הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-31 בדצמבר, 2004 92 תגובות

כל כך נמאסנו על עצמנו, עד שחברים טובים שלי, הומניסטים אמיתיים ביחס לכל אדם ולכל נושא, שפכו קיתונות של לעג וקלס על העניין הרב שהתקשורת כאן גילתה בגורלם של הישראלים שנפגעו באסון במזרח הרחוק. עשרות אלפים ניספו בטרגדיה, וכאן התמקדו מאוד בישראלים. הגינויים כלפי הקרתנות והנרקיסיזם הקולקטיבי שלנו, כביכול, ניסרו מקצה הארץ ועד קצה, וכרגיל היו גם מבקרים שהשמיעו דברי טעם בסגנון מושחז ושנון. אבל בסך הכל, ההלקאה העצמית היתה מוגזמת, ולמרבה האירוניה, היו בה עצמה סממנים ברורים של קרתנות ושל רצון לייחס כל חיסרון וכל מחדל עלי אדמות דווקא לישראלים.

עקבתי כדרכי אחרי התקשורת האנגלית, וגם שם סקרו בדקדקנות את קורותיהם של הבריטים שהיו באזור בשעת האסון. מספרם של הנספים והנעדרים מבריטניה עמד במוקד כל הדיווחים, ואפילו סיפורים זניחים על אנגלים או סקוטים שהיו בסביבה ואיכשהו נרטבו משאריות הקצף של גלים שהתנפצו במרחק רב ממקום מושבם, צוטטו שוב ושוב. כבר סיפרתי כאן לפני שנים על תאונת הרכבת בוונצואלה שבה נהרגו מאות בני אדם, ועל הכותרת השמנה בג’ואיש כרוניקל: "יהודי אנגלי נהרג בתאונת הרכבת". זה אולי קצת מצחיק, אבל אנושי. אדם קרוב אצל עצמו, ואנחנו, אנשי השמאל, היינו אמורים להיגמל מזמן מההתעלמות מלאת הבוז מהרגש השבטי, ואפילו מהניסיון להציב את עצמנו מעל לכל זה.


לפני כתשע שנים נסעתי עם השדר מאיר איינשטיין לשדר משחק ליגה באיטליה עבור הערוץ הראשון בטלוויזיה. למחרת המשחק חיפשתי עיתון ספורט איטלקי כדי לקרוא על מחזור הליגה האנגלית. בעיתון ספורט מיוחד ורב תפוצה, ששכחתי כבר את שמו, הצלחתי במאמץ רב לקרוא את התוצאות. לא היו שום פרטים, וייסרתי את עצמי על כל הביקורת שמתחתי אי-פעם על מדורי הספורט של "ידיעות אחרונות" או "מעריב". אבל לבסוף מצאתי שהם דיווחו רק על כובש אחד, לאו דווקא אחד ממאורות הליגה האנגלית. שחקן בינוני מינוס ממוצא איטלקי בשם דניאל דיקיו, שנודד עד היום בין הקבוצות היותר עלובות באנגליה, הבקיע שער במדי קווינס פארק ריינג’רס הלונדונית. זה, ורק זה, עניין ככל הנראה את הקוראים האיטלקים.


אז גם בנושא הזה, של ההתמקדות בעצמנו, אנחנו דומים לשאר אומות העולם. לא יותר טובים, אבל גם לא יותר גרועים. הנושא הבולט והייחודי הוא דווקא מספרם הרב של הישראלים באזור האסון. בריטניה, אומה של 58 מיליוני בני-אדם, דיווחה על פחות מעשרה אחוזים מהנעדרים שעליהם פורסם בישראל. זהו סיפור מדהים, אבל לא חדש. הנטייה של הצעירים הישראלים למסעות בדרום-אמריקה ובדרום-מזרח אסיה אחרי השירות הצבאי היא ידועה, והפכה לחלק מההווי ומההוויה שלנו.


יש בה הרבה ברכה לחברה הישראלית. המסעות פוקחים את עיני הצעירים והצעירות, דווקא מכרסמים בקרתנות ובתחושה שרק אנחנו קיימים בעולם, ורבים מתחילים להבין את הבעיות הכלכליות והחברתיות המבעתות מיליוני בני-אדם. גם הפגישה עם זרים רבים מכל רחבי העולם מפתחת את המחשבה, מגבירה את היידע ומרחיבה אופקים. נתקלתי בלא מעט ישראלים בשנות העשרים שלהם, ששמעו בפעם הראשונה ביקורת רהוטה ומלומדת מפי זרים על מדיניותה של ממשלת ישראל ובעיקר על הכיבוש, והתחילו לראות את המציאות בעיניים אחרות. רבים חוו את העוני, את התוצאות של הגלובליזציה, של השחיתות ושל הניוון, והזדהו יותר ויותר עם הקולות הקוראים לשינוי המצב ועם הביקורת על מדיניותה של ארצות הברית בעולם המתפתח.


אחרים, שאינם נוטים לחשיבה פוליטית אפילו בהיבט התרבותי שלה, למדו להכיר את עצמם. המודעות העצמית, היכולת להסתדר לבד בעולם זר, אולי הסולידריות עם חברים ועם הקודים החברתיים הנהוגים בקרב אנשים שנוסעים בקבוצות, רק תורמים לאישיות. אני לא מבטל את ההנאה כשלעצמה, את החופש מהחיים העצבניים ומהחובות כלפי החברה (צבא), את ההתנסויות הרומנטיות והאחרות עם זרים. כיוון שכה רבים מאיתנו דאגו לילדים בפרו, בבוליביה, בלאוס או בהודו, קל לנו להזדהות עם ההורים ועם האחים שעוברים השבוע זמן כל כך קשה. שום דבר אנושי לא זר לנו, גם אם זה ישראלי. אפילו אנשי השמאל הרדיקלי, הסולדים מכל מה שממשלת ישראל עושה בשטחים ובמדינה עצמה, אינם פטורים מלקחת חלק במצוקה של החברה שבה הם חיים. אנחנו לא הרשע הקולקטיבי של ההגדה, לא הוצאנו את עצמנו מן הכלל, ואיש לא צריך "להקהות את שינינו". זה נראה לכם טריוויאלי, מובן מאליו אפילו? אז לא קראתם את הארץ בשבוע האחרון.


ייללת תנים


האם תחושת ההשתייכות לשבט כוללת גם אמפטיה כלשהי כלפי המתנחלים, המשמיעים עתה ייללות תנים על התוכניות להעביר חלק קטן מהם (גם בזה אני לא לגמרי משוכנע) חזרה לתחומי מדינת ישראל?


את דעתי בנושא הזה כבר הבעתי כאן פעמים רבות, אבל הזעקה שהם מקימים, והניסיון שלהם לעבוד על הרגישויות האנושיות ואפילו הרעיוניות שלנו מחייבים את ניסוחן מחדש של העמדות בנושא הזה. ההתקרבנות של עושי העוול ועושקי אדמות לא-להם מרגיזה, אבל צריך לעשות מאמץ לנתח את המציאות באיפוק יחסי.


במישור האנושי הטהור, אני מבין את צערם של אנשים הגרים במקום מסוים ונאלצים לעקור ממנו. בעיקר ניתן להשתתף בצערם של הילדים, שהובאו בעצם להתנחלויות האלה, ושהחינוך שקיבלו מונע מהם להבין את הצורך לנטוש ולעבור למקום אחר. עם זאת, צריך לזכור שרוב האנשים האלה התעלמו לגמרי ממצוקת שכניהם, התושבים האותנטיים של השטחים הכבושים. הם לא הגיעו לשטח כדי לחיות ליד הפלסטינים, אלא במקומם, ויחסם היה תמיד גזעני ומתנשא. אבל הממד המציאותי והפרקטי חשוב לא פחות מהנושא הרגשי וההתנהגותי: הם גרמו לתושבים עוולות בלתי פוסקות, גזלו את מימיהם, את אדמתם, גרמו להרג בתוכם והצרו את צעדיהם במשך שנים. הסבל שיגרם להם עתה משול לפציעה של שודד בעת ביצוע הפשע. אין לחגוג את סבלו של אף אדם, אבל אסור לשכוח במה מדובר ובעיקר במי מדובר.


בצד הסחיטה הרגשית, דוברי המתנחלים מנסים עתה את כוחם גם בסחיטה רעיונית. חגי סגל, בן-עוולה וטרוריסט שגרם לאובדן מאור עיניו של אדם כדי לשמר את ההתנחלויות, פונה אלינו השבוע בנימוקים "דמוקרטיים". כאן יש לזכור לא רק את ההתנגדות הרחבה בארץ להתנחלויות, אלא בעיקר את העיקרון הפשוט והנכון, שגם 99% מכלל אזרחי ישראל אינם יכולים להחליט על גורלה של פלסטין או סוריה.


הכיבוש הוא בלתי חוקי, בלתי מוסרי, וגיוס נימוקים ליברליים להצדקתו ממש מגוחך. ח"כ אריה אלדד מנסה להאשים את הרשות הפלסטינית בפאשיזם. ההנמקות שלו מעליבות אפילו במושגים ההיסטריים שלו. זהו ממש מקרה קלאסי של הפוסל במומו פוסל. הרשות וראשיה לא היו מעודם גיבורי חלומותי, אבל זכותם לעצמאות איננה שנויה במחלוקת. להיפך, דווקא שלילתה של הזכות הזאת מנוגדת לצדק הטבעי ולעקרונות המשפט הבינלאומי.


ההשתייכות לשבט מחייבת אותנו, אולי, לדאוג לעוזבי השטחים מבחינה הומניטרית, לממן באורח סביר וצנוע את שיקומם ובוודאי שצריך לדאוג לילדיהם. אבל זה הכל. הם לא "אנחנו", לא מבחינה רעיונית ולא מבחינה מוסרית. כל פלסטיני שסבל מההתנכלויות של הגזענים שפלשו לאדמתו זכאי באמת ובתמים לאהדה שלנו, ולא נותרו אצלנו הרבה רזרבות רגשיות בשביל המתנחלים.

תגובות
נושאים: מאמרים

92 תגובות

  1. מיכאל שרון הגיב:

    מאמר מעניין וחשוב. אך יש לשים לב שקיים צד אחר, אפל, אטאוויסטי, למנטליות השיבטית הישראלית. תופעת היסוד האפל של חיינו, המתבטאת גם בהתעמרות כפייתית וגילויי אכזריות ביזריים כלפי תושבי השטחים הפלשתינאים מוצגת במאמר חדש:

    מולך דמים מעודן – יסודות הקירבון החברתי בישראל

    — קישור —

  2. חיים הגיב:

    תודה מר ברעם! כבר שבוע שאני מסתובב עם צרבת מהביקורות השחצניות ולמראה הקריקטורות המכוערות. מאמרך, כוס של סודה קרה סותרת חומציות היה בדיוק מה שהדוקטור המליץ.

  3. מיכל – יש גם דרך סיקור אחרת הגיב:

    איני מסכימה הפעם עם חיים ברעם, וזה משפט שקשה לי לכתוב אותו, כי בדרך כלל, אני בהחלט מזדהה עם כתיבתו ורעיונותיו
    איני חושבת שהמגמה השבטית בדיווחים היא כלל עולמית. אני עוקבת מקרוב למשל אחרי התקשורת הקנדית, ועל אף הידיעות שבהחלט מובאות לגבי גורלם של הקנדים ההרוגים והנעדרים, עדיין מרבית הדיווחים עוסקים בטרגדיה מנקודת ראות אוניברסלית.יש גם דרך אחרת לדיווח על האסון
    דרך אגב הקנדים תרמו 40 מליון דולר, שהיא התרומה הגדולה ביותר שנתנה מדינה בודדת, אבל לא היו עסוקים כל הזמן בטפיחות שכם ובהתרברבות עצמית כמו מרבית התקשורת הישראלית שהיתה עסוקה ב"חגיגות" על הסיוע הצנוע הרבה יותר שישראל שלחה

    חיים ברעם וגם אחרים מוזמנים לקישור הבא של CBC הרשת הקנדית המרכזית כדי לבחון את הדיווחים במו עיניהם
    — קישור —

  4. אברהם נוריאל הגיב:

    לחיים ברעם

    חיממת את ליבי.
    לא הייתי מעז לכתוב זאת מחשש שמא ישתמע מתגובותי (זו השלישית במספר) שאני מחלק לך, חלילה, ציונים אלא שלאחר תגובתי משבוע שעבר (שאני עומד מאחורי כל מילה שלי שנכתבה בה) חשוב לי להודות לך על מידת האנושיות, ההומניזם האמיתי והפן המוסרי העמוק של ה’סוציאליזם המהפכני’ שאתה מצליח להפגין לקוראיך, ולי בכללם.
    בהזדמנות זו אני רוצה לפרוע חוב קודם שלי לך – להודות לך על ההנאה המרובה, על חימום הלב הרב שנגרמו לי בשעת קריאת ספרך.

    תודה ושנה אזרחית טובה

  5. Henry Lowi הגיב:

    To Michal

    The media report that the Canadian Government pledged $40 million, and that the provincial Government of Ontario pledged $5 million.

    The more interesting fact is that, beyond governments, individual Canadians made donations to relief organizations totalling $20 million in 3 1/2 days.

    That is a lot of human solidarity.

    See:

    — קישור —

  6. מיכאל שרון הגיב:

    הקישור התקין למאמר "מולך דמים מעודן"

    — קישור —

  7. חיים הגיב:

    ובנתיים,
    יפאן מעלה את הסיוע לחמש מאות מיליון דולר וארה"ב לשלוש מאות וחמישים מליון דולר. מדינות אירופה אף הן יגדילו את הסיוע מאד. ובישראל יוזמה ציבורית של גיוס תרומות יצאה לדרך. אני מקווה שמיכל תתרום משהו מלבד ביקורת על הישראלים השחצנים הרשעים ואטומי הלב. הייתי מזכיר למיכל כמה אירועי עבר למשל הרעש בטורקיה בהם צוותים ישראלים הצילו חיים רבים אבל חבל לקלקל לה, תיעוב עצמי הוא נכס יקר וחשוב.

    ולהנרי, מה זאת הקמצנות הזו? רק 40 מיליון. השכנה מהדרום נתנה פי 10. שלא לדבר על יפאן. זו סולידריות זו?

  8. Henry Lowi הגיב:

    To Haim

    Many Canadians agree that the Canadian Government should give more than the $40 million, and the media are full of criticism of the Government.

    It is difficult to compare the contributions of the governments of Canada, the USA, Japan, and Israell without regard to the sizes of those state’s economies.

    What I was drawing attention to was the voluntary contributions of individuals, reaching into their own pockets, or calling in their credit card numbers.

    The human solidarity evoked by this natural tragedy (made more severe by semi-colonial poverty, undeveloped infrastructure, etc.) creates hope for international cooperation among people, on the basis of human solidarity.

    A desirable new year’s resolution for 2005, especially in the Holy Land!

  9. מיכאל שרון הגיב:

    כך אנחנו ניראים -מתוך הפרקטיקה של הניסיון ליצור או ליזום בארץ ולהתקל בסרבול הפורע וחוסר היעילות הישראלי האופייני, המעורב בתגובות כאילו פיקחיות וזריזות (מתוך מכתב ששלחתי לעורך כלשהו)

    י., מדובר בהחלפת קובץ PDF אחד בקובץ PDF אחר. באתר אמריקני בו מופיע טקסט שלי, מחליפים גרסה אחת באחרת בדקה או שתיים. אולי האנשים שם פחות קשי יום ופחות בעלי רוח כבדה כפי שמקובל בארץ, ויותר בעלי גישה ענינית וספורטיבית, איני יודע.

    אין כאן כל עקרון קדוש למנוע החלפת הקובץ באחר ושום מאבק, אלא העקרון חייב להיות טובת הספרות והאמנות, והעדפת טקסט טוב יותר על טקסט פחות טוב. אני אדם נוח והעבודה איתי יכולה להיות קלה וזורמת, ובנוסף לכל אני איש יעיל, כך שלרבים העבודה איתי היא גם תענוג.

    נכון, חוסר היעילות והאיוולת הכבדה והצדקתנית הינה נפוצה במקומותינו, ולכן, העם היהודי, חרף טובי המוחות הנימצאים כאן, נאלץ לקבל עול מדינה מתפוררת, כבדה ומסרבלת, ואת עול הבלתי יעילים והלוא יוצלחים שבאוכלוסיה. בת משפחה שלי החייה בארה"ב עם בעלה ומנהלת עסקים בהצלחה רבה (ובנה הוא בוגר WESTPOINT , קצין אמריקני ששרת בעיראק) אומרת: אל תכעס על ישראלים, הם די לא חכמים, חרף הניראות של פיקחותם. הם לא אשמים, הם כאלה. והיא גם אומרת: עם ישראלים לא עושים עסקים.

    ועדיין היא אוהבת את ישראל ונאמנה למדינה וגם תורמת.

    אבל מה לעשות ואני כותב בעברית, ואף תרמתי לשפה כמה חידושים לשוניים כמו "מצג שווא" "לא ראוי" "לוחמני" ורבים אחרים שניקלטו? הייתי שמח בהרבה לו גורלי לא תקע אותי בישראל, ושפת האם שלי היתה אנגלית, והייתי מקבל תמורה ראוייה על כשרוני והשקעתי בניגוד לפרקטיקה במדינת הטפילים הזאת.

    איני רואה כל עתיד לציונות, ולדעתי לא יהיו פה כמעט יהודים עוד בעוד 30 שנה (פרט לאלה שיהיו ידידי האומה הערבית).

  10. צמחוני הגיב:

    לגבי המתנחלים. אני מת לעזוב את פסגת זאב. השכונה לא יפה, לא נוחה, רחוקה מהעיר. אבל אני סטודנט, בן למשפחת עולים, ואיני יכול בנתיים להרשות לעצמי לגור לבד. הם גם לא רוצים לחיות פה, אבל אין להם כסף לשכונה בתוך העיר. אז יש לי שאלה לחיים ברעם – אנחנו פשיסטים? ואנשים עשירים יותר שיכולים לגור בימין משה שהיא שכונה הרבה יותר נוחה – הם סוציאליסטים?

  11. אלי הגיב:

    חיים, כנראה שלא טיילת בחו"ל עם החבר’ה הטובים מישראל. הכיבוש נמשך שם בכל מקום. הישראלים מטיילים ברובם בקבוצות ומתנהגים כאילו היו בקסבה או אפילו פה בדיזינגוף. גועל נפש לפגוש קבוצה של ישראלים צעירים אחרי הצבא. מסכנים המקומיים. לא בכדי משרד החוץ שהוא זרוע הדברור של הכיבוש בחו"ל – מנסה למזער נזקים באמצעות קמפיינים של היה בן אדם בחו"ל. אם אנחנו לא בארץ אין סיבה שנהיה שם. מוזר שבמשרדים השונים האמונים על כך לא מבינים את זה.

  12. מיכאל שרון הגיב:

    אכן אלי, הישראלים מייצאים את השחיתות והרגלי הדריסה האופייניים שלהם לכל העולם.

    באוסטרליה משווים את הישראלים לניאנדרטאלים
    — קישור —

    ניו זילנד: הישראלים עם של מרגלים וסוחרי סמים
    — קישור —

    כך אנחנו ניראים:

    — קישור —

    — קישור —

  13. למיכאל שרון – מנועה הגיב:

    טיפוסי. פשוט טיפוסי.
    עורך אחד היה מספיק אידיוט ועצלן ועשה לך בעיות בהחלפת PDFים. ואתה לא נותן יותר מ-30 שנה למדינת ישראל.
    בהודו אתה יכול לחכות שעות. לכוס קפה במסעדה. שעות. למשהו פשוט שלוקח בדיוק 5 דקות גג. וחוסר היעילות משווע, אבל אתה לא נותן להודו 30 שנות קיום לכל היותר, נכון?
    בבריטניה. הבריטי הממוצע מפגר בכל הקשור למחשבים ב-10 שנים לפחות.
    האינטרנט המהיר טרם הגיע לשם, והמשתמש הממוצע לא שמע על אנטיוירוס, כי בחנות המקומית שבה מכרו לו את המחשב והתקינו לו את הוינדווז, גם אמרו לו, לא צריך לבצע עידכונים של המערכת. גם אנטיוירוס לא צריך (כי ממה ירויח בעל החנות, אם לא מאנשים שיביאו לו את המחשב לתיקון כשוירוסים ישבשו את כל מערך הפעילות?). ועדיין, אף אחר לא יערער על קיומה של בריטניה עוד 30 שנה, בגלל חוסר יעילות.

    היית שמח אלמלי תקע אותך גורלך במדינת הטפילים.
    אתה תמיד יכול לקום וללכת. לא רק בקנדה, כפי שהנרי לואי טוען, גם בארץ – לא מחזיקים אף אחד בכוח*.

    *חוץ מאת וענונו. אבל זה כבר סיפור אחר.

  14. מיכאל שרון הגיב:

    נועה, אכן, בהודו תמצאי הרבה חוסר יעילות. ובאנגליה לעיתים תמצא מניפולציות מסחריות ציניות וניזקיות. ובארגנטינה תמצאי שחיתות. וברואנדה או בסודן תמצא דורסנות ניבערת.

    אך השילוב של דורסנות, שחיתות במצח נחושה (ולא בהחבא) המעורבים בחוסר יוצלחות הגוררת קריסת רבים מהאירגונים כאן הפועלים באופן סאב אופטימאלי. וכשלתמהיל הבאוש הזה מתווספת גם חוסר אתיקה נוראה (האתיקה נחשבת בישראל תכופות כאפנדיקס מיותר, או כמשקל עודף בכדור פורח). וכן מתווספת חוסר אחריות גורפת לגבי כפופים בעבודה, חברים או אנשים שעזרו לך בדרכך, או אף גם לגבי חיות מחמד מסורות הנינטשות בישראל בהמוניהם וניזרקות לחיי יסורים ברחוב – אז הסך הכול זו חברה מסואבת שאינה בעלת יכולת יצירה רבה ואינה יכולה לעמוד באתגרים.

    אגב בהודו, אם את כבר מזכירה אותה, כבר מופיעים גילויים וסיפורים אודות ישראלים שהישניאו עצמם על המקומיים בהתנהגותם הדורסנית והשחצנית השרירותית (והרי בהודו מעולם לא היתה אנטישמיות קודם לכן).

    דפוס אופייני הוא אותו ישראלי צעיר השייך למעין קומונה ישראלית באחד האיזורים שהיזמין 5 כוסות תה בקפה קטן, ושהה שם מספר שעות. בעל המקום ביקש עבור התה את המחיר הסביר של 30 או 40 רופיות. הישראלי, שחש בהזדמנות לנצל כוח דורסני על מנת לקבל את שרותו של ההודי "חופשי חופשי" אמר שהוא מוכן לשלם רק 15 רופי, ואם ההודי ימשיך להתעקש, הרי שהישראלים במקום יחרימו אותו. זוהי דוגמה אופיינית לשרירות דורסנית ונוכלית ישראלית.

    אז מה את רוצה, ראי כמה מעלות רעות למקום עלינו.

  15. למיכאל שרון הגיב:

    הסיפור שסיפרת על הישראלי בהודו הוא עוד כלום לעומת ישראלים שפותחים בהודו מסעדות שבהן אין כניסה להודים.

    מידה כזו של חוצפה קולוניאליסטית אני חושב שמעט מאד אנשים בעולם היו מרשים לעצמם, יש אמנם הרבה מקומות בהרבה ארצות שבהם אין כניסה לכל מיני סוגי אנשים (וזה באמת מגעיל) אבל לפתוח מסעדה בארץ שבה אתה תייר ולא להרשות לתושבים המקומיים להיכנס ?

  16. חיים הגיב:

    למיכאל שרון,
    מה שמשעשע ומלמד כאחת היא העובדה שאתה מאשים את הישראלים בעובדה ששונאים אותם. הדים דקים מעבר קרוב. בכל מקרה אם פקידי ההגירה בניו זילנד מסיקים ש*כל* הישראלים הם מרגלים או סוחרי סמים הרי שהם אינם טובים יותר מחייל במחסום בחאן יונס שחושב ש*כל* הפלסטינים טרוריסטים למעשה לחייל במחסום יש הרבה יותר בסיס לדעתו מאשר לניו-זילנדי. בכל מקרה הייתי מציע לך לקרוא מעט מהדעות המושמעות ברחבי העולם על הצרפתים ולחשב כמה זמן נותר להם לשרוד.
    אני לא יודע אם אי פעם היית בהודו, סביר להניח שלא לפי הודעתך. התיירים מישראל אהובים ומבוקשים. הם עומדים על המקח כן, גם ההודים וההודים עושים זאת טוב יותר מכל ישראלי שתפגוש אי פעם, העובדה שאתה רואה בכל ניצול שוב מלמדת עליך ועל הקרדיט שאתה נותן להודים.
    אני לא יודע אם היית ביפאן, אני מציע לך להכנס לכל באר המחזיק מארחות, אתה תגלה שם ניו-זילנדיות ואוסטרליות ואנגליות ואמריקאיות ועד ועד. הישראליות מהוות אחוז קטן. בוודאי היית בניו יורק, ספר לנו כמה סינים מוכרים תמונות ברחוב. האם בניו-יורק יש גזענות אנטי-סינית ואם יש האם אתה תאשים את הסינים בה.

  17. ציוני גאה/ ככל העמים הגיב:

    זה השבוע השני שאני נהנה הנאה מרובה מקריאת מאמרו של חיים ברעם.
    מאמר זה הנראה לי כנווה מדבר בתוך הים העכור של שנאה והכפשה עצמית השכיחים כל כך באתר הזה.

    נראה דווקא לרבים מהכותבים והמגיבים כאן כי דווקא על העם שלנו לקיים את רמות המוסר הגבוהות ביותר ואת כל ה"איזמים" שתאורטיקנים שונים ומשונים הגו.

    אז לדעתי אנו לא עם סגולה ובטח לא אור לגויים, אבל מי שחזה באוהדי כדורגל אנגלים בגביע העולמי, גרמנים שתויים בבית בירה במינכן ומאות פלסטינאים חוגגים על הדם בלינץ בתחנת המשטרה ברמאללה, יודע שאנו לא גרועים מאחרים.

    אזצריך ואפילו חובה לבקר אבל את השנאה העצמית תשאירו במקום אחר

  18. חיים ברעם הגיב:

    למר מיכאל שרון,
    לעמדה המוזרה שלך, שהיא רווייה שינאה לישראלים כבני אדם בלי כל קשר לעמדות פוליטיות או חברתיות, אין שום קשר לשמאל או לסוציאליזם. זוהי סתם בכיינות בורגנית, השופטת אותנו לפי אמות מידה של חנה בבלי. אני לא זוכר החלטה מימסדית אחת שהסכמתי איתה בארבעים השנים האחרונות-כולל אוסלו-אבל מסרב לטפח שינאה לשמה לבני עמי. התגובה שלך רק הוכיחה שהמאמר שלי, שפורסם בעיתון מסחרי עם תפוצה רבה, היה במקום. הי לי ספיקות אם נכון לפרסם היום קטע כל כך חיובי, אבל לא עוד. ההפרדה בין החברה לבין המימסד היא חיונית לכל חשיבה שמאלית.

  19. הערה הגיב:

    "אנו לא גרועים מאחרים"
    זה המשטר טמבל
    ומי ששונא את המשטר לא שונא את עצמו אלא את אלו שאוהבים ומקיימים אותו

  20. למיכל – מנועה הגיב:

    וגם אנשי השמאל ההומאניים, בחו"ל, עלולים להתפס בתור ניאנדרטלים, כפי שמתואר במאמר האוסטרלי שמיכאל שרון לינקק.
    באותו מאמר לא מתייחסים ל"הערות שוביניסטיות למזכירה" ופחות להדחפות תור, ויותר לנימוסי חנה בבלי, תרבות שיחה, וטקט (עד המאמר לא חשבתי שזה לא בסדר לשאול אדם "בכמה אתה משכיר את הדירה שלך?". מסתבר שזה לא מקובל במקומות אחרים בעולם).
    ישראלים, ככלל, נתפסים כקולניים יותר. זו תרבות הדיבור בארץ.

    לפני כמה שנים טובות, טיילתי בדרום אמריקה. (וכאן המקום להגיד שבגדול, סוג אנשים אחד נוסע לדרום אמריקה, וסוג אחר למזרח
    או לחילופין – שלדרום אמריקה נוסע מי שמחפש דבר אחד, ולמזרח דבר אחר). כמה פעמים הייתי בחברת מס’ ישראלים (כל פעם חבר’ה אחרים) + הגוי התורן. כולנו תיירים.
    אנחנו, כמובן, השתדלנו לדבר באנגלית, כדי שהאיש לא ירגיש עצמו בודד ומחוץ לכלל, אך כמעט תמיד בסופו של דבר גלשנו לעברית.
    ומה שהאיש, כל איש, תמיד אמר זה "אבל למה אתם כל כך רבים?"
    "אנחנו לא רבים!" הסברנו לו. "אנחנו משוחחים".
    מה שלנו נתפס בתור שיחה לגיטימית ומנומסת, נראה בעיניו בתור ריב.

    עוד דוגמא: אם יש משהו שמשגע מלצריות אנגלית, זה חבר’ה ישראלים, שאומרים
    I WANT Cappuchino,ואז עוד מוסיפים Please.
    "אני רוצה קפוצ’ינו, בבקשה", הוא ביוטי לגיטימי ואף מנומס בארץ. אם אתה מתרגם את זה לאנגלית, זה נשמע כמו מ"כ טירונות שמנסה להיות מנומס.

    מתוך ספר שנקרא "לונדון בפיתה" – לא זוכרת מי כתב. זהו ספר משעשע שהשם עושה לו עוול, ועוסק בישראלים, אנגלים ומה שביניהם. לכותב, עו"ד שלמד באנגליה תואר שני ועל סמך נסיונו משנים אלה כתב את הספר, היתה חברה אנגליה. והוא לתומו שאל אותה "You want to go to a movie?" לא אנגלית תקנית, אלא תרגום מעברית לאנגלית. הרבה מאוד ישראלים מדברים כך. בעברית אין הבדל בין משפט שאלה למשפט סטנדרטי, אלא בטון. לא כן באנגלית, ודוברי אנגלית רבים אינם שומעים כלל את ההבדל שבטון. החברה התעצבנה: "למה תמיד אתה אומר לי מה לעשות? אני לא פקודה שלך בצבא! ועוד אתה מתיימר לטעון מה אני רוצה ומה לא!"
    הבחור לא הבין: "בסך הכל שאלתי אותך אם את רוצה ללכת לסרט!"
    "לא שאלת אותי! אמרת לי!"

    נימוס הוא דבר שמשתנה בהתאם לזמן, לחברה ולמקום. תרבות השיחה הישראלית, כמות שהיא היום, לא מפריעה לי כלל, ואני לא חושבת שאנחנו צריכים לצאת מגידרנו כדי לעמוד בסטנדרטים אחרים.

    והכיבוש לא ממש קשור לכל דבר.

  21. Henry Lowi הגיב:

    My friend Gary Shaul, a secular Jewish trade union activist, suggests that we start talking about the "post-tsunami world": "a post-tsunami world where people count first. A world of co-operation and development. A world that gives what’s needed to meet basic human needs", as if the outpouring of human concern and human solidarity can create a new standard, so that we can put behind us the "post 9/11 world" of George Bush, Tony Blair, and Ariel Sharon.

    See: — קישור —

    Ordinary Israelis can be part of a new "post-tsunami" world if, as Haim Ramon says, the Israeli left accomplishes, in practice,
    הפרדה בין החברה לבין המימסד

    Let it be.

  22. גדעון ספירו הגיב:

    לחיים ברעם,
    קשה להתעלם מהעובדות שבגינן הישראלים בעולם הם יעד לבוז, דחיה ושנאה.
    הישראלי הגזען והקולוניאליסט מביא תכונות אלו לידי ביטוי במסעותיו באסיה ודרום אמריקה; מספר הישראלים העוסקים בפעילות עבריינית בינלאומית (סחר בסמים, סחר נשים, הימורים ועוד) עולה לאין ערוך על משקלה היחסי של ישראל באוכלוסיית העולם. כך גם מספר הישראלים שעיסוקם ביצוא נשק למשטרי עריצות, באימוני יחידות מיוחדות לאבטחת דיקטטורים מושחתים.
    אם תוסיף אליהם את החלאה הפשיסטית המקיפה מאות אלפי מתנחלים, עשרות אלפי אוהדי בית"ר ("מוות לערבים"), את הגזענות הש"סית-מפד"לית-אגודה-איחוד לאומי-ליכוד-שינוי וחלקים ממפלגת העבודה, את השחיתות השלטונית, את כהונתו של רוצח כחבר כנסת מטעם מפלגת השלטון, אזיי אתה מקבל ישראלי מכוער שהוא, זו לא גוזמה, רוב מניינו של העם בישראל.

  23. מיכל: תגובה לחיים ברעם על כבוד לאדם הגיב:

    איני חושבת שמדובר רק ב"נימוסי חנה בבלי" כמו כיצד להחזיק את המזלג וכדומה אלא בתפיסות עמוקות של כבוד לזולת והערכת האחר בהיותו בן-אדם כמוך וכמוני
    מהבחינה הזו בהחלט יש קשר בין הטיפוס הדוחף בתור, מרים את קולו על הפקיד במשרד, מעיר הערות שובינסטיות למזכירה לבין אותו אדם הלובש מדים הדופק באישון לילה על בית משפחה פלסטינית במחנה פליטים מעיר אותה בצעקות ובגסות, מחרף את בני הבית, הופך את ביתם ומשתמש כלפיהם באלימות וכוח

    יש בדרך כלל קשר בין כבוד לאדם ביומיום לבין השקפות פוליטיות. סרבני השרות בשטחים הם לא רק בעלי עמדה פוליטית אלא גם אנשים שבאופיים אינם מסוגלים למעשים כאלה

    אמנם ישנם כמה אנשי שמאל שאינם הומניסטים בהליכותיהם האישיות, אך מרבית אנשי השמאל הישראלים שאני מכירה מנסים להתנהג כבני אדם גם אל סביבתם החברתית הקרובה ואין זה מקרי

    דוקא מחיים ברעם ככותב רגיש והומני הייתי מצפה שיערוך את האבחנה הזו, ולא ימהר להעלות על נס את ההתנהגות של "הישראלי המכוער" כביטוי לכאורה לאיזו ישירות אנטי-בורגנית מבורכת

  24. לחיים ברעם מאירית/ס הגיב:

    הרשימה שלך מן השבוע שעבר גרמה לי באמת לפרץ תקווה כלשהו, הנה מישהו שרואה דברים כמוני, כותב ובאמת העיר מפרסם. לכאורה הוכחה שיש הבדל בין הממסד ובין "העם" – ובדבריך – זהו מרחב האמנסיפציה ושורש התקווה שלנו. ואילו – המאמר מן השבוע הזה, שהוא מעין "מעשר" לשבטיות, אפילו לדבריך, אכן עלול להתקבל ככזה. השאלה היא אם אחריות מצדך, כמבקר חברתי כוללת גם את הצורך הזה "לאזן" בין ביקורת ובין טפיחת עידוד עצמי לשבט. לא יודעת. לענ"ד, הביקורת הישראלית תמיד לקתה בעודף אחריות וריסון עצמי הנובע בעצם מפחד (מעין פחד קדום של מיעוט המגונן על עצמו מהשכנים הגויים, אבל גם פחד מ"חרם" של החברה הישראלית), ולבסוף עיקר אותה לחלוטין מכל משמעות. טישטוש ה"קול" בשם האחדות הדביקה, לא הוביל לשום דבר טוב כאן. לפעמים הייאוש מצמיח יותר אמת ויותר תיקווה, ולפעמים ייאוש הוא רק ייאוש, וגם לו יש מקום מכובד. החובה היחידה שלך היא לשמור את הקול שלך נאמן לעצמו בכל מחיר, גם אם ההתנגשות בסביבה היא לא נעימה. אני חושבת למשל על ורבה, אותו ניצול אושוויץ מפורסם שהושתק, ועכשיו יש לו קצת עדנה (ראה רות לין בתיאוריה וביקורת וספרה על זה, והדוקטור כבוד מחיפה). מה היה קורה לו נכנע לתביעת ה"אחדות" הדביקה שבזמנו היתה אפילו יותר תובענית, והיה חוזר לארץ מקנדה ומורח את האמת שלו כדי להשתלב פה ולא להיות מוקע ? מה שהיה קורה זה ש"קול" חשוב מאד, לא רק מבחינת עדות היסטורית אלא צורת "זכרון לאומי" היו נכחדים בשם ה"שבט" וצרכיו הקמאיים ולא כל כך שפויים לאחרונה.
    אופוזיציה היא עמדה קשה במיוחד בחברה הישראלית, יש לזה מסורת יהודית עתיקה ומכובדת של החרמת הרבה מאד מבקרים והוגים חשובים ומירור חייהם, אבל בסופו של דבר טוב שכמה אנשים כאלה עמדו על שלהם. לא ?

  25. ציוני גאה / למגיב להערתי הקודמת הגיב:

    המשטר בישראל הוא דמוקרטי. הממשלה נבחרת בבחירות חופשיות.

    לשיטתך "ומי ששונא את המשטר לא שונא את עצמו אלא את אלו שאוהבים ומקיימים אותו" במקרה של ישראל עלוי ואליטיסט שכמוך שונא את רוב העם "המקיים" את המשטר.

    אתה הבנת את זה…גולם

  26. נועה הגיב:

    לגדעון ספירו.
    בדרך כלל, בהקשרים בהם אני שמעתי את הביטוי "הישראלי המכוער", הוא מתייחס להתנהגות ישראלים בחו"ל – גניבות ברזים ומגבות, התחמקות מתשלום וכיו"ב.
    יהודי אשכנזי השונא ערבים ו/או מזרחים ו/או אתיופים הוא גזען.
    יהודי מזרחי, השונא ערבים ו/או אשכנזים ו/או אתיופים גם הוא גזען.
    מי שעושה וידוא הריגה לילדות קטנות הוא נבלה ורוצח, ללא קשר להשתייכותו העדתית.
    מי שרוצח אשה על רקע חילול כבוד המשפחה הוא נבלה ורוצח ופחדן – כי הרי את חיסול האשה, ולא הגבר השוכב איתה על רקע חילול כבוד המשפחה המציאו כי על אשה אין נקמת דם.
    מי שמתייחס אל נשים כאל אזרחיות מדרגה ב’ וח’ הוא חזיר שוביניסט (וסליחה, אבל יש כמה כאלה גם בין מגיבי האתר הזה).

    הגדרת כל אלה כ"ישראלי המכוער" יוצרת זילות לעוולה, לגזענות ולרצח.

  27. יורם בר-חיים הגיב:

    לגדעון ספירו
    אם אתה רוצה להתווכח איתי, אנא התכבד והתווכח עם מה שכתבתי ולא עם מה דהמצאת שכתבתי. "הישראלי המכוער" הוא מונח שהמציאה התקשורת הישראלית ואין שום קשר בינו לין עמדותיי הפוליטיות על ישראל ועל ישראלים.
    גם לעובדה שגזענות ומייל-שוביניזם הן תופעות בעלות תפוצה עולמית אין קשר להיותה של הישראליות תוצר חברתי של קולוניאליזם ואי-לכך נגועה בגזענות בכל הנחות היסוד שלה.
    הייתי מפרט אבל יש לי הרגשה שאין טעם, דבריך משאירים רושם שאתה פשוט חייב להגיב בצורה תוקפנית ולא עניינית לכל דבר שכתבתי ולא משנה מהו הוא, אז תמשיך.

  28. גדעון ספירו הגיב:

    ליורם בר חיים,
    בעולם המושגים שלך הישראלי המכוער הוא יהודי אשכנזי שונא ערבים ומזרחים. הגיע הזמן שתרחיב מעט את היריעה ותצא מהקונכיה האשכנזית שבה תהחפרת.
    לדידי הישראלי המכוער הוא לא רק יהודי גזעני שונא ערבים, או מזרחים או אתיופים, אלא גם הדרוזים והבדואים המשרתים את הכיבוש הישראל ועושים וידוא הריגה לילדות, הוא גם המוסלמי והיהודי שמתייחסים אל האשה כאל אזרח מדרגה שניה, מכונת רוויה, או אלה שרוצחים נשים "על כבוד המשפחה". הגזענות לא נעצרת בגבולות הקו הירוק, היא לא מכירה בגבולות לאומיים ודתיים, והיא כוללת גם את אותם פלסטינים ששותפים למדרג גזעני בתוך חברתם. די אם תלך לקהילת הצוענים בעיר העתיקה ותשמע את סבלם מהיחס המפלה והגזעני שזכו ועדיין זוכים לו מהחברה הפלסטינית הסובבת אותם, או את קורותיו של מכר שלי, פלסטיני שחור שישב שנים ארוכות בכלא הישראלי כמי שהשתייך לתנועת ההתנגדות הפלסטינית, אבל כאשר השתחרר ורצה להקים משפחה, משפחות פלסטיניות דחו אותו כי הוא שחור. כל שוחר זכויות אדם צריך להיאבק נגד הסרטו הזה בסביבתו ובחברתו כחלק משלשלת אוניברסלית הנאבקת באפליה ובגזענות.

  29. חיים ברעם הגיב:

    ידעתי מראש שקיים סיכון מסוים בכתיבת מאמר כזה היום. בניגוד למה שמיכל כתבה, לא עלה כלל על דעתי להגן על הישראלי המכוער, אלא להתנגד עקרונית ורעיונית להכפשתו של עם שלם. לעמדה שלי יש שורשים אידיאולוגים עמוקים, וגלומה בה גם תקווה לשנות ולשפר דברים. אני מאוד פסימי, אבל בלי תקווה אין טעם לשום מאבק.
    אין שום סתירה בין רגישות והומניזם מצד אחד, לעמדה מוצקה, סוציאליסטית, מצד שני. לדעתי, הן משלימות זו את זו.

  30. מיכאל שרון הגיב:

    זהו להטוט קצת דמגוגי לאמר "הכפשתו של עם שלם".

    מי הכפיש כאן "עם שלם"? דומה ש"השנאה לעמי" שאתה מייחס לי הינה חסרת בסיס כלשהו בדברים שהיצגתי. איזכור עובדות קשות כאלה ואחרות אכן עשוי לעורר אי נחת אצל אי אלה אנשים, אולי בעלי גישה צדקתנית-משהו, שכן מצביעים כאן על תופעות קשות בהוויתנו. אלא שיש לחתור למודעות להם, להצגתן בראש-גלי ולא לטייח בשמנוניות תופעות הניגזרות מהתנהלותה של אוליגרכיה דורסנית למדי, בין היתר.

    והרי אני כותב עברית, ומציג את העובדות הללו לבני עמי, ולא באיזה פורום אנטישמי בחו"ל ובאנגלית למטרת ליבוי שנאת זרים כלפי ישראלים… האם העובדה הפשוטה הזאת נעלמה משימת לבך?

    מודעות הינה הבסיס לשינוי. ופנייה לשינוי ומודעות באה בראש וראשונה לבני ארצי ועמי.

    מעט תמוהה התבטאותך כלפי:
    "עמדתך המוזרה…רווייה שינאה לישראלים כבני אדם… בלי כל קשר לעמדות פוליטיות…"

    דהיינו השנאה היא לגיטימית, דומה שעולה מדבריך, רק כאשר היא בשרות הפוליטיקה.

    ואני תוהה אם אין זאת במידה כלשהי גם גישתם של מניפולציות ממסדיות-אוליגרכיות, שענינן לתעל אנשים לרגשות שנאה?

    וכך, אתה מייחס לי, שנאת עמי. "שינאה לשמה לבני עמי". כפי שאתה מנסח זאת.

    אך איך "השנאה" הזאת מתיישבת עם המשפט הבא בהודעתי למעלה:

    "ולכן, העם היהודי, חרף טובי המוחות הנימצאים כאן, נאלץ לקבל עול מדינה מתפוררת, כבדה ומסרבלת, ואת עול הבלתי יעילים והלוא יוצלחים שבאוכלוסיה".

    וכי אין משפט זה דווקא משפט אהדה אמפאטי לעמי (שאני חלק ממנו), לטובי המוחות בעמנו הנימצאים כאן, וצער על גורמים אוליגרכיים מעודדי דורסנות וכוחניות, כובלים ובעייתיים כאן? כן, גורמים כובלי יוזמה, כובלי עשייה, כובלי יצירה בונה. ובעיקר – מקרנפים, יוצרי אטימות ודורסנות.

    דיברתי על שחיתות, דורסנות, שחצנות בין היתר. זוהי ביקורת המוכוונת כלפי דיכוי אוליגרכי כלכלי, חברתי, ותרבותי. וכלפי התופעות של התקרנפות שהדיכוי האוליגרכי הזה מקרין.

    לא חסרה לנו בתיקשורת רטוריקה שמנונית ומטיפה. לא חסרים גם משפטים חגיגיים חדורי שגב שנועדו להקפיץ אותנו לדום, להסיח את שימת ליבנו מהבעיות הבוערות והקשות שהן בנפשנו ובנפש פעולותינו ומפעלנו כאן.

    אך כאן דומני מדובר בבמה המציגה חשיבה ביקורתית. וכי לא עדיף משפט ביקורתי אחד שטמונה בו אמת, על אלף משפטים שמנוניים ונוטפי שמאלץ, שתכופות נוקט בהם מניפולטור פוליטי אוליגרכי כזה או אחר על מנת להסיח את דעתנו ולגרום לנו להשלים עם נסיבות חיים לא קבילות?

    הביקורת משחררת את הנשמה והתודעה מכבליהם ומשחררת ומעצימה את האנרגיות הבונות המדוכאות בנו. השמאלץ המתלהב בהיסטריה מלא-כלום, ומעצים הבלים, עשוי לעיתים רק לחנוק ולשתק.

  31. יורם בר-חיים הגיב:

    דומני שנחוצה איזו הפרדה זהירה בדיון הזה. יש חשיבות גדולה ומשמעות פוליטית לביקורת על ערכים ממשיים וקודים של התנהגות שהקולוניאליזם הישראלי מחדיר לחיינו ולהתנהגותם של רוב הישראלים, זו לא הכפשה של עם אל זיהוי והוקעה של תרבות קולוניאלית על כל היבטיה המכוערים ביחד עם מיליטריזם מושרש עמוק בחברה.

    אלא מה, להתלוננות עצמית קולקטיבית יש נטיה לאבד את ההקשר הפוליטי, מאחר והיא מגיעה בקלות למקומות שהם קונסנזוסיאליים למדי ("הישראלי המכוער" הוא קונסנזוס בשיח הישראלי) ואז היא באמת הופכת למין סוג של קיטור בורגני כמו זה שמתאר חיים ברעם, קיטור אשר לא מאתגר את המוסכמות הקולקטיביות שאותן בהחלט צריך לאתגר ולהוקיע אלא להיפך, מהווה מעין מדורת-שבט בורגנית שבה יושבים ומקטרים על ה"עם", כלומר על המעמד הנמוך, על "הברבריות" וחוסר הנימוס שלו ומתנתקים מכל דיון על הרשע והגזענות של הממסד הפוליטי והצבאי.

    מטבע הדברים במציאות הישראלית, הסוג הזה של הקיטור העצמי הוא בעצם לא כל כך עצמי, הוא הופך לקיטור אשכנזי שקורבנותיו הם לרוב מזרחים וערבים ובכך שוב הוא מנציח מציאות גזענית. דוגמא טובה לכך הוא כל מה שמכונה בישראל "סאטירה", ה"סאטירה" הישראלית כמעט שאיננה מצליחה להיות פוליטית, במקום זה היא קיטור כאילו-עלינו אבל בעצם "עליהם", על כל מי שלא "נאור", ו"מתוחכם" כמונו, לא "העם" צוחק על הממסד אלא הבורגנות צוחקת על "העם".

  32. הערה 2 הגיב:

    אם המשטר בישראל הוא דמוקרטי אז אני גולם ציוני גאה

  33. מיכאל שרון הגיב:

    הבהרה: אני מנסה לקדם כלי ביקורת חדשים מאז 1970 , שמבוססים על גישה רב תחומית, בפרט היבטים אנטרופולוגיים, כלכליים, וקוגניטיביים. עוד בראשית שנות ה-70 עברתי את השלב הטרוצקיסטי לניניסטי, וזאת לקראת גישה מאוחרת יותר הגורסת מזעור או ביטול של מבני הגמונייה ותיפעול כוח כפייה Coersive power (אם זה נישמע מעט אנרכיסטי – זה לא מקרה).

    לפני כן עסקתי בשאלת הכוח – חד מוקדיותו מול ביזורו – אליה הגעתי מכתבי שחרות של מרקס המוקדם, הדיון בשאלת הניכור, גאורג לוקאס והרברט מרכוזה, ואגב גם הפסיכיאטר האלג’יראי פרנס פנון המדבר על התודעה המודברת.

    המשכתי לעסוק בשאלות סטרוקטורות של כוח, ויישמתי את תובנותי במחקר בפסיכולוגיה קוגניטיבית. אכן, היתה תקופה ארוכה בה ראיתי בכל אדם שאינו בעל תודעה מרקסיסטית פוליטית, מעין מאריונטה בורגנית הטובלת בשמנוניות טפלה מחשבתית ואחרת, ובשמיכות פוך חונקות של בעל ביתיות תוך היעדר מודעות נושמת ומשחררת וחדה המודעת לגורמי היסוד הפועלים במציאות.

    אלא שהמשכתי לפתח את גישותי בלי לעבור מהפכים ולהקטע באופן רדיקלי לגישות חדשות לגמרי, אלא תוך המשך התפתחות ושילוב, מאינטגרציה אחרת למקיפה ממנה.

    כך, יתכן שכמה מהדברים שאני כותב כיום בחלקם ניתפסים כזרים, ויש נטייה של אדם כזה או אחר לעשות רדוקצייה שלהם לתכנים מוכרים. (תופעה שכיניתי בעבודתי על חלוקת קשב "השלמות סכמטיות" – השלמת קטעי מידע בעזרת אסוסיאציות חופשיות הבולטות בקשב, תוך החטאת המציאות). התופעה מובנת.

    לדוגמא – עניין "חנה בבלי" שצץ פה. זהו כמובן ההפך הגמור מגישתי, שכן שם מדובר בכללים שרירותיים מעשה רובוט, שאינם מובילים לשום מקום, ואילו אני מדבר על גורמי תשתית במציאות, מבני כוח והגמונייה, ובפרט עוסק בשאלת היכולת לייצר משאבים חדשים, לשחרר מגורמי דיכוי יצרנות ובלימת יצרנות אישית וקוגניטיבית.

    דוגמא למחקר שלי מ-1971 העוסק בשאלת הכוח וניחשול המזרחיים (הייתי בן הסטודנטים שהשתלטו ב-1972 על בניין הסנט באוניברסיטה העיברית, במסגרת מאבקם אז של הפנתרים השחורים ("גולדה, למדי אותנו יידיש").

    ב-1970 התפרסם מאמר שהראה שבעדות המזרח דוחים סיפוקים הרבה פחות מבעדות אחרות. ודחיית סיפוקים נחשבת כאחד מהגורמים המרכזיים בהתפתחות אדם בעל משאבים, יכולת ויוזמה. האם המזרחיים נחשלים באופן גינטי, כפי שנירמז במאמר?

    לא בדיוק. כך, גישתי ב-1971 היתה, ניבדוק מה הגורם הישיר לכך, איזה משתנה מרכזי משפיע על אי דחיית סיפוקים. התאוריה החלוצית שפיתחתי בפסיכולוגיה קוגניטיבית (הסטטיסטיקה היא כלי עבודתי) גרסה שהמשתנה כאן היא רציונליות הסביבה מול סביבה כאוטית. סביבה רציונלית מאפשרת יכולת ניבוי של העתיד, ומספקת רגולריות. כשבסביבה רציונליות מבטיחים לך 50 שקל בעוד שבוע, תוכל בסבירות גבוהה לנבא שבעוד שבוע יהיו לך 50 השקל האלה. מאידך, סביבה לא רציונליות הינה לא רגולרית, ולא תוכל לנבא את העתיד. ולכן, האסטרטגיה הרציונלית ביותר היא לחטוף בהווה כל מה שניתן, ולא לדחות סיפוקים, שכן בסבירות גבוהה המובטח לך לא יתקיים. לכן על השאלה, האם אתה מעדיף 10 שקל עכשו או 40 שקל בעוד שבוע, תעדיף את הכסף עכשו.

    המשתנה המרכזי שבדקתי היה רציונליות הורים. זאת, דרך בדיקת האמירות המלוות אי קיום הבטחות. האם כשהורה מבטיח דבר מה, ולא מקיים, האם הנימוק שיתן יהיה עניני ורציונאלי, או נימוק שרירותי (הסתלק מכאן ואל תפריע.. וכד’). מצאתי אכן, שהמשתנה של רציונליות הורים עומד בקורולוציה גבוהה ביותר ולא שכיחה של 85 . עם אי דחיית סיפוקים, והמשתנה העדתי, בקורולציה של 37 . פשוט, בעדות המזרח, אולי בגלל מצוקה, ואולי בגלל סיבות אחרות, יש סביבת רציונליות נמוכה יותר.

    ההסבר שנתתי לכך אז היה מירכוז הכוח. בחברה מזרחית הכוח ממורכז ושרירותי, ומוקד הכוח הוא חד מוקדי – דמות האב. על כן מופעל כאן כוח שרירותי והסביבה אינה רציונליות – נוטה לכאוטיות וחוסר רגולריות. בסביבה כזאת האסטרטגיה הרציונלית ביותר היא לא לדחות סיפוקים ולחטוף בהווה כל מה שניתן.. ואילו בחברה מערבית הכוח מבוזר יותר, המשפחה דמוקרטית יותר, ונישמרת יותר רציונליות ורגולריות במקום כאוטיות. בבית ספר מקצועי ערבי ביפו לבנות בו לימדתי אז אזרחות, היצגתי לפני התלמידות את נושא הדמוקרטייה במשפחה וההתנגדות למירכוז הכוח.

  34. חיים ברעם הגיב:

    בדיוק, יורם. מסכים הפעם לכל מלה.

  35. גדעון ספירו הגיב:

    יש כאלה שמקבלים את התכתיבים של כמה עיתונאים שהגבילו את התואר ישראלי מכוער רק לגונבי ברזים ומגבות מבתי מלון בחו"ל.
    יש די והותר כותבים, בתקשורת ומחוצה לה, שמרחיבים את המושג מעבר לכך, ואני ביניהם, שעבורם ישראלי מכוער אינו מצטמצם לתייר לא אדיב וצעקן ש"מרים" ו"סוחב" "מזכרות" (מושגי פלמ"ח שנותרו עד היום בלקסיקון הישראלי), אלא כולל בתוכו את הרוצח, הגזען, הקולוניאליסט, המתנחל, הכובש, המיליטריסט, החמסן, השוביניסט, הקפיטליסט הגזלן, השופט המגבה את רוע המשטר וכו’.

  36. אירית הגיב:

    הישראלי המכוער נאמר בדרך כלל ביותר משמץ של עידוד והתרסה. זו באמת המצאה של התקשורת שמבצעת בזה טכס שאין בו בעצם כל משמעות. שמתי לב למשל למסר כפול דומה שמשדרות אמהות לילדים קטנים, כבר במשחקייה לפעוטות. ילד שמכה, חוטף ומפגין בריונות, יזכה לנזיפה מן האם, אך בקולה ובשפת הגוף ניתן להבחין בעידוד מוסווה וגאווה מסותרת וארוטית כמעט, מן הבן/בת שלה שהוכיחו שהם "לא פראיירים". גם זה טכס "תקשורת" שאין לו משמעות.

  37. עידו הגיב:

    מתוך הסתובבות (חסרת טעם ומייאשת) באתרי חדשות עבריים,אני חייב להסכים עם נועה.
    יותר מדי פעמים אנחנו רואים שם את המושג "ישראלי מכוער" כהלבנה של התנהגות נפשעת:
    "הישראלי המכוער היכה דיילת"
    "הישראלי המכוער אנס בשירותים של המועדון"
    "הישראלי המכוער רצח את אישתו"
    "החיילים הישראלים המכוערים היכו את הפלסטינאי".
    האלטר-אגו הלאומי שלנו(לעומת "הישראלי היפה") עוזר לנו לחיות עם עצמנו, ומשכיח מאתנו כי אנחנו חיים בחטא.

  38. מיכאל שרון הגיב:

    תיקון: כח כפייה -Coercive power ולא coersive . גישתי היתה במקום Re-allocation of Power – במקום זאת – abolition of all sources of coercive power כפי שכתבתי בעבודה בארה"ב ב-1979 -Will America green again?

  39. מיכאל שרון הגיב:

    כן, היה פה פעם מרד סטודנטים, יחיד, שלא חזר עוד.
    ב-1 מאי 1972 שברה המשטרה הפגנת פנתרים שחורים באלימות רבה, ואסרה רבים. כמה ימים לאחר מכן פרצו סטודנטים אחה"צ ואני ביניהם לבניין הסנט, והשתלטנו על האולם הראשי. הגשנו עצומה לשילטונות האוניברסיטה לגנות את אלימות המשטרה ולדרוש שחרור העצירים, בתוכם סטודנטים. הרקטור או הנשיא אמרו שהאוניברסיטה אינה נוקטת עמדות פוליטיות, אלא היא מוסד אקדמי, ואנו, לפי מיטב מסורת השמאל החדש אמרנו כתגובה שאי נקיטת עמדה היא בעצם נקיטת עמדה – השלמה וגיבוי האלימות והדיכוי הקיימים.

    השתלטנו של על מערכת הרמקולים, והחלנו לשדר לקהל שהתאסף בחוץ ובתוך האולם. כל הלילה ניגשו בזה אחר זה אנשים למיקרופון ונשאו דברים. בשלב כלשהו הופיע מישהו מטעם הרקטור ודרש מאיתנו להתפזר. אם לא ניתפזר, אמר, ישלם כל אחד מאיתנו מחיר יקר. ואמנם, כמה צעירים עברו בין הקהל ורשמו את שמותינו. היו אלה רגעים גדולים. בשלב כלשהו הופיעו בקרב הקהל נשים קשישות – היו אלה חברות המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פ.ק.פ.) מימי המנדט עם מגשים ועוגות, וברכו אותנו בהתרגשות, חלקן עם דמעות בעיניהן.

    אמרו שכבר לא ציפו לנוער כה רגיש, חשבו שכולם כבר התקרנפו. חלק מאותו לילה העברתי בשיחה עם צעירה צרפתיה נילהבת בשם אני שטענה שגישתה רדיקלית עוד יותר – המחיצות בין בני אדם החלו ברגע שהחלו ללבוש בגדים… סיפרתי לה פנטזיות אימים וסיפורי מדע בידיוני קצרים של ברדבורי, רוברט שקלי, פיליפ ק. דיק ואחרים, והיא גאתה מידי פעם בצחוק משוחרר. אכן, ניזכרתי בססמת הסטודנטים בסורבון ב-68 -ככל שאנו עושים יותר מהפכה, כך אנו עושים יותר אהבה (וגם – "היה ריאליסט – דרוש את הבילתי אפשרי", ו"הדמיון לשילטון"). פרט לכך העברנו את כל הלילה בויכוחים על המהפכה והעתיד. היתה זו הפעם הראשונה והאחרונה שהיה בארץ מרד סטודנטים, שכן הסטודנטים אז היו מקורנפים להחריד. לא לחינם היצליף באותה תקופה חנוך לוין בישראלי המקורנף ב"מלכת האמבטייה" ו"יעקובי וליידנטאל".

    למחרת צעדנו, בליווי מרצים שהצטרפו אלינו, שלובי זרוע, שורות שורות, לגבעת הכנסת. תוך קריאות מחאה מסוג "מדינת משטרה" וכד’. אכן, המשטרה שלחה כוח פיזור הפגנות למקום והעסק ניראה די מפחיד – סוסים ואלות, מן שיריוניות משונות עם תותחי מים, וכל השאר. אך הפעם לא נגעו בנו. בינתיים מאז, אני מבין, המיומנות בתחום הזה עוד גברה, מאז האנטיפאדה הראשונה ויום האדמה.

    אני מזדקן כנראה, אך היו פעם זמנים אחרים, ואולי גם הישראלי המכוער לא היה עדיין כה מכוער.

  40. יאיר דרורי הגיב:

    אני קורא את המאמר ואת התגובות הבאות אחריו, ומרגיש מוזר מעט.
    מאד הזדהתי עם התחושות שמר חיים ברעם ביטא ביחס להתנהלות התקשורתית לאחר האסון במזרח אסיה. אני חושב שמקור חשוב לכך הוא הקהילתיות היהודית המסורתית- "עניי עירך קודמים" ועוד הבחנות רבות בין היחס ליהודי לבין היחס לגוי אשר הקדימו רבות את תיאוריית המעגלים הסובבים את האדם.
    לפיכך, למרות שהישראלי הממוצע מטייל בחו"ל הרבה יותר מן האמריקאי הממוצע, הוא נשאר עם אותה הסתכלות צרה, מצומצמת ותועלתנית (כמובן בהכללה).
    אני לא נוהג לצפות יותר מידי בטלביזיה, אך נזדמן לי השבוע לצפות בתכנית "חדר מלחמה" ע"פ תסריטו של יאיר לפיד. התכנית התחברה לי לאותן תחושות של רדידות המבוטאות דרך דיאלוגים סטיגמטיים כלפי מזרחים, ערבים ועוד, רק באופן סמי-שנון. בעבר דודו טופז היה מנהיגו של המכנה המשותף הנמוך/רחב ביותר, אך כיום ישנו רצון ליותר: יאיר לפיד הוא שידרוג קל לעיכול יותר של הגזענות המפאיניקית הישנה בשילוב הגדלת המכנה המשותף הרחב ביותר.
    דבר אחרון: חסרות לי קצת התגובות העניניות שלא מלאות ולא משתלחות…

  41. מיכאל שרון הגיב:

    ועוד על הישראלי המסואב (או הישראלי המכוער, במובן המקיף של מר גדעון ספירו)

    הישראלי בהודו – אתמול אשראם בפונא, היום – התעמרות ומגף

    — קישור —

    תרמילאות – אתמול, שיטוט השרדות הרי האנדים. היום – בוכטות בלדרות הסמים
    — קישור —

    אזרח, דופקים אותך
    — קישור —

    מרמס ואביונות בישראל

    — קישור —

    עליצותם של בכירי האדמיניסטרציה

    — קישור —

    קארל סולומון מתל אביב (מחווה לאלן גינסברג)
    — קישור —

  42. חיים-ברעם הגיב:

    ואף על פי כן, נוע תנוע. התפתח כאן ויכוח נפלא, ואני אסיר תודה לאתר. עם זאת, רבים ייחסו לי דברים שלא אמרתי ואפילו הטיפו לי על מתינות-יתר.
    אם נחזור לתוכן, מדובר כאן באסון טבע, ובסך הכל דרשתי מעצמי ומהשמאל להיות חלק מהחברה הישראלית בעת כזאת. מהתגובות למדתי, שדווקא הליברלים הם הכי קיצונים בניכור החברתי שלהם, ושיש לי שפה משותפת בעיקר עם הסוציאליסטים שבין המגיבים.
    אנחנו לא סתם נרגנים. יש לנו השקפת עולם.

  43. נועה – למיכאל שרון בנוגע ל"מרמס ואביונות בישראל". הגיב:

    יסלח לי אדוני, אבל הוא לא ממש יודע על מה הוא מדבר.
    שוקולד השחר אינו האופציה הזולה ביותר. הוא גם לא מסובסד. מחירו בין 7 ל-10 ש"ח.
    לעומת זה, אם ענייה המעוניינת להאכיל את ילדיה, יכולה לעשות זאת עם גבינת קוטג’, העולה 4.77, המזינה פי כמה, או עם אבוקדו, כשמחירו הופך להיות הגיוני, ויורד ל-3 ש"ח לקילו ופחות, ואף הוא מזין בהרבה משוקולד השחר, או
    אפילו ביצים, 8.5 לתריסר, מס’ 3, יותר זולות והרבה יותר מזינות משוקולד השחר.
    אם תוסיף לזה שניתן לקנות שימורים בשוק, כל השנה, ב-3 קופסאות ב-10 ש"ח, והן אפילו לא מסובסדות, ואורז – בסביבות 5 ש"ח לקילו, וקילו באורז זה הרבה, הרי לך הערך המוסף.

    אז שמח שמדינתך מסבסדת קצת יותר מאשר חומוס לעניים, לפני שאתה שולח את עניי עמך לרדת לאלגי’ר ולוב.

    בנוגע לסקר אותו אתה מצטט (ואתה בטח מתכוון לזה –
    — קישור —)
    מה לעשות, אבל הסקר כלל
    אפונה, פטריות שלמות, שעועית ירוקה, תירס מתוק, רסק עגבניות (22%), שמן זית כתית, זיתים ירוקים, סרדינים במים, טונה במים וצ’יפס קפוא. קרי – שמן זית (היקר בשמנים), שימורים וצ’יפס קפוא. הסקר לא מתחשב בהרגלי תזונה, ובאופי היבוא והיצוא של כל מדינה ומדינה.
    מה לעשות, ובאנגליה, מדינה המייבאת את רוב מצרכי המזון שלה, השימורים זולים בהרבה מפירות וירקות טריים (אבל עדיין 19 פני לשימורי שעועית? איפה ראית?). בארץ זה הפוך.
    ולא הייתי מגדירה את המוצרים הנסקרים כ"סל מוצרים בסיסי".

    וכאן יש קישור לרשימת המוצרים הנמצאים בפיקוח משרדי התמ"ת והחקלאות.
    — קישור —

  44. נועה – למיכאל שרון הגיב:

    ועוד משהו:
    תהרוג אותי מאיפה הוצאת את ה"ערבוב מספוא בהמות באפיית לחם" שלך.
    בכל מקרה, חיפוש בגוגל בנושא שולח אך ורק למאמר שלך.

  45. מיכאל שרון הגיב:

    לנועה:

    1) יתרונו של ממרח שוקולד השחר שהוא מעשיר מאד בטעם וערכים תזונתיים את מוצר המזון הבסיסי ביותר – הלחם. מדובר באבקת וחמאת קקאו המכילה כ-550 קלוריות ל-100 גרם. וההעשרה היא גם בטעם – במצב של עוני מרוד יש עדיין תחושת אוכל טעים להפליא, ומשקיט רעב.

    פרט לכך, כמדומני שמשקלו של הממרח הינו בסביבות 750 גרם, בעוד גבינה קוטאג’ או גבינה לבנה סטנדרטית (בסביבות 5 ש"ח) היא 250גרם.

    בנוסף, ואני ממשיך לדבר כאן על הפרגמטיקה של ניצול אופטימאלי של מזון זול, הרי את עובי השכבה הנימרחת ניתן לווסת בהתאם לזמינות או למחסור, ועדיין העשרת הטעם תהיה ניכרת ביותר גם בשכבה דקה.

    דבר זה לא ניתן לעשות עם גבינה, שכן נידרש מינימום מסויים של שכבת מריחה, כדי שהטעם יהיה ניכר, וכדי שיהיה כאן ערך תזונתי של ממש.

    כמובן גם שגבינה דלה הרבה יותר בקלוריות פר 100 גרם מממרח שוקולד, ועדיף וזול יותר לקנות חלב בניילון (האריזה משנה אגב את מחיר החלב פלאים). ניתן גם להשיג חלבון מרוכז יותר ובאופן זול הרבה יותר מגבינה – אם כבר, מדוע לא בשר? כנפי וגרונות עוף למשל
    (ואפילו סרדינים – כפי שנראה בהמשך).

    כך איפוא, השימוש בממרח שוקולד ניתן לויסות (העובי והיקף משטח המריחה על פרוסת הלחם).

    כך, צנצנת (קופסת) ממרח שחר ב-7 ש"ח או מעט פחות, יכולה להאכיל משפחה בת 7 נפשות (בתוספת ללחם כמובן) לתקופה של שבועיים או אף שלושה, בעוד אם היית מחליפה זאת בקוטאג’ היתה נידרשת לך קופסא וחצי גבינה מידי יום בערך, 21 קופסאות בשבועיים, וכ-30 קופסאות גבינה 250 גרם ב-3 שבועות. ועדיין ללא תחושת טעם ושובע אמיתי – וזאת כנגד קופסא אחת ממרח שוקולד שחר.

    אפילו בעזרת חצי קופסת סרדינים בשמן ליום (ב-3.5 שקל קופסא) עם לחם, תשיגי לא פחות ואולי יותר מבחינת טעם וערך תזונתי למשפחה בת 7 נפשות מאשר בעזרת קופסא וחצי קוטאג’ ליום (כמובן, בתוספת חלב לתה או קפה).

    2) הסקר כולל שימורים בסיסיים שערכם אוניברסלי, בפרט תירס, שעועית, סרדינים, זיתים ואפילו צ’יפס קפוא. מה לעשות ואלה המוצרים הזולים המתלווים ללחם אצל מעמד הפועלים ברוב ארצות אירופה. אלא שזו בדיוק הנקודה – שמוצרים אלה יקרים בישראל.

    אגב, באנגליה ניתן לקנות במקומות רבים שעועית טעימה להפליא ברוטב עגבניות ועוד טיבול, במשקל 1 פאונד (440 גרם בערך) ב-11 פני (או כך היה לפחות כששהיתי שם ב-1996) ולא ב-19 פני כמו שכתבת.

    3) מספוא לבהמות – מדובר בתחקיר משנת 1993 שפורסם אז בעיתונות. אני מציע לך לבדוק בארכיון "ידיעות אחרונות" או "הארץ". מדובר בשימוש במספוא בהמות מיובא שמחירו זול הרבה יותר ממחיר החיטה. הכוונה לעירבוב שיעור מסויים של מספוא בהמות עם חיטה. באותה תקופה התחלתי לקנות צנימים צרפתיים ואיטלקיים שמחירם היה 9 ש"ח לרבע ק"ג אך לבסוף ויתרתי.

  46. מיכאל שרון הגיב:

    לחיים ברעם – אכן התפתח ויכוח נהדר ו – חשוב.
    הנושא הוא קודם כל איתור ואיפיון תחלואים חברתיים, דפוסי מרמס, ניצול, דיכוי, חמס קרטליסטי וכיוצא באלה. יש קודם כל לאפיין את התופעות. מערכי ההבנה, האידאולוגיה, איתור גורמי התשתית שביסוד התופעות הללו, זה כבר עניין מתווסף. ועניין חשוב אמנם, הן מבחינת גיוס לפעולה והן מבחינת הכוונתה באופן ממוקד.

    לכן, אני משתמש קודם כל במינוח צמוד ככל היותר לתופעות האמפיריות בשטח במנוטרל מאידאולוגיה (אך לא מערכים) – דפוסי סאוב, דפוסי רמיסה, דפוסי דיכוי, ואף מדבר על תמות תרבותיות וחברתיות המלוות את אלה.

    איני סבור שחייב להיות ברמה בסיסית זו של ניתוח הבדל מהותי בין ליברל, ניאו ליברל, ובין סוציאל דמוקרט או מרקסיסט רדיקלי. ניתן אולי להגיע, לפחות חלקית, לנקודות הסכמה בנושאים מרכזיים אלה של סאוב אנושי, סאוב חברתי, מרמס כלכלי, וכוחניות דורסנית לסוגיה.

  47. מיכאל שרון הגיב:

    מספוא הבהמות בלחם: ידיעה קצרה ולקונית להפליא ב"הארץ" מ-1994 . וסגנונה מתון באורח פלא.

    — קישור —

    אלא שהיתה כתבת תחקיר אמיצה בידיעות אחרונות קודם לכן שהראתה שהכמויות כלל לא קטנות, ולא כינו זאת "חיטת מספוא" אלא קראו באותה כתבה אמיצה לילד בשמו: מספוא לבהמות (המשמש בעיקר להאכלת פרות).

    לאחר אותה כתבה אמיצה ב"ידיעות" (אם איני טועה) הנושא ניגנז ונעלם, שבק חיים, ושוב לא ניזכר עוד. כמו הרבה נושאים בעייתיים עד גבה בעייתיים בחיינו – כתבה אחת, ואחרי זה ידיים עלומות דואגות שהנושא לא יזכר עוד.

    ענף יצור הקמח והלחם הוא בעל כוח רב בישראל ומפרנס אלפי אנשים, החל מעובדי המאפיות וכלה בצי הובלת הלחם. מקורות החיטה: ארה"ב, אירופה, אוסטרליה וכ-20%-10% תצרוכת מקומית.
    מספר טחנות הקמח בישראל – 18 טחנות בבעלות משפחתית. כמות טחינת חיטה יומית: כ-4000 טונות חיטה. כמות ייצור קמח יומית: כ-1500 טונות קמח מחיר טון קמח לבן: 1100 שקלים. עלות טון חיטה: 862.64 שקלים במחירי 2002 .

  48. מיכאל שרון הגיב:

    נועה – מספוא בהמות בלחם -ידיעה ב"הארץ" מ-1994 (קניתי אותה בארכיון ה"ארץ" בכמה שקלים ושלחתי אותה אלי בדוא"ל משם).

    __________________

    חשש: חיטת מספוא משמשת לאפיית לחם

    ארידור עדנה

    משרד הבריאות יפנה למשרד החקלאות בבקשה לאסור על יבוא חיטת מספוא בתקופה הקרובה, עקב חשש שכמויות קטנות של חיטת מספוא – המשמשת כמאכל לבעלי חיים – מגיעות לתחנות הקמח ומשמשות לאפיית לחם המיועד למאכל אדם.

    "הארץ", פורסם בתאריך-22/06/1994
    ______________

    ידיעה ב"הארץ" קצרה ולקונית להפליא וסגנונה מתון באורח פלא.

    אלא שהיתה כתבת תחקיר אמיצה בידיעות אחרונות קודם לכן שהראתה שהכמויות כלל לא קטנות, ולא כינו זאת "חיטת מספוא" אלא קראו באותה כתבה אמיצה לילד בשמו: מספוא לבהמות (המשמש בעיקר להאכלת פרות).

    לאחר אותה כתבה אמיצה ב"ידיעות" (אם איני טועה) הנושא ניגנז ונעלם, שבק חיים, ושוב לא ניזכר עוד. כמו הרבה נושאים בעייתיים עד גבה בעייתיים בחיינו – כתבה אחת, ואחרי זה ידיים עלומות דואגות שהנושא לא יזכר עוד.

    ענף יצור הקמח והלחם הוא בעל כוח רב בישראל ומפרנס אלפי אנשים, החל מעובדי המאפיות וכלה בצי הובלת הלחם. מקורות החיטה: ארה"ב, אירופה, אוסטרליה וכ-20%-10% תצרוכת מקומית.
    מספר טחנות הקמח בישראל – 18 טחנות בבעלות משפחתית. כמות טחינת חיטה יומית: כ-4000 טונות חיטה. כמות ייצור קמח יומית: כ-1500 טונות קמח מחיר טון קמח לבן: 1100 שקלים. עלות טון חיטה: 862.64 שקלים במחירי 2002 .

  49. מיכאל שרון הגיב:

    ועוד משהו, נועה, אל תתפעלי כל כך מהירקות והפירות העיבריים של היום (בהשוואה לאירופה, כמו שאת כותבת). זה אנכרוניזם.

    אם אני הורס לך כאן מיתוס, האמיני לי שהצער והטעם הטפל כולו שלי.

    קראי את הכתבה: מה באמת אנו אוכלים ("הארץ", איריס מילנר, 1996)

    — קישור —

    וכן סעיף 2 בכתבת התחקיר שלי:

    "בני המעיים והעבודה בעיניים"
    — קישור —

  50. גדעון ספירו הגיב:

    חיים ברעם בהערתו הקצרה לעיל על "שפה משותפת לסוציאליסטים" "שיש להם השקפת עולם" מחזיר אותנו לויכוח שמעסיק לא פעם את הכותבים באתר: מיהו סוציאליסט ומהו סוציאליזם? האם מי שתומך בחיסול מדינת ישראל על ידי הצפתה במיליוני פליטים פלסטינים שיחזרו לתחומי הקו הירוק, מקדם את הסוצילאיזם או שמא תורם ליצירת ישות חדשה של שתתאפיין בשפיכות דמים, בקנאות דתית ולאומנית? האם מי שתומך בדיקטטורה של הפרולטריון הוא סוציאליסט או שמא פשיסט שבחסות טרמינולוגיה כאילו סוציאליסטית רוצה לכפות עלינו משטר דיכוי שמתאפיין ברצח המוני ובתי סוהר לחושבים אחרת?

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים