אם אכן ניתן להצדיק פרישה של עמים ממדינות קיימות ואת זכותם להגדרה עצמית על בסיס עקרונות סוציאליסטיים, נשאלת השאלה: כיצד, מנקודת מבט סוציאליסטית, ראוי שפרישה שכזו תבוצע? במרבית המקרים, לאום המעוניין בהיפרדות פוליטית וטריטוריאלית מן המדינה השולטת בו נמצא תחת דיכוי לאומי, מה שמוביל להתנגדות ומאבק מצדו ולפיכך לקונפליקט בינו לבין המדינה המדכאת (דוגמא חריגה המעידה על הכלל היתה פרישתו של העם הנורבגי מן האיחוד עם שבדיה בשנת 1905, פרישה שהתקבלה על-ידי שבדיה ועברה ללא כל התנגשויות או שפיכות דמים). היפרדות בין הלאום המדוכא ללאום המדכא, אם כך, כמעט תמיד נעשית בתנאים של קונפליקט ומלחמה, וזו יכולה להיעשות באחת משתי דרכים: או שההיפרדות תיעשה באורח חד-צדדי, או שהיא תבוצע מתוך הסכמה – תוך כדי משא ומתן בין הצדדים הניצים ומתוך מגמה להגיע להסכם שלום בר קיימא. היפרדות חד-צדדית תיתכן כמובן רק מצדו של הכובש והמדכא שכן היפרדות של הצד המדוכא הרי היא מלכתחילה מטרתו, ואלמלא היה הצד המדכא מתנגד לכך לא היה נוצר כל קונפליקט בין השניים. לפיכך, נסיונות פרישה חד-צדדיים מצד העם המדוכא לא יתאפשרו על-ידי המדכא וסופם המשך הדיכוי וההתנגדות או היפרדות מוסכמת, דהיינו, משא ומתן ושלום. גם כאן קיימת דוגמא יוצאת מן הכלל המעידה על הכלל: פרישתה של גיניאה ב-1958 מן הקהיליה הצרפתית, פרישה שהתקבלה במשאל עם שנערך בגיניאה עצמה ביוזמתו של דה-גול. פרישה זו, למרות שהתקבלה ע"י צרפת, לא לוותה במו"מ לשלום ואף הובילה לחרם צרפתי ולנסיגה תוך נקיטת מדיניות של "אדמה חרוכה".
לאור הנאמר לעיל, נראה לי כי יש לפחות שלוש סיבות מרכזיות לדחייתה של כל היפרדות חד-צדדית. ראשית, היפרדות או "התנתקות" של הכובש וביוזמתו הבלעדית אינה אלא נדבך נוסף במדיניות החד-צדדית של המדכא המתבצע במנותק, אם לא בניגוד, מן האינטרסים הלגיטימיים של הצד המדוכא וממאווייו. במובן זה, היפרדות שכזו משמרת ואף מחזקת את השיח ההגמוני והכוחני של הכובש והמדכא, ומשמעה (בפרפרזה לדברי קלאוזביץ) המשך הדיכוי באמצעים אחרים. שנית, סביר מאוד להניח שהתנתקות חד צדדית ביוזמת הכובש לא תלווה בוויתור מוחלט על כל השטחים הכבושים ולא תוביל להגדרה עצמית של העם המדוכא, שאם לא כן לא היתה מניעה מצד הכובש לנהל מו"מ עם הכבוש.
במלים אחרות, ההגיון אומר שהיפרדות חד-צדדית של הצד המדכא משמעה ומטרתה למנוע הגדרה עצמית של הצד המדוכא ולחזק למעשה את שליטתה של המדינה הכובשת הן באוכלוסייה הכבושה והן בשטחים בהם חיה אוכלוסייה זו. במובן זה, המושג "פינוי-סיפוח" שטבעה מק"י ביחס לתוכנית ההתנתקות, הולם היטב לא רק את תוכניתם הקונקרטית של שרון וכנופייתו, אלא כמעט כל תוכנית של היפרדות חד-צדדית. כדברי לנין, כל סיפוח שטחים (אנאכסיה, כלשונו) הוא עפ"י הגדרה פגיעה בזכות ההגדרה עצמית ולכן יש להתנגד לו: "לא יועילו איפוא כל התפתלויות, ואין להימלט מן המסקנה: אנאכסיה היא הפרת ההגדרה העצמית של הלאום, היא הצבת גבולות המדינה למרות רצון האוכלוסים. להתנגד לסיפוחים, פירושו של דבר לתמוך בזכות ההגדרה העצמית" (מתוך "סיכומי הוויכוח על ההגדרה העצמית"). על השאלה "מפני מה מתנגדת הסוציאל-דימוקרטיה לאנאכסיות?" עונה לנין, בצטטו את הסוציאליסטים הפולנים:
"האנאכסיות ‘יוצרות תהום בין הפרוליטריון של האומה השלטת ובין זה של האומה המשועבדת… הפרוליטריון של האומה המשועבדת יתאחד עם הבורגנות שלו ויראה כאויב את הפרוליטריון של האומה השלטת. במקום מלחמת מעמדות בין לאומית של הפרוליטריון נגד הבורגנות הבין לאומית יבוא פילוג הפרוליטריון, שחיתותו הרעיונית’… אנו אומרים: כדי שיהיה בכוח הפועלים לחולל את המהפכה הסוציאליסטית ולמגר את הבורגנות, צריכים הפועלים להתאחד ולהתלכד יותר, והמלחמה למען ההגדרה העצמית, כלומר – כנגד האנאכסיות, היא המשמשת לאיחוד מלוכד זה".
הסיבה השלישית לדחייתה של התנתקות חד-צדדית נובעת מן השתיים הקודמות: מאחר שהתנתקות שכזו מפרה את זכות העם המדוכא להגדרה עצמית וממשיכה את הדיכוי, אין שום סיכוי ש"תוכנית" שכזו תוביל לסיום הקונפליקט, קל וחומר לשלום בר-קיימא. כדברי לנין ב"הרצאה על השלום": "אי אפשר לגמור את המלחמה על-ידי הסתלקות, צד אחד אינו יכול לגמור את המלחמה", והוא חוזר ומדגיש: "יודעים אנו שעל-ידי הסתלקות חד-צדדית מן המלחמה לא נשיג שלום". נכון שדברי לנין נאמרו בהקשר שונה לגמרי (שיחות השלום בין רוסיה שלאחר המהפכה לגרמניה בברסט-ליטובסק), אך נראה לי שהם נכונים גם בהקשר בו מדובר כאן.
אם לא התנתקות, האופציה האפשרית היחידה היא מו"מ לשלום בין הצדדים הניצים, בין המדוכא למדכאו. נשאלת השאלה, למען איזה סוג של מו"מ ושלום על קומוניסטים להיאבק? לשאלת השלום והמו"מ בכלל ולשאלת הסכמי ברסט-ליטובסק בפרט מתייחס לנין במספר גדול של חיבורים. בהרצאה על השלום, עם זאת, מניח לנין שלושה עקרונות בסיסיים הצריכים, לדעתי, להנחות מהפכנים סוציאליסטיים בכלל. כך הוא כותב (בשם הממשלה הסובייטית):
הממשלה "…מציעה לכל העמים הלוחמים ולממשלותיהם לפתוח תיכף ומיד במשא ומתן על שלום דמוקרטי צודק. שלום צודק או דמוקרטי… צריך להיות, לדעת הממשלה, שלום ללא דיחוי, ללא אנאכסיות (כלומר, ללא תפיסת אדמת זרים, ללא סיפוח לאומים זרים בעל כרחם) וללא קונטריבוציות [תשלומי פיצויים] … בהתאם להכרה המשפטית של הדמוקרטיה בכלל ושל המעמדות העמלים בפרט, רואה הממשלה כאנאכסיה כל סיפוח לאום קטן או חלש אל מדינה גדולה או חזקה בלי הסכמתו ורצונו של אותו הלאום, שהובעו באופן ברור וללא כפייה, ואין הדבר תלוי כלל בתקופה שחל בה הסיפוח הכפוי הזה, ולא במידת התפתחותו או נחשלותו של הלאום הנספח בעל כרחו או המוחזק בכפייה בגבולות המדינה המספחת".
מציטוט זה עולות נקודות חשובות הרלבנטיות, כמובן, גם למצבנו אנו כאן ועכשיו:
- על השלום להיות דמוקרטי, צודק ומיידי. כלומר, על השלום להיות ללא סיפוחים וכיבושים וללא פיצויים (הכוונה של לנין לפיצויים שעלולה "מדינה גדולה או חזקה" לדרוש מ"לאום קטן או חלש" תוך ניצול הבדלי העוצמה שביניהם). אך בו זמנית השלום חייב להיות מיידי, "ללא דיחוי". יתכן, כפי שלנין עצמו מבהיר, כי שתי הדרישות הללו יסתרו זו את זו וכי הסכמי שלום לא יוכלו להיות בו זמנית גם צודקים וגם מיידיים: התנגדות לסיפוחים או פיצויים עלולה להרחיק את השלום; לחילופין, שלום "ללא דיחוי" עלול לטמון בחובו סיפוחים או פיצויים לא צודקים ולא דמוקרטיים. לפיכך, כאמור
- הממשלה הסובייטית פונה במקביל הן לעמים הלוחמים והן לממשלותיהם. כפי שלנין מבהיר "ממשלת הפועלים והאיכרים [הרוסית] … צריכה להתחיל מיד במשא ומתן של שלום. עלינו לפנות בקריאתנו גם אל הממשלות וגם אל העמים. אין אנו יכולים להתעלם מן הממשלות, כי על ידי כך משתהה האפשרות של כריתת ברית שלום, והממשלה העממית אינה מעיזה לעשות זאת; אבל אין אנו רשאים בשום פנים לא לפנות בו בזמן גם אל העמים. בכל מקום מחולקים הממשלות והעמים בדעותיהם, ולכן עלינו לסייע לעמים להתערב בשאלות המלחמה והשלום. אנו נעמוד, כמובן, בכל האמצעים על תוכניתנו לשלום בלי אנאכסיות וקונטריבוציות".
כלומר, פנייה לממשלות מטרתה לקדם שלום כלשהו (לרבות שלום בורגני!) במהירות הרבה ביותר, בעוד שפנייה מקבילה לעמים עצמם "מעל ראשי" ממשלותיהם יעדה לקדם הסכמי שלום צודקים ודמוקרטיים, ללא סיפוחים ותשלומים. לשם כך אף מציעה ממשלת הסובייטים שביתת נשק שמטרתה כפולה: קודם כל, כדי להפסיק את שפיכות הדמים: "כדי שהצבא המעונה יוכל, לפחות, לנשום זמן-מה לרווחה"; ושנית, שביתת נשק ממושכת (לנין מציע שלושה חודשים אך מסכים גם לתקופה קצרה יותר) תאפשר את סיומו של המו"מ לשלום ובו-זמנית תקל על התארגנותם של ההמונים בכלל ושל "הפועלים בעלי ההכרה של אותן הארצות שעשו הרבה לפיתוח התנועה הפרוליטרית" בפרט. לנין, עם זאת, מודע היטב לכך שגם מימושם של התנאים הללו עשוי שלא להוביל להסכמי שלום צודקים ודמוקרטיים. מכאן נובעת נקודה נוספת אליה מתייחס לנין במקומות רבים בכתביו.
- "שלום בכל מחיר" – שלום מיידי עדיף על שלום צודק ודמוקרטי. בהרצאותיו בוועידת הסובייטים השנייה (נובמבר 1917), כמו גם בחיבורים כגון "הנחות בשאלת חתימה דחופה על חוזה-שלום נפרד ואנאכסיוניסטי" (ינואר 1918) ו"על המליצה המהפכנית" (פברואר 1918) ובספר "מחלת-הילדות של ה’שמאליות’ בקומוניזם" (יוני 1920) חזר לנין והדגיש כי כאשר התנאים האובייקטיביים הקיימים משחקים לרעתה של התנועה (או הממשלה) המהפכנית, פשרות עם הבורגנות ואף עם גורמים אימפריאליסטיים מסוימים הם כורח המציאות. בהתייחסו למו"מ לשלום עם גרמניה (האימפריאליסטית!) בברסט-ליטובסק, במהלכו ניסתה גרמניה לנצל את חולשתה של רוסיה ולכפות עליה הסכם שלום הכולל סיפוחי שטחים רוסיים לגרמניה, כתב לנין:
"האולטימטום [הגרמני] הוא כך: המשכת המלחמה, או שלום אנאכסיוני, כלומר, שלום בתנאי, שאנו מחזירים את כל השטחים שכבשנו, והגרמנים שומרים בידיהם את כל השטחים שכבשו הם ומטילים עלינו קונטריבוציה… לפני הממשלה הסוציאליסטית של רוסיה קמה שאלה הדורשת פתרון דחוף: אם להסכים מיד לשלום האנאכסיוניסטי הזה או לצאת מיד למלחמה מהפכנית [כלומר, המשך המלחמה עם גרמניה לשם "יצוא" המהפכה. ע.כ]. שום פתרוני-ביניים, לפי מהותו של העניין, אינם אפשריים כאן".
"כשאנו מעיינים בנימוקים למלחמה מהפכנית מיד, עומד לפנינו קודם כל אותו נימוק, ששלום נפרד יהיה עכשיו, באופן אובייקטיבי, הסכם עם האימפריאליסטים הגרמניים, ‘קנוניה אימפריאליסטית’ וכד’, ולפיכך יהיה בשלום כזה משום עזיבה גמורה של עקרוני-היסוד של האינטרנציונאליזם הפרוליטרי".
"אבל ברור הדבר שנימוק זה איננו נכון. פועלים, ששביתתם נכשלה, והם חותמים על תנאים לחידוש-העבודה בלתי נוחים בשבילם ונוחים לקפיטליסטים, אינם בוגדים בסוציאליזם…[מי ש]מסכים לחתום על תנאי-שלום בלתי נוחים לאומה החלשה ונוחים לאימפריאליסטים של קבוצה אחת, כיוון שאותה שעה אין לו כוחות להמשיך במלחמה, אינו בוגד בסוציאליזם אף במידה קלה ביותר." ("הנחות בשאלת חתימה דחופה על חוזה-שלום נפרד ואנאכסיוניסטי").
לנין, אם כך, מצדד בשלום עם גורם בורגני-אימפריאליסטי הכרוך בכיבוש וסיפוח כאשר האלטרנטיבה הריאלית העומדת בפני הממשלה הסוציאליסטית היא מלחמה אבודה עם גורם שכזה. לשם השגתו של שלום שכזה, תומך לנין בוויתורים מרחיקי לכת לאימפריאליזם, אותם הוא רואה לא כבגידה בסוציאליזם אלא דווקא כטקטיקה הכרחית לשם שימור הישגי המהפכה ברוסיה ופיתוחם ולשם קידומו ומימושו של הסוציאליזם במדינות אחרות. לא רק שלנין נכון לקבל את האולטימטום הגרמני, הוא במקביל מתנגד להצגת תנאים מוקדמים מוחלטים למו"מ מצידה של הממשלה הסובייטית עצמה; אפילו את דרישתו לשביתת נשק מסרב לנין להציג כתנאי בל יעבור:
"אין אנו מרשים לעצמנו, ואין אנו רשאים לתת אפשרות לממשלות – לעשות את אי-וותרנותנו תריס להם, להיסתר מאחוריו, ולהעלים מהעמים, לשם מה הם נשלחים לטבח". ולנין ממשיך:
"העמים עייפים, העמים צמאים למנוחה מטבח רב-דמים זה, ההולך ונמשך זו השנה הרביעית… הצעתנו לשביתת נשק גם היא אינה צריכה להיות אולטימטיבית, כי לא ניתן אפשרות לאויבינו למצוא מסתור להם באי-וותרנותנו, ולהעלים מהעמים את כל האמת. אין הצעתנו צריכה להיות אולטימטיבית, כי פושעת היא הממשלה, שאינה רוצה בשביתת נשק" אך אם הצעתנו על שביתת נשק תהיה לא-אולטימטיבית, נביא על-ידי כך את הממשלות להיות ממילא לפושעות בעיני עמיהן, ועם פושעות כאלה לא יהדרו העמים בנימוסים." ("דברי סיום להרצאה על השלום").
עמדותיו אלו של לנין לא זכו תחילה לרוב במוסדות המפלגה ברוסיה. בהצבעה שנערכה בינואר 1918 הצביעו בעד הצעותיו 15 חברים, 32 חברים (ביניהם ראדאק ובוכרין) הצביעו בעד מלחמה מהפכנית (שמשמעה, כפי שהובהר לעיל, היה המשך הלחימה עם גרמניה), ו-16 הצביעו בעד עמדת הביניים של טרוצקי ("לא מלחמה ולא שלום"), שפירושה היה הכרזה רוסית חד-צדדית על סיום המלחמה בלי חתימה על הסכם שלום סיפוחי. בסופו של דבר הכתיבה המציאות את קבלת עמדתו של לנין: לאחר שנדחה האולטימטום הגרמני ע"י מוסדות המפלגה והממשלה הסובייטית, פלשו בפברואר 1918 צבאות גרמניה לתוך רוסיה. עוד באותו החודש קיבלו הן הממשלה הסובייטית והן מרכז המפלגה את הצעתו של לנין, החלטה בעטיה נחתם חוזה שלום בין שתי המדינות בחודש מארס של אותה השנה.
את עמדותיהם של תומכי המלחמה המהפכנית היטיב לנין לתאר כ"מליצה מהפכנית" וכ"מחלת ילדות" (את עמדת הביניים של טרוצקי מכנה לנין ב"על מלחמה ושלום" בשם "המליצה האחרת"). ב"על המליצה המהפכנית" כתב לנין: "המליצה המהפכנית היא חזרה על סיסמאות מהפכניות בלי התחשבות בתנאים האובייקטיביים הקיימים, בלי התחשבות בשעת מפנה זה של המאורעות, במצב הדברים הנוכחי. הסיסמאות מצוינות, מלהיבות, מקסימות, – קרקע תחתיהן אין, – הנה זאת היא מהותה של המליצה המהפכנית". והוא ממשיך: "מי שאינו רוצה ליישן את עצמו בדיבורים, בדיקלומים, בקריאות, מן הנמנע הוא שלא יראה, כי ‘הסיסמה’ של מלחמה מהפכנית בפברואר שנת 1918, היא מליצה נבובה ביותר, שאין בה כלום מן המציאותי, מן האובייקטיבי. הרגשה, משאלה, התרגזות, התמרמרות – זהו התוכן היחידי של סיסמה זו ברגע הנוכחי". וב"מחלת-הילדות של ה’שמאליות’ בקומוניזם" הוא מוסיף כי "המסקנה ברורה: שלילת הפשרות מבחינה ‘עקרונית’, שלילת כל מתן-מקום לפשרות בכלל, תהיינה אשר תהיינה, אינה אלא מעשה ילדות, שאף קשה להתייחס אליו בתשומת-לב רצינית".
עם זאת, באותו הספר עצמו מדגיש לנין כי "תהא זו שגיאה גדולה ביותר להעתיק את הניסיון הזה בעיניים עצומות, בדרך חיקוי וללא ביקורת – לתנאים אחרים, למסיבות אחרות". נשאלת אם כך השאלה, האם יש מקום "להעתיק" את ניסיונה של הממשלה הסובייטית ואת השקפותיו של לנין אודות המו"מ עם גרמניה אלינו – למציאות הישראלית העכשווית? נראה לי כי התשובה היא חד משמעית כן!
אכן, עמדות לנין בדבר המו"מ והסכמי השלום עם גרמניה גובשו לאחר ניצחון המהפכה ברוסיה וכוונתן היתה הגנת המהפכה והישגיה. במובן זה, הגנתה של רוסיה היתה בתקופה המדוברת שקולה להגנת הסוציאליזם וקידומו. לעומת זאת, הקומוניסטים בישראל רחוקים קמעה מהשתלטות על המדינה, כך שעמדותיהם ביחס למו"מ לשלום עם הפלסטינים וחיסול הכיבוש מובעות מתוך עמדה אופוזיציונית וחולשה אובייקטיבית. יתרה מזו, מאחר שישראל (בניגוד למעמדה של רוסיה המהפכנית אל מול גרמניה) היא היא הגורם האימפריאליסטי כאן, תמיכה קומוניסטית בהסכמי שלום מסוימים בין ישראל לפלסטינים עלולה להיתפס כלא יותר מאשר חיזוק האימפריאליזם גופא, או, בלשונו הסרקסטית של לנין, כ"קנוניה אימפריאליסטית" המבטאת "עזיבה גמורה של עקרוני-היסוד של האינטרנציונאליזם הפרוליטרי". ואמנם, קיימת גם סכנה מוחשית שתוכניות ועמדות קומוניסטיות שכוונתן טובה אכן תחזקנה בסופו של דבר (מתוך טעות) דווקא את האימפריאליזם ועושי דברו. בנקודה זו ממש נראה לי כי דבריו של לנין יכולים וצריכים לשמש כקווים מנחים גם בתנאים הקיימים כיום בישראל, בהתחשב בחולשתם האובייקטיבית של הקומוניסטים לגווניהם.
על הקומוניסטים בישראל, אם כך, לשמור על עקרונות סוציאליסטיים מבלי להיגרר למליצות מהפכניות – לדבוק בחזון ובתוכנית פעולה סוציאליסטית אמיתית תוך התחשבות בתנאים האובייקטיביים הקיימים מהם אסור ואי-אפשר להתעלם. בתנאים הנוכחיים, המפתח לסוציאליזם בישראל טמון בעיקרו בסיום הכיבוש ובמימוש זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית (להסבר ראו חלק א’ של מאמר זה), כמו גם בהפיכת ישראל עצמה למדינת כלל אזרחיה. לפיכך, אני מאמין כי בתנאים ההווים תפקידם של הקומוניסטים בישראל הוא כפול. ראשית, עלינו (בתקווה שיורשה לי להשתמש בגוף ראשון רבים) להביע תמיכה בכינונה של מדינה פלסטינית עצמאית ובת-קיימא בכל רחבי השטחים שכבשה ישראל ב-1967. בהתאם, עלינו לסייע בכל דרך אפשרית למאבקים הלגיטימיים שמנהלים הפלסטינים לטובת כינונה של מדינה זו, כאשר, יש לזכור, היעד הסופי הוא קידום המהפכה הסוציאליסטית. בהתאם, התנגדות לתוכנית ה"פינוי-סיפוח" ("ההתנתקות") שמשמעה הפרת זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית – התנגדות כזו היתה הכרחית. בדומה, גם למשאל עם בו יחליטו אזרחי ישראל על עתידם של השטחים הכבושים ושל האוכלוסייה הפלסטינית החיה שם על הקומוניסטים להתנגד באופן נחרץ. זאת משום שמשאל שכזה נותן לכובש באופן בלעדי וחד-צדדי את הכוח להחליט על עתידו של העם הנכבש, ממנו עצמו מתעלמים לחלוטין. כדברי לנין, לא יעלה על הדעת שלאום הנתון תחת שליטתה של מדינה כנגד רצונו לא יהנה מן "הזכות להחליט בהצבעה חופשית, אחרי סילוק גמור של צבא המדינה המספחת או צבא האומה החזקה יותר בכלל, ולפתור בלי שמץ של כפייה את שאלת צורות הקיום המדינתי שלו". הפרת זכותו של הלאום הנכבש להחליט בעצמו על עתידו הינה בגדר "מעשה כיבוש ואלימות" ("הרצאה על השלום").
במקביל, עלינו להמשיך במאבקנו למען הדמוקרטיזציה של מדינת ישראל תוך שימת דגש הן על האופי המעמדי של מאבק זה והן על האופי הדו-לאומי שלו. בתנאים הנוכחיים, מאבק למען רפורמות "סוציאל-דמוקרטיות" (א-לה ברנשטיין, קיינס וטרנר) – כלומר, שוויון בפני החוק, שוויון הזדמנויות אמיתי, זכויות פוליטיות, אזרחיות, חברתיות וכלכליות שוות לכל, הוא זה שצריך להנחותנו, כשלב מקדים לשוויון האמיתי והמלא, הסוציאליסטי. זאת משום שמאבק עכשווי למען מהפכה סוציאליסטית מיידית לא יהיה אלא בחזקת מליצה מהפכנית, בגדר "חזרה על סיסמאות מהפכניות בלי התחשבות בתנאים האוביאקטיביים הקיימים, בלי התחשבות בשעת מפנה זה של המאורעות, במצב הדברים הנוכחי", כדברי לנין. אותו הדבר יש לומר לאלו הקוראים לכינונה של מדינה אחת כאן ועכשיו, למימושה של זכות השיבה כבר היום, לדחייתה של כל יוזמת שלום בורגנית הנגועה (ובאמת כך!) באי-צדק היסטורי או אחר, להתנגדות לכל הסכם שלום המכיר (דה-פקטו) במדינת ישראל וממילא מתפשר עם האימפריאליזם הציוני-ישראלי – לכל אלו אומר, כלנין, "הסיסמאות מצויינות, מלהיבות, מקסימות – קרקע תחתיהן אין – הנה זאת היא מהותה של המליצה המהפכנית".
הרשו נא לי לסכם בכמה שורות שכתב לנין ואשר מדברים בעד עצמם (מתוך "המליצה המהפכנית"): "אנו, המרכסיסטים, התגאנו תמיד בזה, שבחישוב קפדני של כוחות-ההמונים ויחסי-המעמדות היינו מגדירים תכליתיותה של צורת-מאבק זו או אחרת. היינו אומרים: לא תמיד תכליתית היא ההתקוממות; בלי הנחות מוקדמות מסויימות בקרב ההמונים הרי זו הרפתקה; לעתים קרובות גינינו אף את הצורות ההירואיות ביותר של התנגדות אינדיבידואלית, כבלתי-תכליתיות ומזיקות מנקודת-ראות המהפכה… ברור לכל (חוץ אולי מלשיכורי-המליצה המופלגים), שיציאה להתנגשות רצינית של מלחמה או מרידה, בידיעה מראש שכוחות אין, בידיעה מראש שצבא אין, הרפתקה היא, שאינה עוזרת לפועלים הגרמניים, אלא מכבידה עליהם במאבקם, מקילה על אויבם ואויבנו בפעולתו… יש להילחם נגד המליצה המהפכנית, מן ההכרח, מן החובה להילחם בה, כדי שלא יאמרו עלינו ביום מימים את האמת המרה: ‘המליצה המהפכנית על דבר המלחמה המהפכנית קיפחה את המהפכה’".
לכל מבקרי לנין למיניהם )בעיקר עופר יהלום ויוסי ברנע(. שימו נא לב לכך שהתמקדתי בכתבי לנין ולא במעשיו )או במעשי יורשיו(. גם לטעמי חטא לנין לא פעם ולא פעמיים ונקט בפעולות שהדעת )לרבות הדעת הסוציאליסטית!( איננה יכולה ואיננה צריכה לסבול, בין השאר גם בפעולות שפגעו הלכה למעשה בזכות הלאומים להגדרה עצמית וסתרו את דברי לנין עצמו בנושא זה. במובן זה, גם אצל לנין התקיים לעתים פער עצום וסתירה מהותית קשה בין הרטוריקה )שהציגה מטרה נעלה של סוציאליזם, שוויון וחירות( לבין המעשים )אמצעי מימושה של המטרה שהיו לעתים קרובות מדי ההיפך הגמור משוויון וחירות, וממילא נגדו את הסוציאליזם(. אגב, לדעתי אחת מן הסיבות לנפילתה של בריה"מ היתה בדיוק הסתירה הזו בין מטרה לאמצעים, מה שיצר משבר לגיטימציה בקרב הציבור כלפי המשטר. בניגוד לסוציאליסטים רבים, אם כך, אני אכן מאמין כי לפחות חלק מן הפער שנוצר בין רטוריקה סוציאליסטית-דמוקרטית לעשייה רודנית מקורו בלנין עצמו ולא בסטלין.
יחד עם זאת, האם בשל חטאיו במעש כתביו מאבדים אוטומטית מכוחם או מחיוניותם? האם בשל עוונותיו צריכות מילותיו הכתובות להיזרק לפח האשפה של ההסטוריה? לא ולא!! כוחם, לדעתי, יפה להיום ללא קשר לפעולותיו של האיש. יותר מכך, במידה רבה דווקא הסתירה שהוזכרה קודם לכן נותנת משנה חשיבות לכתבי לנין: באמצעות כתביו ניתן לבקר את המציאות )לרבות את המציאות שהוא עצמו הוביל ליצירתה( ולהוביל, אני מקווה, למציאות שונה וטובה יותר תוך ביקורת וביקורת עצמית מתמדת.
יוסי, אני מכיר היטב את ספרו של ז’אן דניאל אליו התייחסת )"הלאומיות שגברה על מארקס"(. בלי קשר לעמדותיו של המחבר, מדובר בספר שטחי, דל ועלוב שאיננו ראוי לתשומת הלב שאתה נותן לו. הספר גם נכתב ב- 1977 ואיבד מן הרלבנטיות שלו )אם בכלל היתה לו כזו אי פעם(. אני חוזר ומדגיש, להסתייגותי זו אין דבר וחצי דבר עם עמדותיו של המחבר – ישנם ספרים המביעים עמדות דומות אך הם לאין שיעור יותר טובים ומאתגרים. ברשותך, אמליץ לך לקרוא בהקשר זה את ספרה של אריקה בנר (Benner), "Really Existing Nationalisms".
ל"פרט שולי": מה בדיוק אמור לעצבן אותי בפרט השולי ששמו מציאות? לא ירדתי לסוף דעתך.
אני מתנגד להסדר של "שתי מדינות", קרי, להסכם הנותן גושפנקא לקיומה של המדינה הציונית, אני לא מתנגד לשום צורה של שחרור הפלסטינים וחושב שהצורה הנכונה והמלאה (שכוללת את הפליטים והפלסטינים תושבי הקו הירוק) היא מדינה חילונית ודמוקרטית בכל פלסטין.
אין שוםקשר בין 78 אחוז לבין סובייקטיביות של ארצות, הקו הירוק הוא גבולה המוכר בעולם של מדינת ישראל הרשמית והוא מהווה מציאות אובייקטיבית מבחינת מה שמנתנהל משני צדדיו, אין זה אומר שהוא מציאות הכרחית, אגב… מי שתומך ב"שתי מדינות" תומך למעשה בהמשך הכיבוש של 48, על 78 אחוזים מפלסטין, אין הכוונה כאן לפלסטינים המתפשרים מחוסר ברירה (לדעתם) אלא לישראלים המבקשים לשמר את הכיבוש הזה ולהגן על הפריבילגיות שהוא מעניק להם.
אכן ייתכנו מתנגדים לאותו עניין עצמו משני הכיוונים, אז מה ? זה לא מוכיח אלא שמרחב האפשרויות גדול יותר ממה שבורים אלו הנמצאים ברגע נתון ב"מרכז".
אתחיל מהסוף – אני מאמין שנתקלתי כבר יותר מפעם אחת באתר בדעותיו של יורם בר-חיים, בייחוד בנושא הסדר הקבע (אלא אם יש שני כותבים שונים בשם זה…)
מובן שלא כל שני אנשים שתומכים באותה דעה בנושא מסויים שייכים לאותו מחנה. כוונתי היתה לומר שייתבנו מתנגדים (או תומכים) לאותו עניין עצמו משני הכיוונים, כמו ההתנגדות של הימין והשמאל הקיצוני לתכנית ההתנתקות כיום.
אגב לעניין אותם 78 אחוז, דעתי היא שגבולות הם עניין הנקבע באופן סובייקטיבי, ולכן לארצות אין גבולות אלא רק למדינות. ולכן אם אדם אחד אומר שגבולות הארץ הם מהים עד הירדן והשני טוען שהגבולות הם מהנילוס עד הפרת שניהם צודקים (או טועים) באותה מידה.
מה זה "טפחה על פניו של מארקס"? מי זה דניאל? איזה ספר הוא כתב? על מה אתה מדבר?
האם נלסון מנדלה שרצה דרום-אפריקה דמוקרטית והמפלגה הלאומית שרצתה אפרטהייד בכל דרום-אפריקה הם אותו מחנה פוליטי ? מה זה הדמגוגיה הזו ? אולי אתה הוא שנמצא באותו מחנה עם שרון ובוש שמדברים על "שתי מדינות לשני עמים".
המתנחלים תומכים בכיבוש בכל הארץ, אני מתנגד לכיבוש בכל הארץ, אז אולי אנחנו נראים אותו דבר למי שתומך בכיבוש רק ב78 אחוז מהארץ…
אז תשובתי היא לא, אני לא אתנגד לשום שחרור של כל שטח פלסטיני אפשרי, ואני תומך בכל נסיגה ישראלית אפשרית. על סמך מה "ידוע לך" שאני מתנגד להקמתה של מדינה פלסטינית ? למה אתה ממציא לי דעות ? יש לי יותר מדי דעות גם בלי שתמציא לי 🙂
השאלה היא לא מהי מדינת ישראל כיום ומה היתה אמורה להיות בעבר אלא איזו מדינה היא יכולה להיות בעתיד. מובן שפקידי משרד הפנים מתקופת המפד"ל והעבודה לא רוצים מדינת לאום במובן המודרני של המילה.
מעניין גם שאתה מוצא את עצמך יחד עם הימין הקיצוני שמתנגד להורדת התנחלויות, הרי אנחנו צריכים להיות עם הפלסטינים באותה מדינה. אגב, אני תוהה מה תגיד אםיפורקו רוב ההתנחלויות ותקום מדינה פלסטינית בגבולות 67,שידוע לי שאתה מתנגד להקמתה, וכעבור 50 שנה נכד של מתנחל ירצה את זכות השיבה אליה. האם גם אז תתמוך בדרישתו?
מה לעשות והלאומיות טפחה על פניו של מרכס (ספרו של דניאל) ולנין שלא לדבר על יורשיו מקימי ומקיימי האימפריה הסוביטית הדורסנית שאינם בדיוק המודל של מבטאי ההגדרה העצמית בסוגיה הלאומית.
אחרי שהשמאל הביא את המרכז וחלק מהימין להכרה בפלסטינים (וזכורה ההתבטאות שרון על הכיבוש) נישאלת שאלת יסוד ( של תם?) – ומתי השמאל יכיר בלאום של מדינתו הלאום הישראלי?
ליוסי ברנע
הגורם הכי עיקש באי-הכרתו בלאום הישראלי זו מדינת ישראל עצמה אשר טוענת למשל כי רישום "ישראלי" בסעיף הלאום "חותר תחת המדינה" (כך נציג משר הפנים בעניין זה).
לא מדובר פה בטפשות בירוקרטית שעושה עוול לישראלים אלא בעובדה הפשוטה, שאנשי משרד הפנים מבינים היטב, שישראל איננה מדינת לאום במובן המודרני של המושג ומעולם לא הייתה אמורה להיות כזו. ישראל היא מדינה שנועדה להבטיח פריבילגיות של עם אדונים ליהודים, וכל טרמינולוגיה "ישראלית" קיימת אך ורק כדי לשרת את האג’נדה הגזענית הזו. גם אלו שמציעים "ישראליות" אינם אלא מציעים רה-הביליטציה של אותה אג’נדה בדיוק, שכן הישראליות הזו הוגדרה על בסיס הכיבוש של 48 וגירוש רוב הפלסטינים מארצם, כלומר, כדי לקיים "מדינת לאום ישראלית" צריך לשמור את הערבים (שלהם לאום משל עצמם) כגורם לא-משפיע ולהמשיך במניעת זכותם של הפליטים לשוב לארצם.
קשה לי להבין למה "הגדה השמאלית" מפרסמת מאמרים משמימים עם ציטוטים ענקיים מכתבי הקודש, ועוד יותר קשה לי להבין למה דוקטוראנט ב-London School of Economics צריך להיעזר בדברים שנכתבו לפני שמונים שנה כדי לגבש דעה משל עצמו בהווה.
מבחינה היסטורית לנין היה נאה דורש ולא נאה מקיים, וראה את הדיכוי והסיפוח שהנהיג באוקראינה, ביילורוס, קווקז ומקומות אחרים, בניגוד לשאיפות הלאומיות של העמים היושבים שם וזאת אף יותר מהיכוי הפוליטי שהנהיג ברוסיה עצמה.
בהיקש לימינו, אפשר בכל-זאת ללמוד מלנין דבר אחד והוא פשרה בין העקרונות לבין המציאות, כמובן עד גבול מסויים.כיום מספר הח"כים התומכים בהסדר קבע על בסיס קווי 67 עומד כיום על 20 בלבד (אגף השמאל של העבודה, יח"ד והמפלגות ה"ערביות").מכאן שבשנים הקרובות לא תקום ממשלה מונהגת ע"י מחנה זה.
מה שניתן להשיג כיום הוא לכל היותר מה שהושג עד היום – נסיגה מהשטחים עקב בצד אגודל, כמו בהסכמים שהיו עד עכשיו (אוסלו א’ וב’, הסכם חברון וואי), הסכמים שנחתמו ע"י ראשי ממשלה מהעבוד והליכוד במטרה לדחוק את הקץ או לפחות לקדנציה הבאה.נראה לי שגם אם נתניהו יחליף את שרון הוא יבצע את ההתנתקות, למרות שאולי ימצא לה שם אחר כמו "פריסה מחודשת", ואז הויכוח יצטמצם לשאלה העיקרית, כלומר פינוי אריאל, מעלה אדומים ודומותיהן.
ראובן קמינר
חן חן לעופר כסיף על כך שאיזרח מחדש את משנת לנין בכל הנוגע לדיון בבעיותינו הדחופות.
לנין אף כי היה מנהיג נועז ואף כי משנתו חרגה מהמקובל בקרב בני דורו, ידע היטב שמנהיג אחראי חייב לדעת בכל רגע נתון להבחין שבין הרצוי ובין המצוי.
ומה אני אגיד לאלה שמשוכנעים שלנין כפר התיישן ואינו שייך לעניין? ברור לכל, וגם לעופר כסיף שלניניזם אינו שולחן ארוך. אבל אלה המעקמים את האף לשמע שמו של המהפכן החשוב של המאה ה-20, נזקקים אף הם ביודעין או שלא ביודעין למשנות שהפכו למודה בשנים האחרונות.
נכון שיש להתאים ממדים רבים של תורת לנין למציאות שהשתנתה וממשיכה להשתנת. אבל דבר אינו יכול לבוא במקומה של התכונה היסודית הזאת של האדם: עיון מעמיק בסתירות החברתיות כדי לגלות את הפוטנציאל המהפכני בקרב העם. נביאי הפוסט מודרניזם והפוסט קולוניאליזם תרמו רבות למחשבה ולביקורת הרדיקאלית. אך מה לעשות? עיקר המסר שלהם הוא כתב כניעה מאד אלגנטי למצב ההולך ומתדרדר: אי-אפשר להכיר את המציאות, אי אפשר לבסס את ההתנגדות על ערכים אוניברסליים, אי אפשר להתארגן. אפשר, כמובן, לבקר ולבקר ולבקר ובלקר ובלקר…..עד אנפיניטום, אד נאוסיאום
(AD INFINITUM) (AD NAUSEUM).
ליורם – כפי שאמרתי אני מכיר את דעותיך למרות שלא בהכרח מסכים להן. ואדגיש – מדינת ישראל כיום (בגבולות הקו הירוק) לא קיימת על 78 אחוז מפלסטין אלא על 78 אחוז ממה שהיה המנדט הבריטי לפי כתב מנדט מס’…בין השנים 1922-48.
Democratic-minded Israelis have to be extreme i.e. principled, in the defence of Palestinian democratic rights, i.e. to demand a complete end to the occupation (100%), right of return of all refugees (100%), and sovereign exercise by the entire people of Palestine (100%) of the right of national self-determination, including the right to establish a separate national state with full sovereignty.
From the point of view of democratic Israelis, the Arab Palestinians may make any concessions they want, at any time, but the democratic obligation of democratic Israelis is NOT to encourage Palestinian concessions, and not to base ones current positions on current Palestinian positions, but rather to fight for the maximum democratic freedom (100%) for Palestinians.
A democratic outcome will not be the result of Israelis and Palestinians saying the same things. Principled Israeli democrats must fulfill their democratic obligation to the Palestinians, and to democracy.
עניין אותי לראות שכותב המאמר טרח בצורה כל כך בוטה לכנות את ממשלת ישראל שרון וכנופיתו, ומשפט אחד אחרי כינה את לנין- לנין. אם קצת אוביקטיביות אם כבר מדברים על שני המנהיגים האלה אולי כדאי שהמילה כנופייתו תופיע ליד השם לנין אבל אז כמובן הכותב יצטרך להתמודד עם פרט נורא מעצבן ושולי שנקרא המציאות, ואם כבר יתחיל להתייחס לפרט הזה כנראה שכל המאמר יראה קצת מופרך.