנט בשעות העבודה – אי אאפשר לנתק עובד משאר מעגלי חייו באותן שעות.אגב, גם מנכ"ל של חברה סלולרית הוא שכיר, מעניין אם אוסרים עליו שיחות פרטיות…

    מעניין שועדת וינוגרד לא דיברה על הפחתת שכר-הלימוד למי שירוויח פחות אלא על העלאתו, ולא התייחסה ליכולת כלכלית בהווה אלא רק בעתיד, שהוא עניין קשה לחיזוי.

  5. יובל הלפרין הגיב:

    כוחם של הסטודנטים מצוי באגודת הסטודנטים.
    כיום הוא לא ממומש ולא מורגש, כי ראשי האגודה פועלים על פי הנחת היסוד שהיא חייבת להיות "א-פוליטית" (למעשה – משלימה עם הפוליטיקה הקיימת באוניברסיטה ובארץ).
    מצער שמזה כמה שנים לא מתמודדים חברי תא חד"ש בבחירות לאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת ת"א. מקביליהם בחיפה דווקא עושים זאת, וזוכים בהישגים יפים.
    כשהייתי פעיל בתא חד"ש באוניברסיטה עשיתי הכול לשכנע את החברים להתמודד. בשנת 1999 נבחרו שני נציגים מתא חד"ש (אני ולילי יודינסקי), ועוד אחד (ולנטין נאוויל) התמודד ולא נבחר. על אף הייצוג הדל הצלחנו להביא להחלטות וליוזמות בעלות משמעות תקדימית, ביניהן הכרה בוועד הסטודנטים הערבים כגוף המייצג ציבור זה (עד אז נהגו לשאול את חברי הוועד: "מי קבע שדווקא אתם מייצגים את הסטודנטים הערבים?").
    סיעתנו באגודה יכולה הייתה להיות גדולה יותר, לולא חברים רבים שהתנגדו להתמודדות לא מסיבות אישיות (בהחלט ניתן להבין סטודנט שאינו יכול ליטול על עצמו התחייבות נוספת כחבר מועצה), אלא מסיבות אידיאולוגיות, היונקות ממסורות פוליטיות זרות לנו לחלוטין – כאלו הרואות כל חתירה לצבירת כוח פוליטי כ"שיתוף פעולה עם הממסד".
    אני מקווה שתא חד"ש כיום ישכיל להיאבק במגמה זאת, ולפעול ככל יכולתו לסיעת חד"ש גדולה וחזקה בבחירות הקרובות.

  6. עפרה הגיב:

    מאחורי הסקנדל של ההשכלה הגבוהה בישראל עומדת הנחת היסוד הבסיסית השגויה, שלימודים הם מצרך ללומד בלבד ולא תוספת רווחה לחברה כולה. לא צריך להיות סוציאליסט כדי להבין שחברה המשקיעה בהשכלת אזרחיה משקיעה בעצם בתשתית הבסיסית שלה. הראיה צרת העין והקמצנית המבקשת להעמיס כמה שיותר מעלות הלימוד על הצעיר הלומד ובני משפחתו פועלת כבומרנג על החברה הישראלית כולה ההולכת ומאבדת את הייתרון התרבותי וההשכלתי שהיה לה פעם. לא במקרה זה דווקא מתאים מאוד לסוג מסויים של אידיאולוגיות פוליטיות המשגשגות על גבי הבורות.

  7. איתי פלומבו הגיב:

    לגלילי:

    אינני מגדיר לאורך כל המאמר את הפוליטיקה כ"כל מה שהממשלה והימין עושים". התייחסות כזו הנה התייחסות שטחית למושג רב מימדי שאינו מצטמצם אך, ורק למבנים מפלגתיים או מוסדיים. אם אנסה להגדיר פוליטיקה (ואני חוטא כאן ביתר מופשטות) אוכל לומר כי הפוליטיקה הנה העוצמה להקצות משאבים בחברה. באומרי עוצמה אינני מתייחס לעוצמה החד מימדית שרואים הפלורליסטיים ובאה לידי ביטוי בפרקטיקות גלויות אלא, אני מתייחס לעוצמה הסמויה (של היכולת לא לקבל החלטות על פי ברץ וברכט) ולעוצמה המבנית (על פי לוקס). לכן, אין הבדל מבחינתי לגבי מי שמאייש את העמדה הפוליטית בנקודת זמן ספציפית – החשיבות טמונה באופן בה המשאבים מוקצים על ידי החברה ובמידה רבה, כיצד הם לא מוקצים לה באופן שווה.
    צודק אתה כי הפוליטיקה היא די "מלוכלכת" ואינני מתכוון לטהר את האוניברסיטאות שאשמות באופן ישיר לגירעון שצברו. אך, יש לשים לב כי כאשר כל השדות הנם פוליטיים (השדה האקדמי, הכלכלי, התרבותי וכו’), הסטודנטים נותרים מחוץ למשחק. יותר מכך, כאשר הם רוצים להיכנס אליו, הם עושים זאת מתוך אינטרס צר ולא מתוך ראייה רחבה. על זה בדיוק אני מצר במאמר זה

    לעופר:

    ציינת לתפיסתי את הנקודה החשובה במינוי הועדה החדשה של ליבנת: הישענות על יכולת השתכרות עתידית אמורפית ע"מ לממש את הזכות העכשווית ללמוד באקדמיה. הלוגיקה הלקויה שהולידה את החשיבה הזו צריכה להטריד את כולנו ולא רק את הסטודנטים. הרי יכול להיות שמחר, תקנה בית עפ"י יכולת ההשתכרות העתידית שלך (הרי אתה סטודנט למשפטים/כלכלה ולבטח תרוויח המון כסף בעתיד) או תשלם מסים באותו אופן.

    ליובל:

    אני מסכים שרוב הכוח של הסטודנטים כקולקטיב מצוי תחת אגודת הסטודנטים, שראשיה מעצבים את התפיסה הכוללת של הקולקטיב. לכן, חשובה היכולת להחדיר לאגודה מגוון רחב של דעות ולהשפיע על "הטוב המשותף" הסטודנטיאלי, טוב שנקבע ברובו ע"י תאים קטנים של המפלגות הגדולות. לתפיסתי, יש לעודד גם התמודדות סטודנטיאלית חוץ-מפלגתית, בו הנציג נאמן לקולקטיב שבחר בו ולא כפוף למסגרת מפלגתית, שלעיתים, מדכאת שיחים שאינם מתאימים למשמעת הסיעתית

  8. איתי פלומבו (המשך) הגיב:

    לעפרה:

    אני מקבל את טיעונך שהוא טיעון חשוב הרואה בחינוך משאב חברתי ולא מצרך כלכלי, אך עם זאת, אני מרגיש מעט לא נוח עם מושגים דוגמת "יתרון תרבותי" – מושג שאבד עליו הכלח בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה המודרנית. חשוב להיפטר ממושגים כאלה על מנת לעצב שיח משחרר ולשם כך, יש חשיבות רבה למושגים דוגמת "יחסיות תרבותית" שאינם מנסים להשוות בין תרבותיות על סקאלה של שווה יותר/פחות אלא, להקנות נקודת מבט אחרת על כל תרבות ותרבות ולהכיר בשונותן זו מזו.

  9. יובל הלפרין הגיב:

    התמודדות חוץ מפלגתית תנציח את ה"שיח הא-פוליטי" באוניברסיטאות.
    הסטודנט הוא קורבן של אותה מדיניות כלכלית נאו-ליברלית ממנה סובלים מרבית הקבוצות באוכלוסייה, ומי שמעוניין בשינוי צריך לחתור אליו בשם תפיסת עולם כוללת המייצגת את כל הקבוצות האלה, ולא רק אחת מהן.
    תפיסת עולם כוללת מתבטאת במסגרות אידיאולוגיות-פוליטיות, קרי מפלגות.

  10. יובל הלפרין הגיב:

    בריחה ממפלגות היא בריחה מפוליטיקה.
    "ארגונים לא ממשלתיים" מייצגים סקטור מסוים או נושא מסוים, תוך שהם נמנעים מהציב אלטרנטיבה כוללת לאידיאולוגיה השלטת.
    מפלגה היא גוף עם פוטנציאל לבעיות רבות, אבל עדיין לא המציאו מסגרת טובה יותר להצגתה ולקידומה של תפיסת עולם כוללת.
    "ריצה חוץ מפלגתית" תואמת במלואה את אורח מחשבתו של הסטודנט האדיש והבועתי שעניינים "גדולים" הם ממנו והלאה, אף שהוא סובל מהם יום יום ושעה שעה.

  11. גלילי הגיב:

    ליובל הלפרין : אני לא מבין על מה אתה שח .
    אם אחוז חברי חדש בקרב האוכלוסיה ישמר בקרב הסטודנטים מצבכם יהיה עגום. בחיפה חזקה יותר חדש כי שם כמות הערבים גדולה יותר. אינני בטוח שהם בעד המהפכה העולמית אלא בעד מפלגה לעומתית חילונית.

  12. ארז אמסלם הגיב:

    במדינה שמשקיע מיליארדים בצבא שנלחם נגד ילדים פלסטינים חסרי הגנה.אי אפשר ללמוד במחיר שווה לכל נפש.אים רצוננו ליצור מדינה שמאפשרת חיים, עלינו להאבק באמצעים דמוקרטיים ללא אלימות לכינונה של מדינה דו לאומית שבה נוכל לחיות כולנו:ישראלים ופלסטינים,ולהגשים את כל תקותינו…

  13. עופר יהלום הגיב:

    היום פורסם בעיתון הארץ שנשיא האוניברסיטה העברית מציע להפסיק סבסוד שכר הלימוד של הסטודנטים כדי שכל התקציב הממשלתי ישמש לתחום המחקר. אני מציע משהו אחר: להוריד את שכר הלימוד לסמלי כמקובל באירופה, ולממן את המחקר רק מקרנות ותרומות פרטיות שהפרופסורים יצטרכו לרדוף אחריהן. אם אליטיזם, אז עד הסוף!

  14. עדו גדעון הגיב:

    הביקורת מצד איתי לגבי הא-פוליטיות של האגודה, לא ברורוה לי. שנת הלימודים הקודמת התאפיינה בפעילות פוליטית יחסית ערה בקמפוס מצד "קואליציית הסטודנטים" בעיקר בזכות המימון שהגיע מצד האגודה (במסגרת תמיכתה בפעילות סטודנטיאלית). התמיכה של האגודה והעומד בראשה הם שאפשרו את הפקתם של מספר אירועים מרשימים (יום ללא לימודים, הפגנה משותפת עם התאים בירושלים, הפגנות בת"א)

    בסוף דצמבר יתקיימו באונ’ תל-אביב בחירות לאגודת הסטודנטים. במספר חוגים יתמודדו נציגי קואליציית הימין החדשה "אביב" מול נציגי תאי השמאל ("דור חדש" ויח"ד, לצערי השנה תא חדש לא הספיק להתארגן ע"מ להציג מועמד). אגודת הסטודנטים הוכיחה את עצמה כבסיס יציב לפעילות, ולכן חשוב שלא תאבד את האוריינטציה השמאלית (יחסית) שלה לטובת "תא מרכז הליכוד".

    אני חושב שזה הזמן "לשים את הכסף איפה שהפה" שלנו, ולשכנע את כל מי שאפשר – לבוא ולהצביע למועמדי השמאל!!! הדרך היחידה של "אביב" לנצח היא שמספיק אנשים טובים לא יעשו דבר.

  15. עופר יהלום הגיב:

    המציאות היא לא של שחור-לבן. מצד אחד אפשר לטעון שכל מעשה של אדם ומכאן של מאבק הוא פוליטי, ולכן ארגונים או תנועות גדולות הם פוליטיים מעצם טבעם כך שבבחירות אישיות אין צורך בשום תווית פוליטית פרט לבחירות ארציות. מצד שני, אלה שדורשים רשימה פוליטית בכל מקרה יכולים לטעון שגם לועד מושב או ועד שכונה יש להתמודד במסגרת רשימה מפלגתית כלשהיא.

    אבל המצב בשטח מוכיח שבדרך-כלל אין נטייה ללכת לאחת משתי הקיצוניות. ככל שהמערכת גדולה יותר כך הנטיה היא לפעול מסגרת שימה פוליטית, ואפשר לראות את זה גם בשלטון המקומי בארץ שבו יש הרבה ראשי רשויות שלכל היותר מזוהים עם מפלגה מסויימת, וגם בארה"ב שבה גם בערים גדולות למדי (עד מיליון תושבים) רוב המועמדים והנבחרים לראשות העיר אינם מתמודדים מטעם אחת המפלגות אלא כעצמאים.

    כפעיל סטודנטים לשעבר, אני גם לא מקבל את הטענה כאילו קיימת "אדישות" בקרב ציבור הסטודנטים.ככל שהמערכת יותר קנה כך שיעור ההשתתפות בבחירות יותר קטן – 70 אחוז בבחירות האחרונות לכנסת, 50 אחוז בבחירות לרשויות המקומיות ו-כ-30 אחוז בבחירות לאגודות הסטודנטים. רק במערכות קטנות מאוד, כמו "ועדי כיתה " באוניברסיטאות וועדי בית יש שיעור השתתפות גבוה מאוד. אולי כל זה מראה שימי דמוקרטיית הנציגים הולכים ומסתיימים ויש לעבור לפחות באופן חלקי לדמוקרטיה ישירה.

הגיבו לבזיק

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים