הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-18 בדצמבר, 2004 101 תגובות

המדינה מזועזעת: איך זה קרה לנו? איך הגענו עד הלום? איך דבק בנו הקלון? מאין בנינו למדו את זה – בטח לא מהבית! אנחנו הרי משפחה הגונה, מכובדת, מוסרית מאין כמוה. פרשנים, מחנכים, אנשי עט, הוגי דעות, זקני העיר ונביאי זעם טיכסו עצה, והגיעו לפתרון החידה: הכיבוש עשה לנו את זה. האינתיפאדה העמידה את בנינו במצבים בלתי אפשריים, מתחו את עצביהם עד הקצה ולכן חושינו מעט קהו וערכינו המוסריים התחרפנו כמעה. האינתיפאדה היא אם כל חטאת, שהרי כידוע לכל בר דעת, לפניה היינו מופת של התנהגות מוסרית, היינו "כובשים נאורים", רבב לא דבק לנו. בכל אשמה האינתיפאדה שהערבים כפו אלינו. ועל כך לא נסלח להם כדברי גולדה בנסיבות אחרות.

ואני מתנצל אם אשבית את השמחה אך תהיתי איפה הייתם לפני האינתיפאדה האחרונה. האם יפיי הבלורית והטוהר של 48′ היו הרבה יותר מוסריים מכוחותינו דהיום. ובעצם איפה הייתם בשנות ה-20 כאשר המפעל הציוני החל את צעדיו הראשונים בארץ ודרס ברגל גסה כל מה שמצא בדרכו. והרי מעשה בנים סימן לאבות. כאשר אחד-העם כתב ב-1891 במאמרו "אמת מארץ ישראל" ש-"המתיישבים מתהלכים עם הערבים באיבה ובאכזריות ומסיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת ומתפארים עוד כי כן יעשו ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזאת", הוא תיאר בדיוק מצמרר את המצב במחסומים ואת המציאות העכשווית בשטחים. כאשר בן גוריון ומפא"י הכריזו ב-42′ שמטרת התנועה הציונית היא להקים מדינה יהודית ריבונית, הם קבעו את הפרמטרים על פיהם המדינה העתידית תתנהל – ריבון יחיד, שלטון בלעדי, עם שולט ותחתיו עם נשלט ומושפל. המפעל הציוני בחר להתנהל בדומה לכל מפעל קולוניאלי אחר. הוא ביקש לכבוש כברת ארץ ולסלק מתוכה כל סממן של נוכחות זרה. ארץ על טהרת עם אחד, נקייה ככל שניתן מנוכרים, ונשלטת על ידי עם אחד שבנוסף לכל מחשיב עצמו לעם נבחר.


עוד בראשית דרכה הציונות העלתה את השימוש בכוח לדרגת ערך עליון, כאנטיתזה לדימוי הגלותי של היהודי החלשלוש הנרתע מהגנה עצמית. מאז, האלימות מלווה אותנו לאורך כל הדרך עד כי הפכה עם הזמן לטבע שני, לחלק מהתשתית הפסיכולוגית של המדינה. עשבי הפרא שגדלים בקרבנו וחונקים כל חלקה טובה צמחו בערוגה הציונית שניטעה עוד בימים ההם. קו ישר מחבר בין מפא"י ההיסטורית לבין גוש אמונים ובין וידוא הריגה. כל התופעות הם תוצר לוואי של אותה אידיאולוגיה לאומנית, בדלנית, קנאית, ביריונית, שמלווה אותנו מאז ראשית הציונות.


האינתיפאדה האחרונה שימשה רק קטליזטור, זרז, לתהליכים מושרשים שרחשו בקרבנו מאז ומתמיד. יתר על כן, הבעיה לא טמונה באינתיפאדה ואף לא בכיבוש עצמו. הבעיה טמונה בנו. הגענו לאותו שפל מוסרי בשל מה שאנחנו ולא בשל סיבות חיצוניות. על ידי הטלת האשמה על האינתיפאדה אנו מסירים מעלינו את האחריות על המתרחש ומאשימים את "הנסיבות". האינתיפאדה היא הסבר קל, אלגנטי, קומפקטי, אבל זורע חול בעינינו. טול קורה מבין עינך עם ישראל – הגענו לאותה סיטואציה משום שדבר-מה עמוק ויסודי בקרבנו מעוות משורש. נכנסנו לאותה סחרחורת משום שדחף לאומני כוחני ודורסני מוביל אותנו כעמוד האש במדבר. הכוחנות היתה כלי מרכזי לאורך כל ההיסטוריה הציונית, ויש מי שיאמר שלא היה מנוס ממנה, ובלעדיה לא היינו מגיעים לעצמאות. אבל כוחנות היא מסוג השדים שלא ניתן להחזיר לבקבוק. ברגע שהותר הרסן הוא רק מתעצם עד כי יקום על יוצרו. אנו נקלעים לסיטואציות "בלתי-אפשריות" כי אנו נמשכים לתוכן בחפץ לב. כי זה מה שאנחנו יודעים לעשות. כי זו השפה שאנו מבינים. בנינו עוצמה צבאית חסרת תקדים לשם הגנה מפני אויבים אמיתיים ומדומים ואחרי שזו הוקמה, מחפשים כל הזדמנות להשתמש בה כי היא קיימת והיא זמינה. מי שמחזיק בידו פטיש רואה בכל דבר מסמר, ואנו רואים בכל ערבי מגיל 3 ומעלה איום שיש לחסל. לא הכיבוש משחית אלא אנחנו מושחתים, הששים אלי כיבוש כי זה מה שאנחנו יודעים לעשות.


כאשר התנועה הציונית ויתרה על ההידברות עם התנועה הלאומית הערבית היא ציוותה לנו את האינתיפאדה. כאשר המפעל הציוני שלל את הרעיון הדו-לאומי של מגנס-בובר-סימון-ברגמן, "השומר הצעיר" ו"עלייה-חדשה" וקבע שהארץ הזו הינה רכוש בלעדי של העם היהודי, וכל האמצעים כשרים להגשמת המשימה, הוא סימן את הכיוון לטנקים ודחפורים המשתוללים ברפיח. כאשר התנועה הציונית בחרה בשנות ה-20 להתייצב בצד הלאומי של המפה האידיאלוגית, היא הכניסה אותנו לסחרור ממנו אנו סובלים עד היום. אנשי "ברית שלום" הזהירו כבר בשנת 1925 שהקמת מדינה לאומית תוביל בהכרח לשפיכות דמים בלתי פוסקת. ולמרות שאבות הציונות ידעו גם ידעו מה המחיר, בחרו בדרך הדמים. באותו אופן הכיבוש לא נכפה אלינו ב-67′, על ידי מדינות ערב. יתכן שהמלחמה כן נכפתה אלינו אבל הכיבוש הוא בחירה ערכית של מדינת ישראל, אשר תאמה לחלוטין את נטיות ליבה מאז ומתמיד. כבשנו את השטחים והשטחים כבשו אותנו. אכן הכיבוש אשם – אך לא זה של 67′, אלא זה שהחל בשנות ה-20. כאשר בחרנו במדינה לאומית ודחינו את הרעיון הדו-לאומי, זרענו את זרעי הפורענות שקורבנה האחרונה היא תלמידה בת 12 בחולות רפיח. מכאן שלא ברור על מה כל ההתפעלות מווידוא הריגה זה או אחר. הרי לכל ידוע שהלאומיות מובילה ישר אל ההתבהמות.


מאה שנים מאוחר יותר, אנחנו ממשיכים להתנהל על פי אותם הפרמטרים הרעיונים שמשלו אז בכיפה. עדיין אנחנו וגם הפלסטינים חושבים במונחים של "למות או לכבוש את ההר" אשר מותיר לנו שתי ברירות – למות תוך כדי הכיבוש או למות אחריו, שהרי אחרי כל כיבוש פורצת התקוממות. כאשר המסגרת הרעיונית, הסמלים, השיח הציבורי, מצויים כולם בגבולות המחשבה המדינית הלאומית של המאה ה-19, אין אפשרות לצאת ממעגל האלימות ולהגיע לפתרון מדיני צודק. גם היום כמו אז המציאות לא מצליחה לעצב את התודעה. כבר אז היה ברור שמציאות דו לאומית מחייבת פתרון דו לאומי וגם היום ברור שהסבך שנוצר בשטחים בשל רשת צפופה של התנחלויות לא מאפשר החזרת השטחים והקמת מדינה פלסטינית בת קיימה. למרות זאת, טרם הצלחנו לגבש פרדיגמות חדשות אשר יוציאו אותנו מאותו מעגל סגור של שכול ואלימות. השפל המוסרי טרם הגיעה לתחתית. לפנינו מדרון עמוק שסופו בל ישוער. הבלמים שחוקים מכדי למנוע את ההתדרדרות.

תגובות
נושאים: מאמרים

101 תגובות

  1. דניאל סיידה הגיב:

    אנשים סתומים הורגים אותנו לא קשור לשום נשה פשות הורגים אנחנו{היהודים} בכול ההיסטוריה אף פעם לא חיינו בשקת תמיד שנאו אותנו למה שפיתאום יואהבו

הגיבו לדניאל סיידה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים