הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-14 בדצמבר, 2004 5 תגובות

ב-19 בדצמבר עומדת הנהגת ההסתדרות לדון ביוזמת יו"ר ההסתדרות עמיר פרץ להקמת "המועצה הלאומית לכלכלה וחברה" – מה שמכונה "הדגם האירי". גם במסדרונות האוצר, וגם ב"וועידת גלובס לעסקים" הירבו לעסוק לאחרונה באותו דגם אירי. שר האוצר נתניהו אפילו הכריז שהוא "מוכן לאמץ את הדגם האירי", ובוועידת גלובס השתתף מזכ"ל הפדרציה של האיגודים המקצועיים של אירלנד, דייוויד בגס, שהסביר את עקרונותיו. עמיר פרץ עצמו ביקר ברפובליקה האירית לפני כמה שבועות, יחד עם ח"כ יצחק הרצוג (עבודה).

"הדגם האירי" הוא סדרה של הסכמים שנחתמו החל משנת 1987 בין נציגי הממשלה, המעסיקים והאיגודים של אירלנד. ההסכמים מקיפים שורה ארוכה של נושאים: משאלות שכר ותוספת יוקר ועד לפנסיה, פיטורים, תעסוקה ואבטלה והכשרה מקצועית. ההסכם הראשון פג תוקפו ב-1991, ועד לשנת 2004 נחתמו הסכמים נוספים, המחייבים את כל המעסיקים, את הממשלה ואת כל האיגודים המקצועיים, וזאת באמצעות מה שמוכר אצלנו כ"צווי הרחבה". הסעיף בדבר "שקט תעשייתי", כלומר התחייבות לא לנהל שביתות, מופיע באופן בולט בכל אחד מההסכמים. ויש גם הבדלים במה רוצים לאמץ מהדגם: ח"כ פרץ נאמן למקור האירי, אך שר האוצר רוצה לאמץ את ההסכמים רק בחלקם, ובייחוד את אלה העוסקים בריסון העלאות השכר.


בישיבה ראשונה שנערכה בהנהגת ההסתדרות לאחר שובו של פרץ מאירלנד, הבעתי התנגדות למהלך, וזאת משני טעמים: פוליטיים-עכשוויים ועקרוניים. לדעתי, לא ניתן לקדם שום מהלך של "הסכמה משולשת" בין ההסתדרות לבין המעסיקים והממשלה, משום שממשלת שרון משרתת את ההון ואינה מעוניינת כלל בהסכמות עם ארגוני העובדים. כל מטרתה היא חיסול האיגודים, או לפחות ניטרולם.


ראשית, כל הישג שהושג בחודשים האחרונים, יהיה זה תשלום שכר ברשויות המקומיות, או ההסכם שנחתם בשבוע שעבר עם האוצר בדבר גניזת כמה מגזירות הקשות שנכללו בהצעת התקציב ל-2005, היה תוצאה של מאבקים (למשל, השביתה הכללית שהוכרזה בסולידריות עם עובדי הרשויות) ולאו דווקא פרי של הסכמה מוקדמת. שנית, לא ניתן לקדם שום מהלך של צמיחה והגדלת התוצר בגלל המלחמה הקולוניאלית הנמשכת בשטחים. אמנם שר האוצר נתניהו סבור כי "ניתן לפתח את המשק בעת מלחמה", אבל העובדות הן עקשניות: בעת מלחמה נגד העם הפלסטיני לא רק שהמשק לא צמח, אלא בפעם הראשונה בתולדות המדינה נרשמה ירידה בצריכה. בשנה שעברה, הצריכה של משקי הבית ירדה לראשונה ב-2%. לכן, תנאי מוקדם לכל התקדמות בשטחי הכלכלה והחברה הוא נסיגה כוללת ומיידית מהשטחים הפלסטיניים הכבושים.


בצד ההערכות הפוליטיות-אקטואליות, קיימים שיקולים עקרוניים יותר. עלינו לשאול את עצמנו: מי הרוויח ומי הפסיד מהדגם האירי? האם אנו דוגלים בשובן לחיים של "עסקות החבילה" הידועות לשמצה? אמנם באירלנד נרשמו אחוזי צמיחה גבוהים בשני העשורים שחלפו מאז החתימה על "עסקת החבילה" הראשונה, וגם האבטלה ירדה בצורה ניכרת (מ-17% בתחילת שנות ה-90 ל-5% בשנה שעברה), אך שאלות יסוד בחברה האירית נותרו ללא מענה: עומק הניצול וחלוקת העושר. דייוויד בגס, ראש האיגודים האיריים הדוגל בהמשך ההסכמים, הבהיר בדו"ח שמסר בוועידת האיגודים לפני שנתיים: "לדעתי, הדגם של שיתוף הפעולה עובד וחייבים להמשיך לפעול במסגרתו, אם הדבר ניתן. יחד עם זאת, יש להכיר בכך שפיתוח המשק הוא חשוב, אך איננו ערובה לקידמה חברתית". בגס צודק. אירלנד, יחד עם פורטוגל, היא המדינה האירופית שבה הפערים החברתיים הם העמוקים ביותר. במלים אחרות: התוצר גדל בצורה מרשימה, אבל הפערים העמיקו! לפי נתוני האיגודים המקצועיים, ב-350% בשני העשורים האחרונים. השכר הממוצע באירלנד גדל אמנם בעשרות אחוזים, אבל פיגר בהרבה לעומת רווחי בעלי ההון.


ההישג הגדול של "עסקת החבילה האירית" הוא יצירת מקומות עבודה. מאז 1990 נוספו באירלנד 300 אלף מקומות עבודה (כ-30 אלף מדי שנה). אך אחד מכל ארבעה עובדים חדשים משתכר שכר נמוך במיוחד, שכר מינימום, ואחד מכל שני עובדים ששב למעגל התעסוקה מועסק במשרה חלקית. אחד מכל שניים שנוספו משתכר שכר כה נמוך, שכלל אינו משלם מס הכנסה. במלים אחרות: "המדרגה הנמוכה" בתשלום מס הכנסה גבוהה משכרו. יתר- על-כן, בניגוד למגמה הקיימת באיחוד האירופי (כולל בפורטוגל), מספר שעות העבודה השבועיות באירלנד גדל בהתמדה.


לדברי בגס, "אנו זקוקים למקומות עבודה שלא ניתן להעבירם לארצות, בהן השכר הוא נמוך עוד יותר". לדבריו, "המגזר הציבורי קטן בהתמדה לטובת המגזר הפרטי והמופרט. אך המעבר של מקומות עבודה מן המגזר הציבורי אל הפרטי טומן בחובו גם ירידה ברמת השכר ובהגנה המקצועית". אמנם, כמעט כל עובדי המגזר הציבורי חברים באיגודים המקצועיים, אבל במגזר הפרטי רק אחד מכל ארבעה עובדים חבר באיגודים, ומספר הלא מאורגנים גדל.


המדיניות הרשמית של האיגודים באירלנד היא תעסוקה מלאה וחלוקה צודקת של העושר. פעילי שמאל באיגודים האיריים מנהלים ויכוח ער סביב הטיעון, כאילו ניתן להגיע לחלוקה צודקת של העושר במסגרת עסקת החבילה.


מהי המדיניות של ההסתדרות בשאלה זו? האם יש להסתדרות אסטרטגיה, מעבר לרצון להקים עוד מוסד שינסה לתווך בין הממשלה, המעסיקים והאיגודים?


התשובה היא שלילית. ההסתדרות תחליט, ככל הנראה, ביוזמת ח"כ פרץ, לצדד בהצעה שאין בה תוכן ממשי, שאינה יכולה להתממש בתנאים הפוליטיים ובמערך הכוחות החברתיים הקיימים עתה בישראל. וגרוע מזה: הדגם האירי עלול להפוך כלי בידי בעלי ההון, כדי לנצל עור יותר את מעמד העובדים.

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. הגרמני הגיב:

    לאפריים דוידי,
    תקן אותי אם אני טועה.
    שום הסכם בין נציגי העובדים, נציגי המעבידים והאוצר יכול להחתם ולעבוד הלכה למעשה ללא בניית מערכת של אמון בין הצדדים הניצים.
    כל עוד לא ישתחררו הצדדים מכבלי הדעות הקדומות, ומההרגשה שמישהו מנסה "לסבן" אותי, הרי שאין סיכוי להגיע לכל הסכם בין אם במודל "אירי","ניגרי", או "מאוריטני".
    כל עוד יושבים שניים, ביבי ופרץ, שכל המדינה מודעת לדעותיהם האחד על השני, משני צידי המגרש אין סיכוי להתקדמות.
    רק בורר ניטראלי, המקובל על שלושת הצדדים הניצים, יוכל לחלץ את העגלה מהבוץ בו היא שקועה!

  2. עופר יהלום הגיב:

    הייי מעיר שתי הערות על אי-דיוקים במאמר: ראשית, בניגוד למה שנרמז בו, ההסכם בין ההסתדרות לאוצר אינו כולל סעיף של "שקט תעשייתי", לפחות לפי מה שפורסם בתקשורת. שנית, עצם העובדה ששיעור העובדים המאורגנים במשק הוא נמוך אינה אומרת בהכרח שמצבם גרוע או שיש פערים גדולים.
    לגרמני –
    לעניין השפעת אישיותם של נתניהו ופרץ על האפשרות להשיג הסכם – השאלה אם האדם עושה את התפקיד או להיפך היא שאלה של ביצה ותרנגולת. על כל פנים גם בתקופה שבה שר האוצר ויו"ר ההסתדרות היו מאותה מפלגה (בן אהרן וספיר, משל ורבינוביץ, עמיר פרץ ובייגה שוחט), לא ביתב אהבה גדולה ביניהם, להערכתי עקב ניגוד האינטרסים של שתי המערכות יותר מאשר סיבות אישיות.
    צריך גם להיזהר מן המנגנון הקרוי בוררות, שזוכה לפופלריות מופרזת בשנים האחרונות. המנגנון הזה סובל מכל מגרעותיה של מערכת המשפט הרגיךה (כפיית החלטה על הצדדים), ואף לא באחת ממעלותיה (סדרי-דין וראיות קבועים, מחוייבות לתקדימים ולחוק, אפשרות ערעור). אם רוצים הליך אלטרנטיבי נראה לי שעדיף לפנות לאיזו צורה של פישור.

  3. עדו הגיב:

    לא מבין מה זה בורר נייטרלי.
    אחד שלא אכפת לו ממס על רווחי הון? או שלא אכפת מהילדים הרעבים? או מהזקנים?
    הטינה האישית בין ביבי לפרץ לא קשורה למדיניות הממשלה שמשמעותה אחת- דריסת העיניים על חשבון העשירים.
    באותה מידה אחראים לה גם שר התמ"ת אהוד אולמרט ושר התחבורה מאיר שיטרית.

  4. הגרמני הגיב:

    לעדו ועופר,
    הולכת מדינת ישראל ומנסה לחקות מודל מסויים, שפועל במדינה בשם אירלנד. עד פה נראה כמו עלילות לובנגולו מלך זולו.
    מה בין אירלנד לישראל? איפה ההקבלה המאפשרת אימוץ מודל בכללותו?
    אירלנד החברה בEU, כחלק מאירופה של מטבע היורו, הכפופה לחוקי הפרלמנט האירופי, המקבלת עשרות מיליארדי יורו כל שנה מבריסל…
    בורר ניטראלי, אולי חברה בינלאומית, שיכולה לתווך בין הצדדים הניצים. מצידי שיקראו לזה פישור, או גישור, ואולי אפילו סוכריה על מקל.

  5. דניאל קלטי, הסופר הגיב:

    קודם-כל – בוודאי שאין בינינו שום ויכוח, שכל עוד הכיבוש נמשך, שום צמיחה לא תהיה פה. ומעבר לכך ייתכן גם, שגם באירלנד המצב אינו מושלם – היכן כן? – אבל, עדיין, יש להביט בנתונים הפשוטים: רמת-החיים באירלנד – של כלל האוכלוסיה, לא רק של מיעוט זעיר – זינקה מעלה-מעלה בעשור האחרון. מן המדינה הנחשלת ביותר באירופה המערבית, ה"קרובה העניה" באיחוד האירופי (עוד יותר מיוון), הפכה אירלנד למושא-קנאתן של כל שאר חברותיה, ואיכות-החיים בה מגיעה כבר לרמות סקנדינביות! אז ברור ומובן מאליו, שתמיד יש מה לשפר ותמיד חיוני לשאוף לעוד. אבל, עדיין – זוהי הצלחה, שאין רבות כמותה בעולם, ולא *רק* עבור בעלי-ההון (כפי שהיה המצב, למשל, בישראל בתקופת בועת ההיי-טק). אהיה מאושר בתכלית, אם המצב בישראל יהיה "בעייתי" כמו זה באירלנד…

הגיבו להגרמני

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים