הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-9 בפברואר, 2005 12 תגובות

גל האופטימיות והתקווה האופף כעת את הישראלים, את הציבור ואת השלטון, הוא תגובה טבעית וצפויה לגל הפסימיות והנבואות השחורות ששידרו הפוליטיקאים לגבי אבו מאזן וסיכויי הצלחתו כמנהיג העם הפלסטיני טרם בחירתו. הרוב בצד הישראלי האמין מכל מיני סיבות שאבו מאזן לא יכול לספק את הסחורה, הוא קטן מדי על נעליו של יאסר ערפאת, אין לו את הכריזמה ואת הקונסנזוס שהיו לאבו עמאר, דעותיו ואמונותיו מנוכרים מהמציאות הפלסטינית האלימה, הוא לא יכול לרסן את הקיצוניים בפלגים הפלסטינים ולא יהיה מסוגל להשליט את מרותו אפילו על חברי תנועתו – הפת"ח.

הרוב בצד הישראלי האמין שהעם הפלסטיני עדיין לא בשל לנהל משחק דמוקרטי, אף אחד לא האמין שצעירי האינתיפאדה "המפלצתיים" שגדלו על תרבות האלימות והכוח והמרדנות יוכלו ביום מן הימים לעמוד בשקט ובגאווה בתור הארוך להצבעה בקלפי.


הרוב בישראל, ציבור ופרשנים, לא האמין בכלל שיהיו אפילו בחירות. ה"פאודא" (הבלגן), שהפכה למלת הקסם בפי כל הפרשנים הערבסתים, תסחוף את הפלסטינים למעגל קסמים של אלימות ואובדן, דיווחו הפרשנים בנימה כואבת.


מעטים המהלכים בעולם הפוליטיקה והפרשנות המדינית שתוצאותיהם ביחס לציפיות הם ההפך הגמור. מה שקרה בגדה המערבית וברצועת עזה הוא אחד המהלכים הנדירים הללו. בלי יוצא מן הכלל, כל הנבואות השחורות הופרכו. הלווית ערפאת עברה בשקט, תהליך העברת השלטון היה חלק, תהליך בחירת המנהיג הפלסטיני החדש לא היה מבייש את הנאורות שבמדינות המערב, ועד כה נראה ששליטת אבו מאזן מלאה ובלתי מעורערת, העם הפלסטיני הוכיח לישראל ולכל העולם שהוא בשל מזמן למשחק הדמוקרטי.


כמו בכל דבר, גם כאן גודל הצפייה כגודל האכזבה. הפלסטינים "איכזבו" את הישראלים. בעיני הרוב הישראלי "האכזבה" הזו היתה חיובית, בנוסח: "טוב שטעינו". כאמור, הפרכת הנבואות השחורות הולידה גל, בסדר גודל של צונאמי, של אופטימיות ותקווה "לעתיד טוב יותר". בן לילה הפך אבו מאזן למושיע הגואל במיין סטרים הישראלי.


האופטימיות והאופוריה שאופפת את הרחוב הישראלי בימים אלה מעוררת מחדש את הנוסטלגיה של ימי אוסלו הראשונים, הימים העליזים של השלום והפנטזיה. כולם האמינו שהשלום היה במרחק יריקה עד שהגיעו לקמפ-דיוויד וירקו לפלסטינים בפנים.


שיחות קמפ-דיוויד נכשלו מכיוון שחשפו פעם אחת ולתמיד את התהום בין שני הצדדים. הם הוכיחו, במיוחד לישראלים, שבעצם יש שתי פנטזיות לשלום המיוחל, פלסטינית וישראלית. עד היום קשה לדעת באמת מהי הפנטזיה הישראלית אם בכלל יש אחת כזאת. מה שבטוח הוא שהיהודים רוצים שלום, על הרעיון עצמו יש קונסנזוס והוא אמיתי לחלוטין, על היישום והמהות לכל ישראלי בוגר יש דעה. הפלסטינים מצד שני הציגו ועודם מייצגים פנטזיה כל כך ברורה ומציאותית. הרעיון והמהות תואמים, ועליהם בנוי הקונסנזוס הפלסטיני; מדינה עצמאית על גבולות הקו הירוק כולל ירושלים המזרחית, פתרון בעיית הפליטים, פינוי ההתנחלויות ושליטה על משאבי הטבע הפלסטיניים. הפלסטינים הגיעו, בידיעת הישראלים והעולם, למשא ומתן במסגרת העקרונות הללו ולא על מנת לדון עליהם. שיחות קמפ-דיוויד חשפו את התהום בין שתי הפנטזיות וכולם נפלו בה.


אבו מאזן הגיע לכסא המנהיגות בהתבססו על עקרונות הקונסנזוס הפלסטיני. הוא ושאר המועמדים שהתמודדו נגדו ידעו שמעקרונות אלו אין לאן לסגת. ערפאת ידע את זה, וכשנאלץ לבחור בין וויתור לבין "הריסת חגיגת השלום הרעיוני" הוא בחר את האופציה השנייה, בעצם לא היתה לא ברירה גם אם רצה אחרת.


סביר להניח שפגישות התיאום למיניהן שייערכו בשבועות הקרובים בין הישראלים לפלסטינים יגבירו עוד יותר את תחושת האופטימיות בצד הישראלי ויספקו מרווח נשימה זמני לצד הפלסטיני. אך בסופו של דבר יגיעו הצדדים פעם נוספת לשיחות על הסדר הקבע שיתבססו על אותם עקרונות יסוד של קמפ-דיוויד ושל אוסלו (ויוזמות השלום למיניהן). או אז יגלו הצדדים שארבע שנות אלימות ודמים העמיקו את התהום עוד יותר. ואז השאלה תהיה האם ייפלו הצדדים מחדש בתהום או שידעו איך לבנות את הגשר?…הנסיון הישראלי בבניית גשרים אינו כל כך מעודד.

תגובות
נושאים: מאמרים

12 תגובות

  1. רוצה שלום הגיב:

    לצערי המונח פתרון בעית הפליטים הפך לשם קוד לזכות השיבה. כשם שהישראלים צריכים להבין שיצטרכו להחזיר את השטחים שנכבשו ב 67 (עם תקוני גבול מוסכמים) כך הפלשתינים צריכים להבין שלא תהיה זכות שיבה. לדרוש מישראל את זכות השיבה זה להגיד במפורש שהם לא רוצים שלום בין שתי מדינות אלא מדינה דו לאומית ולזאת לא יסכים שום ישראלי ציוני גם אם הוא שמאלי בדעותיו (וכל הקשקשנים שאומרים שלא יכול להיות שמאל ציוני מתבקשים לא לחזור על חסר דעתם).

  2. דניאל קלטי, הסופר הגיב:

    מדוע מאפשר האתר לכהניסטים, המכנים עצמם "רוצה שלום", להתבטא וללכלך?

  3. חמי לדניאל הגיב:

    אני חייב לציין שפשוט מגוחך לשמוע את הערותיך ותפיסת עולמך לשמאל וימין. גם אם אתה קיצוני יותר בדעותיך ממר "רוצה שלום" אין הדבר מוציא אותו מן השמאל. יש שמאל ויש שמאל בדיוק כמו שיש ימין ויש ימין. יש ימין מתון והגיוני יש ימין קיצוני והגיוני ויש כהניסטים. אין לי מושג מניין הבאת את עצמך כבעל מונופול על השמאל. מי אתה שתשייך את מר "רוצה שלום" לתנועה שהוא אינו רואה את עצמו משתייך אליה. איני יודע אם "רוצה שלום" הוא שמאלני או ימני אך בודאי שאינו כהניסט. עד היום שבו תוכל לשמוע דעותיהם של אנשים אחרים שדעותיהם מתונות (לדעתי גם שפויות) משלך ולא תקרא כל פעם למנהלי האתר לצנזר את דבריהם, כאשר כל כך הרבה כותבים באתר זה אוהבים להתחבא מאחורי הצנזורה הימנית שקיימת לדעתם, אף אחד מחוץ לסקטור המאד מאד צר שאתה שיך לו ואולי אפילו חלק מסקטור שלך ממש לא יתיחסו לדבריך ברצינות. יש עוד דעות בעולם חוץ משלך יכול להיות שגם בהם יש משהו.

  4. רוצה שלום לקלטי הגיב:

    לא ידעתי שחד"ש/רק"ח/מק"י כהניסטים או שדעתם השתנתה בלי לספר לאף אחד והם נגד שתי מדינות לשני עמים.הגאונות שלך ושל דומיך הביאו ומביאות ל"השפעה הרבה" שיש לשמאל במדינת ישראל.

  5. מצביע הגיב:

    איזה בחירות ותהליך העברת שלטון מסודרים. הצבעה לחוד וקבלת מרות לחוד. כשאבו מאזן יצליח לרסן את מי שיורה בנגוד לדעתו (ולא ליומים) אז תוכל לדבר על תהליך מסודר. בינתים היתה הצגה יפה, מחאנו כפים ומחכים לראות אם ההצגה מצליחה אצל הקהל לא אצל המבקרים.

  6. דניאל קלטי, הסופר ל"""רוצה שלום""" הגיב:

    ואתה, כמובן, מסייע מאד להגברת השפעת השמאל. השאלה רק איזה. אחרי הכל, יש בארץ הזו לא מעט אנשים, שמאמינים, שפואד בן-אליעזר, או ז’אן-מארי לה-פיד, הם שמאלנים טובים. אתה, מן-הסתם, שייך לחבורה הזו – קרי, אלה שמאמינים, ש"כולם רוצים שלום, אבל ברק כבר נתן להם הכל!" ו"יש לשלול את זכות-הבחירה, ממי ש’השתמט’ משירות בצבא"… אני מכיר את הסוג שלך, אל דאגה.

  7. דניאל קלטי, הסופר ל"מצביע" (למי?) הגיב:

    מה שישראל רוצה מאבו-מאזן, הוא, שיהיה קוויזלינג משת"פ. אחרת, יוגדר לאלתר, ע"י ציפי לבני, צחי הנגבי ורשת ב’, כ"ערבי ההוא, שאמנם אין לו שערות על הפנים, אבל עדיין, הוא לא יותר רלוונטי", וג’ורג’ דביליו יתמוך בהפצצה אווירית רצחנית של חן-יוניס. בסרט הזה, ששמו "אוסלו", הרי, כבר היינו. אחת משתיים: או שיפונו כל ההתנחלויות, בעזה ובגדה כאחת, מיושביהן הטרוריסטיים, או שסתם מדברים חרטא ברטא. C’est Tout.

  8. גלילי הגיב:

    לדניאל הסופר ( אגב איזה ספרים כתבת ? ).
    השאר "סופר" נראה לי שאף פעם לא היית בעמדת השפעה שם היית לומד שיש דעות שונות , לא כל מתנגד לדעתך הוא כהניסט .
    לעצם המאמר . הבחירות כשל המתוקנות במדינות , הצחקת אותי – הפלשתינים לא הצליחו ליצור מדינה שבדרך כל מה שיש הן כנופיות מזוינות הניזונות מתקציבי עתק ממדינות שרוצות לשמר את הסכסוך בכל מחיר.
    לא עברו יומיים והאופוריה של נביל נמוגה . 40 פצצות מרגמה נפלו בגוש קטיף.
    "כוחות הביטחון " של אבו מאזן משרתים אותו ביום ובלילה יורים לעבר גוש קטיף.
    הלואי ואתעה השלום המזויף יתפוצץ לנו בפנים כי שליט צריך לשלוט וא לשאת נאומים בלבד.

  9. עמיר שחל הגיב:

    מאמר מצוין, חד וברור. נהנתי לקרוא.

  10. הגרמני הגיב:

    לגלילי,
    הייתי רוצה לראות ביסוסים להאשמותיך את כוחות הביטחון הפלשתינים.
    ולעניין זכות השיבה. כמו תמיד עד עכשיו מראה מדינת ישראל את טמטומה הפוליטי. במידה ותקום מדינה פלשתינית(והיא תקום) כיצד רוצה ישראל לכפות את רצונותיה על מדינה ריבונית, ושלא בדרכים מלחמתיות?
    זכותה של כל מדינה ריבונית לנהל מדיניות הגירה משלה, גם אם זה כולל קליטת פליטים בתחומה. הרי גם ישראל קלטה החל משנות התשעים מעל למליון עולים מארצות חב"ם.
    את זכות השיבה של פלשתינים למדינת ישראל בגבולותיה הקבועים לאחר הסכם שלום והקמת מדינה פלשתינית יש לעגן באמצעות פיצויים, ולא באמצעות שיבה פיזית.
    חוסר רצונה של ישראל לדבר על נקודות אלו תכלס מראה לדעתי על חוסר נכונותה של ישראל להגיע לפשרות, ובכך "לפוצץ" כל תהליך כזה או אחר

  11. Jמי הגיב:

    לגרמני: הראיות לכך הובאו לנו ע"י אבו מאזן עצמו. שכן אם ראשי מנגנוני הבטחון ברצועה אכן עשו כמיטב יכולתם למנוע את ירי הפצמרי"ם והקסאמים כפי שאתה רומז מדוע היה עליו לפטר אותם? עצם הפיטורים שלהם הם הראיה שאפילו אבו מאזן מבין את מה שאתה מסרב להבין והוא שראשי המנגנונים ברצועה לא בדיוק יוצאים מגרם לבצע פקודות שכוללות מניעה של הרג יהודים.

  12. דידי נבון הגיב:

    "ערפאת…נאלץ לבחור בין ויתור לבין הריסת חגיגות השלום…הוא בחר באופציה השניה…לא היתה לו ברירה אחרת".
    עמוס עוז אמר כבר פעם "אני לא מאשים את הפלסטינים שסרבו להצעות קמפ-דייויד. אני מאשים אותם שלא באו בהצעה נגדית".
    ליאסר ערפאת לא היתה מעולם כונה להגיע להסדר.אחרת, הוא היה מבסס את הרשות ככח החמוש היחיד בשטחים, ולא מטפח/מאפשר את בניית הכח הצבאי של החמאס במשך שש שנים.מחמוד עבאס מבין את זה , והקריאה שלו "לאסוף את הנשק" היא ביטוי להבנה זו, ואולי גם ביטוי לכנותו, אבל לא בטוח שהוא יוכל לעשות זאת.ערפאת היה יכול לעשות זאת עוד ב-1996,מבלי לצור קרע חמור מדי בתוך החברה הפלסטינית אבל בחר שלא. גם אם קמפ-דיויד נכשלה אפשר היה להמשיך במו"מ ולנסות ולגשר על הפערים (גם במו"מ עם סאדאת היו הרבה "פיצוצים" בדרך). אבל לא כאשר אתה מדבר עם גוף אחד ונלחם בגוף אחר.

הגיבו לדניאל קלטי, הסופר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים