הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-15 בינואר, 2005 22 תגובות

גישה בלתי-תחייתית להיווצרות העברית הישראלית


לא הכול ידוע לנו על השלבים המוקדמים של היווצרות העברית. חלק מן הדברים אינם ידועים מסיבות תרבותיות–פוליטיות, שכן אין מחקר בכיוונים האלה. אציג אם כן את סיפור ההיווצרות של העברית כמיטב יכולת ההסתמכות שלי על נתונים מוסכמים, אבל אין להימנע בשלב זה מהצבת הנחות במקום שאין לנו נתונים.

העברית פסקה מלהיות שפה ילידית לפני כ-1,800 שנה. זוהי בלי ספק חוויה טראומטית לשפה. היא המשיכה להיות שפת כתיבה במשך כל הדורות. לעתים אנשים גם דיברו בה, אם משום שרצו (למשל יהודים שהחליטו שבשבת יש לדבר עברית) או משום שנאלצו (במפגשים של יהודים ממקומות שונים). היות שהם היו בקיאים בעברית בתור שפת תרבות כתובה, היתה לחלק מהם היכולת להפעיל את הידע הזה גם באופן פעיל. יש להניח שטווח הנושאים שעליהם אפשר היה לדבר באופן זה היה מוגבל למדי, ושהדקדוק של דיבור זה לא היה יציב ואחיד.


בתחילת התקופה המודרנית החלה להיכתב בעברית ספרות עשירה, שהיתה פחות תלויה בנושאים ובהקשרים התרבותיים המצומצמים יחסית של התקשורת היהודית של ימי-הביניים, כלומר היא חרגה מתחומי התורה, ההלכה והקהילה היהודית. מקובל להדגיש את התפקיד החשוב של ספרות ההשכלה, בין היתר משום שהיא היתה סוג של תחיית לשון (תחייה של לשון כתובה). עם זאת ראוי להבהיר שספרות מודרנית נכתבה גם בתוך החוגים הדתיים הבלתי-משכיליים, למשל מתוך הצורך שנוצר בקרב הציבור החסידי לספר סיפורי חסידים. זו היתה סוגה ספרותית חדשה בתוך הכתיבה העברית הדתית והיא עסקה בכל תחומי החיים. וכך החלה להיווצר הרחבה של אוצר המלים לכיוון מלים הנחוצות בתקשורת מודרנית, והחלו להיווצר נורמות של כתיבה מודרנית.


על רקע התרחבות זו של העברית בכתב קם אליעזר בן-יהודה בשנות ה-80 של המאה ה-19 ושילב בכתיבתו העיתונאית קריאה לתחייה לאומית יהודית עם קריאה להחייאת הלשון העברית. למרות ההד הציבורי העצום שהיה לקריאה זו היו לה הצלחות מעשיות חלקיות ביותר. היו מעט מאוד ילדים שחונכו בעברית כשפה ילידית, וגם כאשר זה קרה, לא תמיד היתה להם חברת ילדים שבמסגרתה יכלו לפתח שפה זו לכדי שפה טבעית ממש. מצבו של איתמר בן-אב"י היה דומה יותר למצבו של ילד של זוג הורים חובבי אספרנטו, שלמדו אותה בגיל מבוגר, ומחליטים לגדל אותו באספרנטו. הם עצמם למדו את השפה כשפה נרכשת, לא ילידית, והילד שלהם יהיה דובר ילידי של השפה, אבל בלי חברת ילדים תומכת. ולכן ייתכן ששפתו תהיה טבעית יותר מזו של הוריו, אבל לא ברמה של שפה טבעית ילידית שיש לה אוכלוסיית דוברים רחבה. שפת האם של בן-יהודה היתה יידיש, והוא שלט גם ברוסית ברמה קרובה לזו של שפת אם. כשנולד איתמר אמו עדיין לא ידעה כמעט עברית. רבים מבני דורו, ילידי סוף המאה ה-19, שגדלו בעברית בעקבות אידיאולוגיית התחייה היו במצב דומה.


רק בתחילת המאה ה-20, עם בואה של העלייה השנייה, אשר יצרה מערכות חברתיות מסועפות, כולל הקמתן של מערכות חינוך נרחבות, תוכניות הוראה ארציות, וארגוני מורים ארציים, באה התנופה הממשית לכינונה של העברית הישראלית. העלייה השנייה נולדה אל תוך חלום תחיית העברית של בן-יהודה ונענתה לאתגר שהוא הציב במלוא הרצינות. היא העמידה את תחיית העברית (תוך מאבקים פנימיים לא פשוטים) בראש סולם העדיפויות התרבותי. ההורים והמורים היו כמעט כולם דוברים ילידיים של יידיש (או שפות אירופיות בעלות טיפולוגיה דומה) וחניכי החינוך העברי המסורתי (חדר, ישיבה וכד’), וחלקם היה בעל ידע לא מועט בעברית. זה היה למעשה הדור האחרון שהיה מסוגל עדיין לעשות מעשה כזה, שכן בקרב בני דור ההשכלה הלכה וגברה המגמה לשלוח את ילדיהם לבתי ספר כלליים של המדינה. השוני החברתי העיקרי בין דוברי העברית הראשונים לבין דוברי לשון פיג’ין הוא בכך שהם לא נאלצו לדבר בשפה אחרת. היתה להם לשון משותפת: היידיש. אבל היה להם מניע אידיאולוגי וחזון של תחייה שהיו חזקים כל כך עד כי אפשרו את התהליך. לעתים קרובות היידיש המשיכה לחיות בלשונם של אותם מהגרים, ואף בלשונם של ילדיהם, כלשונם הפרטית והמשפחתית, אבל הלחץ האידיאולוגי הצליח ליצור אווירה שחייבה שימוש בעברית כלשון הציבור והחינוך.


ריכוזם של ילדי העלייה השנייה בגנים ובבתי-ספר דוברי עברית היה הגורם המכריע בהיווצרותה של העברית הישראלית. ההורים והמורים דיברו עברית בלתי-ילידית ובלתי-אחידה, ולמעשה רבים מן ההורים לא דיברו עברית כלל, ורק החלו ללמוד אותה מילדיהם. מכל מקום, הקלט הלשוני ששמעו הילדים היה מושפע עמוקות מהיידיש ובמידה פחותה משאר לשונות אירופה. חברת הילדים של כל גן ובית ספר, ובמעגלים מתרחבים גם של כל יישוב, ובסופו של דבר של כל היישוב היהודי בארץ, פיתחו עברית ילידית אחידה תוך דור אחד. התהליך החל בתחילת העלייה השנייה ב-1904, וקיבל דחיפה חזקה ב"מלחמת השפות", שהיה מאבק ציבורי בין השנים 1908 ל-1914 על לשון ההוראה בבתי ספר בישראל, עם דגש על שפת ההוראה בטכניון. המאבק הסתיים בניצחון העברית בכל מערכת החינוך, מגן הילדים ועד החינוך הגבוה. ב-1914 היו כבר יותר מ-20,000 דוברים ילידיים של עברית ישראלית וכ-35,000 אנשים שהצהירו במפקד על העברית כשפתם העיקרית. בסופו של דבר גם השלטון הבריטי החדש הכיר בעברית כאחת משפות פלשתינה א"י ב-1922. מי שקורא היום טקסט דיבורי משנות העשרים (למשל מכתב אישי) מזהה מיד שזו בעיקרו של דבר העברית שלו.


יהא זה אולי מוגזם לדבר על תהליכים של פיג’יניזציה וקריאוליזציה של ממש, במובן האבטיפוסי של מושגים אלה, אבל אין ספק שהתהליכים הלשוניים שהתרחשו באותו דור כללו את שני השלבים המהותיים בהתפתחות שפות פיג’ין וקריאול: הדור ראשון מדבר שפה בלתי-ילידית, פחות עשירה ופחות אחידה ואחר-כך קם דור של דוברים ילידיים שלשונם טבעית ואחידה. ההבדל הגדול הוא כמובן ברמת ההשכלה והידע הלשוני של הדור הראשון, גורם אשר הביא לידי כך שאותם חלקים מן הדקדוק הקלאסי שהעברית הישראלית קיבלה מן העברית המקראית היו שלמים יחסית, למשל נטיות הפועל והשם, הסמיכות, מבנה הצירוף השמני, ועוד. אבל חלק גדול מתהליכים אלה קרה כבר בלשון ההשכלה. אם אפשר בכלל לדבר באיזשהו מובן על תחייה, הרי זו ההפיכה של שפת הכתיבה המאוחרת הזאת לשפת הדיבור. אבל תחייה כזאת לא היתה הירואית מספיק עבור הנרטיב הציוני. זאב בן-חיים, בן הפלוגתא של חיים רוזן, קבע למשל, באופן נחרץ שבעברית יש מאבק בין צורות לשון מן השלבים ההיסטוריים השונים של העברית ("היסודות המתרוצצים"), ואילו ההתפתחויות החדשות לטענתו הן ספורדיות ושוליות. אבל מחקריו של רוזן הראו שהיו בעברית הישראלית התפתחויות חדשות רבות שלא היו יכולות להיות מיוחסות לחזרתה לחיים של לשון עתיקה. התפתחויות אלה היו לעתים תוצר של הלשון הילידית של דור ההורים, היידיש, ולעתים היו אלה תהליכי לשון טבעיים שמתרחשים בכל שפה נורמלית, והחלו להתרחש גם בעברית.


הנה כמה דוגמאות: בתחום ההגייה, אין ספק שמערך ההגאים הקיים בעברית הישראלית זהה כמעט לחלוטין לזה של היידיש, ושונה באופן מכריע מהמערכות הקלאסיות של העברית המקראית או המשנאית. בתחום הצורות, התפתחותה של ו’ החיבור לצורן יחיד שהגייתו ve ושהמלה שלאחריו נשארת כפי שהיא (למשל "ובבית" = ve-babayit, לעומת הצורה הקלאסית (u-vabayit היא התפתחות פנימית של העברית הישראלית שימיה כימי השפה הזאת, ואין שום דרך לייחס אותה לשום שלב קודם של העברית. וכך הדבר לגבי יתר הצורנים הנקראים "אותיות השימוש": "ל+בנים = lebanim ? ולאlevanim. וכך נוצרה לראשונה אבחנה בעברית הישראלית בין b ל-v שלא בהתניה של מבנה ההברות המקראי, שהרי המלה "לבנים" בשתי הגיותיה ("בשביל בנים" ו"בגדים תחתונים") היתה צריכה להיהגות באותו אופן בעברית הקלאסית, ואילו בעברית הישראלית נוצרה אבחנה חדשה. וכך גם עם "מפוספס" ("עם פסים" לעומת "מוחמץ"), "השתבץ" ("שובץ בתפקיד" לעומת "חטף שבץ"), "התחבר" ("יצר לעצמו חיבור" לעומת "נעשה חבר") ועוד.


במערכת הפועל התפתחו בעברית שלושה זמנים, עבר-הווה-עתיד, בניגוד לקיים בעברית המקראית, ובהסכמה עם העברית המשנאית ועם השלבים המאוחרים יותר של העברית הכתובה שהושפעו מיידיש ומהשפות האירופיות. זה קרה בניגוד לספרות עברית שנכתבה בסביבת ההשפעה של הערבית, למשל, המקיימת שני זמנים בלבד (עבר לעומת הווה-עתיד). במערכת התחביר התבייתה העברית על סדר המלים נושא-פועל-מושא במשפט הפועלי הרגיל, בניגוד לעברית המקראית שבה המשפט פותח בפועל. אפשר כמובן לטעון שכאן העברית הישראלית הולכת בדרכי העברית המשנאית, שגם בה זהו סדר המלים הרגיל. אבל הרי זה בדיוק לב העניין. ריבוי הרבדים ההיסטוריים בתוך העברית, והיכולת ליצור אנלוגיה בין השפעות היידיש וצורות מקוריות של העברית, היא שיצרה את הרושם שיש כאן תהליך של תחייה. אבל אי אפשר להסביר את הפסיפס שנוצר בעברית הישראלית מתוך שלבי העברית לעצמם. העיקרון המסדר של הפסיפס הזה הוא חיצוני לעברית. הוא מצוי בתוך היידיש. מתוך טווח האפשרויות שעמדו לרשותה בחרה העברית את האופציה הדומה יותר ללשון האם הבלתי-עברית של מחיי השפה.


תהליכים אלה התגבשו כבר בדור הראשון של היווצרות העברית הישראלית, ואנחנו היום הממשיכים הטבעיים של אותו דור. מי שמזהה את תהליך ההתהוות של העברית הישראלית כתהליך של היווצרות שפה חדשה מתוך חומרים של שפות אחרות לא צריך להיות מופתע מהשוני, ויכול בקלות לגשת לתיאור אותה שפה, כפי שבלשנים עושים לגבי שפות חדשות אחרות. אבל יש הבדל אחד יסודי בין לשון החירשים ללשונות הקריאוליות. ללשון החירשים אין מודל חיקוי מועדף, אין שפת מופת אחרת אשר נחשבת לנכונה יותר חברתית. לעומת זאת, בשפות הקריאוליות המצב שונה. יש שפות קריאוליות (בהחלט לא כולן) הנמצאות במגע הדוק ורצוף עם השפה הקולוניאלית, וככל שמגע זה נמשך, כך הולך ונוצר לחץ על השפות הקריאוליות להתקרב אל שפת המופת, למשל האנגלית, ולהשיל את התופעות הקריאוליות. תהליך זה נקרא דה-קריאוליזציה.


בעברית הישראלית בראשית היווצרותה לא היו לחצים כאלה, וזה מובן מאליו, שהרי אנשים היו עדיין בתהליך היצירה עצמו, ו"שגיאותיהם" של הדוברים הלא-ילידיים התקבלו בהבנה. רק ב-1911 ועד הלשון מתחיל בתיקוני לשון. מרגע שהיווצרות הלשון התבססה, והמבנים העצמאיים שלה החלו לבלוט בתפוצתם המלאה ובאחידותם הרבה, החלה מערכת של לחצים של האידיאולוגיה הלשונית התחייתית, שראו צורך לממש את רעיון התחייה באופן המילולי ביותר של המושג "תחייה", כלומר אותן תופעות לשון שלא היתה להן אחיזה במקורות הוגדרו כשגיאות והחל המאבק על תיקון ה"שגיאות" של דוברי העברית הישראלית. אלא שהרבדים הקלאסיים של העברית, כל אחד לעצמו, ובעיקר העברית המקראית, רחוקים מאוד מהעברית הישראלית. ולכן למעשה היה צורך להמציא מחדש את העברית הקלאסית במהדורה מפושטת ומקורבת יותר לעברית הישראלית, כדי שזו תשמש שפת מופת שעל-פיה תתוקן השפה השגויה. שפת המופת המומצאת הזאת לא היתה כמובן אחידה, שהרי בעלי סמכות שונים הציעו נורמות שונות. אף על פי כן במשך השנים נוצרה איזו נורמה מוסכמת שעברה קאנוניזציה בוועד הלשון ובממשיכת דרכו, האקדמיה ללשון העברית. כל סוכני התרבות גויסו-התגייסו למשימה זו. המדינה נתנה לכך את הגושפנקה החוקית בהקמת האקדמיה ללשון העברית ובחיבור תוכנית לימודים המבוססת על הרעיון שהעברית הישראלית היא המשכה של העברית הקדומה. איך למדנו מה זה משפט ייחוד בעברית? לא דרך דוגמאות כגון "המסעדה הזאת, אני מקווה שהיא תחזיק מעמד" אלא דרך המשפטים "ירושלים הרים סביב לה", "קיץ וחורף אתה יצרתם", ודומיהם מן המקורות.


אגב, ראוי שלא תישמע מדבריי ביקורת על עצם הרעיון של לשון תרבות שהיא שונה מלשון הדיבור הילידית. זהו מצב נורמלי בהרבה שפות, ויש לו הצדקה. הוא מאפשר פתיחות ואוריינות במקורות טקסטואליים הנחשבים נכסי צאן ברזל תרבותיים בחברה. הוא מאפשר פיתוח אמצעי ביטוי עמוקים ומגוונים יותר מאלה שמזמנת לדובר הלשון הילידית, עם מערכת אסוציאציות לשלבים קודמים של הלשון. אבל היות שאין לעברית שום לשון מופת חיה ואמיתית (כמו האנגלית בהשוואה ללשונות הקריאוליות המבוססות עליה), הרי יצירתה של לשון התרבות הישראלית צריכה להיות פתוחה לדיון דמוקרטי ולא להכתבה ממוסדות המונהגים באופן השמרני ביותר תחת אידיאולוגיה תרבותית–פוליטית הגמונית.


צריך להיזהר מהכללות תרבותיות–פוליטיות מוגזמות וגורפות. אין ספק שהעובדה שהוויכוח הזה נמשך, ושעדיין יש המתעקשים לראות בהיווצרות העברית הישראלית תופעה ייחודית וחד-פעמית, החייאה של לשון שהיתה מתה, יש לה שורשים עמוקים באידיאולוגיה הציונית. אבל כשם שאין אידיאולוגיה ציונית אחת, כך אין קשר ישיר בין היות אדם ציוני להיותו מאמין בתחיית הלשון. חיים רוזן, שהכריז על העברית הישראלית כשפה חדשה וראויה למחקר היה מפא"יניק נאמן. בוודאי לא אנטי-ציוני. ובכל זאת מצפונו הבלשני הוביל אותו להכרה שיש כאן שפה חדשה. בחלק ג’ של המאמר אדון בהרחבה במפגש בין שיח בלשני על תחיית העברית ובין השיח הפוליטי בישראל.

תגובות
נושאים: מאמרים

22 תגובות

  1. לרון הגיב:

    תודה, מרתק.
    אם יש לך זמן, מעניין אותי לדעת משהו השייך למשפחה שלי. סבי הוא מילדי בת שלמה/מסחה הגלילית (הוא יליד סוף המאה התשע עשרה). הוא דיבר עברית מאד מיוחדת, אך עיקר ייחודה היה בב’ הדגושה תמיד. האם ידוע לך מה מקור המנהג ? (הוא דיבר עברית, טורקית, ערבית, ויידיש שוטף).
    בברכה אירית

  2. תודה רבה! הגיב:

    מאמר שני מעניין ביותר.
    הביסוס של לשון חדשה באופן מלאכותי על העבר קרה גם ביוונית – אחרי שקמה יון הומצאה ה- קת’רבוסה
    בה השתדלו "לטהר" את השפה ממילים טורקיות וסלאביות ר"ל שנכנסו לשפה. אך לבסוף ה- ד’ימוטיקי – שפת העם נצחה.
    אך גם כל אותם שנים המשיכו היוונים לגדף בטורקית.

  3. עופר יהלום הגיב:

    ברצוני להתייחס לנקודה אחת במאמר, והוא הצורך של יהודים ממקומות שונים בעולם לדבר ביניהם בעברית. נראה לי שגם ללא בן-הןדה וועד הלשון העברית היתה הופכת לשפה הדומיננטית, מכיוון שיהודים רבים שהגיעו לארץ מאזורים באירופה המרוחקים מפולין כלל לא דיבור אידיש.
    גם אם היתה הופכת האידיש לשפה שנייה ביישוב היהודי, סביר להניח שהיתה נעלמת באופן סופי לאחר הקמת המדינה,בעקבות העלייה ההמונית מארצות המזרח התיכון.

  4. ישר דרך הגיב:

    לא הבנתי איפה פה המבט הלא תחייתי? מה לא תחייתי פה? מה מחדש המאמר הזה על מה שידענו?
    זה מאמר מענייין לכשעצמו אבל לא שונה בכלום מכל מאמר אחר בנושא

  5. אחמד פילגר / תודה לד"ר כוזר הגיב:

    תודתי לד"ר כוזר על שני המאמרים שפרסם באתר "הגדה השמאלית". אני רוצה להודות לך על כך – כי הסברת לי דבר אחד או שניים, שלא למדתי במבחני הבגרות. (וזו איננה הערה צינית!)

  6. לישר הדרך הגיב:

    מאמר זה מראה שההתבססות על לשון המקרא או שכבות אחרות של השפה הוא אידאולוגי, ההתבססות על אידיש במע’ ההגאים ומבנה המשפט – הס מלהזכיר!

  7. חיים הגיב:

    מחבר המאמר מוציא מים מן הסלע,
    לשון המשנה נמצאת בשימוש עידן ועידנים, ושפת המשנה ושפת התפילה הן התפתחויות טבעיות של העברית התנכי"ת, האידיש עצמה כמובן ירשה מהעברית ולא מעט. בוודאי שיש השפעה של אידיש על העברית, זו השפעה מבורכת, ישנה השפעה גם של אנגלית של ערבית ושל צה"לית שפה חיה מושפעת מכל אשר סביבה ובוודאי משפות האם של דוברים חדשים. עדיין העובדה הפשוטה היא שדובר עברית מסוגל להבין טקסט תנכ"י או טקסט משנתי או תפילה שנכתבה לפני 1000 שנה או יותר ללא קושי מהותי, הדבר היחידי שהשתנה הוא שפותחה השפה המדוברת וזו כמובן הושפעה מדובריה, לטעון שהשפה המדוברת היא שפה חדשה ונפרדת מהשפה הכתובה שמעולם לא מתה היא באמת מעניינת רק שהיא לא נתמכת באמת בכלום מלבד בהנעה אידיאולוגית או בנלהבות בלשנית מתפרצת.

  8. מתי שמואלוף הגיב:

    רון שלום,

    ברכות על פרסום מאמר כה מקיף באתר זה.

    אתה בטח מכיר את הטענות המזרחיות על הקשר שלהם להולדת השפה.
    התוכל להתייחס לטענה זו כפי שהיא מנוסחת בספרו המפורסם של ד"ר נחום מנחם:

    מתחים ואפליה עדתית בישראל : הערות סוציוהיסטוריות / מאת נחום מנחם ‬
    Published ‫ רמת-גן : רובין, 1983

    בברכה
    מתי שמואלוף

  9. יעקב הגיב:

    לרון,

    ההגדרה של שפת פיגין אומרת שזאת שפה הנוצרת באופן ספונטני מתוך כמה לשונות, כדי לאפשר קשר בין אנשים שמדברים שפות שונות. אוצר המילים של הפיגין הוא דל ביותר והדיקדוק כמעט ולא קיים.
    אבל העברית המודרנית לא נוצרה באופן ספונטני אלא בכוונה תחילה. בן יהודה לא היה צריך שפה חדשה כדי לתקשר עם סביבתו. בנוסף, אוצר המילים שלו בעברית היה עשיר ביותר. מכל
    זה נראה לי שהעברית המודרנית אינה כלל שפת פיגין. שינויים בדיקדור, הכנסת מושגים משפות
    אחרות הינה תופעה מצויה בכל השפות המודרניות.
    ראה את מונחי הספורט למשל. המונח "פוטבול" הינו אנגלי במקורו אך הוא התאזרח בכל הלשונות, בולגרית,טורקית,רוסית, צרפתית ועוד.רק בעברית התקבל מונח מקורי "כדור רגל", שהפך לחלק אורגני של השפה.
    חשוב גם להדגיש את תרומת הקהילה הספרדית-מזרחית לתחיית השפה. הביטוי של העברית
    העכשיוית היא בנוסח ספרד ולא בנוסח אשכנז.
    אני יודע שלאיש שמאל יש קושי לא קטן לקבל
    את המושגים "תחיית שפה", "חזרה של עם לארץ מוצאו" ושאר ביטויים "ציוניים", אך עובדה היא שהם מבטעים מציאות קיימת.
    בברכה,

  10. רוני הגיב:

    למתי שמואלוף: אני מכיר את הספר. אקח אותו מהספריה, ואז אגיב.
    ליעקב: אני לא טוען שהעברית היא שפת פיג’ין-קריאול. אני טוען שהשיח הבלשני על היווצרות לשונות חדשות מכיל אוצר מילים ומושגים המאפשרים לנו להבין מה קרה כאן. פיג’ין-קריאול זה מין מודל. יש ממנו סטיות רבות. אחד הדברים המשותפים לעברית ולשפות קריאוליות הוא עניין שני הדורות והנאטיביזציה בדור השני. הדור הראשון מדבר שפה נרכשת, בלתי יציבה, והדור השני מדבר שפה טבעית. בשיח הבלשני על היווצרות שפות אין שיח של תחייה. אין דבר כזה.
    לאירית: עניין הבית הדגושה בניב הגלילי הןא עניין ידוע. בסוף המאה התשע-עשרה הגליל היה יחסית מנותק משאר חלקי הארץ. עקב אידיאולוגיה לשונית קצת שונה הוחלט שם שהבית תהיה תמיד דגושה, כמו בערבית. מתוך כל אותיות בגדכפת אנחנו היום מקיימים מבטא כפול רק בבית, כף ופה. בגליל זה היה רק בית וכף. במשך הזמן הדיאלקט הזה מת. בשנות השבעים של המאה העשרים היו עדיין אנשים שהיו מסוגלים לדבר בניב הילדות שלהם, אם כי רובם עברו לדבר בניב הרגיל. אגב, עניין הבית היה הדבר הבולט ביותר, אבל היו הבדלים נוספים. הבלשן אהרון בר-אדון כתב על כך ספר:
    Bar-Adon, Aaron. 1975. The Rise and Decline of a Dialect: A Study in the Revival of Modern Hebrew
    The Hague: Mouton
    אגב, כל העניין של אותיות בגדכפת הוא דוגמה קלאסית להשפעת היידיש. ביידיש יש בית קשה ובית רפה, יש כף קשה וכף רפה, ויש פה קשה ופה רפה. בנוסף יש ביידיש גימל קשה, דלת קשה ותו קשה. אין גימל רפה (כמו הע’ין בערבית), אין דלת ותו רפות (כמו שני המבטאים של טי-אייץ’ באנגלית).

  11. יעקב הגיב:

    לרון,

    אף שפת פיגין-קראול איננה מבוססת על שפה שהייתה "מתה" במשך 1800 שנה, או אפילו 100 שנה.
    לכן המודל של שפת פיגין אינו תקף לגבי העברית.
    וכאשר שפה "מתה" חוזרת לחיות, אפילו עם שינויים, היא דוגמא קלאסית ל"תחיית שפה".

  12. ורדה סטל הגיב:

    ההשוואה של איתמר בן אב"י לילד שהוריו החליטו לגדל באספרנטו, אינה תקפה בעיני. ישנם שני הבדלים מהותיים.
    האחד הוא העובדה שאספרנטו היא שפה חיה, וגם אם הילד כמעט ולא יחשף לילדים בני גילו, הוא בוודאי יחשף לספרים, שירים וסרטונים שנועדו לילדים.
    הבדל נוסף הוא העובדה שאספרנטו היא שפה מתוכננת בעלת כללים פשוטים וברורים. מהכרותי הדלה עם דוברים ילידים, רובם מדברים אספרנטו משובשת מאוד (בבטחון ובטבעיות) עד גיל הטיפשעשרה. רק לאחר מכן חלקם לומדים את כללי השפה באופן מסודר ומתחילים לדבר… כמו הוריהם! (עדיין בבטחון ובטבעיות).

    האם בן יהודה והורים לדוברי אספרנטו ילידים ראו מול עיניהם אידאולוגיה או את טובת הילד? בכל זאת יתכן דימיון מסויים…

  13. יועד הגיב:

    באשר לאופייה הקולוניאלי של העברית, יש להכיר את האופן בו העברית נכסה מהערבית מילים מודרניות. להלן קטע קצר אותו מצטט בן יהודה מרבי יהודה ליב גורדון: "חכמי לב היושבים בארץ אבותינו יוכלו להרחיב את שפתנו במלות לקוחות משפת ערבית יושבי הארץ, מילות אשר במקורן ובשורשן הן משותפות לשתי הלשונות האחיות עברית וערבית, אפס כי בשפה ערבית הוראתן ושמושם מבוררים ומסויימים יותר, יען שפה חיה היא וטעמה עמד בה, ואין ספק כי במילות היו משתמשים גם אבותינו בזמנם באותם מיני שימוש שמשתמשים בהם הערבים גם עתה. והא לך מקור נאמן וחי לתחיית השפה. מקור אשר לא יוכלו להשתמש בו חכמי הלב היושבים בחוץ לארץ, וכאלה המילים אשר מצאנו בעלה הראשון מספר ארץ ישראל דבן יהודה." מתוך ההקדמה לספרושל בן יהודה על ארץ ישראל מ-1882.

  14. דן מיכאלוב הגיב:

    אינני מבין את הערתו של מחבר המאמר בתגובתו כאן:
    "בשיח הבלשני על היווצרות שפות אין שיח של תחייה. אין דבר כזה"

    אם אין "שיח של תחייה" – האם אין תחייה? אם התופעה שאירעה כאן היתה ייחודית, וכך מסתמן – האם מוכרחים אנו לצקת אותה לסד מוכן מראש שנועד לתופעות אחרות?

    אם המילה "תחייה" אינה חביבה בעיניך, קרא לזה בשם אחר. מה שברור הוא שיש כאן תהליך יוצא דופן, של שינוי במעמדה של שפה משפה כתובה המשמשת באופן מוגבל וחלקי בדיבור, לשפה טבעית לכל דבר. התהליך הזה קרה כמובן בהשפעת לשונות אחרות כפי שלשונות פיג’ין מושפעות מלשונות קריאוליות, אך הוא הושפע בצורה חזקה גם מפעולתם של מוסדות מכוונים כמו וועד הלשון, וגם באופן ישיר מן המקורות ששימרו את העברית הקדומה, התנ"כית והמשנאית. (ולתופעה הזו אין מקבילה).

  15. רוני הגיב:

    לדן מיכאלוב,
    אני אסביר לך למה אני אומר שבשיח הבלשני אין שיח על תחייה. המילה תחייה היא מונח גג, וצריך לבדוק מה יש מתחתיו. ומה שיש מתחתיו זה תהליכי לשון פשוטים שיש להם שמות מקצועיים (כגון נאטיביזציה), ויש בהם גם המשכים (בהחלט יש הרבה המשכיות) וגם קטיעות, וגם התערבות מבחוץ. אין שום פסול במילה תחייה אם היא משמשת תווית סתמית, אבל אין הדבר כך. המילה תחייה היא מילה טעונה אידיאולוגית והיא נאמרת בהקשר תרבותי-פוליטי. כשם שלא היית רוצה להשתמש במונחים כאלה באסטרונומיה או בפיזיקה כך אין צורך לעשות זאת בבלשנות.

  16. דורון מודן הגיב:

    הדוגמה של מצב איתמר בן-אב"י כילד דובר אספרנטו כשפה ילידית אינה מדויקת בד"כ, כי הורים אספרנטיסטים רבים כן מבקשים ליצור לילדם סביבה תומכת של ילדים דוברי אספרנטו מכל העולם (בדרך-כלל מדובר בהורים מבוססים כלכלית, שיש באפשרותם לקחת את ילדיהם לקונגרסי ילדים דוברי אספרנטו (באספרנטו: Infana Kongreseto) כמעט מדי שנה.) בתנאי פנימייה למשך שבוע או יותר ניתן לרכוש שפה טובה.

    הקוראת ורדה סטל מעלה את השאלה האם הורים אלה רואים את טובת הילד או אידיאולוגיה לנגד עיניהם. מההורים שאני מכיר: את טובת הילד, ואת טובת המשפחה ! ילד דובר אספרנטו יכול להבין את החברים מכל העולם שמתארחים בבית, ונחשף לחברה בין-לאומית כבר בגיל צעיר. דומני שאין מה להרחיב לגבי אודות התועלת שבכך לעיצוב האישיות של הילד. ילדים כאלה זוכרים את ילדותם, אגב, כמאושרת, תודות לאספרנטו.

  17. דני הגיב:

    לפי ספר תורה מלה זה לא נכון

  18. צביקה הגיב:

    לרוני שלום.
    סליחה על תגובתי המאוחרת, אך רק היום ראיתי את מאמרך המעניין. (אם כי איני מסכים עם רובו…)

    בתגובתך מן ה 2005 / 01 / 17 טענת שביידיש אין בידול בין תיו רפויה לדגושה, ומכאן גם בעברית המדוברת בפינו.

    צר לי, אך מחוקר לשון הייתי מצפה ליותר בקיאות.

    אמליץ לך לטייל קצת בסמטאות גאולה או מאה שערים ולהקשיב לדוברים.
    אולי אפילו להכנס לבית כנסת חרדי ולשמוע את העברית שלנו נשמעת "קצת" אחרת.

    הרי ידוע כי יוצאי מזרח ארופה דברו עברית ב"הברה (=מבטא) אשכנזית" (אותה ניתן לשמוע גם היום אצל החרדים).
    ‘מחדשי השפה העברית’ נלחמו ביידיש, ובגלותיות שהיא ייצגה, ועל כן שאפו לעבור מן ההברה האשכנזית לדבר שהם כינו הברה ספרדית, אותו חשבו ליותר אותנטי.

    אך אבוי, המבטא החדש שנוצר הוא ספרדי במובן אחד – הוא אינו אשכנזי.

    יהודים במקומות שונים בתבל דברו עברית במבטאים שונים ומשונים, עם בידולים שונים בין עיצוריים וסימני ניקוד.

    המבטא הישראלי החדש מהווה במובן מסוים "מכנה משותף נמוך ביותר" בכך שיש בו מינימום בידול בין עיצורים שונים ובין תנועות שונות.

  19. תרזה הגיב:

    כתבה מרתקת. האם למחבר יש קשר לכוזרים?

  20. רון כהן הגיב:

    1. קביעת לשון תקנית אינה יכולה להיעשות באמצעים דמוקרטיים. פעולות ועד הלשון ואח"כ האקדמיה אינן שונות מתהליכים שהתרחשו בחברות אחרות, כגון יצירת הגרמנית הסטנדרטית או הפינית (משילוב של כמה דיאלקטים). בכל המקרים האלה מדובר באליטה שהכתיבה לשון ספרותית-תקנית לשאר האוכלוסייה.

    2. מהי הנקודה אותה רצה המחבר להעביר בהביאו את הדוגמא של משפט ייחוד? משפטי ייחוד קיימים בלשונות רבים, למשל באנגלית שם מכונה topicalisation. בכל אופן, הדוגמאות האלה רק מחזקות את הדעה, אותה כבר הסיקה אסכולת דה-סוסייר במאה ה-19, כי השלד הקובע את השייכות התורשתית של לשון כלשהי הנה המורפולוגיה של אותה שפה. תחביר (שגם הוא מושפע מהמורפולוגיה) הנו כקצף על-פני המים.

    3. מצד אחד מדובר בשפה מתוכננת חדשה, מצד שני היא אינה שונה כל-כך מרבדים קודמים, זו המקראית במילון ובמורפולוגיה, זו המשנאית בתחביר. ההבדל אינו תהומי כהבדל בין השלבים השונים של האנגלית. ללא ספק, עברית ישראלית הכתובה הנה גירסא של עברית, לא שפה חדשה, לכן כוונת המאמר אינה ברורה (דרך אגב אינו מזכיר את חשיבותו של מנדלי מו"ס ליצירת השפה הספרותית).

    4. אם ישנה מועמדת לשפה ‘חדשה’ שנוצרה בתהליך דמוי-קריאוליזציה, הרי זו השפה המדוברת, כגון זו שמיוצגת בספרי אתגר קרת, ולא השפה התקנית-הכתובה. ייתכן וזו אכן שפה שמושפעת במידה רבה מהיידיש. יהיה זה מרתק ללמוד על כך, אך איני בלשן. אם אכן קיים שוני מהותי בין העברית המדוברת לזו הכתובה, הרי שאנחנו נמצאים בארץ במצב של דיגלוסיה, בדומה לניבי השוייצית מול הגרמנית התקנית או ערבית מדוברת/ערבית ספרותית. הזהו המצב? שנים תהיתי מדוע הסרטים הישראליים של שנות ה-60 וה-70 נשמעים כה מלאכותיים ונטיתי לחשוב שמדובר ברמת המשחק וההפקה הבינוניים. אך בזמן האחרון העליתי בדעתי פתרון אחר: באותם סרטים של אז כפו על השחקנים דיבור בעברית תקנית-ספרותית, שאיננה השפה המדוברת, ולכן הדיסונאנס שנוצר אצל הצופה, בבחינת "כך לא מדברים בעולם האמיתי!". יהיה זה מרתק אם יחקרו זאת ואם תתקבלנה תשובות מוסמכות ממחקרים אקדמיים.

  21. נתן רוסו הגיב:

    אני בעלה של אשתי מרי ז"ל שהייתה נכדתו של משה בר-נסים ז"ל.
    משה בר-נסים היה עוזרו של אליעזר בן יהודה בכתיבת המילון העברי.
    לאחר פטירתו של בן יהודה הוא המשיך בעבודתו ואף השלים שני
    כרכים נוספים.

    אני כותב ספר משפחתי לדורות המשפחה הבאים ואיני מוצא באינטרנט די
    חומר כתיבה עליו פרט לשתי כתבות קצרות מאד זהות של הסופר
    מ.ד.גאון ו-דוד תדהר. האם תוכלו לכוון אותי למציאת חומר נוסף?
    תודה-נתן רוסו.

הגיבו ליעקב

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים