הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-21 בינואר, 2005 18 תגובות

פסגת קמפ דייוויד, שנערכה ביולי 2000, נתפסת כנקודת מפנה ביחסים בין ישראל לפלסטינים. מנקודת המבט הישראלית, המשותפת ליונים וניצים כאחד, ברק "שבר כל טאבו אפשרי" והציע ויתורים שלא הציע אף ראש ממשלה ישראלי לפניו, וספק אם יוכל להציע ראש ממשלה ישראלי כלשהו בעתיד. לפי גירסה זו, ברק הציע להחזיר לפלסטינים 90% מהגדה המערבית הכבושה, ואת רצועת עזה בשלמותה. כל שרצה בתמורה היה לספח לישראל 10% מהשטחים הכבושים, המאוכלסים בכ-150 אלף ישראלים בגושי התנחלויות גדולים. באשר לנושא הרגיש ביותר, ירושלים, שאליה קשורים הישראלים בקשר עמוק, לקח ברק סיכון עצום והסכים לחלק את העיר ולהכיר בחלק ממנה כבירת המדינה הפלסטינית העתידית. על-אף כל זאת דחו הנציגים הפלסטינים את הצעותיו הנדיבות, לפי גירסה זו, ואף נמנעו מלהעלות הצעות נגדיות ישימות כלשהן. כך החמיצו הזדמנות היסטורית נוספת, וגם הסגירו את אי-נכונותם הבסיסית לקבל את קיומה של המדינה היהודית או לחיות עימה בשלום. לאור הדברים האלה, לפי אותה גירסה, מלחמת המגן החדשה של ישראל נגד הפלסטינים היתה בלתי-נמנעת.

נכון להיום מאמצת ארצות-הברית גירסה זו של ההיסטוריה, והתקשורת מעניקה לה משנה תוקף. החזרה המתמדת העניקה לה כבר מעמד של אמת אובייקטיבית בעיני אנשים רבים. הסדקים הראשונים בסיפור החלו להופיע שנה לאחר הפסגה, כשפורסמו גילוייו של רוברט מאלי, בכיר בממשל האמריקאי. מאלי היה עוזרו המיוחד של הנשיא ביל קלינטון לענייני ישראל-ערב בשנים 2001-1998, והשתתף בדיוני קמפ דייוויד. במהלך המשא ומתן ולאחריו תיעד את הנאמר, ולאחר שנה שבה צפה מן הצד בשתיקת המערב לנוכח הברוטליות הישראלית כלפי הפלסטינים, החליט לפרסם את רשימותיו בסדרת מאמרים שפורסמה בניו-יורק טיימס. מאלי כתב:



אנשים רבים סבורים כיום כי דחיית רעיונות קמפ דייוויד חשפה את התנגדותם העקרונית של הפלסטינים לזכות קיומה של ישראל. אך שימו לב לעובדות: הפלסטינים קראו להקמת מדינה פלסטינית בהתבסס על גבולות ה-4 ביוני 1967, לצד מדינת ישראל. הם הסכימו לרעיון שישראל תספח חלק משטחי הגדה המערבית, בהתאם לגושי התנחלויות קיימים. הם הסכימו לעיקרון של ריבונות ישראלית על השכונות היהודיות במזרח ירושלים – שכונות שלא היו חלק מישראל לפני מלחמת ששת הימים ב-1967. הם אמנם התעקשו על הכרה בזכות השיבה של הפליטים, אך הסכימו שזו תיושם באופן שאינו מסכן את האינטרסים הדמוגרפיים והבטחוניים של ישראל, וזאת באמצעות הגבלת מספר השבים. מדינות ערביות אחרות שניהלו משא ומתן עם ישראל – מצרים של אנואר א-סאדאת, ירדן של המלך חוסיין – מעולם לא שקלו אפשרות לפשרות כה מהותיות, שלא לדבר על סוריה של חאפז אל-אסד(1).


מלבד העובדות, העיוות הגדול ביותר בהשקפה הרווחת בנוגע לקמפ דייוויד הוא הסימטריה שהיא מטילה על שני הצדדים: שניהם נדרשו לאותן ההקרבות, אך רק הפלסטינים הסרבנים לא הסכימו להן. העולם המערבי מגלה הבנה רבה לקשייה של ישראל. בעיני ישראל כל ויתור, קטן ככל שיהיה, על אדמות השטחים הכבושים הוא הקרבה עצומה. משמעותו ויתור על חלומות לגבי הארץ המובטחת, שבה חיו אבות האומה לפני אלפיים שנה. כמו-כן מדובר בהקרבה פוליטית גדולה. מי שמוכן לוותר על חלק כלשהו מהשטחים הכבושים מסתכן בהתססת הימין, ועל הפלסטינים להבין את הדינמיקה הרגישה של ממשלות ישראל.


ההקרבות שנדרשו מהצד הפלסטיני זכו להרבה פחות תשומת-לב והבנה. הקשרים ההיסטוריים שלהם לאדמתם "טריים" הרבה יותר מאלה שנוצרו בתקופת התנ"ך. עד 1948 חיו הפלסטינים בכל שטחי פלשתינה/ארץ-ישראל. רבים מהם עדיין זוכרים את הבתים שבהם נולדו, ורבים אחרים גדלו בצל חלומות וזכרונות של הוריהם. אף-על-פי-כן הם הסכימו לוותר על 78% ממולדת הוריהם והדור המבוגר שבקרבם. כזכור, חלוקת הארץ לפי גבולות 1967 תשאיר בידי הפלסטינים 22% ממה שהם רואים כארצם המקורית. הפלסטינים קיבלו את עקרון החלוקה הזה ב-1988, והדבר אושרר באוסלו. מאז אוסלו ויתר הזרם המרכזי בחברה הפלסטינית על מאבק מזוין, ואף על מאבק פוליטי להשבת שאר חלקי הארץ. במשך שבע שנים המתינו הפלסטינים למימוש הבטחתה של ישראל להשבת אותם 22% מאדמתם. לא זו בלבד, אלא שבמהלך ההמתנה נאלצו הפלסטינים להמשיך לשמוע תלונות של ישראל והמערב, שלא הקריבו די.


עתה, הבה נתבונן בעובדות. האם ברק באמת הציע – בקמפ דייוויד או במשא ומתן מאוחר יותר – מה שמייחסת לו ההשקפה המערבית הרווחת? ראשית יש לציין כי טענות רשמיות בנוגע להצעותיו של ברק אינן נתמכות במסמכים כלשהם. כפי שציין עקיבא אלדר, פרשן בכיר בהארץ: "כמעט כולם לא יודעים מהן אותן הבנות. איש לא ראה את הנייר המסכם את ההבנות הללו, מכיוון שאין נייר כזה. דיפלומטים ותיקים אינם יכולים להיזכר בשיחות מדיניות שתוכנן לא הועלה על הכתב"(2).


עניין זה אושר גם ברשימותיו של מאלי:



אחד הנושאים היחידים שישראלים מסכימים עליו הוא שברק שבר כל טאבו אפשרי והלך רחוק יותר מכל ראש ממשלה ישראלי, בעבר או בעתיד… עם זאת, קשה לומר בביטחון כמה רחוק היה ברק מוכן ללכת באמת. האסטרטגיה שלו היתה מבוססת על הדעה שלישראל אסור לגלות את עמדותיה הסופיות, אפילו לא לארצות-הברית, עד שסוף התהליך ייראה באופק. לו היו אנשי הצוות האמריקאי מתבקשים לתאר את עמדותיו האמיתיות של ברק, כפי שהיו לפני קמפ דייוויד, ואפילו במהלך הדיונים, היה קשה להם מאוד, בדיעבד, לעשות זאת… כתוצאה מגישתו של ברק – תוצאה שכמעט לא זכתה להתייחסות – לא היתה למעשה הצעה ישראלית רשמית… הישראלים תמיד עצרו צעד אחד, אם לא יותר, לפני גיבוש הצעה. הרעיונות שהוצעו בקמפ דייוויד נמסרו תמיד בעל-פה, ומעולם לא הועלו על הכתב. הם הוצגו באופן כללי כרעיונות אמריקאיים, לא ישראליים. ואכן, אף-על-פי שברק דרש לנהל משא ומתן פנים אל פנים עם ערפאת, הוא סירב לקיים עימו ישיבה משמעותית כלשהי בקמפ דייוויד, מחשש שהמנהיג הפלסטיני ינסה לתעד את הצעות הוויתור הישראליות. כמו-כן, ההצעות מעולם לא הוצגו לפרטי פרטים. גם אם נרשמו, הרעיונות האמריקאיים שהועלו בקמפ דייוויד לא מנו יותר מעמודים ספורים. ברק והאמריקאים עמדו על כך שערפאת יקבל הצעות אלו כ"בסיס כללי למשא ומתן", לפני שיפתחו במגעים מפורטים יותר(3).


על-אף מסך העשן, אינפורמציה רבה שהושמטה מההיסטוריה הרשמית דלפה לעיתונות הישראלית. הדלפות אלה מאפשרות לנו לבדוק מה באמת היה ברק מוכן להציע.
 
נקודת המוצא: תוכנית ביילין-אבו מאזן


הצעתו של ברק בקמפ דייוויד היתה מבוססת על מסמך הידוע כ"הבנות ביילין-אבו מאזן"(4). המסמך הושלם בשבוע האחרון של אוקטובר 1995, לאחר דיונים חשאיים רבים, ימים ספורים לפני רצח ראש הממשלה יצחק רבין(5). בשיח הישראלי תוארה התוכנית כפשרה מרחיקת לכת, אשר שום ראש ממשלה ישראלי לא היה מוכן לקבלה עד שנבחר ברק.


תוכנית ביילין-אבו מאזן היא למעשה מסמך מביש, אשר מותיר את כל ההתנחלויות על כנן. ערב פסגת קמפ דייוויד, ב-21 ביוני 2000, הציג שר המשפטים יוסי ביילין את המסמך בישיבת קבינט של ממשלת ישראל. תוכנו, כפי שתואר בתמצית בהארץ, כלל נסיגה ישראלית מ-95%-90% מהגדה המערבית:



… כ-130 התנחלויות יישארו בריבונות ישראלית, 50 יישארו בתחומי המדינה הפלשתינית; בבקעה, שתימסר לריבונות המדינה הפלשתינית (שתהיה מפורזת) יוצבו כוחות צבא ישראליים; המדינה הפלשתינית תכיר בכך שמערב ירושלים היא בירת ישראל, בעוד שישראל תכיר בכך שהשטח שהוגדר אל-קודס בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים – הגדול מהשטח שסופח לישראל ב-67′ – ייחשב לבירה הפלשתינית… הר הבית יימסר לריבונות מדינת פלשתין… (6)


בקריאה חפוזה נראה כי הטקסט כולל אי-אלו ויתורים ישראליים. התרשמות זו נובעת מההצהרה שישראל תכיר בריבונות פלסטינית על 95%-90%  מהגדה המערבית. אך קריאה מדוקדקת יותר מגלה תמונה שונה. השאלה היא מה כוונתה של ישראל במונח "ריבונות". בתוך שטח "הריבונות הפלסטינית" ייכללו חמישים התנחלויות ישראליות, וכוחות של צבא ישראל יישארו בעמק הירדן. כפי שנראה מייד, התרת התסבוכת הלשונית בתיאור "אל-קודס" מלמדת כי הבירה הפלסטינית תהיה הכפר המרוחק אבו דיס. תמונה טובה יותר של התוכנית מתקבלת מהאופן שבו תיאר אותה ביילין עצמו, בריאיון שנתן במרס 1996:



מה שאני יכול לומר היום בביטחון, כתוצאה מהשיחות שקיימתי, שאפשר להגיע להסדר קבע לא בתנאים הגלויים שמציגים הפלשתינאים, אלא בפשרה משמעותית [מצידם]… גיליתי אצלם פער – בין הסיסמאות לבין הבנת המציאות – שהוא גדול הרבה יותר מן הפער אצלנו. הם מוכנים להסדר מתוך ויתור על רוב השטחים, בלי עקירת יישובים, בלי חזרה לגבולות 67′, ועם הסדר בירושלים שיהיה מתחת לרמת עירייה(7).


אם מנסים לראות הבנות אלה באורה של פרשנות אוהדת, צריך להניח שהאחראים להן השתעשעו בתקווה שלפיה, בהנחה שתוקם מדינה פלסטינית עצמאית בעתיד, יוכלו תושביהן של 50 התנחלויות ישראליות לחיות בשלום כאזרחי המדינה החדשה, תוך שהם מקבלים עליהם את חוקיה ונמנעים מהרחבת ההתנחלויות; בדיוק כפי שפלסטינים חיים בתחומי הקו הירוק, כאזרחי ישראל. אך לנוכח ההיסטוריה של ישראל והמדיניות העכשווית שלה, אין זו אלא בורות בוטה להאמין שישראל תוותר על "הצרכים הבטחוניים" של מתנחלים אלה, על עתודות הקרקע של ההתנחלויות ועל הכבישים העוקפים המחברים אותן לישראל. אם יישארו התנחלויות אלה על כנן, משמעות הדבר היא ש-50%-40% משטחי המדינה הפלסטינית החדשה יהיו שטחים שאליהם לפלסטינים לא תהיה כל גישה. העיתונות הישראלית תיארה את פגישת הקבינט שבה הוצגו הבנות ביילין-אבו מאזן כמאורע היסטורי:



זה היה רגע דרמטי בתולדות המשא ומתן המדיני הישראלי-פלשתיני… בראשונה קיבל הפורום הממשלתי העליון דין וחשבון רשמי ומוסמך על מרכיבי ההסכמה שהושגה בין מי שנחשב ליד ימינו של ערפאת (וכנראה גם ליורשו) ובין מי שנחשב בזמנו ליד ימינו של שמעון פרס והיום הוא אחד משרי הממשלה הבכירים ביותר. אף שקטעים מההסכמה הודלפו בעבר, ניתנה לראשונה לחברי הקבינט הזדמנות להתוודע למרכיביה במלואם(8).


כמו בכל דבר שנגע למשא ומתן בקמפ דייוויד, הגישה הישראלית היתה שעם קבלת הקווים הכלליים של הבנות ביילין-אבו מאזן נכנסת ישראל לעידן של ויתורים חסרי תקדים. לפיכך מעניין לבחון את תגובתו של נתן שרנסקי, אחד מחברי הממשלה הימניים העקביים יותר, המתנגד במוצהר לכל פשרה. שרנסקי, שהופתע כנראה מהוויתורים המפליגים של הפלסטינים, "שאל את ביילין אם הוא בטוח שאבו מאזן שותף להסכמה, ושר המשפטים השיב לו: קח את מכוניתך, סע חצי שעה לרמאללה ותברר אצלו"(9).


זה לא הפריע לשרנסקי להתפטר מאוחר יותר, במחאה על ה"ויתורים" של ישראל.


כפי שנראה, הצעתו של ברק בקמפ דייוויד לא היתה אלא גירסה מחמירה יותר של תוכנית ביילין-אבו מאזן. ככל הידוע אישר ערפאת את התוכנית בעת גיבושה, אף שלא ברור באיזו מידה היתה החברה הפלסטינית מודעת לפרטיה. כמו בכל סבבי המשא ומתן מאז אוסלו, פרטים מעין אלה הוסתרו בקפידה מעיני העם הפלסטיני. האינפורמציה הזמינה בעיתונות הישראלית לא התפרסמה בתקשורת הפלסטינית, הנתונה תחת צנזורה מחמירה של הרשות הפלסטינית.


מתן אישורו של ערפאת לתוכנית זו אינו מפתיע. נתיב הכניעה שלו החל הרבה לפני כן, ערב אוסלו. עם זאת, יישומה של התוכנית משאיר מקום רב לרצונה הטוב של ישראל, וייתכן שערפאת קיווה ליישום הוגן יותר מזה שניסה ברק לכפות עליו בקמפ דייוויד.


מה הציע ברק בקמפ דייוויד


נקודת מפנה מכרעת בקמפ דייוויד היתה דרישתו של ברק שהצדדים יחתמו על "הסכם סופי", שילווה בהצהרה פלסטינית בדבר "סיום הסכסוך". לו היו הפלסטינים חותמים על הצהרה כזאת, הם היו מאבדים את זכותם המשפטית לטענות עתידיות המבוססות על החלטות האו"ם. מובן שדרישתו של ברק נוסחה בשפה שקשה היה להתנגד לה. כך אמר: "אם הפלסטינים רוצים להקים מדינה, עליהם להכריז תחילה כי הסכסוך היהודי-ערבי בן מאה השנים הגיע לקיצו". רק סוף המשפט מבהיר כי מדובר למעשה באיום: "האלטרנטיבה," הוסיף ברק, "היא עימות עקוב מדם שלא יביא שום תועלת"(10).


הבסיס החוקי למשא ומתן היה ועודנו החלטות האו"ם, ובמיוחד החלטה 242, שנתקבלה ב-22 בנובמבר 1967, ודורשת את "נסיגתם של כוחות חמושים ישראליים מ[ה]שטחים שנכבשו בסכסוך הנוכחי"; אך גם החלטה 194, מה-11 בדצמבר 1948, המתייחסת לזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים, והחלטות אחרות שנתקבלו במשך השנים. אם הפלסטינים יצהירו על "סיום הסכסוך" ויחתמו על הסכם סופי, כדרישת ברק, כי אז ההסכם החדש הוא שיהיה, רשמית, הבסיס המשפטי המחייב לעתיד לבוא, והחלטות האו"ם שקדמו לו יאבדו מתוקפן.


מאינפורמציה נוספת, שמקורה בשלושה ספרים שפירסמו פוליטיקאים ישראלים שהיו מעורבים במשא ומתן – גלעד שר, שלמה בן-עמי ויוסי ביילין – עולה כי ברק דרש במפורש שההסכם החדש יחליף, מבחינה משפטית, את החלטה 242. ברשימת ביקורת המתייחסת לספרים אלה, שפורסמה בלה מונד דיפלומטיק, מסכם אמנון קפליוק בקצרה את הנקודה:



… הפלסטינים הקפידו לבסס את כל המגעים עם ישראל על החלטה 242… זו היתה הסיבה לכוונתו המוצהרת של ברק לעקוף החלטה זו, באמצעות הפיכת ההסכם שרצה לחתום עם הפלסטינים ל"פרשנות מוסכמת ל-242″ (שר, עמ’ 21). בן-עמי הציע להפוך את הפרמטרים של קלינטון… להחלטה מיוחדת של מועצת הביטחון, שתוגדר כפרשנות מקובלת של 242 (בן-עמי, עמ’ 345). ביילין הוא היחיד מבין שלושת הכותבים שיוצא נגד התככנות הזאת. הוא מותח ביקורת על נסיונו הטיפשי של ברק לקבוע, חודשים ספורים לפני פסגת קמפ דייוויד, כי החלטה 242 אינה חלה על הגבול שבין ישראל לפלסטינים. הכרזות אלה, כותב ביילין, הגבירו את אי-האמון לפני שיחות קמפ דייוויד ובמהלכן (עמ’ 249).11


במאמר מנובמבר 2001 הדגיש ביילין ביתר שאת את השוני בין הבנות ביילין-אבו מאזן המקוריות לבין מה שניסה ברק לכפות בקמפ דייוויד: "ההבנות לא כללו קביעה מפורשת על סוף הסכסוך, אף כי הדבר השתמע מנוסחן". עוד טוען ביילין כי בניגוד לטענות המקובלות, "הבנות ביילין-אבו מאזן לא הוצעו מעולם על-ידי ישראל… בעת כהונת ברק, חודשיים לפני פסגת קמפ דייוויד, ב-19 במאי 2000, הגיע לישראל יועצו של הנשיא קלינטון לביטחון לאומי, סנדי ברגר, ונפגש עם אבו מאזן ואיתי כדי לדון בהבנות מ-1995″. בהתבסס על מסקנותיו של ברגר "קיבל קלינטון את ההמלצה וביקש להניח את ההבנות בפתיחת פסגת קמפ דייוויד. ברק סירב בכל תוקף ועמד על התייחסות מפורשת לסופיות הסכסוך"(12).


לנוכח התנאים שהציב ברק לחתימת ההסכם הסופי לא יכול היה ערפאת להסכים להצהרה על סיום הסכסוך, או להסתיר הסכמה כזו מבני עמו.





הערות



  1. רוברט מאלי, ניו-יורק טיימס, 10 ביולי 2001.
  2. עקיבא אלדר, "על בסיס אי-קיומן של הבנות קמפ דייוויד", הארץ, 16 בנובמבר 2000.
  3. Hussein Agha and Robert Malley, “Camp David: The Tragedy of Errors”, in: The New York Review of Books, 9, August 2001
  4. את הנוסח המלא של תוכנית ביילין-אבו מאזן ניתן למצוא באתר האינטרנט: www.us-israel.org/jsource/Peace/beilinmazen.html.
  5. זאב שיף, "ההסכם הסופי של ביילין", הארץ, 23 בפברואר 1996.
  6. הארץ, עוזי בנזימן, 23 ביוני 2000.
  7. ריאיון עם לילי גלילי, "אני רוצה לסבך את הליכוד בכמה שיותר שלום", הארץ, 3 במרס 1996.
  8. עוזי בנזימן, הארץ, 23 ביוני 2000.
  9. שם.
  10. ג’רוזלם פוסט, 18 באוגוסט 2000.
  11. אמנון קפליוק, "מוליכים לאסון", לה מונד דיפלומטיק, פברואר 2002. הספרים שנסקרו הם: יוסי ביילין, מדריך ליונה פצועה (תל-אביב: הוצאת "ידיעות אחרונות", 2001); גלעד שר, במרחק נגיעה: המשא ומתן הישראלי-פלשתיני לשלום 2001-1999 (תל-אביב: הוצאת "ידיעות אחרונות", 2001); Shlomo Ben-Ami, Quel Avenir pour Israel? Paris: PUF, 2001
  12. יוסי ביילין, "ביילין-אבו מאזן במלוא האחריות", הארץ, 9 בנובמבר 2001.

תגובות
נושאים: מאמרים

18 תגובות

  1. ע.ג הגיב:

    המאמר הוא דוגמא טיפוסית לסיבה מדוע לקוראי וכותבי האתר אין ולו השפעה מינימלית על עמדות פוליטיות בישראל וכנראה גם בקרב הפלשתינאים. הכותבת יודעת כמובן מה כוונותיהם הניסתרות של קברניטי ישראל (קריאת מחשבות היא משום מה מיומנות נפוצה בקרב קוראי/כותבי האתר) אבל ברוב חוצפה היא גם לא מרוצה מהתנהגות ההנהגה הפלשתינית ומחלקת להם ציונים. לא רק הישראלים לא מבינים מה טוב בשבילם גם הפלשתינים לא יודעים, ומי כן יודע? כמובן שהכותבת. כדאי אולי שחלק מהכותבים כאן יראו את הסרט (המטופש) ברוס הגדול מכולם ויבינו מה קורה למי שחושב שהוא יכול לנהל את העולם אבל איננו מסוגל, ברוב המיקרים, לנהל אפילו את חייו שלו. אולי פעם כשיחליטו הכותבים להיות לא רק צודקים אלא גם משפיעים הם יפסיקו לזלזל בשני הצדדים כמו מאמר זה.

  2. דניאל – העיקר הן הבנות קלינטון הגיב:

    כפי שכותבת המאמר מעידה ברק בקמפ=דויד הקפיד לא לחשוף את כל עומק ויתוריו לפני תגובת הצד השני. הוא עשה זאת אחר כך כשקיבל את הצעות קלינטון שפירושם המעשי נסיגה לקוי 67 עם חילופי שטחים ביחס אחד לאחד. מכאן שהפלפולים בנוגע למה הציע ברק בקמפ דויד הם די מיותרים.
    ברק עשה שגיאות טקטיות, אך יש לתת לו את הקרדיט על יכולתו לשבור מיתוסים בסיסים בחברה הישראלית כמו "אחדות ירושלים", "רצועת הבטחון של בקעת ירדן" ועוד.
    אני מסכים שהפלסטינים עשו ויתורים ניכרים, ןמשום כך נראה שהיתה זו החמצה גדולה, מכיון שהצדדים לא היו רחוקים זה מזה, כפי שהוכיחו הבנות ז’נבה מאוחר יותר

  3. שי מזרחי הגיב:

    כל זה טוב ונכון ויפה, אך ידוע (לאלה שרוצים לדעת) – ברק לא התכוון להגיע להסכם אמתי בקמפ-דיוויד שבו יוחזר השטח הפלסטיני, ושבו יוחזרו כל ההתנחלויות, שדרישות אלה – לפני דיון על זכות השיבה – הן בסיס להסכם שלום בינינו לבין הפלסטינים. ידוע גם שלאחר פיצוץ המשא ומתן מי שהסלים את המצב היה ברק, שהביא לעליית שרון, שהוא (שרון), הסלים עוד יותר את המצב, והכשיל כל ניסיון לדיבור על הסכם. כיום, ישראל עם שרון בראשה (עדיין), והרשות הפלסטינית לאחר מות ערפאת ובראשות אבו-מאזן – שניהם עסוקים בעניין הרצועה וההתנתקות – ואבו מאזן עושה מאמצים להפסקת ירי הקסאם. אך תנאיו של שרון בעניין מגוחכים, לוח הזמנים הדחוק שהוא מציב לאבו-מאזן, וספק אם היה מציב לו עצמו. לפני כן לא היה לו עניין מעשי בטיפול פלסטיני בירי הקסאם, מבחינתו לא היה פרטנר.

  4. עופר יהלום הגיב:

    מבחינה מעשית, מובן שאם אדם מחזיק בדירתי אני לא אהיה מוכן לשלם לו שקל אחד ואדרוש ממנו שיפנה אותה ללא תנאי. אבל אם אני לא מסוגל לגרום לו לפנותה בכוח או בדרך אחרת, יש לי רק שאת שתי הברירות להסכים לתנאיו או לוותר על הדירה.
    מובן שאני לא רואה קשר בין המשל לנמשל, אבל לא כדאי שכולנו נחזור על עצמנו, מכיוון שאז נצטרך לבקש תשלום מהנהנלת האתר כמו הכותבים ב-YNET שחוזרים על עצמם כל הזמן.

  5. אלישע הגיב:

    מחברת המאמר המאלף מרבה לצטט את יוסי ביילין, ובצדק. תמוהה מאד העובדה שאין היא מצטטת מדבריו כפי שהופיעו ב"לה מונד דיפלומטיק" לאחר ועידת טאבה. משום מה בוחרת טנהי ריינהארט לצטט את המקורות הנוחים לה. וה"מאשרים" את נקודת השקפתה (המנותקת מן המציאות כפי שיתברר להלן) וכך נוסח המסמך שהעביר יוסי ביילין למשלחת הפלסטינית בטאבה: "ממשלת ישראל" כך נאמר בפתיח, "מכירה בסבל הנורא שעבר העם הפלסטיני בחמישים השנה האחרונות". לאחר הקדמה קצרה מביא ביילין את הצעתו המפורטת לפתרון בעיית הפליטים, תוך שימת דגש על שיבה של פליטים אל תחום ישראל הריבונית (זו שבתחומי הקו הירוק). לאחר הדברים האלה הציע ביילין גם שיבה מדורגת של כמה עשרות אלפי פליטים מדי שנה , לתקופה של עשר שנים. המשלחת הפלסטינית, מה לעשות, דחתה את המסמך. על כך ביילין מיצר עד עצם היום הזה. לאור הדברים האלה מן הראוי היה שמחברת המאמר המלומדת תביא בפני הקוראים את הצעתו של ביילין (ניתן לקרוא אותה באתר הלה-מונד דיפלומטיק) ותאמר לנו מדוע סירבה המשלחת הפלסטינית לקבל את ההצעה, או לענות בהצעה נגדית. אפשר גם לפנות אל ראשי המשלחת ההיא, החיים עימנו עד עצם היום הזה, ולשאול אותם ישירות את השאלה הזו. אם תבהיר המחברת את העניין הזה הרי שכולנו נצא נשכרים.
    תמוהה מאד גם ההתייחסות אל סופיות הסיכסוך. אם חותמים על הסכם שלום אמיתי, הרי שקץ התביעות של הצדדים זה מזה הוא לב העניין. להזכיר לכותבת הנכבדה: הסעיף השלישי בהסכם השלום בין ישראל ומצרים קובע מפורשות כי בחתימת ההסכם מוותרות מצרים וישראל על תביעותיהן זו כנגד זו. והרי תביעות כאלה היו מצויות למכביר: מצרים הייתה יכולה לדרוש מישראל פיצויים על הרס ערי התעלה בזמן מלחמת ההתשה, ישראל הייתה מגיבה בטענה כי איסור המעבר בתעלת סואץ גרם לה להפסדים כלכליים עצומים והיא דורשת על כך פיצויים, מצרים הייתה משיבה כי אובדן ההכנסות ממעבר אוניות בתעלה היה באשמת ישראל, כיון שהיא נסגרה לתנועה עקב מלחמת ששת הימים, וכך היה נמשך לו דו קרב של תביעות ותביעות שכנגד, שהיה פורם את ההסכם כולו. לכן יש חשיבות עליונה דווקא בהפסקת תביעות כל שהן במקביל לחתימת הסכם. לגבי סוגיית קוי 67: קשה להבין מדוע הקו הירוק, שהוא בסך הכל קו שביתת נשק, הפך למקודש בעיני חלק מן הכותבים באתר הזה. ארבעים שנה כמעט עברו מאז 67, המציאות הדמוגרפית, הכלכלית, הגיאו פוליטית, התרבותית
    השתנו לחלוטין. "חזרה בזמן" אפשרית רק בסרטי מדע בידיוני. לנסות ליישם זאת במציאות הוא דבר שעל גבול הפטתיות.

  6. רפי אשכנזי הגיב:

    טניה ריינהארט שייכת לאותו סוג הישראלים שקיבלו את הנראטיב הפלשתינאי בשלמותו.
    לפי דעתה הפלשתינאים מוותרים על 78 אחוז מארצם {בגבולות 1949 } האם שכחה הכותבת כי הסוכנות היהודית כבר ויתרה ב 1922 תחת לחץ המעצמות בועידת סאן- רמו, על 75 אחוזים משטח המנדט הבריטי, מהשטח שקיבלה מחבר הלאומים לטובת מדינה יהודית, ויתרה לשם הקמת מדינה פלשתיאית הנקראת ממלכת ירדן {שנקראה עאז אמירות עבר הירדן}? למה "עבר הירדן"? כי כל מה שהיה מערבית לירדן יועד למדינה יהודית! ע"פ חבר הלאומים, שהאו"ם של היום הוא יורשו החוקי הערב להחלטותיו!
    החלטה 242 של מועצת הביטחון, קובעת שהכוחות הישראלים יצאו משטחים ולא מכל השטחים. והכוונה לשטחים ששלטה בהם ממלכת ירדן, שטחים שלמעשה איש לא הכיר בשליטתה בהם. שטחי "הגדה המערבית ועזה" עד כמה שהדבר קשה לאנשים השותפים להשקפותיה של טניה ריינהרט לקבל, הם שטחים שהריבונות עליהם לא מוסדרת דווקא בגלל אותה ועידה בסאן- רמו שהשותפים לדעה של טניה משום מה מתעלמים ממנה. כל ההחלטות של האו"ם מאז{לא החלטות מועצת הביטחון} הן המלצות שאינן ישימות אם שני הצדדים אינם מקבלים אותן. כזאת היא החלטת האום מ 1947 על החלוקה: היא היתה אמורה להיות החלטה של שני הצדדים בדרך לשלום אך הערבים שברו את הכלים. נכון וצודק עשה ברק בגיבוי קלינטון שדרשו את סופיות הסכסוך.
    ללא סופיות הסכסוך אבל עם פינוי השטחים, ולא חשוב כמה מהם, נחשף לתביעות בלתי פוסקות של הפלשתינאים לפיצויים ולשיבה שתכליתן הכחדת ישראל או המגותה {מיסוסה} תחת שובם של פליטי 48 ופליטי 67.
    בניגוד לטניה ריינהארט ולשותפי הדעה שלה, היוצרים חצאי אמיתות, הערבים אומרים להם את כל האמת: לא יהיה שלום ללא שיבה, או בלשון פשוטה, לא יהיה שלום אם ישראל תרצה להמשיך ולהתקיים ולהיות מדינה יהודית.
    הבעיה עם הפלשתינאים אינה שטחי הכבוש של 67 , הבעיה היא השטחים של 48 ושל ההתישבות היהודית כולה שמה לעשות, היא על שטחים שהערבים רואים כשטחי מולדתם הגזולים\שדודים
    וכל מילה נכונה .
    הבעיה טניה, היא הבית שלך ביפו ולא ההתנחלויות שמעבר לקווי 67.

  7. אורי הגיב:

    קראתי את הספר כולו והוא מומלץ מאוד. ספר חשוב מאין כמותו להבנת הסכסוך, השמאל הציוני והתקשורת הציונית (ישראלית).

  8. יורם בר-חיים הגיב:

    יחליט נא רפי אשכנזי האם טניה ריינהרט "מקבלת את הנראטיב הפלסטיני בשלמותו" או שהיא מתעלמת מהתביעה הפלסטינית (הצודקת) לשיבת הפליטים ופירוק המדינה הציונית.
    לא ייתכן שהיא גם זה וגם זה….

  9. דני פתר הגיב:

    שלום טניה
    אין לי בעיה עם הקטעים שכתבת על ברק. אני מסכים להם ומוכן לצרף עוד. אינני מסכים לסעיף הדן ב"הבנות ביילין-אבו-מאזן", ובתוספת הגינוי שערפאת זוכה לה.
    הבנות ביילין-אבו-מאזן, לא היו מעולם תוכנית מוסמכת שהוכרזה ציבורית על ידי מנהיגים ישראלים או פלסטינים בניגוד להסכם ז’נבה; ואבו-מאזן מעולם לא התייצב ציבורית מאחוריה. אולם זה לא היה "מסמך מביש". זה היה נסיון שנעשה לפני 10 שנים, ליצור בסיס אפשרי לשלום, נסיון שנכשל למרות הויתורים הפלסטינים הקשים שהיו בו. הויתורים לא הספיקו לברק שרצה את "סוף הסכסוך" ושערפאת לא התייצב מעולם מאחוריהם. לך אין בעיה לציין כי "ככל הידוע (למי?) ערפאת אישר את התוכנית בעת גיבושה, מכיוון שמתן אישורו של ערפאת לתוכנית אינו מפתיע. נתיב הכניעה שלו החל עוד לפני כן, ערב אוסלו" (האם זה היה עוד ב-1988, כאשר בהנהגתו קיבל אשף את תוכנית שתי המדינות?!).
    באחת, גם אחרי שערפאת הוא אחראי אצלנו לכשלון קמפ-דויד; גם אחרי שהוכנס לכלא המוקטעה

  10. דני פתר הגיב:

    המשך התגובה
    גם אחרי שהוכרז כלא רלוואנטי; גם אחרי שמנהיגים מאירופה ורוב המנהיגים הערבים הצטרפו במידות שונות לבידודו; מאות אלפים מבני עמו הביעו לו את אהבתם בהלוויתו, את מוקיעה אותו ואת יורשו כלא נאמנים לעמם.
    עכשיו אבו-מאזן הוא הנשיא הנבחר, והוא משליט בהסכמה ולא במלחמת אזרחים, את מרותה של הרשות ברצועה. כבר עתה הביעו מקורות מדיניים בירושלים את החשש כי הפלסטינים יטענו כי השלימו את השלב הראשון במפה הדרכים שבו הם נדרשים להילחם בטרור ולהנהיג רפורמה שלטונית, כדי להטיל את האחריות להתקדמות נוספת על ישראל.
    ועוד שתי הערות: כבר אמרתי לא פעם שנכון להפריד בין שלום בין שתי המדינות לבין פיוס בין שני העמים. בשעה שהשלום ביניהם, יחול, אם יחול, במסגרת יחסי הכוחות באזור או מחוצה לו, והוא יהיה בהכרח ביטוי למינימום שהפלסטינים יכולים לחיות עימו, והמקסימום שהנהגה ישראלית לאומנית תהייה מוכנה לו, הוא לא יהיה פיוס בין העמים. פיוס כזה לא יתכן גם בגבולות 67 (78% לישראל) כי אם תוך שיתוף פעולה ממושך בין המדינות שיביא באחד הימים למדינה דו-לאומית אחת.
    ולאחרונה, נכון לדעתי כי נפריד, בני העם הכובש, בין לדבר על הדברים לבין לעשותם. מנהיגים פלסטינים המחוייבים לחייהם ולסבלם של אנשים, עושים מעשים, גם אם מוטעים לעיתים, מתוך נאמנות. רק בגידות מוכחות, והן לא היו ואינן כאלה על-ידי ערפאת ואבו-מאזן, ראויות תהיינה לבקורת בוטה וכוללנית כשלך.

  11. ורם בר-חיים הגיב:

    לדני פתר
    אני מסכים אתך שאין זה ראוי ללהג יתר-על-המידה על "בגידות" פלסטיניות באתר ישראלי, אבל המאמר שלמעלה לא עשה זאת.
    טניה ריינהרט דיברה על כניעה, לא על בגידה ההבדל גדול מאד.
    לעצם העניין שהעלית, הדעת נותנת כי מחמוד עבאס אכן חש מחויב לסבלם של בני עמו, אולם השאלה הפוליטית היא באיזה אופן הוא מפרש את המחוייבות הזו ופועל על-בסיסה. בפוליטיקה הפלסטינית כפי שהיא היום (בעצם מראשיתה) יש יותר מאשר רק ויכוח טקטי על דרך, ישנה בהחלט קבוצה (אבו מאזן הוא מנהיגה הנוכחי) שמפרשת את האינטרסים של העם הסובל דרך המשקפים של אותו חלק בחברה הפלסטינית שהיה לו מה להרוויח מהמשך תהליך אוסלו (שהיה די תקוע והבנות "ביילין אבו-מאזן" נודעו להחזיר לו תנופה) גם כשזה בא על חשבון רווחה וזכויות של רוב החברה.
    זה בעצם כל הסיפור של אינטרס מעמדי בתנועת שחרור לאומית, הנהגה לאומית-בורגנית חשה מחוייבת להמונים הסובלים אבל הרעיונות שלה על שיפור מצבם משקפים את האינטרסים שלה ולא את שלהם.

  12. מור הגיב:

    לדני פתר –
    מאות אלפים מבני עמו המביעים את אהבתם בהלוייתו מזכיר לי את שהתרחש לפני 52 שנים בברית המועצות ז"ל, עת מיליוני רוסים הביעו את אהבתם בלויות ובטכסים ממלכתיים, ןעוד מאות מיליונים ברחבי העולם ביכו את מותו של יוסף הזקן. (דומני שגם אתה התאבלת על מותו). והנה, לא עברו מספר שנים, וזיכרו של אותו "שמש העמים" הפך למשוקץ ומוקצה מחמת מיאוס, לאור מה שהתגלה בועידה המפורסמת. לכן, אני אישית הייתי לומד מזכרון העבר, ולא נחפז לקשור כתרים לערפאת.

  13. הגרמני הגיב:

    מילים, מילים, מילים, או כפי שנאמר:" איך אתמול שלשום וכבר מחר מחרתיים"(פולי בשלאגר).
    מי שלא מבין שלא יקום ולא יהיה הסכם עם הפלשתינים ללא הסכם עם סוריה, יכול להמשיך ולנהל דיונים עמוקים, לצטט מקורות כאלו ואחרים, להביט קדימה ולראות ש…אפאס, לא התרחש כלום!
    לאחר שמצריים קיבלה בהסכם שלום את כל אשר ביקשה, וכמוה גם ירדן, לא נשאר לסורים ולפלשתינים לעשות את אותו הדבר, בכדיי לא לצאת פראיירים!
    איהאב ידידי הפלשתיני המשכיל חוזר ואומר שזכות השיבה אינה הזכות הפיזית לפלשתינים לחזור לבתי אבותיהם(לפחות לא בעיני רובם של הפלשתינים), כי אם ההכרה, ישראלית ובינלאומית, בסבלם המתמשך של הפלשתינים, ומתן פתרונות פרגמטיים לבעיה זו. אם בלבנון, ואם ברחבי אירופה חיים רבבות פלשתינים ללא מעמד, ותחת זכויות מצומצמות. איהאב טוען, ואני מסכים איתו, שלא יתכן שבגרמניה(לדוגמא) יקלטו יהודים מחב"ם, שלאחר מספר שנים יקבלו אזרחות גרמנית, כאשר הוריו החיים בגרמניה מזה למעלה מעשרים שנים מחזיקים עדיין במעמד של פליטים.
    את בעיית זכות השיבה, לטענתו, ניתן לפתור. השאלה האם מוכנות ישראל, ושאר המדינות בהן חיים פלשתינים רבים לשאת במחיר?

  14. אריאל ירושלים הגיב:

    מהלך השלום שהחל באוסלו, נכשל, משום שלא היו בו קוים אדומים.
    לכן, צדק רה’מ לשעבר, ברק, כאשר עמד על כך, כי זכות השיבה לא תוכר בכלל. היוזמות ‘האפורות’ להכיר בעצם קיומה של הזכות ל’שיבה’, אך ליישם אותה בהדרגה, או באופן חלקי, היו מביאות עלינו מלחמה איומה.
    אדרבא, אם הפלסטינים באמת מבקשים שלום, ואין להם עניין לפגוע באיזון הדמוגרפי בישראל, ואין באמת כוונה להעביר לישראל פליטים, מדוע לא ויתרו על הזכות? מדוע לא גילו רצון טוב? למה הגב’ טניה לא באה איתם חשבון נוקב?
    מדוע לא לצטט את הנשיא לשעבר, קלינטון, שהאשים במפורש את עראפאת בכשלון השיחות; למה להסתפק במאלי, שהיה עוזרו? המאמר אינו מאוזן. צריך לתקן !

  15. ראובן עובדיה הגיב:

    רבותי– אין ולא היה הסכם ביילין אבו מאזן. אבו מאזן מכחיש מכל וכל. היה נייר של אקדמאים שעשו פרוייקט עתיר כיבודים ובילויים, אבל הסכם מדיני — אין ולא היה. אבו מאזן כל כך כועס עד כי הו א סירב לראות את ביילין מאז, למרות שביילין טוען כי נפגשו.

  16. דן תמיר הגיב:

    הערה לעמיתנו האשכנזי:
    עם כל הצער הכרוך בדבר, הבעיה שתארת (לדוגמה) היא בעיה גרמנית. מי שיש לו טענות על מדיניות ההגירה של של הרפובליקה הפדרלית, עדיף אם יפנה אותן לרשויות המוסמכות בברלין.
    באותו אופן, לישראל יש בעיה עם מספר מסוים של פליטים שחיים בתחומה (במחנות בגדה הימנית וברצועת עזה). כל עוד לא הצטרפה מדינת ישראל להסכם שנגן, אזי כשם שאין ממשלת ישראל אחראית למדיניות ההגירה של גרמניה כך אין ממשלת גרמניה אחראית למדיניות ההגירה של ישראל. לממשלת ישראל יש אחריות לרוחתם ולטובתם של מאות אלפי פליטים "פלסטינים" בתחומה, קודם לכל. טוב יהיה אם אנחנו כישראלים נתמקד קודם כל בסיוע לפליטים בארצנו, ואחר כך נטפל בפליטים בכל שאר העולם.

  17. יצחק נתניה הגיב:

    אני עדין לא הבנתי מדוע לאחר שממשלת ישראך הודיעה במפורש על זכותם של הפלשתינאים להקים מדינה עצמאית (ללא קשר לגבולות דמוגרפים). ובכך למעשה הכירה במפורש בזכות הפלשתינאים לזכותם הלגיטימית לחיות באדמה זו, הנהגת הפלשתינאים מעולם לא הכריזה מפורשות כי הם מכירים ביזכות מדינת ישראך להיתקיים. סוג הכרזה זה היה המלל שמעולם לא נישמע ביתקופת המשא ומתן בתקופת רבין.
    כך שההיתקשות הזו של ברק הייתה לגיטימית והוכיחה למעשה כשגבם צמוד לקיר(של הפלשתינאים) הם עדיין רואים באוסלו לא יותר אלה צעד חשוב בדרך למחיקת הלגיטימיות הישראלית בגבולות הדמוגרפית הקיימים. ניתן לילמוד זאת מהתוכנית המיתהוות של ההנהגה הפלשתינאית של ערביי ישראל להכריז על מאבק בסיגנון מנדלה כנגד שילטון האפרטייד הישראלי, כשהמילה אפרטייד מתחילה לחלחל גם בביקורת העצמית שמאלנית של התיקשורת והיא לפטע החליפה לסירוגין את "הנסיגה מהשטחים".

  18. מאדאם פומפדור הגיב:

    שוב באה המציאןת וטפחה על פנינו: התבשרנו הבוקר, מפי מחמוד עבאס, הוא אבו מאזן, יושב ראש הרשות בפלסטינית, כי הפלסטינים לעולם לא יוותרו על זכות השיבה.
    עכשיו אחת מן השתיים: או שטניה ריינהרט ושכמותה יטענו שבמו"מ עתידי על ישראל להיות נדיבה, ולהענות לדרישות הפלסטיניות,ולקלוט אל תוכה 4 מיליון פליטים, ולא, תואשם שנית בכישלון השיחות, או שתאמר מעכשיו מהו המספר המירבי (של הפליטים) אותו ישראל תהיה מוכנה לקלוט: מיליון? מיליון וחצי? שני מיליון? הרי לא יתכן שעניין גבולות 67 יוגדר בצורה כל כך חדה כחלק מהסדר עתידי, ואילו מספרם של הפליטים שיורשו לשוב ישאר אמורפי, נזיל, וחסר הגדרה. יש כאן סתירה לא מובנת.

הגיבו לאורי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים