הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-26 בדצמבר, 2004 6 תגובות

"פתרון התעלומה טמון בנביחת הכלב", אמר שרלוק הולמס. "אבל הכלב בכלל לא נבח!", השיב ד"ר ווטסון. "זה כל העניין!", סיכם שרלוק. תעלומת השבוע נגעה לזר של טוני בלייר. הזר שהוא לא הניח על קברו של יאסר ערפאת. וזהו כל העניין, ד"ר ווטסון. בלייר אכן הגיע אל הקבר. אבל הוא נמנע מלעשות את הדבר הכי טבעי ומקובל: להניח זר. הוא גם לא קד קידה. הוא הרכין את ראשו בכמה סנטימטרים ומיהר להסתלק משם.

בדמיוני אני שומע את ההתייעצות הקדחתנית שקדמה לאירוע. יועציו של בלייר התווכחו: להניח זר? חס וחלילה, זה ירגיז את הנשיא בוש. לקוד קידה? זה לא ימצא חן בעיני אריאל שרון. אז להרכין קצת את הראש. בסדר. זה צריך להספיק לפלסטינים ה…


אבל כמה? עשרה סנטימטרים? זה יותר מדי. שני סנטימטרים? לא מספיק. אז חמישה סנטימטרים. סיכמנו.


אני גם רואה בדמיוני את בלייר מתאמן לפני הראי. ובאמת, זה יצא בסוף בדיוק כפי שתוכנן. על המילימטר.


24 שעות לפני כן עמדתי באותו המקום, ביום ה-40 של האבל, שיש לו משמעות מיוחדת במסורת המוסלמית. ראשי הרשות הפלסטינית ואורחים רבים, וביניהם נציגיהם של נשיא מצרים ומלך ירדן, התכנסו באולם האירועים במוקטעה, ורבבות הצטופפו בחצר. לקבוצת פעילי "גוש שלום", המשלחת הישראלית היחידה שהשתתפה באירוע, יועדו מקומות שמורים. אחרי הנאומים ניגשנו אל הקבר, שעליו נערמו עשרות זרי פרחים. הפלסטינים עברו על פניו, עמדו בדממה, אחרים התפללו תפילה קצרה. הרבה עיניים דומעות. זהו עכשיו האתר הלאומי המרכזי של העם הפלסטיני, מלבד מסגד אל-אקצה וכיפת הסלע.


"כל פלסטיני אוהב את ערפאת", אמר לי אחד הצעירים במקום, "וכל אחד אוהב אותו בדרך משלו".


בלייר חשב בוודאי שהוא עושה לפלסטינים טובה גדולה בכך שהוא בכלל ניגש אל הקבר. אבל התנהגותו, כשל אדם היוצא ידי חובה, היתה טעות חמורה. בתרבות הערבית מחוות חשובות ממלים. אי הנחת הזר היתה עלבון לזכרו של אבי האומה הפלסטינית. והרי בהשוואה לערפאת, בלייר הוא גמד פוליטי.


אז בשביל מה הוא בא בכלל?


בעולם נפוצה השמועה שיש "חלון של הזדמנויות" בסכסוך הישראלי-פלסטיני. גדולי העולם עטים על המציאה, כעופות השמיים, החל בבלייר עצמו וכלה בשר החוץ האקס-פאשיסטי של איטליה. כולם רוצים לחטוף נתח מהתהילה של "עושי שלום". זה די דוחה, וזה גם קצת מגוחך, מכיוון שבפועל אין חלון ואין הזדמנויות, כל זמן ששרון בשלטון.


לבלייר יש סיבה נוספת משלו. הוא גרר את בריטניה למלחמת עיראק, בניגוד לרצון חלק גדול של עמו. כפי שרבים חזו מראש, המלחמה הפכה לאסון, המחמיר והולך מיום ליום. אז מה טוב יותר מאשר לרכב על העניין הפלסטיני, כדי להסיח את הדעת מהביזיון העיראקי? וכדי להשתחרר מהתווית של "הפודל של בוש", בלייר צריך גם להוכיח שהוא מסוגל לפתח יוזמה עצמאית, ולגרור את בוש אחריו, לשם שינוי.


כך נולד רעיון: ועידת שלום בינלאומית גדולה שתתכנס בלונדון, ושבה יושג השלום המיוחל בין ישראל ופלסטין. הצלחה מסחררת. בריטניה חוזרת לימי זוהרה. פרס נובל מובטח לבלייר.


אך כאשר מיהר לאריאל שרון, ציפתה לו מקלחת קרה. שרון בטוח בעצמו, הוא קרוב לבוש יותר מכפי שבלייר יהיה אי פעם. כשבלייר הציע לו את ועידת השלום, שרון אמר לו, פחות או יותר, "אתה יודע איפה אתה יכול לדחוף אותה".


בלייר ירד מהסוס באותה המהירות שבה עלה עליו. טוב, אז לא ועידת שלום. השלום out. הס מלהזכירו. תהיה סתם ועידה, בלי שלום, וישראל בכלל לא תשתתף בה. אז בשביל מה ועידה? כדי ללמד את הפלסטינים איך להיות ראויים לשלום. איך להילחם בטרור, איך לעשות דמוקרטיה, איך לבצע רפורמה. בריטניה, המלאה כרגע בשערוריות מין ושוחד, תלמד את הפלסטינים איך להתנהג.


בלייר ניסה גם להפריח בלון של שלום ישראלי-סורי, אך גם מזה הוא ירד מהר. בוש לא רוצה שלום ישראלי-סורי, ושרון רוצה בו עוד פחות. בוש רוצה לשמור על האופציה לתקוף את סוריה ברגע שהמצב בעיראק ישתפר (הוא עדיין חולם על זה בלילות). ואילו שרון בכלל אינו רוצה בשלום שיהיה כרוך בפירוק התנחלויות והחזרת הגולן, רחמנא ליצלן.


כך נשאר רק העניין הפלסטיני. כשהוא עומד ליד שרון, וכולו מקרין הערצה, הכריז בלייר ששום תהליך שלום אינו אפשרי עד אשר יחסלו הפלסטינים את הטרור. בתרגום חופשי: עד שלא תיפסק ההתנגדות לכיבוש, אי-אפשר לדבר על סיום הכיבוש. מכיוון ששום מנהיגות פלסטינית לא תצליח "לחסל את הטרור" כל עוד אין שום זיק של תקווה לסיום הכיבוש ולפתרון הסכסוך, פירוש הדבר: אין תהליך שלום.


עד לפני 44 יום היה לזה תירוץ פשוט: יאסר ערפאת הרשע הוא המחסום לשלום. עכשיו, כשאין עוד ערפאת, שלף שרון בו במקום את התירוץ האחר: קודם כל הם צריכים לחסל את הטרור. כלומר: קודם כל יהיו לסבתא גלגלים. בלייר קיבל זאת בהתלהבות.


עם המטען הזה הגיע לרמאללה, כדי להציע לאבו מאזן את ועידת לונדון כמכשיר לחינוך העם הפלסטיני. בלייר מאמין כנראה, שהעם הפלסטיני, במצוקתו הקשה, ייאחז גם בקש.


את הזעם שעורר בלייר בקרב הפלסטינים ביטא ראש הממשלה אבו עלא למחרת היום, כאשר תקף את יוזמתו בחריפות. אך המנהיגות הפלסטינית לא תוכל להרשות לעצמה לסרב להזמנה לבוא לוועידה, בייחוד אם גם בוש ידרוש זאת. אז תהיה עוד ועידה עקרה ל"בעיה הפלסטינית", המאה ואחת במספר (מי סופר).


אני מקווה שאבו מאזן לא יניח שום זר בלונדון. שייסע לקברו של צ’רצ’יל וירכין את ראשו, חמישה סנטימטרים בדיוק.

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. מחמד השחור הגיב:

    אז בלייר לא הניח זר.
    אני מניח שהמאבק הפלסטיני יסתדר בלי הזר של בלייר.

    על כך אמרה המשוררת :
    "כי הטקס הוא אשר נשאר…"

  2. יוסי הגיב:

    אכן אין להתרגש מאופורית השלום החדשה. כולם חושבים שאחרי מותו של ערפאת ניתן יהיה לאכוף על הפלסטינים תכתיבים שקודם דחו. אין חשש, גם אם אבו מאזן יסכים לקבל תקדימים אלו הציבור הפלסטיני לא בדיוק יאפשר זאת. צפו המשך העימות במהרה בימינו.

  3. יואב הגיב:

    בלייר אחריא בישיריות ובעקיפין למותם של כמאה אלף בני אדם בעירק ובאפגניסטן, אם עומק הקידה שלו הינו הדבר שהכי מטריד אותך אז הבעיה היא לא בבלייר אלא באורי אבנרי.

  4. דניאל קלטי, הסופר הגיב:

    נו, בחייך.
    בלייר הוא גמד פוליטי, אפילו בהשוואה ליוסף בא-גד או לרפיק (מס’ 4 ב"עלים"). ומלבד זאת – מה, *זאת* כל הבעיה שלך איתו? הבנאדם, מיום שעלה: חוקק חוקים פשיסטיים, לפיקוח על אזרחי ארצו ותושביה; רדף מהגרים וצד אותם; צנזר תכנים "לא נעימים" באינטרנט; שיתף-פעולה עם כל מה, שהאמריקאים רק צייצו לעברו; עצר המוני לא-בריטיים (ומן-הסתם, גם כמה בריטים לא-נאמנים דיים) במעצרים מנהליים; ועוד ועוד ועוד…

    המדובר במנהיג הפשיסטי ביותר, שידעה בריטניה, בכסות של נער נחמד וחייכן – זאב בעור כבש INDEED (ושיסלחו לי הזאבים). וזו כל הבעיה שלך איתו?? שהוא לא הניח זר?!

    טוב, נו, מצד שני – ככה זה, עם משוגעים לדבר אחד: שהעולם ייחרב, ובלבד שמה שחשוב להם, *אישית*, לא ייפגע. ולמר אבנרי הנכבד (בעיני-עצמו), חשוב כל המתרחש במוקטעא.

  5. יהושע הפרוע הגיב:

    הידידות וההערצה של אבנרי לערפאת העבירו אותו על דעתו. האם הפלסטינים באמת העריצו את ערפאת? את זה שטשטש במכוון את הדרישה לזכות השיבה? את זה שהחזיק בחשבונות של עשרות מליונים שאותם היה אמור עמו לקבל? את זה שגרם לגירושם של המוני עובדים פלסטינים מהמפרץ בגלל תמיכתו המעוותת בקצב מבגדאד?
    תגובתו של בלייר היתה המדויקת ביותר בנסיבות הללו- הרכנת ראש המתחייבת מעובדת היותו המנהיג הלאומי של עם תחת כיבוש. ותו לו.

  6. נתן. הגיב:

    למען הדיוק הספרותי:

    הסיפור שבו מדובר הוא "Silver Blaze", שבו נגנב סוס מירוץ והולמס מתבקש למצוא את עקבותיו.

    מפקח המשטרה שואל אותו "אם יש דבר מה שאליו הוא רוצה לייחד את תשומת לבו" (של המפקח). "למקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", עונה הולמס. "אבל הכלב לא עשה דבר בשעת לילה", תמה המפקח. "זה היה המקרה המוזר", משיב הולמס.

הגיבו למחמד השחור

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים