הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-13 בינואר, 2005 16 תגובות

תמונת הגנרל או הפוליטיקאי הסופדים לנופלים במערכה הינה חזון די נפרץ בתולדות המלחמות בעולם, ובעיקר במחוזותינו, למודי המלחמות. יותר ממה שהשניים מעוניינים לספוד לנופל, הם מבקשים לכסת"ח את עצמם: זה על שום מהלך צבאי מטופש או איזושהי פשלה, וזה על שום ההוראה בכלל לצאת למלחמה. שני המספידים (מתוך אמונה, שאחרת מישהו אחר עלול להספיד את עתידם ויוקרתם) "מככבים", כאמור, בתולדות המלחמות והקרבות, ומצביעים על אומץ לבו, נחישותו, התמדתו, עמידתו האיתנה, גבורתו של הלוחם … אשר לא נהרג כך-סתם. הוא נפל למען: המולדת, הערכים, החברים, העם, החברה, המדינה … ו"משום-מה" הללו "שוכחים" לציין כי נפילתו נובעת במישרין מאותו פוליטיקאי ("טמבל" בגרסת שירי ויסוצקי), נבל (לאור המנטרה של "הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל") או גנרל רודף שררה, דרגות ויוקרה, כאותה דמות פתטית (הגנרל המקסיקני קסטניטאס, של "רביעיית מועדון התיאטרון") הנגוע בדהרה אובססיבית אחר התהילה. הללו יזילו דמעות תנין, ויציצו בשעונם שהרי בעוד "כך-וכך-קטנות" מצפה להם אירוע אחר, חשוב לא פחות כקוקטייל פוליטי או ארוחת שחיתות במטכ"ל.

את כתר ראשוניות הכסת"ח נוכל לעטר על ראשה של דבורה התנ"כית, אשר מתשתתת את הקשיים במערכה על יסוד אי הצטרפותם של שבטים רבים למערכה כנגד הברית הכנענית. קינת דוד על מות שאול ויהונתן במערכה מול צבא הפלישתים למרגלות הרי הגלבוע דווקא אינה נגועה כלל בכיסתו"ח, והיא מציגה בפשטות את מותם הטראגי של המלך ובנו. ידוע עם זאת ומפורסם בייחודו הכסת"חי הוא נאומו של פריקלס האתונאי על חללי המערכה האתונאית כנגד ספרטה. אותו מנהיג-פוליטיקאי מהולל, דומיננטי בתולדות יוון הקלאסית, נשא נאום הספד לזכר הלוחמים האתונאים אשר חרפו נפשם ונפלו בקרבות מול בני ספרטה במלחמה הממושכת בין שתי המעצמות דאז, אתונה וספרטה, בין השנים 431 ל-404 לפנה"ס.


הנאום מתייחס לחללי השנה הראשונה (431 לפנה"ס), והוא נמסר לנו מפי ההיסטוריון הידוע תוקידידס בספרו "תולדות מלחמת פלופונסוס". המלחמה הנידונה, הכה-ממושכת, פרצה, כמעט כעונה על התיזה של "מלחמה בלתי-נמנעת", בין שתי מעצמות המנוגדות זו לזו בתחומים שונים: אתונה דמוקרטית וספרטה אוליגרכית, אתונה ימית וספרטה יבשתית, אתונה בונה לעצמה קואליצית ברית במרכז יוון וספרטה – בדרומה, אתונה מעמידה את האזרח במרכז ההתעניינות ואילו ספרטה – את הלוחם, אתונה ספורטאית וספרטה מיליטריסטית, אתונה מעודנת וספרטה מחוספסת ועוד. עם זאת, היציאה למלחמה, של שתי המעצמות, זו כנגד זו, היתה פרי פרטנזיות של מנהיגים, שואפי שררה ותהילה, שהעמידו את ה"סכנה" הדו-צדדית, ה"מאיימת" על מדינתם מכיוונה של ה"עויינת", וכמו אין פיתרון אחר אלא הפיתרון הצבאי, גררו את עמיהם למערכות טרגיות ונוראיות. נוכח נסיבות אלה, שמחד גיסא מגרות את ההנהגה לצאת למלחמה ומאידך גיסא מייתרות את היציאה למלחמה, ניצב הפוליטקאי המחונן, הנואם המבריק, פריקלס, ונוכח אזרחי אתונה נושא את נאום ההספד על הנופלים.


היינו מצפים כי במוקד נאומו יבואו לידי ביטוי אירועי קרב וצלצולי מלחמה, ולפחות גלילת גבורתם של הנופלים, ולא היא. פריקלס מנצל את הבמה הטרגית שהזדמנה לו כדי לשיר את המנון מה-יפית למשטר הדמוקרטי האתונאי, ותוך-כדי כך להצדיק את היציאה למלחמה ולכסת"ח את עצמו, את יוקרתו. האמת ניתנת להיאמר, שרק בעיר-מדינה דמוקרטית כמו אתונה מצא הפוליטיקאי נחיצות וצורך לספוד לחללים, ומנגד להביא איזושהי בשורה לאזרחים.


וכך ציין פריקלס בין שאר הדברים: " … כי ארץ זו (אתונה), שבה ישבו תדיר אותם עצמם, דור אחר דור, הנחילוה בגבורת-רוחם לבאים אחריהם, כשהיא בת חורין, עד היום הזה. גם הללו ראויים לשבח, ולא כל שכן אבותינו. כי אם סגלו להם, ולא בלי עמל, נוסף על מה שקיבלו, את השלטון הזה (הדמוקרטי – י.ש), שאנו מחזיקים בו, והניחוהו לנו החיים כיום הזה. ואת השלטון הזה הגדלנו הרבה אנו עצמנו …


"… ועל שום שמשטרנו אינו נתון בידי מועטים, אלא בידי רבים, נקרא שמו דמוקרטיה. ואף-על-פי שהכל שווים אצלנו לפני החוקים בדברים שבין אדם לחברו, הרי ערכו בחיי הציבור הכל לפי הצטיינותו הוא, וכושרו הוא הנותן לו יתרון, ולא יחש-אבותיו … ובשעה שהללו (בני ספרטה) משתדלים להפיח בלב בניהם רוח גבורה מילדותם על ידי חינוך חמור, חיים אנו חיים של נחת, ואף-על-פי-כן אין אנו מוכנים פחות מהם לקדם פני אויב השקול כנגדנו …


"אנו אוהבים יופי, שיש עימו פשטות ואוהבים חוכמה, שאין עימה רכרוך. ובעושרנו אנו משתמשים כבאמצעי למעשים בשעת הכושר, ולא לשם התפארות ריקה, ואין איש ממנו בוש להודות בעניותו, אבל חרפה היא לא לטורח להיחלץ ממנה. יש בינינו האוחזים בעסקי ביתם ואינם מניחים ידם גם מעסקי המדינה. ואף אותם העושים מלאכתם עיקר אינם בורים בענייני המדינה. יחידים אנו בעולם, שאין אנו חושבים את מי שאינו נוטל חלק בכל אלה לאיש מנוחות, אלא לאזרח שאין חפץ בו. ואנו עצמנו חותכים את עניינינו או מדיינים בהם, לפחות, כראוי.


"… סיכומו של דבר, עירנו כולה משמשת בית-אולפן ליוון. ואף נראה לי שכל אחד מאתנו מסוגל להראות עצמו כאישיות העומדת ברשות עצמה בכל נסיבות-החיים תוך זריזות יתירה ומלאת-חן.


"… באותות גדולים אנו מוכיחים את עוצמתנו, ואין היא חסרה כלל עדות, ולפיכך ישתאו עלינו גם בני דורנו וגם הדורות הבאים.


"… ולפיכך, אין אני בא לנוד להוריהם של האנשים האלה, כל שהם במעמד זה, כי אם לנחמם… אולם אשרי האיש, שנפלה בחלקו אחרית מפוארת כאחריתם של אנשים האלה וצער מפואר כצערכם (בני העיר והמשפחות השכולות), ואשרי האיש, שקץ אושרו הוא גם קץ חייו".


פריקלס משתמש איפוא במנוף הדמוקרטי כדי למלט עצמו מן הנחיצות להסביר את מניעי המלחמה. אין ספק שהוא מתפרץ לדלת פתוחה מכיוון שהעם, נכחו נשא את הנאום, היה קהל אוהד (קהיליית האזרחים), ולא נודע כמותו כמשבח את המשטר הדמוקרטי. עם זאת, מציג הנואם את יתרונה של אתונה ומעלותיה המשטריות, מול ברבריזציה של עמים אחרים, ומייצר גשר יצוק בין החללים לבין המשטר. הללו, לגרסתו, נפלו למען גאוות המשטר ולמען המשכו והתמדת סגולותיה של העיר אתונה, ובבניין הדמוקרטיה ננוחם.


בסיום דבריו פונה הנואם למשפחות השכולות ומניח להן לשוב לביתן ולבכות את יקיריהן. לא-לא, אין זו מסיבת עיתונאים, שעלולה להביך את ההנהגה האתונאית.

תגובות
נושאים: מאמרים

16 תגובות

  1. הגרמני הגיב:

    ומה שנשאר זו משפחה שממשיכה לבכות יקירה.
    להלוויה עוד מגיעים חברים לנשק,ללימודים, בני משפחה, מכרים ופוליטיקאי כזה ואחר.
    עם השנים מצטמצם המעגל המגיע ביום השנה, עד למצב שבו עולה רק המשפחה אל קבר יקירם.
    למרות השכחה המתגברת עם השנים על הנסיבות(מוצדקות, או שלא)בשלהן נפל יקירם, נשאר הכאב הפעור על אובדן של אדם טרם זמנו.
    וגם אם יקום זה שירצה להזכיר, תמיד יכרו חלקות חדשות של קברים טריים ורעננים, שיגנבו לרגע קט את תשומת הלב, ורגע לאחר מכן ישכחו שוב כמו קודמיהם!

  2. חי בקושי הגיב:

    לגרמני,

    מצד שני,
    כולם מתים בסוף, כולם נשכחים(פריקלס זה או אחר נותרים לזמן מה). אין שום בזבוז בלמות למען מטרה, אין שום בזבוז בלמות למען אידיאל. הבזבוז האמיתי הוא אותם חיים ארוכים שאין בהם דבר ששווה למות למענו, חיים בהם אדם מרקיב לאיטו גוף ונפש עד אשר מותו עדיף על חייו.

    "מות בזמן הנכון" היא עצה מצויינת של גרמני אחר, הידוע בעצותיו הטובות. ובזמן אין הכוונה לגיל.

  3. ציון הגיב:

    כאשר תאמר: "אין חיים הראויים לחיותם ללא דבר הראוי למות למענו" הרי שביטלת את ערך החיים כשלעצמם. בלהיטותנו למצוא משמעות בכל מחיר אנו מבקשים לבסס את מהות קיומנו על מיני גורמים טרנסצדנטליים: היותנו חלק בטל מסדר אלוהי, מטרה היסטורית כלשהי שעלינו להשלים, תחקון שעלינו לעשות לחטאים מגלגולים קודמים וכו’. וכך אנו קופצים ב"עיניים עצומות לרווחה" לתוך הפרדוקס האומר שהחיים עצמם אינם מטרה אלא מכשיר, וכך אנו מכשירים עצמנו מבלי דעת להיות כלי שרת בידיהם של מטיפים, גנרלים ושאר מריעין בישין…

  4. נועה הגיב:

    מר שורק,
    הריני להזכירך שבשירת דבורה מדובר על ניצחון צבאי, וככזה, ממועט בו הכסת"ח, הואיל ואין על מה לכסת"ח.

  5. גלילי הגיב:

    אני , בור שכמוני , לא הבנתי מה יחיעם רוצה לומר במאמרו.
    אם הוא רצה ללמדני פרק בהיסטוריה כל הכבוד לו .
    אבל נאומי הספד.האם להטיל את הגופה לקבר ולכסות ? נהוג לומר דברי הספד ולציין את הדברים הטובים שבו.הדת היהודית הגדילה במנהג השבעה שככל ששוחחתי עם אבלים עוזר להתגבר על הכאב.ניתן לבקר פעולה זאת או אחרת אולם לבקר הספדים ? זה מוגזם !

  6. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    לנועה שלום
    אין כל קשר בין שמיטה לכלי-מיטה. גם נאומו של פריקלס, ועוד רבים ו"טובים" אחריו, מבוסס/ים על ניצחון במערכה, אלא שזו עלתה בקורבנות (במלחמה, כידוע, נופלים חיילים, ועל-פי-רוב לשווא), והגנרלים מבקשים לגבות את מהלכם, כמו גם הפוליטיקאים, ללא קשר לתוצאה (מי ניצח) (ואגב במלחמה אין מנצחים. המנצח היחידי הוא מלאך המוות), ועל כן מרבים הנ"ל בהספדים, ולוקחים את מאזיניהם לכל מיני מחוזות, קרובים ורחוקים, על מנת להסיר מעליהם את חרפת שילוח הבנים לשדות הקטל.
    קראי שוב את שירת דבורה. נסי גם לעיין בין השורות, ותמונה מאוד מעניינת תתגלה לפניך. שווה לנסות!

    לגלילי שלום
    צר לי אם מעט אינטליגנטייתי לא מצאה מסילות לקוגניטיביותך. לא באתי לזעוק כנגד ההספדים, אלא כלפי אותם אלה, מכסת"חים על-פי רוב, שבשמם מבקשים גנרלים ופוליטיקאים לגבות את גחמותיהם ופרטנזיותם בשולחם את הילדים לשדות המוות והקטל.
    ואגב, נוצר מין ריטואל מדביק, דואלי, סימביוטי, בין המספידים לבין המשפחות השכולות שאינן, כמובן, מוכנות לשאת את החרפה, ואף את המעין-בושה, כאילו הבנים נפלו לשווא. על יסוד סימביטוי זה התפתחו בהיסטוריה, בין השאר, תופעות של פילחון המתים. אחת המנטרות הנגזרות מאותה סימביוטיקה הינה: "ובמותם ציוו לנו את החיים!". מזעזע ומצמרר!

  7. חמי הגיב:

    לשורק: האם היית נוכח במלחמתם של ברק וסיסרא? האם קראת את דוחות הסטטיסטיקה על גודל הכוחות שהיו לברק לעומת כוחותיו של סיסרא? האם ראיתי דיווחים של ה- CNN ושידורים ישירים עם הניתוחים של הקרבות? אני אצא מתוך נקודת מוצא שלא. אז מאיפה לכל השדים אתה יכול לטעון ששירת דבורה באה ככסת"ח על הקשיים במלחמה? אולי באמת הפריעה לה שרק השבטים זבולון, נפתלי, אפרים, בנימין ויששכר חרפו את נפשם למות ושאר השבטים ניצנצו. מאיפה לך הידע שהיה לה על מה לכסת"ח? לא מוזכרים בכתובים קשיים במלחמה. לא מוזכרים הרוגים מצידינו. שירת דבורה היא בכלל לא הספד אלא שיר הלל תודה ותוכחה.
    אתה מנסה בעצם להגיד שכל מלחמה שהיא יוצאים אליה רק בגלל גנרלים פוחזים שרוצים להוכיח את עצמם. זה כמובן שטויות, יותר מכך- בגלל מנטליות תבוסטנית כמו זאת שאתה מציג למלחמת העולם השניה היו תוצאות כל כך הרות גורל. אם צ’מברליין הפייסן לא היה מתפייס עם היטלר לאחר כל סעיף שהאחרון הפר מהסכמי ורסאי, אז אולי היטלר לא היה מספיק להיתחמש כמו שהו אכן עשה. אולי המלחמה הייתה נגמרת תוך שנה או תוך חודש אם צ’מברליין היה מתחיל אותה ב- לאחר סיפוח חבל הסודטים או לאחר סיפוח אוסטריה או לאחר סיפוח צ’כוסלובקיה. לעיתים ניצים לוחמניים כמו צ’רצ’יל הם אלה שמצילים את האנושות ולא פיסנים שמרבים להפנות את הלחי השניה כמו צ’מברליין. אותו דבר לגבי רוזוולט שהיה יכול לחסוך חיי אדם רבים אם היה מצטרף למלחמה לפני פרל הרבור. יש מצבים בחיים שהמלחמה היא הפתרון הנכון שיחסוך חיים ולא הפייסנות. סתם חומר למחשבה – צ’ימברליין היה יכול לחסוך בחיים בריטיים רבים אם היה נכנע לתנאי השלום של גרמניה לאחר נפילת צרפת. למזלנו הוא לא עשה את זה ובכך אולי חסך בחיים בעתיד הקרוב אבל מביא חורבן על אירופה בעתיד. לסיום ציטוט יפה של ווינסטון צ’רצ’יל שלא בהכרח קשור לחיינו היום או לאתונה (לצערי אין לי מספיק ידע כדי להביע דעה בעניין) בעבר אבל מי יודע אולי הוא כן "יכולתם לבחור בין חרפה למלחמה בחרתם בחרפה ותקבלו את שניהם"

  8. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    למגיב האחרון שלום

    ראשית – מחקרים ידועים של ג’ונס, ווטסון, פינקלקראוט ואחרים, מלמדים על שירות קדומות, ובפרט אלגיות מזה ואפופיאות מזה, כהתבטאות מגוייסת של כותב בחסותו של מצנאט, כאשר מעבר להיבטי ההודייה לאל מחד ולכישוריו של המלך-התוקף מאידך, בוקעות מטוריה יותר מנימה של הצטדקות, צדקנות ובעיקר ראייה מאוד חד צדדית של יוזם הפעולה. יש כמובן לראות את הדברים מתוך ההקשר והקונטקסט של המשטרים הקדומים, הקדם-דמוקרטיים.

    שנית – יש לבחון את שירת דבורה מתוך התייחסות לפרקים הקודמים מזה ולקרב ה"מקביל" המופיע בספר יהושע מזה, ואזי להבין את נימת הכיסתו"ח העולה מתוך השירה הנידונה.

    שלישית – מרוב התלהמות אישית כנראה לא ירדת לסוף דעתי. אין לי כל עניין להיכנס לשאלה העקרונית מזה (לגבי כל מלחמה) והספציפית מזה (בעניין מניעת מלחמת העולם השנייה), ובוודאי שאין בכוונתי להתפלמס עם הטענות בעד ונגד מדיניות הפייסנות. ניתן להוליך טיעונים מסוג זה למחוזות כאלה מפונטזים, מכיוון שהבלעת המוטו של "מה היה קורה אילו …" אל תוך רקמת המחקר ההיסטורי, פותחת פתח לאין-סוף של הנחות.
    ידוע לי, שההנחה המחקרית כי המניעים האמיתיים להתפרצות מהלכים צבאיים אינם כה אידיאולוגיים ומהותיים, כפי שמנסים לצייר, אינה מקובלת בעיני רבים (המרוחקים מן המחקרים ההיסטוריים). הגורם הממנף מהלכים צבאיים הינו השילוב בין התועלת הכלכלית מזה והיוקרה הפוליטית מזה. גורם זה, מטבע הדברים, מוצנע על-ידי הפוליטיקאים ועל ידי ההיסטוריונים המגוייסים, ונעטף במעטה של אידיאולוגיה כמעט צרופה, או, לחלופיון, במעטה של מלחמה קיומית "על הבית", "על החיים".
    הרבה מאיתנו, כמו גם ציבורים גדולים בעולם, מעוניינים להיות מונקים מן החלב האתנוצנטרי והממלכתי-קונצנזוסיאלי: זה נוח וזה נעים. מה אומר לכם יקירי, התמידו, ושיהיה לכם לרוויה. השלטון והמשטר מאוד אוהבים אתכם!

  9. אנונימי לבינתיים הגיב:

    יחיעם,אני חייב לציין שאני נהנה לקרא את מאמריך מפני שהם פותחים לפני דלתות שהייתי רוצה לתת את דעתי עליהם.אז ראשית אני סבור שאכן ה"גנרלים הדגולים" שעודדו יציאה למלחמות נוטים לאחר המלחמה לכסת"ח את עצמם ולדעתי זו תגובה נפשית אוטומאטית,הרי אנשים בעלי "דרג גבוה" זה סוחבים לחץ ציבורי רב על גביהם ומחשבותיהם מתערפלות (הודות גם ליועציהם שפרצופם אינו מוכר בפני אף אזרח) ואינני מנסה כמובן לתמוך בהם,אך אני סבור שאחד היתרונות של הדמוקרטיה היא לחלוק בלחץ הזה בין כמה וכמה אנשים בשלטון וכמובן בדעתו של העם.דבר שני,פריקלס לדעתי,עבר למצב של התגוננות גם מפני שתוצאותיה והשלכותיה של המלחמה לא היו כפי שציפה אני בטוח,וכמובן שתמיד קשה להצדיק מוות של לוחמים שיצאו לקרב למען "בטחון ושלום" או שעליי לומר "שגשוג ושנאה".לסיכום אני יכול להבין את פריקלס שמעמדו ותפקידו קשים לאדם אך האם ניתן לנצל תפקיד זה למען השגה של תנאי מחיה נאותים (שלום,חברה,כלכלה) בדרכים אנושיות יותר?
    מה יקרה אם נלך כנגד הפחדים שלנו (הרי אנו רוצים להשאר בשלטון) ונרוויח יותר ממה שאי פעם חלמנו?
    אשמח לקבל תגובות על התגובה שלי כי בהחלט הייתי רוצה לשמוע דעות של אנשים אחרים ובייחוד שלך יחיעם והאם אתה מסכים עם דעתי.

  10. הגרמני הגיב:

    לאנונימי לבינתיים,
    אני מסכים בהחלט עם קביעתך שגנרלים דואגים לכסת"ח את עצמם. כמו בכל המסגרות, הרי שגם המסגרת הצבאית מציבה שדרת פיקוד הולכת ומצטמצמת כלפי מעלה(פירמידה).
    מעבר לשלב מסויים נדרשים מעבר לכישורים גם קשרים ויכולת ל"טפלן"(טפלון) את עצמך. כיסוי התחת הוא לעניות דעתי מתודה נפוצה להשיר מעליך את שנדבק באחרים.
    אחת הבעיות בדמוקרטיה כשלטון עם הינה היכולת להשאר בתודעת הציבור לזמן הרב ביותר, שכן הינך רוצה להבחר שוב על ידי אותו העם.
    במדינת ישראל עושה הרושם שירותך הצבאי הינה אמת מידה לכישוריך הכלליים, וכך נתקלים אנו בגנרלים רבים ש"גדלו" במסגרת צבאית היררכית ובלתי דמוקרטית, ומרגע שעשו את המעבר לפוליטיקה ממשיכים הם להתנהג כאילו הצדק המוחלט עימם, ואין לערער עליהם כלל!

  11. חמי הגיב:

    ליחיעם:
    אשמח אם תפרט עוד לגבי הקרב המקביל המופיע בספר יהושוע שכן אני עוד לא שמעתי על קרב כזה. ולמדתי את הספרים לא פעם ולא פעמיים.
    ואשמח אם תוכל להוכיח לי מהכתובים את תאוריית הכיסתו"ח שלך. אני מבקש רק שלא תבסס את מסקנותך על מחקריהם של אי אלו חוקרים דגולים שאת שמם לא שמעתי, שכן כמוני וכמוך הם לא היו נוכחים באותם קרבות. כמו שאני מנסה להיצמד לכתוב עצמו ולא נכנס בכל התחום של הפרשנים הרבים על הקרבות שכן אז לא יהיה לזה סוף.

  12. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    לחמי שלום

    הקרב המדובר הוא קרב מי-מרום המופיע בספר יהושע, והוא הפרללי לאירועי העימות הצבאי אשר בפאה הצפון מערבית של עמק יזרעאל: ברק אט דבורה וורסוס יבין אט סיסרא

  13. שקר המלחמה הגיב:

    ניראה לי שברגע שחוצים איזה מחסום תודעתי, נהיה ברור ושקוף שמלחמה היא לעולם הפסד, וכי למעשה זהו מוסד חברתי רע, שכמו העבדות, ניתן למגר אותו רעיונית ולאחר מכן לנסות למגר אותו גם מעשית, גם אם זה קשה ומפרך. המחסום התודעתי הוא ההינעלות על דוגמא ספציפית שבה, כבר בתוך הקשר של מלחמה והלגיטימיות שלה, אין מנוס אלא להלחם כמענה על התוקפנות ובתוך אותו שיח. (דוגמא מקובלת, הפיוס והיטלר). מחסום נוסף הוא המשוואה המטעה בין הזכות להגנה עצמית הנתונה בידי פרטים, כנגד תוקפים (תופעה שלדעתי תמיד תהיה והיא נעוצה במבנה האדם), ובין התופעה של מאבקים בין ישויות קבוצתיות, שהן תמיד פיקציה וקונסטרוקציה חברתית. רגע של התנבאות ביום שישי (אחרי ארוחת ערב וקצת יין) אומר שאנחנו בצירי הלידה, על הסף של פריצת המחסום, ולכן רבה ההתנגדות. המאמר שלך יפה, ותודה.

  14. שיר אשכנזי הגיב:

    תודה רבה למי שכתב את הדברים האלה כי ממש היתי צריכה את זה לבית הספר שלי אז תודה רבה
    יאללה ביי

  15. גלבוע פלבניק הגיב:

    צריך שניים לטנגו!

    בשביל לעשות מלחמה מספיק רצון של צד אחד, לעומת זאת בשביל שלום צריך רצון של שני הצדדים.

    באותה מידה שאנו נשלטים על ידי פוליטיקאים וגנרלים מנוולים סביר להניח שגם הצד השני נשלט בדיוק על ידי אותו סוג של מנהיגים. באותה מידה שאנו פותחים במלחמות מיותרות סביר להניח שגם אם יפתחו בהן.

    ולכן באופן פרדוקסלי למרות המודעות למניעים אישיים של הפוליטקאים אנחנו חוזרים למלחמות לא נמנעות על עצם קיומנו. אם לא נדע להתגונן ולגייס דעת קהל אוהדת למלחמה נגד הגנרלים והפוליטקאים המנוולים של הצד השני זה רק יעודד אותם עוד יותר לפתוח במלחמה ואידך זיל גמור.

    לכן עד שיבוא המשיח או המהדי הנעלם או בית דין בינלאומי שיצליח להעניש את התוקפנים נצטרך להמשיך ‘לאחוז בחרב’ ולעודד את בנינו המסולאים בפז להיות מוכנים להלחם על קיומם.
    ביבי אמר ‘אם הערבים יניחו את נשקם לא תהיה מלחמה, אם הישראלים יניחו את נשקם לא תהיה ישראל’. יכול להיות שהוא פוליטקאי מנוול אבל הוא גם צודק.

    אגב חבל שלא ציינת את מקורו של הביטוי ‘כזה וכזה תאכל החרב’ שהוא הדוגמה הקלאסית לכיסתוח של פולטקאי. (דוד אמר על אוריה)

  16. גלבוע פלבניק הגיב:

    ושכחתי להוסיף מקודם-
    הכלל שמדיניות חוץ נקבעת משיקולים כלכליים ואף שיקולי פנים של שליט שרוצה לשמור על שלטונו ולא מאידיאולוגיות גדולות נכונה לא רק למלחמות אלא גם לשלום.
    גם הסכמי שלום נחתמים מסיבות ציניות של פוליטקאים שחוששים להמשך הקריירה שלהם ואותם פוליטקאים מפירים את הסכמי השלום כשזה מועיל להם. אז שוב חזרנו לבעיה שלמרות המודעות לאבסורד שמאחוריהן המלחמות הן בלתי נמנעות וקהילת האזרחים צריכה להיות מוכנה לעמוד בהן אם חפצת חיים היא.

הגיבו לשיר אשכנזי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים