הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 בינואר, 2005 9 תגובות

ההקשרים הפוליטיים של הוויכוחים על תחיית העברית


בדיון להלן אשתמש במלה "מיתוס" וברצוני להבהיר מראש שמלה זו מטרתה לסמן חלקים מקודשים בתוך נרטיב אידיאולוגי. אני לא משתמש במלה זו כשיפוט לגבי ערך האמת של המיתוס. כלומר איני מניח שלציונות יש מיתוסים ולי יש סיפור אמיתי. אני ער לכך שהנרטיב שאני מציע כאן גם הוא אינו אלא סיפור, אשר נמצא בהרמוניה עם אמונותיי התרבותיות-פוליטיות באותה מידה שסיפור התחייה נמצא בהרמוניה עם הנרטיב הציוני. איני נוקט כאן עמדה של בעל האמת. מה שאני כן מעוניין להראות זה שבעוד שסיפור התחייה משתמש במושג מיתולוגי (תחייה) שאין לו מהלכים בתיאור בלשני, הרי הסיפור שאני מציע הוא סיפור בלשני פשוט המבוסס על עקרונות בלשניים אוניברסליים. יש ייחודיות בהיווצרות העברית הישראלית, וזו נעוצה במפגש החד-פעמי של גורמים חברתיים, תרבותיים ולשוניים שאפשרו את התהליך. מפגש כזה בדיוק אכן לא התרחש בשפות אחרות. אבל מכאן ועד לאמירה שהעברית הקדומה הוחייתה עדיין המרחק גדול.

במשך שנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20 התפתחה בתוך האוניברסיטה העברית גישה שזכתה לכינוי "אסכולת ירושלים". אסכולה זו דגלה בייחודיות של המקרה היהודי-ישראלי. אסכולה זו פיתחה את ההנחה שהמקרה היהודי-ישראלי אינו תחום אלא אסכולה, כלומר תולדות עם ישראל אינם מקרה פרטי (תחום) בתוך ההיסטוריה האנושית אלא משהו מיוחד שדורש כלים תיאורטיים נבדלים מהכלים ההיסטוריים הרגילים (אסכולה). וכך הציונות נתפסה אומנם כתנועה לאומית, אבל מיוחדת, הקהילה הנוצרת בארץ-ישראל היא אומנם קהילת מהגרים אבל ייחודית (ולכן מדובר בעולים, לא במהגרים), האנטישמיות היא אומנם תנועה גזענית, אבל כלי הניתוח שלה הם ייחודיים, השואה היא אומנם מקרה של השמדת עם, אבל כזה שאינו ניתן לתיאור במונחים מדעיים רגילים. וכך נוצרו אסכולות מדעיות שלמות בהיסטוריה, סוציולוגיה, ספרות, מדע המדינה, ויתר החוגים של מדעי היהדות, שהתבססו על עקרון הייחודיות. ההיסטוריונים והסוציולוגים החדשים שקמו החל משנות ה-70 הציעו תוכנית מחקר חדשה שקבעה שאלה אינן אסכולות אלא תחומים בתוך האסכולות האוניברסליות. הטענה שתחיית העברית היא תהליך ייחודי מתמקמת בנוחות בתוך האסכולה הירושלמית, שבאופן כללי פיתחה אקדמיה מגויסת לפרויקט התחייה הלאומי.


רבים מן המיתוסים של הציונות ששרדו עד היום קיימים בצורה של הנחות יסוד המבטאות את העמדות השמרניות יותר בתוך קשת הדעות הציונית. יש כיום מרחב גדול למדי של עמדות ציוניות מתקדמות, ואין שום סיבה לנכר את המחזיקים בהן בהכללות גורפות. לכן איני משתמש במונח הגורף "עמדות ציוניות" אלא "עמדות (ציוניות) שמרניות" או "מסורתיות" כדי להתייחס לאתוס הציוני בצורתו ההיולית. אתוס זה לעתים קרובות מכתיב ממעמקי התת-מודע עמדות או גישות הנמצאות בסתירה עם עמדות חדשניות של אותם אנשים. ציונות חדשנית, המתנגדת לכיבוש ותומכת בהפיכתה של ישראל למדינה אזרחית קיימת אומנם, אבל אין לה אותה מורשת עממית שיש לציונות המסורתית. יש עמדות ודעות, אבל אין שירי לכת, שירי עם, המנונים, דגלים, טקסים וקנון ספרותי. ולכן לעתים קרובות אותם אנשים המחזיקים בעמדות מתקדמות מחויבים (אפילו משועבדים) אמוציונלית למורשת עליה גדלו. כך למשל מנהיגי כל המפלגות הציוניות התומכים בפינוי ההתנחלויות מרגישים מחויבים להביע את כאבם העמוק בשל הוויתור על חלקים מארץ ישראל, כלומר עדיין מבטאים נאמנות לתפיסה המסורתית שכל ארץ ישראל שייכת באופן היסטורי לעם היהודי שישראל היא מדינתו. המיתוס של תחיית העברית הוא חלק מאותו מסד אידיאולוגי אמוציונלי, שסביבו התפתחו אגדות ושירי עם, והוא ממשיך לאחוז גם בריאל-פוליטיקאים אשר עשו כבר כברת דרך ארוכה מן העמדות הציוניות השמרניות שעליהן התחנכו.


רק כך אפשר להסביר, למשל, את מאמרו של יוסי שריד "לשוחרי שפת עבר" ("הארץ" 21.6.04) המביע את התנגדותו לרפורמה בניקוד ומקונן תוך כדי כך על הידרדרותה של העברית ולא מבחין בין הלשון הילידית של הדובר ובין לשון התרבות שלו (דברים דומים הוא אמר ביום הלשון העברית בכנסת ב-4.1.05):



"על פי אותו היגיון, אין סיבה שלא להיכנע לשיבושים רווחים אחרים שכבר השתרשו. לא ירחק היום, ומישהו יציע להכשיר גם את ה’עשר שקל’, או את השימוש הקלוקל והמקומם בגוף שלישי עתיד לציון גוף ראשון – ‘אני יגיד’, ‘אני יחזור’, וכיוצא באלה יצירי לשון המעוררים פלצות. בירידה המתמדת הזאת אל המדרגה התחתונה יש התנשאות יותר מאשר התחשבות, כאילו אומרים נואש מיכולתם של רוב דוברי השפה העברית לסגל לעצמם דיבור וכתיבה תקניים ומתוקנים.


"הפידג’ין – בליל שפות מפוקפק וירוד – גם היא נועדה במקורה להקל על הלומדים והמשתמשים, וסופה שהיא התקבעה בכמה מדינות כשפה השלטת, לצורכי תקשורת נוחה יותר בין הבריות, ועכשיו היא תובעת את מעמדה כשפה לכל דבר. כך עלול לרדת לטמיון מה שנחשב לגולת הכותרת הפלאית של המפעל הציוני: החייאת השפה עברית שמתה".


בארה"ב היום התפתחו גישות חיוביות כלפי דיאלקטים של שכונות השחורים בערים הגדולות. גם שם יש תופעות שצורמות את אוזנו של הדובר האנין, בן המעמד הבינוני הגבוה, בדיוק כמו הדוגמאות של שריד, למשל אובדן ה-s בפעלים בגוף שלישי יחיד. אבל כתוצאה מהתבוננות מפוכחת והשתחררות ממיתוסים על "אנגלית נכונה" מתבססת שם ההכרה שחינוך נכון אינו כרוך בביזוי לשון האם של דוברי אנגלית בלתי-סטנדרדית, אלא בהכרה שחניך שירצה להשתלב בעתיד בחברה עם סיכוי לניידות חברתית חייב לרכוש בנוסף ללשונו הילידית (שהיא שפה מכובדת לכל דבר ועניין) גם כישורי שיחה וכתיבה בלשון הסטנדרד.


הביזוי האוריינטליסטי שמבזה שריד את העברית הישראלית הילידית, שנשמעת על פי רוב בדיבורם של יוצאי שכבות סוציו-אקונומיות חלשות, אלה שלא זכו לסגל לעצמם את לשון התרבות, הכינוי של לשון זו כ"המדרגה התחתונה", הנוסטלגיה שהוא מביע כלפי ה"פלא" של "החייאת השפה העברית שמתה", ביחד עם הבורות בעניין לשונות פיג’ין (והשימוש בהן כמלת גנאי), מבטאים אי-הבנה ואי-הכרה של תהליכי לשון שאחד ממקורותיהם הוא החינוך הציוני ששריד קיבל במערכת החינוך הישראלית, שבצבת האידיאולוגיה שלה הוא ממשיך להיות אחוז בקוטב השמרני ביותר שלה. אין להלין עליו, כי הרי איש לא סיפק לו כלים ביקורתיים כדי להתבונן בתופעות האלה מנקודת ראות אחרת. שריד לא צריך להפסיק להיות ציוני כדי להכיר את התהליכים האלה. הוא בהחלט יוכל להיות בחברה ציונית טובה גם אם יחדל לקונן על מותו של עוד מיתוס. אבל לפחות המרחב התרבותי של הציונות שלו יהיה הולם יותר את דעותיו הפוליטיות.


הקביעה הבלשנית שתחיית העברית עדיין לא הסתיימה (ולכן אין לה עדיין מערכת לשונית קבועה, ואי-אפשר לתאר אותה תיאור סיסטמטי, ושכל מה שחורג מלשון המופת הוא בגדר "שגיאות") היא קביעה קיצונית ומקסימליסטית שהמקבילה הפוליטית שלה היא הקביעה שהציונות עדיין לא הסתיימה, שיש עדיין תפקיד פוליטי לאידיאולוגיה של בינוי אומה אתנית בתוך מדינה ריבונית המוגדרת כשייכת לה וכמשרתת אותה, ויש להמשיך בתהליך כיבוש הארץ עד להגשמתה המירבית של התוכנית הציונית.


בתוך החוגים המצומצמים של העוסקים בלשון פירוק מיתוס התחייה אינו פרויקט פוליטי. מי שעוסק בדקדוקה של העברית הישראלית יודע ומרגיש בבירור שיש לשפה זו מערכת לשונית יציבה וראויה לתיאור. מי שעסק בעניינים אלה בשנות ה-30ם וה-40 של המאה ה-20 עדיין כינה תופעות אלה "לשון הילדים" או "השגיאות", אבל ימים אלה חלפו. אני מניח שבין חוקרי העברית הישראלית ניתן למצוא מגוון רחב של עמדות פוליטיות. אבל אם כך הדבר לגבי החוקרים עצמם, המצב שונה לגבי הממסד הממלכתי והאקדמי העוסק בעברית. זה עדיין שרוי באידיאולוגיית התחייה ויש לכך השלכות קשות על המחקר (למשל, מספר החוקרים בכל חוג ללשון עברית שמתמנים על תקן של חוקרי העברית הישראלית וכיווני עבודתם המחקרית), או על מערכת החינוך (תוכניות הוראת הלשון בבתי הספר). הקריאה שלי לפופולריזציה של ניפוץ מיתוס התחייה מכוונת במידה רבה כלפי גופים אלה. בנוסף, כפי שכבר אמרתי, כלפי הציבור הרחב אוהב העברית, שהיה רגיל עד היום לתעל את אהבתו לעברית לכיוונים של קינה על אובדן. יש לנו לשון חיה נפלאה שראוי ליהנות ממנה ולחגוג את צבעוניותה, בלי רגשי הנחיתות שהוקנו לנו כדוברים שאין ביכולתם "לסגל לעצמם דיבור וכתיבה תקניים ומתוקנים". עם זאת, ראוי שתהיה לנו בחירה לגיטימית ושיהיה לנו שיקול דעת נבון לגבי ההחלטה מתי להשתמש בלשון הילידית האינטימית יותר, ומתי להשתמש בלשון התרבות, בלי להרגיש שהראשונה מוקצה מחמת מיאוס.


איני טוען שהתיאור שהצעתי כאן לתהליכי ההיווצרות של העברית הישראלית הוא התיאור היחיד האפשרי. את טענת הדמיון ללשונות פיג’ין וקריאול הציע לראשונה שלמה יזרעאל, בלשן באוניברסיטת תל-אביב. פרטי הסיפור שלו ושלי עשויים להיות שונים במעט. זה לא משנה את העובדה ששנינו מנסים להציע הסברים לתופעה לשונית מעניינת במונחים כלל-בלשניים, לא במונחים מיתולוגיים. לאחרונה החל הבלשן גלעד צוקרמן לקדם מסגרת חשיבה אחרת, הקובעת שהעברית הישראלית היא לשון כלאיים, בעלת שני הורים: העברית הקלאסית והיידיש. ויכוחים על מינוח, על המסגרת התיאורטית הראויה, ועל פרטי הפרטים של התהליכים, הם חלק מתוכנית מחקר בלתי-תחייתית של תולדות העברית הישראלית, והם לגיטימיים כמו כל מחלוקת מדעית.


אבל תוכניות מחקר לא יכולות להישאר בגדר תיאוריות. הן חייבות להתבסס על ממצאים לשוניים. עד היום, למשל, לא נכתב מחקר מקיף על קרבת המבנה בין העברית הישראלית והיידיש. האם זה מקרה? עד היום לא נאספו היומנים, המכתבים האישיים ופרוטוקולי הישיבות של גופים שונים שמצויים (אני מקווה שהם עדיין שם) בארכיונים של המושבות ושל הקיבוצים והמושבים הראשונים. אני לא מדבר על הוצאות ערוכות, אלא דווקא על חומר הגלם הבלתי-ערוך, כולל המחיקות, ההוספות והתיקונים, שיכול לתת לנו עדות עקיפה (עקיפה, משום שהיא כתובה ולא מדוברת) על לשונו של דור מחיי השפה, של אלה שסיפקו את הקלט הלשוני שעל בסיסו פיתח דור הילדים את לשונו הטבעית. אין ספק שהאידיאולוגיה התחייתית יוצרת עכבות לגבי סוג כזה של מחקר.


ייתכן שהקוראים שאינם מצויים באמוציות המלוות את הוויכוח הזה ישאלו: על מה המהומה? ייתכן שכל מה שאני אומר אינו נכון. ואם זה המצב, הרי אפשר להפריך את הדברים. אלא שהתגובות לכתיבה בלשנית בלתי-תחייתית אמוציונליות באופן כה חריף עד שברור שלא רק ציפור הנפש הבלשנית של המגיבים נפגעה, אלא גם אמונתם התרבותית–פוליטית.


יהושע בלאו, למשל, פרופסור בדימוס ונשיא האקדמיה ללשון העברית בדימוס, הכתיר את ספרי שיצא ב-2001 (Hebrew and Zionism: A Discourse Analytic Cultural Study), העוסק בנקודות המפגש בין שיח בלשני לשיח תרבותי-פוליטי, בתואר "פמפלט", מלת גנאי האמורה להעיד על ההטיה הפוליטית שלי ועל הרדידות של ספרי. וכך הוא אומר ב"לשוננו" (בתשס"ג): "כוזר בונה מסגרת על פי דעותיו הקדומות ומנסה לדחוס חלק של העובדות לתוך אותה מסגרת. בשבילו תחיית העברית כמאורע חריג פשוט אינה קיימת". ובהמשך מציע בלאו הסבר פסיכולוגי לסטיותיי: "כמעט נדמה שהמלים revival ו-prescription מעוררות [אצלו] בעת (phobia)". האכסניה שבה התפרסמו דברים אלה היא "לשוננו", כתב העת הרשמי של האקדמיה ללשון העברית.


בלאו, שבמשך כל שנותיו כפרופסור באוניברסיטה וכנשיא האקדמיה ללשון העברית נמנע מלהביע את עמדותיו הפוליטיות, היה אולי מחייב אותי לערוך ספקולציות פוליטיות שאינן מבוססות על עובדות, לולא חשף השנה לראשונה (אם אינני טועה) את פרצופו הפוליטי: הוא חתם על העצומה המגדירה עקירת יישובים כפשע לאומי וכפשע נגד האנושות. בלאו מן הסתם סבור, כמו רבים מעמיתיו, שאין שום קשר בין עמדותיו הבלשניות והפוליטיות. למעשה, הוויכוח האמוציונלי שהתעורר בעקבות הספר שפרסמתי כותב את עצמו כפרק נוסף בספרי, שהרי זה בדיוק עניינו: נקודות המפגש בין שיח בלשני לשיח פוליטי בישראל.


בספר אחר שיצא לאחרונה, מקדיש הכותב נתן אפרתי את שלושת העמודים האחרונים של הספר להשתלחות בי, בספרי, ובדעותיי על תחיית העברית. לבד מסילופים חמורים של דבריי המפגינים את קשייו בהבנת הנקרא, הוא מעלה שם טענות מגוחכות כגון ש"רק חיבור שכתוב באנגלית ומיועד לציבור שאיננו מצוי במתרחש בתחום האקדמי בארץ, ציבור שידיעותיו מוזנות על ידי ‘החוקרים הפוסט-ציונים’, יכול להלעיט את קוראיו וכו’". האם יש צורך להוסיף שנתן אפרתי הוא מנכ"ל האקדמיה ללשון העברית ושספרו יצא בהוצאת האקדמיה ללשון העברית? רשימת התגובות האמוציונליות לא תמה בזה, אך לא אמשיך.


בשנות ה-50, כאשר חיים רוזן הכריז על קיומה של העברית הישראלית כשפה חדשה בעלת מערכת לשונית יציבה הראויה למחקר, כתב שלמה צמח, המחנך חוקר התרבות המיתולוגי, בן דורו של בן-גוריון: "אבל תהליך זה [של התגבשות העברית החיה לכלל שפה מגובשת] מבקש ענוותנות ושהות ואורך אפיים ועין יפה ויד נדיבה ולב אוהב, ובעיקר עמידה של יראת הרוממות לפני השגב שבעבר ותפארתו. ואם אלה יינתנו לו, ודאי בזמן מן הזמנים יגיע תהליך זה אל תכליתו". כלומר, על תגעו בעברית, או כדברי הכותרת של מאמרו "אספו ידיכם!". השפה עדיין בתהליך התחייה. והוא ממשיך "והנה בא רוזן ומכניס לרשות זו קוצר-רוח ובהילות ויצרים רעים ורברבנות וזלזול ועמידה של חוצפה כלפי ירושת דורות, ואין הוא בודק עצמו ואין הוא שואל עצמו – מי שמני? מהיכן הסמכות ומהיכן היהירות לחתוך בדברים שאינם משלו? ובאלה גדולה קלקלתו". צמח, איש תנועת העבודה, התנגד לידידו מנוער, בן-גוריון, כאשר זה כונן את אידיאולוגיית הממלכתיות במדינת ישראל. צמח רצה לשמר את אידיאולוגיית העלייה השנייה גם בתוך מדינת ישראל ובכך הוביל קו שמרני יחסית לקו הממלכתי של בן-גוריון. לא פלא שגם בתחום הלשון התנגד צמח להכרה בעברית הישראלית כלשון לעצמה. חמישים שנה עברו מאז, ובמידה רבה אנחנו עדיין מדשדשים במקום.


ולסיכום: יש חשיבות רבה לניתוח ביקורתי של הנחות היסוד והתפיסות התרבותיות של הציונות, לא רק בתחומים הפוליטיים והחברתיים המובנים מאליהם, אלא גם בתחומים תרבותיים ואקדמיים שהשפעתם לכאורה שולית. האידיאולוגיה הציונית, בעיקר בגרסתה השמרנית, הקנתה לחניכיה, בעזרת מערכת החינוך שרובנו עברנו, מרחב של תחושות, החל מהתפעמות מנס התחייה ועד פלצות למשמע העברית הילידית, כאינסטינקטים כמעט טבעיים. זהו סד הגורם מוגבלות מחשבתית הן לאנשי חינוך ואקדמיה בתחומי הלשון, ועל אחת כמה וכמה לאנשים מן השורה שחקר הלשון אינו מלאכתם. השתחררות מן הסד הזה תועיל הן בפן התרבותי-פוליטי, על ידי דה-קונסטורוקציה של האתוס הציוני המסורתי, ופיתוח חשיבה דמוקרטית ואוניברסליסטית (ציונית ולא-ציונית), והן בפן החינוכי-אקדמי, על ידי פיתוח תוכניות לימודים ותוכניות מחקר המכירות בעברית הישראלית הילידית, ומקצות משאבים כספיים ואנושיים ללימודה ולמחקרה, בנוסף על כינונה הדמוקרטי של לשון התרבות העברית הישראלית והקנייתה.

תגובות
נושאים: מאמרים

9 תגובות

  1. אירית הגיב:

    יפה מאד, ותודה שוב על המאמרים שלך. מאחר שהעלית את הנקודה של "אסכולת ירושלים" מעניין לשאול איזה צורך מספקת התחושה שהמקרה היהודי הוא
    SUI GENERIS
    בכל מיני מובנים ?

  2. ערן יפה הגיב:

    מר רון כוזר
    יפה מאד
    החלק השלישי של המאמר חושף עוקץ (שהיה חסר בשניים הקודמים). כמו כן המסגרת הביקורתית שיצרת (או השתמשת) היא ברורה ונוחה ליישום בתחומי מאבק אחרים כנגד אותה אידאולוגיה ציונית בפרצופה הארצישראלי .

  3. דב הר-אל הגיב:

    לאירית

    הצורך להציג את תחיית העברית כייחודי, וכן את עצם ההיסטוריה היהודית, השואה, וכו’ וכו’ הוא קו מאפיין של התרבות היהודית מתחילתה.
    היהדות מיצבה את עצמה מלכתחילה כ"בן בכור" (במשמעות החובה והאחריות המוטלת עליו להנהגה , וגם בהיותו יורש פי שניים מאחיו) כלפי כל שאר האנושות.
    אינספור מקומות בתנ"ך מדגישים ייחוד זה, והמחשבה ש"ככל הגויים בית ישראל" נתפשת בו כטעות, סטיה, ומרד בייעוד ובציווי האלוהי.

    תחושת ייעוד ושונות זו גם נתנה תוקף ליוזמות פורצות דרך שאופייניות ליוצאי התרבות הזו. לתחושה שיש משהו שונה בעם היהודי שותפים גם לא יהודים רבים ולצד תנועות הערצה (דוגמת כת המקויה) החלפה (דוגמת הנצרות שהיא "ישראל ברוח") היא גם זו שעוררה ומעוררת את האנטישמיות.

    באופן פרדוקסלי, הציונות עצמה היא תנועה שפעלה נגד רעיון הייחוד, בזאת שהיא שאפה "לנרמל" את העם היהודי במונחים של תחיית הלאומים באירופה של המאה ה19, שיהיה ככל העמים, בעל אדמה וצבא משלו, ובמבנה תעסוקתי "נורמלי" של עובדי אדמה, פועלים וכו’.

    הפרדוקס נמשך בזה שהצלחת הציונות היא גם שהחזירה את האתוס הישן שנגדו יצאה, כי הרי רק עם מאוד מיוחד היה מצליח להמציא את עצמו מחדש…

  4. לדב הר-אל הגיב:

    כן, אבל קראתי כמה כתבי קנוניים של דתות ועמים אחרים ויש בהם גם כן שיר הלל ייחודי לאותה קבוצה או אמונה. אפילו זה לא ייחודי בעצם.אתה צודק בחיפוש המקור המיתולוגי בדת היהודית, כיון שהיא למעשה השתכפלה והופצה באמצעות הנצרות ואפילו האיסלאם, כך שגם המיתוסים השבטיים שלה, עברו איזו "הגדלה" לא טבעית באמצעות הפצת הרעיונות בקרב ציבורים גדולים, שיצרו למעשה את התודעה של העולם המערבי והערבי (חלק גדול מן האנושות, אם כי לא כולו, כמובן) שלוקים – ביחד עם היהודים עצמם – בתסביך "השאלה היהודית הנומינוזית". ברור שתחושת ה"בן היחיד" היא מפתה גם אם היא מביאה לאסון קולוסאלי במיוחד, אבל בעולם הנוכחי, עם האינטרנט והחשיפה לכל התרבויות האחרות – שאינן מאותה משפחה, ניראה לי מוזר שהתסביך הזה ממשיך לנהל את התודעה כאילו באמת אלוהים יושב שם וממנה את השבט היהודי לאיזה תפקיד היסטורי קבוצתי, וכאילו באמת יש הבדל בין אדם לאדם.

  5. חיים ברעם הגיב:

    הקבוצה האתנית שפיתחה מיתוס ממש זהה הייתה דווקא המתיישבים הלבנים בדרום-אפריקה, רובם ממוצא הולנדי ודוברי עגת האפריקנס, שהאמינו בכל לבם שהם בני העם הנבחר. דווקא מנהיג שיצא מתוכם, מעין יוסי ביילין אבל עם כוח פוליטי לקבל הכרעות ולבצע אותם, דה-קלארק, פירק את משטר האפרטהייד ובעצם ביצע אקט "פוסט אפרטהיידי" מובהק.

  6. רותי הגיב:

    לד"ר כוזר, בהרצאה מהפכנית ומרתקת ששמעתי לאחרונה מפי ד"ר גלעד צוקרמן, הבנתי שהמחקר האמיץ שלו לא רק מעניק, כפי שאתה אומר, מסגרת חשיבה אחרת (הקובעת שה"ישראלית", כך הוא קורא לשפתנו, היא לשון כלאיים), אלא גם מתבסס על ממצאים לשוניים מרכזיים וחשובים רבים.

    תמסיר ההרצאה כלל עשרות מאפיינים פונטיים, פונולוגיים, מורפולוגיים, תחביריים, סמנטיים ומילוניים, שנכנסו אל הישראלית משפות אירופה בשלב הקריטי של התהוות הישראלית. בביבליוגרפיה הוא מציין ספר ("העברית כמיתוס") שהוא כותב להוצאת עם עובד, ובו הוא דן לא רק בהיבטים תרבותיים אלא גם בקרבה המבנית הלשונית שבין הישראלית והיידיש.

    אגב, הוא ציין את ספרך על העברית והציונות והיה לי ברור שאתם "באותו ראש" לגבי הצורך להתנער משטיפות המוח המסורתיות, היוצרות עכבות רציניות מאוד לגבי מחקר מתאר ואיכותי של השפה הישראלית.

    שמתי לב שההרצאה של ד"ר צוקרמן גרמה מורת רוח למספר אנשים בקהל, אבל אני חייבת להגיד לך שלי היא פתחה עולמות חדשים. כפי שאתה יכול לראות, אני כבר קוראת לשפתנו המורכבת "ישראלית".

    אני מאחלת לו ולך הצלחה רבה, רותי.

  7. חנה יונגווירט הגיב:

    שלום,
    בהקשר לנכתב, יש לציין שהציונות ניסתה לרמוס, ועדיין דואגת לכך שכל התרבות היהודית שהיתה קיימת עד הצינות(ועם כל הכבוד לציונות היהדות קיימת הרבה יותר זמן ממנה)תיראה לא רלוונטית, מיתרת ומזיקה, ותטופל בהתאם.
    האם במאה ה21 עדיין קיימת הגישה האנטי לברלית זו? האם רב תרבותיות הוא מושג סלקטיבי ?
    אשמח לקבל תגובה

  8. אביב הגיב:

    לדעתי הנסיונות להכריז על העברית המודרנית כשפה חדשה הם התגרות בציונות ולא למעלה מכך. הניבים השונים של העברית וצורתה הקדומה עברו התאמה נדרשת בכדי להתאים לשימוש בימינו, שכן לא נוכל לעלות על הדעת המצאת מילים חדשות משום-דבר. לכן השתרבבו פנימה גם מאפיינים שאינם עבריים או שמיים, עובדה זאת לא הופכת את העברית המודרנית לשפה אחרת.

  9. שני הגיב:

    שני חלקי המאמר הראשונים רתקוני במיוחד. התיאוריה שמציע כוזר מעניינת ומעוררת מחשבה. כמה חבל שמאמר כל-כך אינטיליגנטי משלב בתוכו פוליטיקה. כוזר, האם לא יכלת לכתוב דבריך המשלהבים מבלי להשחיל דעותיך הפוליטיות, שאין להן כלל עניין ישיר?! כמה חבל!

הגיבו לאביב

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים