הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-19 בינואר, 2005 74 תגובות

א. תרומתם של אילן פפה, אבי שליים, בני מוריס, שמחה פלפן – ורבים וטובים אחרים בעקבותיהם, לקריאה נכונה ומאוזנת יותר של תולדות הקמת המדינה – אינה זקוקה, נדמה לי, להוכחה. "ההיסטוריונים החדשים", כפי שהם כונו, זיעזעו את מעוזי ההיסטוריה הרשמית בממסד האקדמי ועוררו דיון ציבורי נרחב ואינטנסיבי. תרומתם העיקרית היתה בקעקוע כמה מיתוסים מרכזיים, שפירנסו את התודעה הלאומנית-ציונית באקדמיה ובציבור הרחב. כל אלה שהפנימו את "לקחי התקומה והקוממיות" זוכרים היטב את המיתוסים האלה, לפיהם: היהודים בפלסטינה חתרו תמיד לפשרה והבנה עם האוכלוסייה הפלסטינית המקומית; במלחמת השחרור לחמו "מעטים מול רבים" והניצחון היה נס; בעיית הפליטים נוצרה משום שהפלסטינים נענו להפצרותיהם של מנהיגי ערב בכלל ושל שידורי הבי.בי.סי מביירות בפרט, שקראו לכולם לצאת מפלסטין הבוערת, כדי לחזור לאחר מכן עם צבאות ערב המנצחים. ואכן, אומץ ליבם של אינטלקטואלים ישראלים מעטים, חולל מפנה רציני ומשכנע באשר להיסטוריוגרפיה של מדינת ישראל, לנסיבות לידתה ולדרכה באזור ובקהילה הבינלאומית.

ב. התפקיד אותו ממלאת כיום מדינת ישראל באזור, הדיכוי האכזרי נגד הפלסטינים בשטחים הכבושים ואפלייתם הבוטה של הערבים, אזרחי מדינת ישראל, מחייבים בדיקה היסטורית מעמיקה ומדוקדקת של הרקע להתיישבות הציונית, של "כיבוש האדמה", "כיבוש העבודה" ושל האינטרסים הקולוניאליים השונים הקשורים בציונות משחר היווסדה. חשיפת שורשי הציונות עשויה להזים את הנרטיב בדבר עם ללא אדמה, החוזר לאדמתו, שהיא ארץ ללא עם.


ג. טבעי שנסיבות "לידתה" של ישראל יעוררו עניין רב, ובמיוחד התקופה של מלחמת 1948, היא גם הנכבה הפלסטינית. ובאמת, ההתעניינות בתולדות ההתיישבות הציונית גוברת ומחוללת מהפכה תודעתית, בראיית היחסים שבין המרכז (אירופה וצפון אמריקה) ובין "הפריפריה", הכוללת בין היתר את האזור שלנו. הולכות ומצטברות ראיות משכנעות לכך שההתיישבות הציונית, למרות היבטיה המיוחדים, הונעה על ידי דינמיקה קולוניאלית. נשאלת השאלה כיצד הבנה זו אמורה להשפיע על ההיסטוריוגרפיה של הקמת מדינת ישראל, בעקבות מלחמת העולם השנייה?


ד. כבר נשמעות פה ושם הצעות לרביזיה בסיסית ומרחיקת לכת נוספת של התקופה הזאת. הצעות אלה מרחיקות לכת, אף מעבר לתוצאה המבורכת של עבודת "ההיסטוריונים החדשים". קיימת כיום נטייה מובהקת לכתוב "ניאו-היסטוריה". על פיה נתפסות התרחשויות השנים בין 1945 ל-1948, כאילו מדובר בפרק המשך ישיר של הנישול הציוני – תוך התעלמות מהמציאות שנוצרה בעקבות מלחמת העולם השנייה וכאילו קווי המציאות המיוחדים במינם האלה היו בלתי רלבנטיים. הולכת ונרקמת "ניאו-היסטוריה" של תקופה זו ושל האירועים המרכזיים שבה. כבר כעת אפשר להבחין בעיקר תוכנה של "המהפכה" ההיסטוריוגרפית הזאת, והוא: למעשה לא היתה מלחמה ב-1948 ואם היתה כזאת, היא לא היתה יזומה על ידי הצד הפלסטיני או הערבי. מהות ההתרחשויות היתה, אם כן, לא מלחמה, אלא "טיהור אתני" (Ethnic Cleansing). יעדי המלחמה מצד ישראל היו מלכתחילה ובכל שלב, לכבוש את כל הארץ ולגרש את התושבים הפלסטינים. לפי גישה זו, ישראל זכתה לשם כך בתמיכה של ברה"מ, אנגליה וארה"ב ושאר מדינות העולם המפותח. ואילו הממשלות הערביות, דלות האמצעים, רשמו דף הרואי והתגייסו כמיטב יכולתן לעזור לפלסטינים הנלחמים על בתיהם, כשהתייצבו מול יוזמת הנישול הישראלית. וזו תמציתה של האסכולה החדשה "הניאו-היסטורית".


ה. יש אנשים טובים (ואני אומר זאת ללא טיפה של סרקזם), שסבורים שהזדהותם עם המנוצחים והמושפלים, מטילה עליהם את התפקיד לחזור אל חומר הגלם ההיסטורי, כדי לבנות עלילה אחרת (emplotment) שתפקידה ליצור ראייה "רחבה" יותר, שעל פיה קורבנות של היום היו הקורבנות של האתמול ורשעים של היום היו הרשעים של האתמול. אל מול גרסה היסטורית משופצת זו, עלינו לשאול את עצמנו את השאלה הקשה: האם זה היה כך? והתשובה היא "לא, זה לא היה כך".


ו. סדרה של זעזועים עולמיים שינו את מהלך ההיסטוריה בין 1939-1948 ועיצבו את קווי המציאות המדינית המשמשים רקע לנושא שאנו דנים בו. קווי מתאר אלה, נוצרו באש מלחמת העולם השנייה, שאחריה רותקו תקוות כל העמים ודעת הקהל הנאורה בכל אתר, אל לקחי האסון המפלצתי של הנאציזם ושל הפאשיזם, במטרה למנוע את הישנותם וכנגד הסכנה הכרוכה בהם לעצם קיומה של האנושות. חל שינוי עצום ביחסי הכוחות הבינלאומיים: נשברו מעמדם של גרמניה, יפאן ואיטליה, התחזקו מעמדן של ארה"ב – שהפכה לנציג המשמעותי ביותר של האימפריאליזם, ושל ברה"מ – שיצאה ממרחץ הדמים ככוח מנצח, בעל יוקרה אוניברסלית. אנגליה וצרפת, שניהלו את האימפריות על מושבותיהן ואשר שלטו למעשה באזורנו, איבדו ממעמדן. על רקע זה הלכו והחריפו הניגודים בין יהודים וערבים בפלסטינה. מי שמבקש להתייחס ברצינות להיסטוריה, חייב לרשום לפניו את הנסיבות הקונקרטיות האלה. בנסיבות כאלה, לא יתכן שסכסוכים "מקומיים" חשובים, כמו הסכסוך בפלסטינה, יכולים שלא להיות מושפעים מהקוניונקטורה העולמית.


הנטייה של תנועות לאומיות שונות באסיה ובאפריקה, להסתמך על גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית, בתור יריבותיו של שלטון הקולוניאליזם, היתה שכיחה למדי ואפילו השפיעה על גורמים בציונות. אפשר לטעון שבראשית דרכו של הפאשיזם, היתה זו תופעה מובנת, אך לאחר שהתבררו מהותו ויחסי הכוחות ההיסטוריים האמיתיים, כל הנהגה לאומית ראויה לשמה, היתה מבקשת לנתק כל קשר, ממשי או סמלי, שבינה ובין הפאשיזם ה"אנטי קולוניאלי".


ז. מפעלם של ההיסטוריונים החדשים פילס את הדרך להמשך הביקורת נגד הגרסה הלאומנית הציונית, ששלטה בישראל ובקרב העם היהודי עד אז. נשאלת השאלה: האם הוויתור על המיתוסים הציוניים, אינו גורר עמו הצדקה ואימוץ הגרסה הערבית-פלסטינית, לצורך גיבושה של תמונה מהימנה על ההתרחשויות בתקופה החשובה הזאת? לדידם של הפוסט-מודרניסטים, הנרטיב הערבי שווה ערך לנרטיב היהודי-הישראלי. אבל המלאכה העצומה שהושקעה בשלילת הגרסה הציונית, מוצדקת אך ורק כחלק מחיפוש התמונה המאוזנת והאובייקטיבית, שתקרב אותנו אל האמת ההיסטורית. הרי, אם אין אמת היסטורית ויש רק בליל של נרטיבים, בחירת הנרטיב "המועדף" היא בחירה סובייקטיבית, של גרסה סובייקטיבית. על כל פנים, תהיה זו טעות לצדד בגרסה הממסדית הערבית, רק משום שלמדנו לדעת שהגרסה הישראלית לקויה ופגומה באופן יסודי.


ח. בשלב זה רצוי, ואפילו הכרחי, להזדקק להשקפה ההיסטורית של מחנה השמאל הבינלאומי ושל השמאל הקומוניסטי בישראל – כולל רבים במחנה השמאל העצמאי – אשר במרכזה סדרה של קביעות, התקֵפות עד עצם היום הזה:



  1. במרוצת השנים התפתחה בפלסטין מציאות של שתי קהילות לאומיות ושתיהן זכאיות עקרונית לזכות ההגדרה העצמית, כלומר להקים ולחיות במדינה משלהן.

  2. בתקופה שלאחר מלחמת העולם, שני הצדדים, הערבים הפלסטינים והיהודים הישראלים, פעלו נגד פשרה והבנה ביניהם.

  3. ההנהגה הפלסטינית התבססה על חוגים ריאקציונרים-פיאודליים, שהגדירו את מטרות המלחמה כמאמץ למנוע מהצד הישראלי לממש את זכותו להגדרה עצמית. המדינות הערביות פתחו במלחמה זו בהדרכת הנציגות הקולוניאלית האנגלית בארצות הערביות, שתפסה עד אז מקום מפתח במערך המדיני הערבי ובליגה הערבית.

  4. בתקופה הקריטית הזאת, היה הניגוד הבינלאומי החריף ביותר באזור, העימות בין אנגליה – שביקשה לדרבן את ארצות הברית לנקוט מדיניות-עימות נגד ברית המועצות, במסגרת המלחמה הקרה לבין ברית המועצות.

  5. ההנהגה הציונית נזהרה מקביעת יעדי מלחמה מקסימליים, מתוך התחשבות במציאות הבינלאומית. תוצאת המלחמה נקבעה לאור העובדות הבאות: מטרות המלחמה מהצד הערבי, בודדו את העניין הערבי בזירה הבינלאומית. המדינות הערביות התיימרו לייצג את העניין הפלסטיני, אך למעשה ניהלו מלחמה מזויפת (Phony War), שהתרכזה בדאגה לאינטרסים "לאומיים" צרים. העמדה הערבית, שביקשה לשלול באופן מוחלט את זכויות היהודים, הצדיקה את מאבק היישוב היהודי אל מול ההתקפה הערבית.

ט. ניהול המלחמה מצד ישראל, שיקף אף הוא את האופי הריאקציוני-לאומני של הנהגת היישוב. היא אכן, ניצלה שעת כושר לגרש חלקים של האוכלוסייה הפלסטינית וביצעה אגב כך פשעי מלחמה. היא התעקשה שלא להרשות את חזרתם של הפליטים, בניגוד לחוק הבינלאומי ובניגוד לכללי הצדק. היא ניצלה את מציאות המלחמה, כדי להרחיב את שליטתה בשטח ותוך קנוניה עם ירדן – למנוע את זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני. וחשוב מכל, היא הפכה את הניצחון במלחמת 1948 מנוף להתחברות עם ארה"ב ועם האינטרסים האימפריאליסטים שלה באזור ובעולם.


י. תהיה זאת טעות חמורה, להתעלם מהעמדות האומללות ומשגיאות שנעשו בשטח על ידי ההנהגות הפלסטיניות והערביות במלחמת 1948 והנכבה, בטענה שישראל ניצלה את המלחמה כדי לפגוע בעם הפלסטיני ובזכויותיו. אין צורך ליפות את עמדות הצד הפלסטיני, כדי להוסיף נופך לפשעי הציונות – מה גם שתכליתו הסמויה של ייפוי כזה, היא התעלמות מהביקורת העצמית הנועזת, שהושמעה בציבור הערבי והפלסטיני לגבי 1948. הרי לקחי הכישלון הפלסטיני-ערבי ב-1948 תקפים עד היום הזה. הניצול הציני שמנצלת ישראל את העמדות והשגיאות הללו שנעשו בצד הפלסטיני, אינו יכול להצדיק התעלמות מחלקן של ההנהגה הפלסטינית ושל הליגה הערבית, בגרימת האסון שפקד את העם הערבי. ישראל מצדה תצטרך ללמוד, במוקדם או במאוחר, שאין באירועי 1948 הצדקה להתנכרות – ולו השולית ביותר – לזכויות העם הערבי הפלסטיני, שבמרכזן זכותו להקים מדינה פלסטינית עצמאית.


י"א. תפקיד האימפריאליזם האנגלי: מאמצים רביזיוניסטים שונים הוקדשו לשינוי התפיסה לגבי התפקיד שמילאה אנגליה באותה תקופה. מאמצים אלה מוכיחים, שמנגנון המנדט בא"י לא סייע דווקא לפלסטינים, כאשר הבריטים עזבו את הארץ. אך הגרסאות האלה על "אנגליה פרו-יהודית" כביכול, מתעלמות מן העיקר: לבריטניה, היחידה מבין המעצמות, היתה מערכת מסועפת של קשרים צבאיים, אסטרטגיים ומדיניים בארצות ערב. האמריקאים עדיין לא חדרו לארצות אלה (פרט לסעודיה) והסובייטים יכלו עדיין רק לחלום על השפעה באזור. נוכחותה של אנגליה, למרות היחלשותה בעקבות מלחמת העולם, במצרים, בעיראק ובירדן, היתה משמעותית וקובעת. ההכרעה לצאת למלחמה למען פלסטין, לא יכלה להתקבל ולהתבצע בלי הסכמה אנגלית. העובדה שאנגליה פעלה בעיקר באמצעות מנגנונים קולוניאליים ולא באמצעות דיפלומטיה גלויה, אינה משנה דבר.


י"ב. התפקיד של ברה"מ: קיימת נטייה בקהילת ההיסטוריונים, למחוק את ברה"מ ותפקידה משורה שלמה של אירועים היסטוריים. מלאכה זו תהיה קשה במיוחד בנוגע לאירועי 1948. אנגליה ביקשה לפגוע בהקמת ישראל, ארה"ב "התנדנדה" בשלבים קריטיים (האמברגו), ודווקא התמיכה הפוליטית והאסטרטגית של ברה"מ הכריעה את הכף. ברה"מ ראתה בכך הזדמנות לבודד ולהוקיע את אנגליה. האם יש סיבה הגיונית לפקפק ביכולתה של ברה"מ לזהות את האינטרסים שלה? חלק מהעם הפלסטיני ומהשמאל הערבי הבינו היטב, שהמלחמה "למען פלסטין" היתה מזויפת. הם הוקעו כבוגדים בעמם, אך הסתבר שהם היו אלה שנשארו שפויים בדעתם וסרבו להסתבך בהרפתקה קולוניאלית, שהביאה אסון על העם הפלסטיני.

תגובות
נושאים: מאמרים

74 תגובות

  1. שלומי הגיב:

    ותגובה לאלמונית.
    שתי תגובותיך לנועה מצביעות על עיוורון חלקי.
    קחי את תגובתך ושבצי במקום שמה של נועה את שמו של צחי או של כותבים רבים כאן באתר
    האם אין כאן דימיון מוחלט.
    האם אלו שרוממות הביקורתיות והצדק המוחלט במקלדתם לא מדאיגים אותך?

  2. יורם בר-חיים הגיב:

    הציונות בהחלט היתה התגרות באומת-עולם אחת לפחות, וזוהי האומה הערבית. בנוגע לאומות אחרות, אלו שהציונים ראו לנגד עיניהם כקיים, או יותר נכון המעמדות השליטים של אותן אומות, הרי שהציונות לא היתה התגרות בהן, לא ברעיון ולא במעש.

    הציונות היא שיתוף הפעולה המושלם עם אנטישמיות ועם לאומיות אורגאנית-אירופית ששאפה ליצור אומה על בסיס תרבות אחת בלבד, ללא מיעוטים משום סוג. הציונות פשוט נתנה ל"גויים האנטישמים" בדיוק את מה שרצו – טרנספר של יהודים מאירופה לפלסטין, ועוד במסגרת קולוניאליסטית המשרתת היטב את האינטרסים של שליטי אירופה.

    לדבר על הרצל שרץ לחפש צ’ארטרים משליטי האימפריאליזם ומבטיח לצאר האנטישמי שיתוף-פעולה נגד הסוציאליזם כעל "התגרות באומות העולם" במובן שבו שליטי אירופה הם אומות העולם (וכך זה אצל הציונים), הרי זה אבסורד גמור.

  3. לשלומי הגיב:

    הכותבים כאן שאתה מלין עליהם הם מיעוט חסר קול וחשיבות כרגע, ואין מה להשוות לאלה שנותנים את הטון. זו דוגמא לכשל אופייני בחשיבה בארץ, שלמיעוט המדוכא יש אותן חובות כמו לרוב השולט. ולא היא.
    אני יכולה רק לאמר שמכל הדברים אני מסכימה לקביעה של יורם שהנאצים היו, והינם, מרוצים מאד מהרעיון הציוני, כידוע, כיון שבבסיסו השטחה של היהדות לגזע הומוגני, על בסיס של סטראוטיפ גזעני בשילוב עם תפיסה מאגית ומיתית של העולם והחיים.
    אני גם סבורה שהצגת היהודים כמי שנפלו קורבן לנאציזם בגלל תמימות היא לא נכונה, היסטורית. ולכן, הציונות ומדינת ישראל אינם בבחינת "מענה" לרצח העם הזה, אלא במידה מסויימת המשכו.
    נכון, יש מי שרואה הישג בקביעת העובדות וכביכול הניצחון של הציונות הן על ההתנגדות מחוץ ובעיקר על ההתנגדות מבית, אבל דוקא לנו כיהודים יש זכרון ארוך וגם ידיעה שההיסטוריה היא עניין לרצף זמן, ומוסדות, רעיונות, תנועות…נבחנות לאור תוצאות לטווח ארוך. מה שמנסים לעשות כאן, כולם לדעתי, זה לברר בירורים איך לפעול לטובת היהודים, והחיים והברואים כולם, ולצמצם נזקים וטעויות יקרות.
    ליורם בר חיים נידמה שיש השקפת עולם מגובשת ושיטתית, לי אין. אני רק יודעת שההגמוניה הציונית, לאומנית צבאית, תוביל לאסון. ושאננות, שחצנות, ו"ידיעת הכל" כבר היו קודם בהיסטוריה שלנו, ושל אחרים, ולא תמיד אלה שכפו את ההנהגה שלהם בכוח, ידעו מה הם עושים. זה שקול מסויים הוא מיעוט, או אפילו "הפסיד" במהלך הדברים כרגע, לא אומר שהוא טועה. ישעיהו וירמיהו ושאר החבורה הזו הם הוכחה מספיק טובה, והיו נוספים. ממתי האמת מחפשת לה "רוב" או "גנרלים" ?

  4. צחי – תגובה לשלומי בר אדון הגיב:

    תגיד לי מר שלומי , אם יהודי עיראק היו כולם ציונים נלהבים , מדוע היה צריך להטמין מטעני חבלה בבתי כנסת של הקהילה היהודית בעיראק כדי לנסות ליצור רושם שמדובר במטענים שהוטמנו ע"י אנשי המשטר העיראקי ? יכול להיות שאבא שלך הוא עיראקי אבל אני שמעתי עדויות רבות מיהודים עיראקים וכולם מעידים שהיו חיים רגועים ושלווים עם הערבים בעיראק עד להופעתם של הציונים שעשו הכל על מנת לפגוע במירקם הדו קיום בין היהודים והמוסלמים . תגיד לי מר שלומי בר אדון – אם יהודי עיראק היו כולם ציונים נלהבים מדוע הם לא באו לארץ ציון וירושלים מיוזמתם במשך כל תקופת חייהם בעיראק שנמשכה יותר מאלף שנה ? מדוע הם לא עלו מיד כשנולדה התנועה הציונית ? הם היו חיבים להמתין עד להקמתה של מדינת ישראל ולשליחי הסוכנות שיבואו לעיראק ויזיזו אותם לכיוון ארץ ישראל ? זה נקרא ציונים נלהבים ?

    אתה מציע לי להיפגש עם אביך ? אז אני מציע לך להיפגש עם הגברת לואיז כהן מפתח תקווה , היא בוודאי תספר לך דברים שאביך לא סיפר לך

  5. יורם בר-חיים הגיב:

    למתן
    סתם בשביל שתדעי משהו על המושגים שאתה משתמש בהם :
    פוסט ציונות איננה "עמדה" בנוגע לצדקתה של הציונות אלא ניתוח של תפקיד (או היעדר) הציונות בחיינו היום.
    אפשר להיות פוסט-ציוני וציוני גמור (יוסף אגאסי טען פעם שהוא כזה), אפשר גם להיות פוסט-ציוני ולהתנגד לציונות.
    אני אישית חושב שפוסט-ציונות זו הנחת יסוד מוטעית, אני אנטי-ציוני בצמובן הישיר והפשוט של אנטי-קולוניאליזם, אנטי-אפרטהייד, אנטי-גזענות.

  6. לצחי הגיב:

    כדאי שתציג הוכחות על ה’ציונים שהטמינו פצצות בבתי הכנסת’ אחרת צריך יהיה להתייחס לדבריך כמו לעלילות על היהודים האופים מצות בדם ילדים נוצריים.

  7. Naeim Giladi’s memoirs הגיב:

    See Naeim Giladi’s memoirs of Zionist activity in Iraq, including the bombing of Jewish businesses, cafes, and synagogues

    — קישור —

  8. יעקב הגיב:

    לנועה וצחי,

    מחקר גנטי מקיף על המוצא של יהודי התפוצות תוכלו למצוא במאמרם של, Michael F. Hammer וחבריו, שפורסם ב-
    Proceedings of the National Academy of Sciences מ ה- 9 ביולי 2000.
    מחקר זה מראה בברור שאין ממש בטענה שרובם של יהודי התפוצות הם צאצאים של מתגיירים או שהם צאצאי הכוזרים.
    מתברר שמבחינה גנטית, יהודי תימני קרוב הרבה יותר ליהודי גרמני מאשר לשכנו התימני המוסלמי.
    החוקרים הסיקו שלמרות הפיזור של היהודים בארצות רבות במשך כ – 2000 שנה, מידת נישואי התערובת בתפוצה היהודית היה מינימלי. אחרת לא היו גברים יהודים מארצות שונות, מראים דימיון כה רב בכרומוזום Y .
    אין ספק שהיהודים של היום הינם צאצאים של היהודים שחיו בממלכת יהודה לפני כ- 2000 שנה.

  9. צביקה הגיב:

    מצחיק שמישהו מביא פה את ‘זכרונות נעים גלעדי’ המפיץ את עלילותיו כבר 50 שנה ואף אחד (כמעט) לא קונה אותם ממנו.

    ה’מקור’ של גלעדי לעלילותיו הוא ‘דו"ח החקירה’ של המשטרה העיראקית שסחטה בעינויים ‘הודאות’ של ציונים עצורים על כך שהם, כביכול, פיצצו את בתי הכנסת – לפני שהוציאה אותם להורג.

    אכן ‘מקורות’ כאלה מתאימים לאנטי-ציונים בישראל לצורך עלילות הדם שלהם.

    ונזכיר את משפט הדיבה של מרדכי בן-פורת נגד העיתונאי ברוך נאדל שניסה להסתמך על סיפורי נעים גלעדי והפסיד. נאדל נאלץ לחזור בו מסיפוריו ולבקש סליחה עליהם.

    מסמך ההתנצלות שקיבל תוקף של פסק הדין מובא באתר של ווז’ק ‘המיליון שנשכח’ כנספח.

    — קישור —

    היה על כך כבר דיון בגדה השמאלית לפני כמה זמן:

    — קישור —

    אבל העלילה הזאת, כמו עלילות דם על יהודים האופים מצות בדם ילדים נוצריים, מסרבת למות.

  10. שלומי בר אדון הגיב:

    לצחי
    לא אמרתי שכל היהודים היו ציונים נלהבים.
    אולי בניגוד אליך אני לא עוסק בהכללות ובשברי ראיות.
    ידיעותך בהיסטוגרפיה הם באמת עלובות אם השאלות שאתה שואל הן כאלו: "איך יכול להיות שאחרי אלף שנים בעיראק ככה וככה ואז כמובן ברור לך מעבר לכל ספק כי יש רק תשובה אחת ומוחלטת.נו באמת. ולגבי מה רצו "הציונים" ומה עשו " הציונים" ואיך פוצצו בתי כנסת וכו..
    שאלה אחת האם אתה יודע כמה בתי כנסת פוצצו ומי הם האנשים שפוצצו אותם- די כבר לססמאות הנבובות

  11. צחי תגובה לצביקה הגיב:

    אם אתה מפנה אצבע מאשימה כלפי המשטר העיראקי וטוען שבעצם הם אלו שהטמינו את מטעני החבלה האמורים הרי שטענתך נשמעת חסרת הגיון , הרי זה לא הגיוני שהמשטר שהוא הכוח המרכזי והדומיננטי במדינה ירד למחתרת ויפעל כמו אירגון גרילה , אם המשטר העיראקי היה רוצה בסילוקם של יהודי עיראק אזי הוא היה עושה זאת בגלוי , למה לו לפעול כאירגון טרור ?

    לגבי דו"ח החקירה של משטרת עיראק , מדוע אתה מטיל דופי בחקירה שהתנהלה ע"י המשטרה העיראקית ? האם זה משום שמדובר במשטרה ערבית ?

    לגבי תביעת הדיבה שהגיש מרדכי בן פורת , אתה באמת מצפה מבית משפט של הישות הציונית שיקבע ששליחי הציונות הטמינו מטעני חבלה בבתי כנסת של הקהילה היהודית בעיראק ? במשפט כזה לאותו עיתונאי שנתבע ע"י בן פורת לא היתה ברירה אחרת אלא להתנצל אחרת הוא היה מפסיד את המשפט . באופן עקרוני זה שבעל דין לא מצליח להביא ראיות שיהיו קבילות על בית המשפט זה לא אומר שטענותיו אינן נכונות . הרי בכל מקום מסתובבים עברינים שלרשויות החוק אין נגדם מספיק ראיות .

    לגבי מה שנאמר בקישור שנתת :

    לגבי חבירתו של המשטר העיראקי למשטר הנאצי דבר זה נעשה על פי הכלל הפשוט והידוע שאומר שהאויב של האויב שלי הוא בעצם בעל ברית שלי .
    הענין הוא די ברור , היות והציונות שמה לה למטרה להקים בית לאומי לעם היהודי בפלסטין, שהיא בעיני האומה הערבית-מוסלמית אדמה ששיכת לאומה הערבית , הציונות הוכרזה כאויב האומה הערבית , והיות והציונות הגדירה את עצמה כתנועה הלאומית של העם היהודי לא נותרה ברירה לערבים אלא לראות את יהודי ארצות ערב כאויבי האומה הערבית , שהרי מי בעצם היו המועמד הטבעי להצטרף לציונות אם לא בני העם היהודי ,מכאן כל הענין ברור , כיוון שהנאצים היו אויבי העם היהודי משטרים ערביים למיניהם חברו לגרמניה הנאצית. אני מניח שאני לא מחדש לך הרבה בענין הזה אבל הנקודה שאותה אני רוצה להדגיש היא שמכונת התעמולה הציונית מציגה את הפרעות שביצעו הערבים ביהודי ארצות ערב רק משום היותם יהודים , מכונת התעמולה הציונית מתעלמת במכוון מהארועים שקדמו לאותם פרעות שבוצעו ביהודי ארצות ערב .

    ועוד לגבי הקישור שנתת :

    המשטר שהיה בעיראק בשנות השלושים והארבעים מוצג במסמך המקושר כמשטר של עיראקים לאומנים , בענין הזה אני רוצה לומר לך שכל מנהיגי הציונות היו יהודים לאומנים , זאב ז’בוטינסקי היה יהודי לאומן , מנהיג ברית הבריונים אבא אחימאיר היה יהודי לאומן , אברהם שטרן היה יהודי לאומן , יצחק יזרינצקי היה יהודי לאומן , מנחם בגין היה יהודי לאומן , דוד בן גוריון היה לאומן יהודי …

  12. יורם בר-חיים הגיב:

    דווקא המשטר שבתקופתו עזבו רוב היהודים את עראק ורכושם הוחרם היה משטר פרו-בריטי (אולי בלי המילה פרו) שבראשו עמדו מלך האשמי וראש הממשלה נורי סעיד. הדבר האחרון שאפשר להגיד על משטר כזה הוא שהוא "לאומני".
    דווקא המשטר הלאומי-שמאלי בהנהגת עבד אלכרים קאסם, שהפיל את המשטר ההאשמי ואת נורי סעיד, ביטל את כל צווי ההחרמה של רכוש היהודים והוציא מהכלא יהודים שנכלאו באשמת ריגול.
    ממחקריו של יהודה שנהב עולה כי מנהגי הציונות הסכימו להחרמת הרכוש ע"י המשטר ההאשמי בתמורה לכך שעראק לא תתבע את רכוש הפליטים הפלסטינים. בקיצור, שני משרתים של האימפריאליזם הגיעו להסכם שלפיו המדוכאים מתקזזים ביניהם על זכויותיהם שנגזלו בידי אותם משטרים…

  13. לעזרא הגיב:

    מאד חשוב שתשמור על האמת שלך, חרף הטשטוש המכוון של העובדות על ידי הממסד. קיוויתי שאמצא אתר (כמו זה) שבו באמת יהיה מקום לשיח אלטרנטיבי של כל ה"קולות" המושתקים, המודרים, המוגלים אל מחוץ לזכרון הרשמי, זו הרי המטרה של הביקורת הרדיקלית. אולי תכתוב רשימה של ממש על הזכרון הלא רשמי, על "הסוד המשפחתי" הזה, ויתכן שיצטרפו עוד דוברים, או שלא, אבל התיעוד יישאר. יש פה אמנם קצת שיח חתרני אבל לא הרבה ולא שיטתי לטעמי. צריך גם "זוכרות" למה שאתה מספר, ועוד יהודים שהסיפור שלהם, והאמת שלהם נקברה ביד גסה.

  14. עזרא הגיב:

    תוספת קטנה מהדמיון המזרחי המפותח של משפחתי.

    משפחת אמי, שלא ניתן להאשים בה איש מלבדי באנטי ציונות, היגרה לישראל מעיראק משנות ה 40 עד שנות ה 70. בעבור כל המבוגרים בשבט הסיפור על זריקת הרימון בבית הכנסת על ידי פעילים ציוניים הוא עובדה. ילדיהם כמובן קנו את קשקושי הגזענות האירופיים ופוטרים את הוריהם בגיחוך.

    עוד סיפור מדמיון מפותח – של מי הפעם? – דיין נדמה לי. מספר על כמה פעילים ציוניים שהלכו למצריים לביים פיגוע בשגרירות האמריקנית.

  15. צפוני הגיב:

    עוד תזכורת לסוגדים לנראטיב הפאן-ערביסטי:
    כמה וכמה קומוניסטים פלסטינים שילמו בחירותם,ואף סיכנו את חייהם,בהתנגדותם לנראטיב הזה באותה תקופה ממש.
    אמיל חביבי היה אחד מהם.
    אם אני חוזר על דברים שכבר נכתבו-ראשית,אני מתנצל ושנית,אני שמח לחזור ולהזכיר למי ששכח.
    לכן,קמינר צודק.

  16. נועה הגיב:

    לצחי
    אני מרבה לצטט מן המקורות כי זה רלוונטי. אדוני טען שאין שום קשר רגשי בין העם היהודי לדורותיו לבין ארץ ישראל. הוכחה מטקסטים דתיים היא יותר מרלוונטית, הואיל וכפי שכתבתי למעלה, רוב ההיסטוריה, הרוב המכריע של היהודים היה דתי, ואלה גם היהודים ששימרו את יהדותם.
    כנ"ל גם מבחינת התהום האידיאולוגית בין החרדים לתנועה הציונית. ניסיתי להסביר את מקור הנתק. והוא יהודי-דתי. צר לי לאכזב. אין טעם לצטט מחקרים פוסט-כל-מיני כשהחומר המקורי מונח לפניך.

    "אומות העולם הושבעו ע"י אלוהי ישראל? על זה אף פעם לא שמעתי!".
    מה לעשות, אף פעם לא שמעת כל מיני דברים, והעולם לא בהכרח עומד על מה ששמעת.
    אנחנו לא מתייחסים לזה כאל אמיתות מוחלטות, אלא כחלק – אם תרצה – מהמיתולוגיה היהודית. התפיסה היהודית היא של אלוהים כאלוהי העולם כולו, ולא רק של עם ישראל. ויש אנשים שמאמינים בזה, כמו גם בהשבעת אומות העולם ע"י אלוהים. במקרה, מדובר באותם אנשים מעם ישראל שבינם לתנועה הציונית, כדבריך, תהום פעורה.
    אם תרצה – כאן יש הרחבה בנושא.
    — קישור —
    והדיון המלא בגמרא, עם תרגום והסבר.
    — קישור —

    באשר לקביעה שמדינת הלכה בארץ היתה מקובלת על היהדות החרדית – חלוק עלי, אם תרצה ואם זה עושה לך טוב. בהזדמנות, כשלא יהיה לי דד-ליין על הראש, אני גם אוכיח.
    רק זכור שהיהדות החרדית אינה מקשה אחת ומפוצלת מאוד, ולא כולה נטורי-קרתא וחסידי סאטמר.

    מעטים האנשים היודעים לקפוץ על העגלה תחילת דרכה, ולזהות לאן היא נוסעת, ולדעת שדרכה תצליח. ככל שהיא מתקדמת, זה ברור יותר ויותר מצטרפים אליה. יהודי רוסיה היגרו לארה"ב כחלק מהנורמה של היהודים להגר ממקום למקום כשרע להם. ולא לך לבקר אותם, עד שתעמוד במקומם.
    מה גם, שהיה צורך בשכנוע רב ובשלמונים כדי שהתורכים יסכימו להגירת יהודים לא"י, וגם אז הם הסכימו למספר מוגבל, ושלא יוקמו ישובים של יותר מ-100-150 משפחות.

    "את מרבה לצטט טקסטים דתיים יהודיים , האמת היא שכאשר דנים למשל ביהודי רוסיה זה ממש מגוחך, הרי רובם בקושי מודעים ליהדותם , הם חילונים גמורים אז מה להם ולטקסטים הדתיים שאת מביאה כאן".
    בתקופת העליה הראשונה והשניה, 1882-1914, רוב יהודי רוסיה היו דתיים, ואף דתיים אדוקים. מי שלא היה דתי היה סוציאליסט מזרם כלשהוא, ציוני, או מתבולל סתם (כלומר, מתבולל ללא אידיאולוגיה מאחורי התבוללותו). ברוב המקרים, המתחלנים למיניהם היו אנשים שנולדו וגדלו בבתים דתיים, כך שעולם המונחים היהודי לא היה זר להם. הציונים, הסוציאליסטים והמתבוללים לא היו אלה שהיגרו לארה"ב, שהרי האמינו שהפתרון טמון בעליה לארץ, במהפיכה, או בטמיעה באוכלוסיה המקומית – ברוסיה.
    אם אתה לא מבין שהמציאות היום של יהדות רוסיה החילונית עד כדי חוסר מודעות טוטאלי ליהדותה היא תוצר של עשרות שנים של שלטון סובייטי, ולא זה היה המצב מאז ומעולם – אתה מגלה בורות מדהימה בתולדות עם ישראל מהזמן הלא כל כך רחוק, וזה חומר שנלמד בבתי הספר, שלא לדבר על בורות מדהימה במהותה של היסטוריה. אני אלמד להבא לקחת בחוסר הרצינות הראוי דברים שאתה אומר.
    הכי מדהים שאתה בטוח שכל הידע בעולם נמצא בכיסך, ופונה לאנשים ב"עליך לדעת".

    ליעקב
    תודה רבה על האינפורמציה.

    לאלמונית
    העולם מסובך והחיים קשים. למה למלא את הראש בפרנויות סתם? אני מבטיחה שאני לא מתכוונת להשתלט על השלטון מחר, כחלק מהפיכה צבאית של חילונים לאומיים נחרצים, חדי לשון ומהירי שליפה (זה דווקא יכול להיות משעשע: נייסד שלטון מיעוט, ונעשה מבחני שליפת לשון מהירה למועמדים לחברות במפלגה. נכניס שליפת לשון לתוכנית הלימודים בבתי הספר, ונשנה לנצח את דמותו של עם ישראל). אגב, את שוגה גם כאן בניתוח, טהאמת פשוטה בהרבה.

  17. צחי – לנועה הגיב:

    נניח שאני פחות בקיא ממך ביהדות , אני מפנה אותך למאמר של שמואל אמיר באתר הזה ולאחת התגובות שלו כלפי המגיבים , תראי שם מה הוא אומר על מקומה של ירושלים בהקשר של הציונות וגם על יחסה של היהדות האורתודוכסית לציונות . הנה הקישור

    — קישור —

  18. אלמונית הגיב:

    נועה ההפיכה הזו של הנחרצים חדי הלשון והקלשון כבר נעשתה מזמן מזמן…ועל זה אנחנו מדברים. המיעוט העילג והעלוב של המפקפקים והספקנים והמאחרים לקפוץ על הרכבת של המנצחים, פשוט גוועים כאן כאותם דינוזאורים נכחדים..נכון ? זה מה שרצית להגיד ?

  19. נועה – לאלמונית הגיב:

    לא.
    ומותר לך להפסיק להכניס לי מילים לפה ורעיונות לראש.

  20. אלמונית הגיב:

    הלכתי כמה צעדים קדימה עם הטענה שלך על הרכבת הנוסעת והקופצים עליה….ובאמת הטיעון הציוני היחיד שחוזר ונשנה הוא ש"זה קורה" ולכן זה נכון, ולכן מי שלא מצטרף הוא "מאחר" או "לא מבין את הטרנד" ומשם נובע שמי שיישאר מאחור, יפסיד את הרכבת, ואולי עדיף, שכן הוא לא זריז מספיק.
    זה לא אישי נגדך, אבל אשמח כמובן להכניס לך רעיונות לראש, או לפחות אפשרות לרעיונות אחרים. כמו רעיון "הרכבת" המסתמך על ראייה של ההיסטוריה כבעלת "כיוון", ולא אכנס לפילוסופיה ולמשיחיות שבבסיס הרעיון הציוני. אבל דוקא משל הרכבת, אפרופו רכבות היסטוריות אחרות ששעטו לעבר פתרונות בזק…נו, זה כבר קיטש, אז אעזוב זה. בתור מי שהרכבת הזו דרסה אותו, על מאות קרונותיה, אני זכיתי לראות זויות אחרות שלה, אולי מלמטה רואים יותר טוב.

  21. נועה -לאלמונית הגיב:

    זהו. שלא.
    יפה שהלכת כמה צעדים קדימה, אבל אני כתבתי את ההיפך הגמור.
    "מעטים האנשים היודעים לקפוץ על העגלה תחילת דרכה, ולזהות לאן היא נוסעת, ולדעת שדרכה תצליח. ככל שהיא מתקדמת, זה ברור יותר ויותר מצטרפים אליה. יהודי רוסיה היגרו לארה"ב כחלק מהנורמה של היהודים להגר ממקום למקום כשרע להם. ולא לך לבקר אותם, עד שתעמוד במקומם".

    שום רכבת.
    עגלה.
    אין פה שום "רכבת שועטת לעבר פתרונות בזק".
    אלא ההיפך הגמור. נא לקרוא שנית.

    אילולי היתה לי ההרגשה שאת מבוגרת מספיק, הייתי סבורה שאת מנפגעי שיטת "הקריאה כמכלול", שהרי קוראת את האותיות הראשונות ומיד קופצת עם המילה השלמה, אף שהיא אינה כתובה שם כלל (שלא לדבר על המשפט השלם והפסקה השלמה).

  22. אלמונית הגיב:

    אני כמו כל הזקנים, ילדה קטנה שרק הגוף שלה נמצא פה הרבה מידי זמן. לא משנה, עגלה רכבת, מזכיר לי את השיר של מאיר אריאל שוב אני מוצץ גבעול, והעגלה. הרעיון דומה, נועה, יש עגלה, יש כיוון "נכון" ויש מי "שלא מזהה אותו". זה לא קצת התנשאות ? עגלה היא מטפורה אני מקווה, שכן כלי התחבורה הזה כבר לא בשימוש בדרך כלל. אגיד את זה פעם אחרונה ודי, יש מידה של התנשאות אטומה בלראות את מי שהולך בכיוון שלך כמי ש"לא ראה את האור" את העגלה או הרכבת…במקום מי שהחליט לדחות את הדרך הזו, בפרט כאשר גם היום, כאשר כבר ברור לשיטתך שזה הצליח, הם לא באים בהמוניהם…ואלה שנמצאים על העגלה לא בדיוק נראים מאושרים ובודאי לא בטוחים יותר, כפרטים או כקולקטיב. תני כבוד ליהודים שהם לא בענין של עגלות וגם לא בעניין של הרגלים רעים מהגולה הנוראית, הם קבוצה מאד מגוונת של בני אדם בעלי עמדות שונות, חלק לא חיים רק על הכרטיס של "יהודי", שיודעים מה הם רוצים ובוחרים. דוקא גישתך היא ילדותית, או אומרים אינפנטילית כדי להסביר שזה לא עניין של גיל.

  23. עופר ליורם בר- חיים הגיב:

    כשאני בוחן את הדיון שהתנהל פה ממרחק של כמה חודשים אני מבחין שהסגנון שלי השתנה אבל לא דעותיי – אולי לאתר יש השפעה כלשהי, אבל בעיקר על המגיבים והכותבים בו :).

    כתגובה למה שכתבת, על כל משפט שכתב אדם אי-פעם אפשר לכתוב ספר שלם בעד או נגד, אבל אין מקום וזמן וספק אם מישהו יקרא את זה…בכל אופן, נכון לאמצע 1947 שהיא התקופה שבה הגיעה הועדה מטעם האו"ם לארץ, היו בארץ שני לאומים ביחס מספרי של 1:2 בערך, כששני הצדדים מאורגנים כבר בצבאות סדירים-למחצה הנכונים לאחוז זה בגרונו של זה, ועם הבריטים באמצע שדי מעוניינים להסתלק;
    נראה שחברי הועדה הבינו שהסכסוך הוא כל-כך עמוק, שמדינה אחת עלולה להתדרדר למלחמת אזרחים שתסתיים בחלוקה ממילא, ולכן עדיף לבצע את צעד זה כבר ב-47,

    כל צד היה אמור לקבל, דרך הנהגתו המוסכמת, את החלק שיוקצה לו.מרגע שחברי הועדה קיבלו את עיקרון החלוקה אין בכך יותר גזענות מאשר כל יצירת קו גבול בין מדינות על בסיס אתני.אני גם לא סבור שהקמת יישוב יהודי תוך תפיסה בכוח ושלא כדין קרקע של ממשלת המנדט, היא גרועה יותר מהצורה שבה הערבים השתלטו על הארץ בימי החליפים, או יותר נכון – הצורה שבה השתלטו על אדמות מדינה בימי הממלוכים, העותמנים והמנדט.

    לעניין גבולות החלוקה עצמם, הם מייצגים בצורה די נכונה את המציאות דאז. היהודים היו רוב באזור שבו התרכזה ההתיישבות הציונית מאז העלייה השנייה, מה שקרוי אזור ה-N (בקווי חבל לכיש-ראש הנקרה-עמק בית שאן-מטולה), והיה צריך גם לתת להם פרוזדור לירושלים שבה היו כ-100,000 יהודים, למרות שהחלוקה דיברה על "בינאום" ולא הלכה עד הסוף עם העיקרון של שתי מדינות.

    וכפי שכבר נאמר בדיון, לפחות מחצית מהשטח שהוקצה למדינה היהודית היה שטח לא מיושב דאז בנגב (בקעת באר שבע היתה אמורה להיות במדינה הערבית). מדוע החליטו להקצות אותו דווקא ליהודים היא שאלה שאין לי עליה תשובה חד-משמעית, אבל אולי זה מכיוון שחזו הגירה יהודית גדולה ולכן חשבו שיבואו לשם יהודים.

    אני מניח שגם היתה לאותה ועדה בעיה רצינית עם שאלת הרצף הטריטוריאלי של שתי המדינות, ולכן חילקו כל אחת ל-3 איזורים שגובלים ביניהם, מה שגרם להתמוטטות ההסדר.ושאלת הרצף גם אילצה אותם לקבוע שיפו וחיפה, שניים מהמרכזים הערביים החשובים ביותר יהיו במדינה היהודית.

    נקודה מעניינת ששתי ערים שמכל בחינה הגיונית היו צריכות להיות במדינה הערבית – לוד ורמלה – היו בהצעה המקורית בשטח הערבי, אבל לפני ההצבעה היו תיקונים לשני הצדדים, והנציגים הציונים גרמו להעברתן לשטח היהודי כדי ששדה התעופה יהיה במדינתם, ועקב כך אולי גם נגרם הגירוש באותם מקומות.

    לטענתך כאילו הציונות היתה התגרות באומה הערבית – כידוע לך לפני המאה ה-18 לא ניתן לדבר על אומות במובן המודרני, גם לא באירופה. אבל המזרח התיכון עבר תהליכי מודרניזציה כאלה רק במאה ה-19 ואולי רק מראשית המאה ה-20. ניתן גם לשאול אם יש כיום אומה ערבית; אמנם, לכל הערבים יש היסטוריה ושפה משותפת, אבל את זה ניתן לומר על כל תושבי אמריקה הלטינית, ממקסיקו ועד ארגנטינה, ולא נראה לי שהם אומה אחת.

    ואחרון חביב, לעניין פניית הרצל למעצמות – כשאתה מעונין לקבל משהו תפנה למי שיכול לתת לך אותו, ממש כפי שאם אדם היה מעוניין להקים עיר לחוף הים התיכון בשנת 40 לספירה היה פונה לקיסר קליגולה, בלי קשר לשאלה מה דעתו עליו.

  24. יעקב בן דוד הגיב:

    כמה הערות, אם כבר העלתם באוב את המאמר:

    1. לעניין אמינותו של בני מוריס, ר. ספרו של אפרים קארש "פיברוק ההיסטוריה של ישראל", בו הוא מזים אחת לאחת את טענותיו ההיסטוריות של בני מוריס על קנוניה ישראלית-בריטית ואת הראיות לכאורה לטרנספר מתוכנן עפ"י התבטאויות של בן גוריון, כשהוא מוכיח שימוש מסולף במסמכים, ציטוטים חלקיים ומגמתיים ואף הכנסת מילים לפיו של בן גוריון. לגבי אילן פפה – הוא עצמו שולל את הצורך באובייקטיביות מחקרית, דבר השומט את הקרקע מ"מחקריו", זאת בנוסף לרקורד הבעייתי שלו בנושא אמת ושקר במחקרים היסטוריים. יש לציין כי אפילו בקרב "ההיסטוריונים החדשים" נחשב פפה לשנוי במחלוקת ובלתי אובייקטיבי.

    ובכלל, מדוע לפקפק באמינותם של היסטוריונים "ישנים" בשל האשמות על הטייה פרו-ציונית, ולהעדיף על פניהם את ממצאיהם של חוקרים שהצהירו מראש על הטייתם האנטי-ציונית, ו"מגלים" למרבה הפתעתם שכל ממצאיהם מתאימים כמו כפפה ליד לדעתם האידיאולוגית? האם הם יותר אובייקטיביים?

    2. אם לשפוט את מהימנות הנרטיב הפלסטיני של 48 על פי האמינות של הנרטיב הפלסטיני דהיום, עדיף להיסטוריונים, ישנים כחדשים, להסתמך על סיפוריו של הברון מינכהאוזן כמקור השראה אמין יותר(ראה סיפור הטבח בג’נין, הרג הילד מוחמד דורה ונצחונו האדיר של החמאס במלחמה האחרונה, כמדגם מייצג).

    3. התחקות על שורשי הציונות, כפי שמציע מר קמינר, תגלה שהציונות נוסדה כדי לפתור את בעיית המיעוט היהודי הנרדף, וזאת באמצעות הפיתרון של בית לאומי ליהודים במקום שממנו הוגלו לפני 2,000 שנה. התחקות זו לא תמצא כי שורשי הציונות גזעניים, קולוניאליסטים או נועדו לנשל עמים ממולדתם.

    5. אי החזרתם של הפליטים הפלסטינים מנוגדת לחוק הבינלאומי? מילא שאני לא שמעתי על כך, אבל שהפלסטינים לא שמעו? המשפט הזה נכון בדיוק כפי שנכון המשפט "הכיבוש הוא בלתי חוקי". שניהם נשמעים "כאילו" יש בהם אמת (ומשום כך מרבים להשתמש בהם), אבל הם פשוט לא נכונים עובדתית. אין סעיף בחוק הבינלאומי הקובע שכיבוש הוא בלתי חוקי, כפי שאין סעיף הקובע שחייבים להחזיר פליטים לבתיהם.

    ישראל מואשמת בכל בדל סעיף נידח שכל זב חוטם מצליח למצוא בחוק הבינלאומי (לא מזמן הוגשה תלונה על הוראה שלא לאסוף טרמפיסטים פלסטינים לרכב ישראלי בגדה!). האם מעלה מישהו בדעתו שאילו היו הישראלים מחויבים להחזיר את הפליטים על פי החוק הבינלאומי, לא היו הפלסטינים וידידיהם מכנסים כבר מזמן את בית הדין בהאג? על עניינים ביזאריים בהרבה(כמו הפשע האיום של הקמת גדר להגנה מפני רוצחים) כבר ישב בית הדין ופסק בכובד ראש את פסוקו.

הגיבו לאלמונית

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים